השאלה במחלוקת היא האם הנתבע חב לשלם את השטר נשוא תיק זה, וזאת לנוכח טענתו כי השטר נגנב.

---

התביעה לפני היא תביעה שטרית.

התובעת היא אוחזת בשטר של הנתבע והגישה את השטר לביצוע בתיק הוצל"פ שמספרו 34-01483-10-0.

הנתבע הגיש התנגדות לביצוע שטר.

ההתנגדות נקבעה לדיון לפני כב' הרשם סעדון (כתוארו אז), ולאחר דיון וחקירת הנתבע על תצהירו, ניתנה החלטה לפיה ניתנה לנתבע רשות להגן רק "ביחס לטענה כי השיק נגנב. הגם שגם לגבי טענה זו מתעוררת ספקות...".

ביום 18.2.13 התקיימה ישיבת הוכחות לפני.

לטענת התובעת על הנתבע לשלם את סכום השטר בצירוף ריבית והצמדה, שכ"ט עו"ד והוצאות וזאת מאחר שלטענת התובעת הנתבע לא הוכיח טענתו כי השטר נגנב ומשהתובעת אוחזת בשטר.

לטענת הנתבע אין עליו את החובה לשלם את סכום השטר, מאחר שהשטר נגנב ולא ניתנה כל הרשאה לסחר את השטר. לטענת הנתבע אין כל ראיה אחרת המפריכה את הטיעון של הנתבע, כי השטר נגנב והתובעת לא הוכיחה דבר המצדיק כי השטר יהיה בידיה.

דיון:

השאלה העומדת למבחן היא האם הוכיח הנתבע, ברמת ההסתברות הנדרשת במשפט אזרחי, כי השטר נשוא הדיון נגנב.

ככל שהתשובה לשאלה חיובית, יש לבדוק האם התובעת, מתגברת על הפגם האמור.

האם הוכח כי השטר נשוא תיק זה נגנב

הנתבע העיד לפני כי השטר נגנב.

כמו כן צירף לתצהירו שני אישורי משטרה משנת 2008 על פריצות למסעדה שהיתה בבעלותו (האחד מיום 28.1.08 והשני מיום 30.3.08).

לטענת הנתבע, יתכן ובאחת הפריצות האמורות נגנב השטר.

בהתיחס לשטר הספציפי נשוא תיק זה, צורפה גם תלונה שהוגשה במשטרת ישראל ב-18.2.10, לפיה נגנב השטר נשוא הדיון. אין חולק כי התלונה במשטרה הוגשה לאחר שהשטר חזר.

לאחר שעיינתי בראיות הנתבע ולאחר ששמעתי עדותו בבית המשפט אני סבורה כי הנתבע לא עמד בנטל להוכיח כי השטר נשוא תיק זה נגנב, והכל מהנימוקים הבאים:

א. לא זו בלבד, כי הנתבע התחמק ממתן תשובות לשאלות בחקירה הנגדית, ומהימנותו באופן כללי היתה שנויה במחלוקת, כפי שיפורט להלן, הרי שגם ביחס לנקודה הספציפית שבמחלוקת גרסתו נותרה לא אמינה ולא מהימנה.

לטעמי הוכיח הנתבע כי פעמים מספר אירעו אירועי פריצה למסעדה שהיתה בבעלותו, בשנת 2008, ויתכן גם בשנת 2006, אך לא הוכח כל קשר סיבתי בין הגניבות הנטענות הללו לבין השטר הנדון.

לא ניתן על ידי הנתבע כל הסבר וכל נימוק כיצד זה נגנב רק שיק אחד (כפי העולה מאישור המשטרה שהוגש בשנת 2010).

הנתבע אף לא ידע להסביר נקודה זו.

לא ברור היה בחקירתו, על אף שנשאל על כך פעמים רבות, באיזה אירוע מהגניבות הנטענות מהמסעדה נגנב השטר הספציפי האמור, מתי, איך, מהיכן.

הנתבע השיב כי השטר נגנב באחת מהגניבות מהמסעדה, אך אינו יודע מתי.

בחקירתו לפני הרשם סעדון (כתוארו אז) ביום 7.12.11 טען כי יתכן והשיק נגנב מרכבו (פרוטוקול מיום 7.12.11, עמ' 3, שורות 28-29).

באישור המשטרה שצורף להתנגדות לביצוע שטר נכתב כי השיק נגנב מביתו של הנתבע, ברחוב כובשי החרמון 5, דירה 6 ברחובות.

כשהנתבע נשאל ביחס לכל הסתירות האמורות, השיב כי אינו יודע מתי והיכן נגנב השטר הנדון, וכל שיודע הוא, כי השטר נגנב וזאת לנוכח העובדה, שמדובר בשטר שהתגלגל לרמאללה, וכי אינו נותן שטר ללא כיסוי.

ב. הנתבע נחקר בשאלה כיצד הוא יודע שהשטר נגנב, וכל שידע הנתבע להגיד הוא שהשטר נגנב מאחר שהגיע למישהו ברמאללה "קיבלתי את השיק, ראיתי רמאללה, מה לי ולרמאללה..." (עמ' 23, שורה 11).

הווי ידוע, כי שיק הינו מסמך סחיר. אין חולק כי השטר נשוא תיק זה לא הוגבלה סחרותו, אין בעובדה כי השטר מצא דרכו לעיר רמאללה כדי להעיד כהוא זה על נסיבות הגעתו לרמאללה.

שיק יכול שימצא דרכו לרמאללה גם בדרכים כשרות, ואין בעובדה כי נסחר לרמאללה כדי להעיד שהוא נגנב.

ודוק, הנתבע לא נתן כל הסבר אחר לטענתו כי השטר נגנב למעט העובדה שסוחר והגיע לרמאללה.

ג. גם עדותו באופן כללי לא היתה מהימנה, ועלו בה סתירות.

על אף שלא הוכיח כי השיק נגנב ומתי, המשיך וטען לשאלת בימ"ש, כי יתכן וחתם על השטר, ויתכן שהשטר נחתם לצורך שיק ביטחון לספק כלשהו למסעדה אותה ניהל "אמרתי יכול להיות שבאותו יום הגיע ספק שהיה צריך שיק ביטחון על מנת להוריד סחורה מסוימת מכאן השיק הזה אמרתי שאני משער מתוך הזיכרון שלי".

(ראה עמ' 28 לפרוטוקול, שורות 11-12).

כשנשאל הנתבע האם הוא נוהג ליתן שיקים חתומים על ידו, פתוחים, הוא השיב:

"אני לא משאיר שיקים פתוחים, אך הי המקרה אחד או שניים שהותרתי שיקים ללא חתימה...היו שיקים שהותרתי עם חתימה בלי לפקודת. לא השארתי אולי שיק אחד, זה על סמך הזיכרון שלי...

שאלת בימ"ש: יכול להיות שזה השיק הזה.

ת. לא זוכר...

שאלת בימ"ש: אם יש שיק אחד אז יש משהו שאתה זוכר.

ת. לגבי חשבון זה לעולם לא הוצאו שיקים לגבי חשבון זה זה השיק היחיד.

שאלת בימ"ש: לגבי חשבון זה היה שיק פתוח רק עם חתימה שהשארת אותו.
ת. במסעדה אצלי? יכול להיות. של החשבון הזה יכול להיות".

(עמ' 28, שורות 18-27, כל ההדגשות אינן במקור אלא אם צויין אחרת- צ.ג.פ).

למעשה, מהאמור ניתן ללמוד הן על התחמקויותיו של הנתבע בכל השאלות הקשורות לשטר נשוא הדיון והן ביחס לעובדה כי הנתבע לא יודע או לכל הפחות לא הוכיח כי השטר האמור לא הוצא על ידו בהרשאה, כשטר ביטחון או כשטר אחר לספק כלשהו.

כך גם ביחס לטענותיו אשר לחתימה שעל השטר.

ודוק, לא נטען על ידי הנתבע כי מדובר בזיוף.

בדיון שנערך לפני כב' הרשם סעדון (כתוארו דאז), ביום 7.12.11, נשאל הנתבע על ידי בימ"ש "הסיכוי שמי שלא מכיר אותי וגנב שיקים וזייף חתימה דומה לחתימתי, אני משיב, שהסיכוי שזה יקרה שואף לאפס. יכול להיות שזה היה מישהו שהיה אצלי במסעדה ומכיר את החתימה שלי."

בדיון שנערך לפני נשאל פעם נוספת הנתבע אם החתימה שלו, השיב, כי לפני כב' הרשם סעדון (כתוארו דאז) סבר כי החתימה דומה מאוד, מאחר שהוא יודע כי כך הוא חותם והיום הוא מטיל בכך ספק. גם לשאלה ישירה של בימ"ש האם זו חתימה שלו או לא, השיב שאינו יודע.

נקודה נוספת המראה על הסתירות שעלו בגרסתו- הנתבע טען כי תמיד רשם שיקים לפקודת אדם כלשהו על מנת שיוכל לבטל עסקה או לבוא בטענות (ראה פרוטוקול מיום 7.12.11, עמ' 4,שורות 24-25), והנה, בדיון מיום 18.2.213 השיב כי קיימים שיקים שהותיר עם חתימה בלי לפקודת. (עמ' 28, שורות 19-20).

למעשה, הנתבע בוחר להשיב תשובות המתאימות לענינו בהתאם למועד ולשאלה שנשאל, ולאו דווקא, לפי מה שקורה או קרה בפועל.

כשאומת ועומת הנתבע עם תשובות שונות שנתן השיב:

"ת. אני במחלתי של סכרת יכול לזכור לפני דקה לא אחרי 4- 5 שנים".

(עמ' 28, שורה 5).

לנוכח כל האמור אני קובעת כי הנתבע לא הרים הנטל להוכיח כי השטר נשוא הדיון נגנב.

אין לקבל טענותיו של ב"כ הנתבע לפיהן לא הוצגו כל ראיות נגדיות להפרכת גרסתו של הנתבע.

ראשית, אין חולק כי אין כל קשר ישיר בין התובעת לבין הנתבע והתובעת לא יכולה היתה ולא היתה צריכה לדעת על גניבה או גניבות שארעו במסעדה של הנתבע כטענתו.

הנתונים האמורים מצויים בידיעתו האישית של הנתבע, והיה עליו להוכיח טענתו זו.

אשר על כן ולנוכח כל האמור מעלה, מצאתי כי הנתבע לא הוכיח טענתו שהשיק נגנב, ויש לדחות טענותיו בענין זה.

משקבעתי כי הנתבע לא הוכיח כי השטר נשוא תיק זה נגנב, יש לבחון האם התובעת זכאית לתביעתה.

האם התובעת צ"ל אוחזת כשורה על מנת לזכות בתביעתה-

סעיף 29 לפקודת השטרות, קובע:

"29. (א) כל צד שחתימתו מצויה על השטר, חזקה לכאורה שנעשה צד לו בעד ערך.

(ב) כל אוחז שטר, חזקה לכאורה שהא אוחז כשורה; אך אם הודו או הוכיחו בתובענה שהקיבול או ההוצאה או הסיחור שלאחריה פגועים ברמאות, בכפיה, או באלימות ופחד, או באי-חוקיות, חובת הראיה מוחלפת, עד אם הוכיח האוחז שלאחר אותה רמאות או אי-חוקיות ניתן בתום לב ערך בעד השטר".

קרי, תובע נדרש להיות אוחז כשורה על מנת להתגבר על פגם בזכות הקניינית.

אולם משקבעתי כי לא הוכחה טענת הגניבה, ומשלא הועלתה כל טענת פגם נוספת, הרי שאין כל צורך במעמד של אחיזה כשורה.

יצויין בהערת אגב, כי לטעמי התובעת אינה אוחזת כשורה.

השטר הגיע אל התובעת רק לאחר שמשחטת בלאדי הפקידה את השטר בBank of Jordan PLC והשטר חזר.

משהוטבעה על השטר חותמת כי הוגש לביצוע והוחזר על ידי בנק דיסקונט לישראל בע"מ ולאחר מכן הוחזר לתובעת ו/או לבעלה לאחר הטבעה זו, גם אם היו אוחזים כשורה בשטר עובר להטבעת החותמת על ידי הבנק, הרי שמרגע שהשטר הוחזר אליהם לאחר מכן, היו צריכים לחשוד או חשדו בפועל כי השיק הינו בעייתי בשל החזרתו.

משכך, לא מתקיימים התנאים הקבועים בחוק לאחיזה כשורה.

ויודגש הדברים נאמרים בהערת אגב לנוכח קביעותיי.

מכל מקום, אין חולק כי התובעת אוחזת בשטר.

לנוכח סעיף 26 לפקודת השטרות, קיימת חזקת תמורה בת ערך לשטר והיא זכאית לקבלת תמורת השטר.

לטעמי בוודאי לנוכח שרשרת הסחרויות היה ערך באחת הסחרויות (וראה לעניין זה הן עדותו של מר עאדל פקיר והן מעדותו של בעלה של התובעת).

לאוחז זכות על פי השטר כלפי החותם, הנתבע בענייננו, ולו מכח האחיזה בלבד, ומבלי כל צורך להוכיח תנאים נוספים (ראה ע"א 537/89 פרשת רמטקס, פ"ד מו(4)573, 576, ראה גם ע"א 2443/98 ליברמן נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ פ"ד נג(4) 804). זכות זו כפופה לטענות ההגנה של הנתבע, ואולם כאמור טענת ההגנה בדבר גניבה (בהתאם להחלטת כב' הרשם סעדון (כתוארו אז)), לא הוכחה ונדחתה על ידי.

סוף דבר

אני דוחה את טענותיו של הנתבע כי השטר נגנב.

משנדחתה טענת ההגנה, אני מורה על קבלת התביעה ושפעול הליכי ההוצל"פ בתיק 34-01483-10-0.

אני קובעת כי הנתבע ישלם הוצאות משפט בסך 1,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך של 2,500 ₪.

זכות להגיש ערעור תוך 45 יום לבימ"ש מחוזי.

המזכירות תעביר עותק פסק הדין לבאי כח הצדדים בדואר רשום עם אישור מסירה.

ניתן היום, ‏י"א אדר תשע"ג, 21 פברואר 2013, בהעדר הצדדים.