בפני תביעה כספית, בסך של 36,911 ₪ (קרן, לא כולל הוצאות ושכ"ט), שעניינה נזקים נטענים שנגרמו לתובעים במהלך נופש שרכשו מאת הנתבעת. בנסיבות, הסכימו הצדדים להכרעה על פי סעיף 79א(א) לחוק בתי המשפט, בלא נימוקים, ובהסתמך על כתבי הטענות ועל החומר שבתיק, ובלבד שלא ייפסק לתובעים סכום הגבוה מ-10,000 ₪. כך הסכימו הצדדים, וטוב שכך הסכימו, שכן "יפה כוח פשרה מכוח הדין" (תוספתא, סנהדרין א', ט"ו).

סיפור המעשה, מפי התובעים, הוא כזה, בתכלית הקיצור: התובעים, בשנות ה-70 לחייהם, נסעו עם 2 נכדים לנופש מאורגן; עלות החבילה 29,905 ₪; במלון לא היתה מעלית והתובע נדרש לסחוב את המזוודות במדרגות; בדרך חזרה חלה אחד הנכדים, והיה צורך להורידו מהמטוס; התובעת התלוותה אליו, ואילו התובע המשיך ארצה עם הנכד השני; המדריכה הבטיחה כי נציג יחכה להם על הקרקע ויטפל בהם; לא היה נציג, ואילו תיקיהם המשיכו לישראל; לפיכך נותרה התובעת בגפה (עם הנכד) בלא תרופות וציוד אישי ובלא ליווי; התובעת נאלצה להוציא הוצאות שונות על תרופות ועל שהייה, וחזרה לישראל רק 12 שעות לאחר מכן; סך ההוצאות מסתכמות בכ-400 אירו; התביעה מבוססת על החזר הוצאות, החזר מחצית מעלות החבילה כולה, ופיצוי בסך 20,000 ₪ עבור עגמת נפש ונזקים כלליים.

הנתבעת טוענת, כי אין לה כל אחריות לנזקים, שכן קיים ייחוד עילה נגד המוביל האווירי, על פי האמנות הנוהגות; כי החדרים היו בקומה גבוהה עקב בקשת התובעים לחדרים צמודים; כי אחד הנכדים היה בן 17 והיו עוד אי אלה גברים שיכלו לסייע בסחיבת המזוודות; כי על התובעים היה ליידע את המדריכה כי הנכד חולה, עוד קודם להגעה לשדה התעופה ולמטוס; כי התנהלותה והתנהלות נציגיה היתה ללא דופי, והתובעת היא שלא היתה זמינה טלפונית במהלך השהות הקצרה לפני הטיסה חזרה; כי על התובעת היה לוודא שתרופות וציוד חשוב יהיה בתיק היד שלה הנמצא איתה במטוס; ובכל מקרה, כי סכום התביעה מופרז.

"פסיקה בדרך של פשרה פירושה שבית המשפט לא ידרש להכריע את הדין ולתת פסק דין על פי קביעה שבעל דין זה או אחר צודק במחלוקת על פי הוראות החוק או הדין אלא משמעותה שביהמ"ש יתן פסק דין על דרך הביניים והמיצוע שבין טענות שני הצדדים." (ר' ת.א. (ב"ש) 187/93 – פרץ אשר נ. קופ"ח של ההסתדרות, תק-מח 95(3), 240).

מהסכמת הצדדים, כאמור, יש לראות את כל אחד מן הצדדים כמי שמבקש לסיים את הסכסוך שנתגלע בינו לבין חברו בדרך של פשרה ולא בהכרעה שיפוטית חדה ונוקבת. הסכמה זו משקפת את נכונותו של כל צד שלא לעמוד בתוקף על כל טענותיו בבחינת "ייקוב הדין את ההר", אלא לקבל מענה הולם למכלול הסיכונים והסיכויים העומדים בפניו.

לאחר ששקלתי את הסיכויים והסיכונים של שני הצדדים (ראה רע"א 5192/01 די וורולי נ' הלין (תק-על 2002(1), 408)), ועיינתי בכתבי הטענות ובטענות הצדדים ובמסמכים שלפני, הנני קובע שיהיה זה נכון וצודק, כסילוק סופי ומוחלט של כל טענות הצדדים בעניין זה, לחייב את הנתבעת לשלם לתובעים סך כולל של 2,700 ש"ח. סכום זה ישולם תוך 30 יום מהיום, אחרת יישא הפרשי הצמדה למדד וריבית כדין מהיום ועד לתשלום בפועל.

ניתן היום, כ' שבט תשע"ג, 31 ינואר 2013, בהעדר הצדדים.