זוהי תביעה לפיצוי נזקי רכוש, לפי דיני הנזיקין הכלליים.

טענות התובע

1. התובע תושב אום אל פחם והינו הבעלים הרשום של רכב פרטי מסוג ב.מ.וו, מ.ר. 82-626-15 (להלן: "הרכב").

2. ביום 20.12.2009 בשעות הערב, קרתה תאונת דרכים, בכביש הראשי שבכניסה לכפר מועאוויה (להלן: "הכביש"), בה היו מעורבים שני כלי רכב: הרכב, שהיה נהוג על-ידי מר בלאל מחאג'נה, אביו של התובע (להלן: "בלאל") ורכב פרטי בבעלות הנתבע 1 (להלן: "הנתבע") ונהוג על ידו, מסוג סוזוקי בלנו, מ.ר. 52-893-28 (להלן: "רכב הסוזוקי"), כאשר השימוש בו מבוטח, בביטוח אחריות, לפי פוליסה בת-תוקף (מס' 74407209/05) שהוצאה על-ידי הנתבעת 2 (להלן: "הפוליסה").

3. אליבא דתובע, נסיבות התאונה היו כדלקמן: בלאל נהג ברכב, בדרכו לכפר מועאוויה. במקום, ירד גשם, והיה חושך. הכביש היה רטוב וחלק. הנתבע נהג ברכב הסוזוקי ונסע אחרי הרכב. בשלב מסוים, ניסה הנתבע לעקוף את הרכב. במהלך העקיפה, האט בלאל את מהירות נסיעתו. רכב הסוזוקי פגע ברכב, בצדו אחורי שמאלי. בלאל איבד את השליטה על הרכב. הרכב סטה, מנתיב נסיעתו ימינה, הדרדר לתעלה שבצד הכביש, פגע בסלעים שבמקום וניזוק גם בחזיתו. (להלן: "התאונה").

4. התובע טוען, כי הנתבע אחראי, באופן בלעדי, לתאונה ולנזקים הנתבעים. הוא מבסס את עילת התביעה על שתי עוולות: הרשלנות, לפי סעיפים 35 ו- 36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], תשכ"ח – 1968 (להלן: "הפקודה") והפרת חובה חקוקה, לפי סעיף 63 לפקודה.

5. התובע טוען לפיצויים במספר פרטי נזק כדלקמן:

א. נזק לפי חוות-דעת שמאי - 27,481 ₪

ב. שכ"ט שמאי - 1,500 ₪

ג. הפסד השתכרות [כך!!] - 2,500 ₪

ד. הוצאות שימוש ברכב של צד ג'

לצורך הסדרת ענייניו [כך!!] - 1,000 ₪

ה. עגמת נפש - 3,000 ₪

=====

סה"כ 35,481 ₪

טענות הנתבע

6. הנתבע מודה, למעשה, באחריות לתאונה. הוא גם לא חולק על חבותו לפצות את התובע על הנזקים שנגרמו לו כתוצאה מהתאונה. יחד עם זאת, הוא טוען, כי יש להטיל אשם תורם על בלאל, שנהג ברכב בזמן התאונה, היות ובזמן ניסיונו לעקוף את הרכב, בלאל בלם, באופן פתאומי ,את הרכב.

טענות הנתבעת 2

7. הנתבעת 2 (להלן: "הנתבעת") מכחישה, מנגד ,את טענותיו המהותיות של התובע שביסוד עילת התביעה, הן בשאלת האחריות והן בשאלת הנזק ושיעור הפיצויים. לדידה, קיימים "חשדות וספקות כבדים כי התביעה [צ"ל התאונה-ש.ס.] לא ארעה כנטען וכי מדובר בקנוניה בין התובע לבין נתבע מס' 1, כדי להוציא כספים מנתבעת מס' 2, שלא כדין" (סעיף 4 לכתב ההגנה).

8. באשר לנזקים הנתבעים, טוענת הנתבעת, כי מדובר בנזקים מוגזמים, מופרזים ואינם קשורים לתאונה הנטענת.

מסכת הראיות

9. שמעתי את ראיות הצדדים. בלאל העיד לתביעה. הוא הקדים והגיש תצהיר עדותו הראשית (ת/1). החוקר מר גרא עבד אלקאדר (להלן: "החוקר") העיד להגנה. הוא הקדים והגיש תצהיר עדותו הראשית (נ/3). וכן, הוגשו מטעם ההגנה שני מוצגים נוספים: נ/1 – תצלומים של מוקד הנזק בצד האחורי של הרכב ו-נ/2 – הודעת בלאל בפני החוקר.

דיון והכרעה – שאלת החבות

10. בלאל העיד, בכתב ובעל-פה, לעניין התאונה, נסיבותיה, סיבותיה ותוצאותיה. הוא חזר, בעקרון, על גרסת התביעה. בעדותו בכתב, הוא מסר, כי:

"הנני להצהיר, כי בתאריך 20.12.2009 בשעות הערב, נהגתי ברכב מסוג ב.מ.וו דגם 523 מ.ר. 82-626-15 הרשום על שם התובע שהנו בני – באותה עת הייתי בנסיעה לכיוון כפר מועאוויה, ובאותה עת ירד גשם והכביש היה רטוב וללא תאורה. תוך כדי נסיעתי ברכב הגעתי לסיבוב, בלמתי לאט (האטתי) בשל תנאי הדרך באותו יום ובאותו מקום, ואז רכב אחר מסוג סוזוקי בלנו מ.ר. 5289328 שנסע אחרי, ושהיה נהוג בידי הנתבע מס' 1, שככל הנראה ניסה לעקוף אותי, אולם תוך כדי העקיפה רכבו של הנתבע מס' 1 פגע בצדו השמאלי האחורי של הרכב שנהגתי בו, וכתוצאה מכך, ובשל מיקום ומקום הפגיעה, איבדתי שליטה על הרכב, וסטיתי ימינה לכיוון שולי הכביש, הרכב הסתובב בשל היותו רכב עם הנעה אחורית, והתדרדר לתעלה שבצד הכביש, ופגע בעוצמה רבה בחלקו הקדמי בסלעים שבצד הכביש (החלק הקדמי הימני פגע בקיר סלעים שבמקום, והחלק השמאלי פגע בסלעים ו/או ערימת עפר וסלעים שהיו בתעלה"

11. בעדותו בעל-פה, אימץ בלאל את עדותו בכתב (עמ' 3, ש' 18). גם במהלך חקירתו שתי וערב, חזר בלאל והעיד, כי במהלך הנסיעה ברכב הסוזוקי, שהיה נהוג על-ידי הנתבע שהוא גיסו ובן דודו, פגע בחלק האחורי שמאלי של הרכב. הרכב סטה ימינה, הדרדר לתעלה שבצד הכביש, פג בגושי סלעים שבמקום וניזוק גם בחזיתו. במקום התאונה ,התפזרו חלקים שבורים של הרכב. לאחר התאונה ,הוא התקשר לתובע. התובע הגיע למקום התאונה והזמין גרר. הגרר העביר את הרכב למוסך דעבושי. הוא נסע ברכב במהירות של 60-50 קמ"ש. לא היו עדי ראייה נוספים לתאונה. (עמ' 3, ש' 26-18; עמ' 5, ש' 6-1, ש' 13; עמ' 17, ש' 24; עמ' 6, ש' 10; עמ' 7, ש' 7, ש' 11-10).

12. בהודעתו בכתב בפני החוקר, מסר בלאל, לענייננו ובין השאר, כי:

"התאונה אירעה בתאריך 20.12.09 בסביבות השעה 19:30-20:00. התאונה בכביש המוביל לכפר מועאוויה. נהגתי ברכב מסוג ב.מ.וו מס' 82-626-15 עמי לא היו נוסעים נוספים. מטרת הנסיעה לעיסוקים שלי. נסעתי במהירות 70-80 קמ"ש.

הנסיבות

היה גשם. הכביש חלק ובסיבובים בלמתי קלות, ואז הרגשתי במכת רכב מאחור שהתנגש ברכבי. רכבי גם החליק. כתוצאה מההתנגשות, רכבי נדחף ימינה, גם מעבר לשול הכביש מצד ימין בכיוון הנסיעה, ממזרח למערב, אך הכיוון משתנה לפי מתווה הכביש.

...

נוכחתי ברכב מסוג סוזוקי בלנו בצבע אולי בצבע פז. לילה היה ולא הסתכלתי טוב לצבע. המקום חשוך והכביש לא נוח. הנהג שפגע בי בשם מחאגנה מוחמד [מילה לא ברורה] הנו בן דודי מדרגה ראשונה.

...

נזקים

לרכב נגרם נזק בשני מוקדים. במקום האחורי – פגוש (הנזק בעיקר בפינה שמאלית אחורית) פנס, במקום הקדמי – בכל החזית הייתה התנגשות בסלע, אבן גדולה"

(נ/2, עמ' 1, ש' 20-2; עמ' 2, ש' 12-1)

13. עדותו של בלאל הייתה סבירה, קוהרנטית, עקבית ומהימנה. בעדות זו, במיוחד בליבת הפלוגתא, לא מצאתי סתירות מהותיות כלשהן. אכן, היו אי-דיוקים בעדות זו בעניינים צדדיים, ובכך אין כל רבותא. לא מצאתי דברי שקר בעדות זו. ההפך הוא הנכון. לעדות זו, מצאתי אישור, תימוכין ואף סיוע בשאר הראיות הקבילות ובעלות משקל.

ראשית, הנתבע מודה ,למעשה, באחריותו לתאונה ואינו חולק על חבותו לשלם לתובע את הפיצויים המגיעים לו בגין הנזקים שנגרמו כתוצאה מהתאונה. ויודגש: הנתבע בחר, מדעת ומסיבות הקשורות עמו, שלא להתייצב למשפט ולא להשמיע את ראיותיו.

14. שנית, הנתבעת הגישה, מטעמה, לבית המשפט את הודעותיהם בכתב של בלאל והנתבע בפני החוקר, לאמיתות תוכנן ולא רק לעצם קיומן (נ/2; הצירופים א'+ב' ל-נ/3). הנתבע מודה, במפורש, באחריותו לתאונה, הן בהודעתו בפני החוקר (צירוף ב' ל-נ/3), הן בהודעתו לנתבעת על התאונה (צירוף ה' ל-ת/1) והן בכתב ההגנה (סעיף 3 לכתב ההגנה).

15. שלישית, דין הוא, כי "ערכה של עדות שבעל-פה ומהימנותם של עדים הם עניין של בית-המשפט להחליט בו" (סעיף 53 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א – 1971). קביעת משקלה של עדות הינה בסמכותו הבלעדית של בית-המשפט. בענייננו, עדותו של החוקר, בין השאר, כי "המלצתי לחברת 'הכשרה' לדחות את התביעה מאחר והתרשמתי לשלילה מגרסאות המבוטח וצד ג' בנוגע לאופן אירוע התאונה והנזקים" (סעיף 9 סיפא ל-נ/3. ההדגשה שלי-ש.ס), ועם כל הכבוד, אינה קבילה כלל ומהווה, למעשה ,חריגה מסמכות והשגת גבולו של בית-המשפט. מה עוד, שמסקנתו דנן של החוקר המכובד אינה הכרחית או אמת ואינה מושתתת על עובדות מוכחות כלל. המדובר בסברה בעלמא. כאן המקום לציין, כי לדעתי ולמרבה הצער חקירת התאונה על-ידי החוקר , במקרה דנן, הייתה שלומיאלית. ההקלטה, שתיעדה חלק מהחקירה, אבדה. (עמ' 8, ש' 20-19). חלק מהחקירה לא תועד (עמ' 9, ש' 10-9) .לא הוטבע התאריך על התמונות המתעדות את זירת התאונה (שם, ש' 21). שחזור התאונה לא תועד כלל. אימפקט התאונה לא נבדק באופן יסודי (עמ' 10) וכיוצא באלה. על-כן ובמכלול נסיבות העניין, אין ביכולתי לסמוך כלל על עדותו של החוקר, שבלאו הכי היא עומדת בסתירה קוטבית לראיות התביעה, במיוחד עדותו של בלאל, שהיא קבילה ,מהימנה ובעלת מלוא המשקל.

16. כמבואר, הנתבעת מעלה כנגד התובע והנתבע טענת תרמית והונאה (קנוניה), קרי – מעשה פלילי. לית מאן דיפליג, כי יחוס מעשה פלילי לבעל דין בהליך משפטי הינו עניין רציני ביותר. במשפט אזרחי, מידת ההוכחה הדרושה תלויה ברצינות העניין. במקרה דנן, על הנתבעת להביא ראיה רצינית ובעלת משקל סגולי להוכחת טענתה בדבר מעשה "הקנוניה", כביכול, המיוחס לתובע ולנתבע. הנתבעת לא עמדה בנטל ההוכחה וטענתה דנן בעלמא היא. היא אף נסתרה, מיניה וביה, על-ידי הראיות הקבילות ובעלות משקל, שנפרשו בפניי, ובכלל זה ראיות ההגנה.

17. סיכום ביניים. הנה-כי-כן, מסקנתי היא כי הנתבע אחראי, באופן בלעדי, לתאונה. התאונה קרתה ברשלנותו ותוך כדי הפרתו חובות חקוקות, במיוחד סעיף 62 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א – 1961 ותקנות 21, 47, 49 ו- 51 לתקנות התעבורה, תשכ"א – 1961. הוא נהג ברכב הסוזוקי בכביש בקלות ראש, ברשלנות ובמהירות שהיה בה, בנסיבות המקרה דנן, סכנה למשתמשים בכביש. הוא נהג ברכב הסוזוקי בחוסר זהירות קיצוני, וגרם לתאונה ולנזקיו של התובע. הוא נהג ברכב הסוזוקי בעקבות הרכב ללא שמירה על ריווח המאפשר לו לעצור ,בכל עת ,את הרכב דנן ולמנוע תאונה, וזאת בהתחשב במהירות הנסיעה של שני כלי-הרכב, במצב הכביש ובמצב הראות והתנועה בכביש. וכן, הוא לא נהג ברכב הסוזוקי במהירות סבירה, בהתחשב במכלול הנסיבות ובתנאי הכביש והתנועה בו, באופן שקיים בידו את השליטה המוחלטת ברכב. הוא ניסה לעקוף את הרכב, בצורה שאינה בטוחה כלל, תוך גרימת הפרעה וסיכון ממשי לתנועה, במיוחד לרכב.

על-כן, על הנתבע לפצות את התובע בגין נזקי הרכוש שנגרמו לו כתוצאה מהתאונה. הנתבעת חייבת לשפות את התובע (צד ג') בשל חבותו הכספית של הנתבע-המבוטח, והכל בהתאם להוראת סעיף 65 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א – 1981 והפוליסה.

הנזק

18. התובע הוכיח, בראיה טובה, נזק כדלקמן:

א. נזק רכוש, לפי חוות-דעת שמאי (צירוף ד' ל-ת/1) - 27,482 ₪

ב. שכ"ט שמאי (צירוף ד' ל-ת/1) - 1,500 ₪

======

סה"כ 28,982 ₪

לאחר שערוך להיום, מגיע סכום זה לסך של - 32,584 ₪

ויודגש: השמאי, מטעם התובע, מר עסלי סמיר, לא נחקר על חוות-דעתו, מיום 24.1.2010 (צירוף ד' ל-ת/1). בפניי, אין ראיה קבילה ובעלת משקל לסתור את חוות-דעתו של השמאי האמור.

באשר לשאר הנזקים הנתבעים, אציין, כי התובע לא הוכיח אותם כדין .

התוצאה

19. התוצאה היא, אפוא, כי אני נעתר לתביעה ומחייב בזה את הנתבעים לשלם לתובע כדלקמן:

א. סך של 32,584 ₪;

ב. הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל בסך של 8,500 ₪;

ג. הסכומים האמורים ישולמו לתובע, באמצעו בא-כוחו, בתוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין לנתבעים, שאם לא כן, יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק, החל מהיום ועד התשלום המלא בפועל והתובע יהיה רשאי לנקוט בכל ההליכים לביצוע פסק הדין, והכל בכפוף להוראת כל דין שלעניין.

המזכירות תמציא פסק-הדין לצדדים.

ניתן היום, ט"ז תמוז תשע"ג, 24 יוני 2013, בהעדר הצדדים.