פתח דבר

התובע, יליד 1979, נפגע בתאונת דרכים ביום 18.2.2006 עת רכב על אופנוע במהלך עבודתו (להלן: "התאונה"). התאונה הוכרה כתאונת עבודה על ידי המוסד לביטוח לאומי (להלן- "המל"ל).

אין מחלוקת כי על הנתבעת מוטלת החובה לפצות את התובע בגין נזקי הגוף שנגרמו לו בתאונה מושא התובענה, בהתאם להוראות חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975.

המחלוקת בין הצדדים הינה בשאלת שיעור הנזק שנגרם לתובע. מחלוקת זו סובבת בעיקרה את שאלת שיעור הנכות הרפואית והתפקודית שנגרמה לתובע, כמו גם את שאלת השפעתה של נכות זו על כושר השתכרותו.

הנכות הרפואית

ד"ר ש' סבתו מונה כמומחה מוסכם מטעם בית המשפט בתחום האורטופדיה. בבדיקה מצא המומחה, בין היתר, כי הליכתו של התובע ללא צליעה ועמדת הצוואר והגב בגדר הנורמה. בבדיקת הכתפיים לא נמצא דלדול שרירים בשתי הידיים וטווח התנועה של שתי הכתפיים מלא. בבדיקת ברך ימין, נמצא יישור מלא אפס מעלות וכיפוף עד 110 מעלות.

בחלק הדיון בחוות הדעת, פירט המומחה שנמצאה הגבלה בתנועות הברך וצלקת ניתוחית עדינה ואינה ניכרת על הפיקה. עוד מצא, כי הנזק שהיה בשרירי היד השמאלית חזר לנורמה.

המומחה העריך כי בעקבות התאונה נותרה לתובע נכות צמיתה בתחום האורטופדי בשיעור 10% על פי סעיף 35(1)ב' לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956. המומחה פירט כי התובע סבל מנכות זמנית מלאה למשך 5 חודשים מיום התאונה ובנוסף סבל מנכות זמנית בשיעור 50% למשך חצי שנה לאחר מכן.

התובע טען בסיכומיו כי ועדה רפואית לעררים קבעה לו נכות צמיתה בשיעור 14.5%. נטען, כי מדובר בתאונת עבודה בענייננו ולפיכך יש להפעיל את סעיף 6ב לחוק הפלת"ד, לפיו תחייב קביעת המל"ל לצורך התביעה דנא. לשיטת התובע, בהעדר הבאת ראיות לסתור את קביעת המל"ל על ידי הנתבעת, יש להעמיד את נכותו הרפואית בהתאם לקביעת המל"ל. הנתבעת התנגדה לטענה זו.

איני מוצאת מקום לקבל את טענת התובע, שכן בהסכמת הצדדים מונה ד"ר סבתו כמומחה מטעם בית המשפט לקביעת נכותו של התובע בעקבות התאונה. הסכמה דיונית בדבר מינוי מומחה התחום הרפואה והסכמה בדבר זהותו גוברת ועדיפה על קביעה לפי דין שנערכה במסגרת סעיף 6ב לחוק. משכך, בענייננו, סעיף 6ב לחוק הפלת"ד אינו חל וקביעת המל"ל אינה מחייבת בתובענה דנא. (ריבלין, תאונת הדרכים, מהדורה רביעית, בעמ' 629-630).

במקרה דנא אין לסטות מהערכת המומחה, שכן התובע לא הציג טעם של ממש לסטות ממנה. המומחה ביאר את הערכתו בחוות הדעת כדבעי. למעט הטענה בדבר קבלת עמדת המל"ל בקביעת נכותו לא הציג התובע טעם של ממש לטענתו בדבר שיעור הנכות. אף שהתובע חלק על הערכת המומחה, הוא לא ביקש לחוקרו ואף לא שלח לו שאלות הבהרה. מסקנתי זו מתיישבת עם ההלכה לפיה "לא בנקל יסטה בית המשפט ממסקנות הכלולות בחוות דעתו של המומחה הרפואי אותו מינה" (ע"א 9598/05 ממן נ' המגן (לא פורסם), ניתן ביום 28.3.07; ע"א 7617/07 יומה נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם), ניתן ביום 12.10.08).

בנסיבות אלה לא עלה בידי התובע לסתור את קביעות המומחה ולפיכך לא מצאתי כל עילה שהיא להתערב בקביעותיו של ד"ר סבתו. משכך יש לקבוע כי בעקבות התאונה נותרה לתובע נכות רפואית אורטופדית צמיתה בשיעור 10%.

הפיצוי

נזק לא ממוני

לתובע נקבעה כאמור נכות רפואית צמיתה בשיעור 10%. בנסיבות העניין, בהתאם לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), התשל"ו-1976, אני קובעת כי על הנתבעת לפצותו בסכום של 26,310 ₪ במעוגל בגין הנזק הלא ממוני ובכלל זה בגין 12 ימי אשפוז.

עיסוקו של התובע והפגיעה בכושר ההשתכרות

התובע העיד בדיון ההוכחות שהתקיים בפניי, כי עובר לתאונה עבודתו העיקרית הייתה באל-מסאר, ובימים בהם היה פנוי עבד במשלוחים בג'חנון בר. בסיכומיו פירט, כי עבודתו כשליח במסגרתה נפגע בתאונת הדרכים הייתה מקום עבודה חדש שם עבד משמרת אחת בשבוע. התובע אישר בחקירה נגדית, כי החל לעבוד במסאר ביולי 2004 ובתאמקין מטעם מסאר החל לעבוד בשנת 2005 כנהג. עוד אישר, כי עבד כנהג במסאר ובכל התקופה בה עבד שם קיבל שכר באופן מסודר ואולם לא קיבל תלוש שכר. את הצ'ק שקיבל היה מפקיד בבנק מידי חודש. (עמ' 8 לפרוטוקול הדיון מיום 29.4.2013 ש' 2-32, עמ' 9 ש' 1- 5). עוד העיד התובע כי כיום הוא עובד בתפקיד מאבטח בקונסוליה האמריקאית וכי אינו משלם מס הכנסה. (עמ' 12, ש' 9, עמ' 16 ש' 2-4 לפרוטוקול הדיון מיום 29.4.2013).

הצדדים חלוקים בנוגע לנכות שנותרה לתובע ובאשר להיבטיה התפקודיים; בסיכומיו, טען התובע כי בעקבות התאונה הוא סובל ממגבלות תפקודיות קשות וכי נכותו התפקודית הינה בשיעור 15%. התובע פירט, כי במסגרת עבודתו כמאבטח בקונסוליה האמריקאית, נדרש לאחריות ודייקנות. לטענתו, הוא עומד בכל שעות עבודתו ומפטרל בחלק ניכר מהמשמרת וכן הוא מופקד על בדיקת רכבים הנכנסים למתחם. התובע הוסיף כי עבר 12 קורסים במסגרת עבודתו וכי בשל מוגבלותו התקדמותו בעבודה איטית ביחס לעמיתיו.

מנגד, טענה הנתבעת, כי שיעור נכותו המזערית של התובע, מאפשר לו לעבוד באופן מלא במגוון רחב של עבודות וכי אין לנכות משמעות תפקודית. הנתבעת הפנתה לעדותו של התובע שאישר שהקורסים שעבר במסגרת עבודתו בקונסוליה האמריקאית היו עיוניים כולם. עוד טענה הנתבעת כי התובע נמנע מהבאת עדים חיוניים מטעמו כמו מעסיקיו, עמיתיו ובני משפחתו.

התשתית הראייתית שהניח התובע בפני אינה מלאה. לא הוכחה כדבעי פגיעה לכאורה בכושר השתכרות וכן לא הוכח כדבעי כושר השתכרותו של התובע עובר לתאונה ועד למועד זה. עם זאת, לאור טיב נכותו של התובע ובשים לב לעיסוקו כמאבטח, עבודה הכרוכה, בין היתר, בעבודה פיזית, יש להניח כי לנכותו עשויה להיות משמעות תפקודית מסויימת.

הלכה היא כי הנכות התפקודית משקפת את מידת ההשפעה של הנזק על תפקוד הניזוק בדרך כלל, ולא רק בקשר ליכולת התפקוד של הניזוק להמשיך לעבוד במקצועו (עא 7895/08 קלינה אליעזר ובניו הנדסה תכנון וביצוע נ' מוחמד יאסין (לא פורסם) ניתן ביום 31.8.11).

לאור האמור, לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, את חוות דעת המומחה וכן שמעתי את עדותו של התובע בפניי, אני קובעת כי יש להעמיד את שיעור נכותו התפקודית של התובע בשיעור זהה לשיעור הנכות הרפואית 10%.

הפסד שכר בעבר

התובע טען, כי הכנסתו החודשית עובר לתאונה, משני מקומות עבודה עמדה על סך של 6,390 ₪. התובע הפנה לארבעה שיקים שקיבל מחברת מסאר ולטענתו השתכר בסך של 1,150$ מהם נוכה 100$ מס הכנסה. בנוסף טען להכנסה חודשית מהג'חנון בר בסך של 1,000 ₪ בחודש. עוד טען, כי קיבל מהמל"ל דמי פגיעה בסך של 3,470 ₪ ובגין נכותו לא זז ממיטת חוליו במשך תקופת הנכויות הזמניות ויש לחשב את הפסדיו בהתאם לבסיס שכר משוערך נטען בסך של 7,636 ₪. התובע עתר לתשלום בגין הפסד שכר בסך של 61,088 ₪.

מעיון בדו"ח רציפות ביטוח במל"ל עולה כי התובע לא עבד כלל בין השנים 2004-2005, ובתקופה בין השנים 2000-2006 החליף התובע חמישה מקומות עבודה. עוד עולה, כי מחודש 12/2003 ועד לחודש 1/2006 לא עבד כלל, בחודש 2/2006 השתכר 228 ₪, בחודש 3/2006 דמי פגיעה בסך של 3,470 ₪, ובתקופה 7/2008- 12/2008 השתכר ממוצע חודשי של 2,418 ₪.

במהלך דיון ההוכחות שהתקיים בפניי הציג התובע מספר המחאות ממסאר כאמור, כשכל אחת מהן בסכום שונה שסומנו ת/1 (806$ מיום 5.2.2005, 1,486$ מיום 4.4.2005, 1,042$ מיום 5.10.2005, 1,042$ מיום 1.12.2005). ממוצע השיקים הינו 1,049$ שהינו פחות מ-4,000 ₪. נתונים אלו חלקיים ביותר ומנוגדים להכנסה המדווחת דלעיל ועל כן היה על התובע להוכיח את מכלול נתוני שכרו באמצעות תדפיס מהבנק לאחר שהשיב בחקירתו כי היה מפקידם בבנק (עמ' 9 לפרוטוקול ש' 14-29) ובאמצעות עד מטעם מסאר.

מעיון בראיות שהוצגו בפניי עולה כי רק כשבוע עובר לתאונה החל התובע לעבוד כשליח בג'חנון בר.

משכך, התובע לא עמד בנטל להוכיח את טענתו כי הרוויח ערב התאונה שכר חודשי של 6390 ₪, כטענתו.

כאמור, התובע צירף נתוני שכר חלקיים בלבד ועל כן התשתית הראייתית שהונחה בפני בית המשפט לוקה בחסר. זאת, בשים לב לכך שתקופת העדרותו הנטענת מהעבודה אינה עולה ממכתב שצירף לתצהירו כנספח ג', ממנו עולה כי עבד במסאר מיום 1.7.2004 ועד ליום 28.2.2007 ועדותו שבכל התקופה בה עבד במסאר קיבל משכורת (עמ' 8 לפרוטוקול ש' 31-32).

בנוגע לעבודתו הנוספת בג'חנון בר, מכיון שנפגע ביום עבודתו הראשון קשה לבסס הפסד ברור, ובמיוחד לאור עברו התעסוקתי, לפיו לא עבד תקופות ארוכות והחליף מקומות עבודה.

המסקנה המתבקשת היא כי לכאורה לא עלה בידי התובע להרים את הנטל המוטל עליו להוכחת הפסדי השכר בעבר, ככל שאלה נגרמו.

במצב דברים זה קיים קושי רב בקביעת הפסד ההכנסה שנגרם לתובע בעקבות התאונה. כידוע, "באותם מקרים בהם - לאור טבעו ואופיו של הנזק - ניתן להביא נתונים מדויקים, על הנפגע-התובע לעשות כן, ומשנכשל בנטל זה, לא יפסק לו פיצוי" (ע"א 355/80 נתן אניסימוב בע"מ נ. מלון טירת בת שבע בע"מ, פד"י לה (2) 800; ע"א 605/88 תבורי ביח"ר למשקאות קלים בע"מ ואח' נ' מעיינות הגליל המערבי סוכנויות (1979) בע"מ, פ"ד מה(2) 1; ע"א 8279/02 גולן נ' עזבון ד"ר מנחם, (לא פורסם) ניתן ביום 14.12.06). משכך, לאור תקופות אי הכושר המלא והזמני נראה שלכל היותר ניתן לקבוע פיצוי על דרך ההערכה והאומדן (ע"א 10508/08 דור זהב חברה לקבלנות בנין והשקעות בע"מ נ' הול"ל הרצליה (לא פורסם) ניתן ביום 4.2.10; עע"א 153/04 רובינוביץ נ' רוזנבוים, (לא פורסם) ניתן ביום 6.2.06), ומתוך נקיטת זהירות ראויה (ע"א 8380/03 קרנית נ' סאמר עבדאלולי, (לא פורסם) ניתן ביום 8.12.05).

בנסיבות בהן התובע נמנע מלהביא ראיות מתאימות, יפסק פיצוי "על הצד הנמוך והבטוח, לשם שמירה על האיזון הראוי" (ע"א 6720/99 פרפרה נ' גולדו, (לא פורסם) ניתן ביום 28.8.05, ע"א 8380/03 קרנית נ' סאמר עבדאלולי (לא פורסם) ניתן ביום 8.12.05).

על רקע כל האמור לעיל, ומתוך שקלול מכלול הטענות והראיות החלקיות, לאור תקופות אי הכושר המלא והחלקי ודמי פגיעה ששילם המל"ל ואי הוכחת ההפסדים בפועל, הגעתי לכלל מסקנה לפיה יש לפסוק לתובע סכום כולל מעבר לדמי הפגיעה, בסך של 5,000 ש"ח. הסכום כולל הפרשי הצמדה וריבית עד ליום מתן פסק-הדין.

לעניין זה הובאו בחשבון קביעות המומחה בעניין אי הכושר הזמני, כמו גם הטענה כי התובע היה זכאי לתגמולי מל"ל לתקופת הנכויות הזמניות וכי הנתבעת זכאית לקזזם מהפיצוי (כאשר לא הוכח האם ניתן עוד לתבוע אותם במועד מאוחר). מאחר ופסקתי סכום נמוך בגין הפסד שכר בעבר לא מצאתי להורות על ניכוי רעיוני של גמלת נכות לתקופת נכותו הזמנית לה לא זכה התובע ואף מטענות הנתבעת עולה כי לא יזכה לעולם.

גריעה מכושר השתכרותו של התובע

אשר לכושר ההשתכרות העדכני בעבודתו בקונסוליה, התובע הצהיר בתצהיר עדות ראשית כי הוא משתכר כ9,000 ₪ בחודש. לתצהירו צירף התובע מספר תלושים לכאורה מהקונסוליה.

מחלוקת הסכום המצטבר בתלוש 1.12.11 עולה כי שולמו לו תשלומים שנתיים ברכיבים שונים בסך 109,885.68 ₪ שחלוקתם ל-12 חודשים הינו תשלום חודשי ממוצע בסך 9,157 ₪. ואולם, מעיון בתלושים עולה כי לא נערך ניכוי למס הכנסה ואף התובע לא חלק על כך בעדותו. מעבר לכך מעיון בדוח רציפות ביטוח שהגישה הנתבעת אין נתוני הכנסה מחודש יולי 2009. משכך, ישנו קושי לקבוע את בסיס שכרו ללא שהוגש חוזה העסקה והעיד מי מטעם מעסיקו או כל ראייה חיצונית בעניין.

התובע צירף לסיכומיו שהוגשו לאחר סיום דיון ההוכחות תלושי שכר נוספים מהקונסוליה, חרף ההחלטה מיום 29.4.2013 לפיה לא ניתן במסגרת חקירה חוזרת להגיש ראיות שלא הציגם קודם, הנתבעת לא יכלה לחקור את התובע אודותם ובהתאם לדיני הראיות מסמכים אלה אינם קבילים.

כללו של דבר עולה, כי מחד, לא הונחה תשתית ראייתית מלאה לקביעת בסיס שכרו ומאידך, כי אף לשיטתו של התובע שכרו השביח מאז התאונה.

אשר לטענת התובע בדבר סיכול קידומו בעבודה וכושר השתכרותו, לא העידו מטעם התובע עדים לגבי תוכניותיו כאמור ולא הוגשו ראיות התומכות בטענותיו.

משכך, התובע לא השכיל להוכיח כי מצבו הרפואי פגע בכושר ההשתכרות ואפשרות לקידום בעבודה וסוגיית כושר השתכרותו בקונסוליה האמריקאית נותרה מעורפלת.

הלכה פסוקה היא, כי הימנעות צד מהבאת ראיה או העדת עד, הרלוונטי לגרסתו, במיוחד כשהדבר נוגע לנקודה מהותית במשפט, מקימה לחובתו של הנמנע חזקה שבעובדה, כי אילו הובאה אותה ראיה או הושמע העד, היה בכך כדי לתמוך בגרסת היריב (י. קדמי, על הראיות, חלק רביעי, מהדורת תש"ע 2009 בעמ' 1898).

בהעדר נתונים של ממש יאמוד בית המשפט דרך כלל את הגריעה מכושר ההשתכרות על פי שיעור הנכות התפקודית (ע"א 432/80 שושן נ' אוטוקרס, פ"ד לז (1) 178, 185; ע"א 722/86 יונס נ' המאגר הישראלי, פ"ד מג (3) 875, 878), כאשר זו האחרונה, שעניינה "מידת הפגיעה בתפקוד שיש בנכות הרפואית", משקפת בנכות אורטופדית, דרך כלל, גם את הפגיעה בכושר ההשתכרות (ע"א 3049/93 גרוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב (3) 792, 799).

משכך, אף מהנתונים שהוצגו בפניי בנוגע לשכרו של התובע שכרו לא נפגע עקב התאונה ואף כי חלה עלייה בשכרו ביחס לשכר טרם התאונה, הרי שלא ניתן להתעלם כליל מהאפשרות לגריעה בכושר ההשתכרות שכן בפני התובע שנות עבודה רבות והוא עלול למצוא עצמו כשהוא נפלט לשוק העבודה ומתקשה במידת מה למצוא עבודה במומו.

חרף התנודתיות בעיסוקיו בעבר והקושי להוכחת פגיעה בכושר ההשתכרות בשל מומו וגילו, אין עובדות אלה מדירות כל סכנה בנוגע לכושר השתכרותו בעתיד ובפרט לאור עיסוקו הנוכחי באבטחה, עבודה שמטיבה כרוכה גם בעבודה פיזית כשלפניו שנות עבודות רבות.

בנסיבות העניין, בשים לב לגובה הנכות הרפואית שנקבעה לו וכן לנוכח שיעור הנכות וטיבה, אני קובעת כי על הנתבעת לפצותו בסכום של 100,000 ש"ח בגין גריעה מכושר ההשתכרות. הסכום האמור כולל פיצוי רכיב הפנסיה, בשים לב לטענות הצדדים.

יתר ראשי הנזק

הוצאות רפואיות והוצאות ניידות

התובע טוען כי יש לפצותו בגין הוצאות רפואיות והוצאות ניידות לעבר ולעתיד וכן טען כי נאלץ להוציא הוצאות ניכרות לצורכו ריפויו כחלק מטיפול רפואי ופרארפואי. התובע העיד כי הוא משתמש באביזרים לברך ומחליפם כל מספר חודשים ואולם לא צורפו ראיות להוכחת הנזק: "ש. ת. הטיפול הרפואי אכן היה נכון שכולו שולם בעבורי. אבל יש דברים נוספים כמו מקל ומכשיר שאני עדיין משתמש בהם נכון להיום. ש. כסף שילמת. ת. על מה. ש.על המקל, על המכשיר. ת. אלה דברים שקניתי על חשבוני. ש. כמה עלה. ת. יש מכשירים שעולים 800 -900 ₪. ש. אתה יודע שיחזירו לך את הכסף אם תיקח את הקבלה למל"ל. ת. לא יודע" (עמ' 17 לפרוטוקול ש' 20-32, עמ' 18 ש' 1- 7).

כידוע נזק מיוחד טעון הוכחה. התובע לא הוכיח את מלוא הוצאותיו כדבעי. בהתחשב מחד גיסא, בכך שלא הוצג תיעוד להוצאות וכן כי לא הוכח קשר סיבתי בין מלוא ההוצאות הנטענות לבין התאונה ובהתחשב מאידך גיסא, בתקופת אי הכושר וטיב הפגיעה שהוצגו וההנחה כי התובע נדרש להוצאות הנסיעה וההוצאות הרפואיות בחלקן ובכללן החלפה תקופתית של אביזרים לטיפול בברך ובשים לב לכך שהתאונה הוכרה כתאונת עבודה, אני פוסקת לעבר ולעתיד בדרך האומדן סכום כולל של 2,000 ש"ח. הסכום כולל הפרשי הצמדה וריבית עד ליום מתן פסק-הדין.

עזרת הזולת

התובע טען כי הסתייע בעזרה בשכר של מנקה עת היה מרותק למיטתו ולתקופת 5 שנים שכר שירותי מנקה עד שנישא ואולם טענה זו לא נתמכה בראיות. להיפך, בתצהיר התשובות לשאלון הצהיר שלא העסיק עזרה בשכר ואף לא הצליח להסביר סתירה זו בעדותו (עמ' 19 לפרוטוקול ש' 11-25). לפיכך התובע לא עמד בנטל להוכיח כי שילם בגין עזרה בשכר בעבר בהיעדרן של עדויות תומכות בנושא זה. עם זאת, בבוא בית המשפט לפסוק פיצוי בגין הצורך בעזרה בעתיד שומה עליו לבחון את טיב הנכות, את מצבו הכללי של הנפגע ואף את גילו.

על כן, לאור טיב הנכות, אני פוסקת לו סכום על דרך האומדן של 5,000 ש"ח לעבר ולעתיד, וזאת גם מתוך ההנחה כי לאחר התאונה נזקק בתקופת אי הכושר לעזרה מוגברת מעבר לחובתם המוסרית של חברים ובני משפחתו. הסכום כולל הפרשי הצמדה וריבית עד ליום מתן פסק-הדין.

ניכויים

מסכום הפיצוי מנוכה סכום משוערך של 20,912 ש"ח בגין תשלום תכוף ששולם לתובע וכן סכום משוערך של 33,286 ש"ח שקיבל עבור מענק נכות מהמל"ל. אין לנכות דמי פגיעה שכן הפיצוי נפסק מעבר לדמי פגיעה בגין הפסד שכר בעבר.

סוף דבר

לנוכח כל האמור לעיל תשלם הנתבעת לתובע סכום של 84,112 ₪ (לאחר ניכוי התשלום התכוף ומענק המל"ל משוערכים), בצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור 15.34% ואת האגרה.

לא מצאתי לחייב את הנתבעת בהוצאות העד שהגיע להעיד מטעם התובע ולא העיד מכיון שלא ביקש שיפסקו לו את הוצאותיו ואף התובע לא דרש זאת במועד הדיון ולא לאחריו אלא העלה טענה בעניין רק בסיכומיו.

הסכומים בגין נזקי העבר כוללים כולם הפרשי הצמדה וריבית עד ליום מתן פסק-הדין. הסכום ישולם תוך 30 יום מיום מתן פסק-הדין שאם לא כן הוא יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד ליום התשלום בפועל.

המזכירות תשלח העתק מפסק-הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, כ"ה שבט תשע"ד, 26 ינואר 2014, בהעדר הצדדים.