1. כללי

זוהי תביעה בגדרה מתבקש בית המשפט לחייב את הנתבעות 4-2, שלוש חברות בע"מ, ואת בעליהן ומנהליהן, הנתבעים 6-5, בתשלום חוב ארנונה לשנים 2008-2003, בסך של 992,443 ₪, בגין שלושה נכסים מסחריים המצויים ברחוב יד חרוצים 5 בירושלים.

1. העובדות וההליכים

הנתבעת 1 היא הבעלים של חמישה נכסים מסחריים המצויים ברחוב יד חרוצים 5 בירושלים (להלן – "הנכסים" או "הנכסים הנדונים"). בגין הנכסים לא שולמה ארנונה ועל כן הגישה התובעת, בשנת 2010, את התביעה שלפניי. תחילה הוגשה התביעה נגד הנתבעת 1 בלבד וסכום התביעה עמד אז על סך של 1,015,341 ₪. לאחר שהנתבעת 1 הגישה בקשת רשות להתגונן התברר לתובעת כי בנכסים המדוברים החזיקה בתקופה הרלבנטית לתביעה הנתבעת 2, וזאת מכוח הסכם שכירות שנכרת בינה לבין הנתבעת 1 עוד בשנת 1999 (ראו – נספח י"ח לתצהיר עובדת העיריה הגב' אסנת דדון). בהמשך לכך הגיעו התובעת והנתבעת 1 להסדר לפיו הנתבעת 1 שילמה את חוב הארנונה בגין שניים מן הנכסים, ובכך סיימה את חלקה בתיק, והתובעת תיקנה את כתב התביעה והוסיפה לו את הנתבעים 6-2. סכום התביעה תוקן אף הוא והועמד על סך של 992,443 ₪ (נכון ליום 22/03/10), זאת בגין שלושה נכסים בלבד ולתקופה שמיום 01/04/03 ועד ליום 31/12/08. בסיכומיה הודיעה התובעת כי היא חוזרת בה מהתביעה נגד הנתבעת 4, ולפיכך התביעה נגדה נדחית.

1. טענות התובעת

התובעת טוענת כי בתקופה הרלבנטית לתביעה הפעילו הנתבעות 3-2 מסעדה ומועדון זמר בנכסים הנדונים, ולכן יש לחייבן בתשלום הארנונה. התובעת טוענת כי יש לחייב גם את הנתבעים 5 ו-6 באופן אישי בתשלום החוב, מפני שהם הקימו את שתי החברות הנתבעות, והיו הרוח החיה מאחוריהן ובעלי השליטה בהן. התובעת טוענת כי הנתבעים 6-5 ניהלו את עסקי החברות באופן פסול, תוך נטילת סיכונים בלתי סבירים, ובאופן שיש בו כדי לקפח את נושי החברות ובהם התובעת. התובעת עותרת לחיובם של הנתבעים 6-5 בחובן של החברות, הן מכוח הוראת סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ג – 1992 (להלן – "חוק ההסדרים"), והן מכוח דיני הרמת המסך הכלליים.

1. טענות הנתבעים

הנתבעים טוענים שהתביעה התיישנה, כיוון שרוב החוב נולד למעלה משבע שנים לפני שהוגש נגדם כתב התביעה המתוקן ביום 8/10/13. הנתבעים טוענים שעוד לפני הגשת התביעה המקורית בשנת 2010 ידעה התובעת בפועל כי בנכסים הנדונים מחזיקות הנתבעות 3-2, וכן היא ידעה אודות הקשר בין הנתבעים 6-5 לנתבעות אלו. הנתבעים 6-5 אף טוענים לשיהוי אשר גרם להם נזק. לטענתם אם דרישות התובעת היו מופנות אליהם בשעה שהנתבעות 3-2 היו עדיין פעילות אזי ניתן היה לפרוע את החוב מכספי הנתבעות 3-2. הנתבעים 6-5 מוסיפים וטוענים כי אין בסיס לחיובם האישי בחוב. לגבי הנתבע 5 נטען, כי הוא היה אמנם הרוח החיה בנתבעות 3-2 אולם הוא ניהל אותן באופן סביר וללא כל כוונת מרמה. לגבי הנתבעת 6, אשר הייתה בתקופה הרלבנטית בת זוגו של הנתבע 5, נטען שהיא כלל לא הייתה מעורבת בעסקי החברות המדוברות, לא הייתה לה כל ידיעה לגבי עסקיהן, וכל תפקידה התמצה בכך שהיא "נתנה את שמה כבעלת מניות" (עמ' 36 ש' 19), בעקבות הלחץ שהפעיל עליה בן זוגה – הנתבע 5.

דיון והכרעה

1. התיישנות

סעיף 6 לחוק ההתיישנות תשי"ח – 1958 (להלן – "חוק ההתיישנות"), קובע כי:

"תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה".

תקופת ההתיישנות בתביעות שאינן במקרקעין, ובכלל זה התובענה שלפניי, עומדת על 7 שנים (סעיף 5(1) לחוק ההתיישנות). עילת התביעה בתביעות ארנונה נולדת: "במועד חיוב הארנונה בכל אחת מן השנים..." (עע"מ 7878/10 עירית רעננה נ' יגאל שמיע – פורסם בנבו (31/01/12)), קרי, בתחילת כל שנה (ראו – ע"א (מחוזי חיפה) 4170/07 סיסו נ' קריית אתא – פורסם בנבו (24/06/08)). מועד הגשת התובענה במקרה שלפנינו הוא מועד הגשת כתב התביעה המתוקן – 8/10/13. התובעת טוענת כי מועד הגשת התביעה הוא המועד שבו הוגשה הבקשה לתיקון כתב התביעה, אולם לטענה זו אין בסיס לנוכח הוראת תקנה 26(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984, אשר קובעת כי:

"הוסף או הוחלף בעל דין, רואים, לעניין ההתיישנות, את ההליכים לגבי בעל הדין החדש כאילו התחילו עם כתב התביעה המתוקן".

(וראו- ט. חבקין "התיישנות" (2014) עמ' 60 ה"ש 13).

יוצא, אפוא, שחובות הארנונה אשר נולדו לפני 8/10/06 התיישנו לכאורה. כאמור לעיל, חוב ארנונה נולד בתחילת השנה, ולפיכך חובות הארנונה לשנים 2006-2003 התיישנו לכאורה, ונותר אך החוב לשנים 2008-2007.

1. ואולם, התובעת טוענת להתיישנות שלא מדעת לפי סעיף 8 לחוק ההתיישנות, ולהשעיית מרוץ ההתיישנות לפי סעיף 7 לחוק בשל הטעיה ומרמה בה נקטו הנתבעים. התובעת טוענת כי הנתבע 5 פעל במסגרת של לא פחות משש חברות שונות במהלך השנים מאז נולדה עילת התביעה, כל זאת בכוונה לרמות את נושיו. התובעת מוסיפה וטוענת כי לנציגיה לא היה ברור עד שהוגשה בקשת הרשות להתגונן מטעם הנתבעת 1 מי בדיוק החזיק בנכסים הנדונים. ולכן התביעה נגד נתבעים 6-2 לא הוגשה מוקדם יותר. לדברי התובעת היא לא הייתה יכולה למנוע בזהירות סבירה את הסתרת המידע ממנה, שכן השיטה בה פעל הנתבע 5 "הצליחה לתעתע באופן מוחלט בתובעת" (עמ' 33 ש' 14). להלן אדון בטענות אלו.
2. התיישנות שלא מדעת

סוגיית ההתיישנות שלא מדעת מוסדרת בסעיף 8 לחוק ההתיישנות, אשר זו לשונו:

"נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה".

זהותו של הנתבע הפוטנציאלי היא אחת מן העובדות המקימות את עילת התביעה, (ראו – ע"א 242/66 יעקובסון נ' גז פ"ד כא(1) 85 (1967)), ועל כן יש לברר בענייננו מתי נודע לתובעת על הקשר של הנתבעים השונים לנכסים הנדונים. ודוק, סעיף 8 לחוק קובע מבחן כפול, סובייקטיבי ואובייקטיבי, לשם דחיית מועד תחילת ההתיישנות. על פי מבחן זה על התובע מוטל הנטל להראות כי לא רק שנעלמו ממנו בפועל העובדות המקימות את עילת התביעה, אלא שהדבר נבע מסיבות שאינן תלויות בו, ושהוא לא היה יכול למנוע אותן אף בזהירות סבירה. בעניין רעננה נ' שמיע הנ"ל ציין כב' המשנה לנשיאה א. רובינשטיין כי:

"נזכיר את שקבע בית משפט זה אך לאחרונה: "יש להיזהר מהרחבת יתר של כלל הגילוי המאוחר, תוך הפרת האיזון בין התובע לבין הנתבע" (רע"א 901/07 הוועדה לאנרגיה אטומית נ' ליפל [פורסם בנבו] פסקה 46 – השופט עמית). וכן את הקביעה, כי אף אם הכרעת התובע שלא לערוך בירורים נוספים סבירה, אין בכך כדי להחיל את כלל הגילוי המאוחר ולמעשה עליו להראות, כמעט, כי בירור נוסף היה בנסיבות בלתי סביר"

(שם, בפסקה י"ג לפסק הדין).

כפי שנראה להלן, סעיף 8 לחוק ההתיישנות איננו יכול לסייע לתובעת.

1. הראיות שהוצגו לפניי מלמדות כי התובעת ידעה בפועל אודות פעילותן של הנתבעות 3-2 בנכסים הרבה לפני הגשת התביעה המקורית בשנת 2010. הנה כך, המצהירה מטעם התובעת ציינה בסעיף 22 לתצהירה, כי כבר בשנת 2000 הגישה התובעת כנגד הנתבעת 2 תביעה לתשלום ארנונה בגין שניים מן הנכסים הנדונים (ראו – נספח ז' לתצהיר). הנתבעת 2 הגישה בקשת רשות להתגונן אשר לה צורף תצהירו של הנתבע 5, בו הוא הצהיר כי הוא מנהל הנתבעת 2 (נספח ח' לתצהיר דדון). לא זו אף זו, בראשית 2001 הגיש הנתבע 5 בשם הנתבעת 2 השגה על החיוב בארנונה (ראו – נספח ט' לתצהיר דדון). בסעיף 20 לתצהיר מציינת הגב' דדון כי הנתבעת 2 נרשמה אצל התובעת כמחזיקה בנכס הראשון כבר בשנת 1999, ובנכס השני כבר בשנת 2002.

זאת ועוד, התובעת זכתה בתביעתה נגד הנתבעת 2 ובהמשך לכך נקטה נגדה בהליכי הוצאה לפועל נגדה. במסגרת הליכים אלו נעשה עוד ביום 12/01/03 ניסיון לעקל את מיטלטלי הנתבעת 2 שהיו בנכסים הנדונים. בדו"ח העיקול (ת/1) נרשם כי המעקלים פגשו במקום את "ג'קי", הלא הוא הנתבע 5, וכי:

"במקום יש אולם "הילולים". לדברי הנ"ל (הכוונה לנתבע 5 – א.ר.), המקום כובע של קש נסגר וכיום העסק מנוהל על ידי בעלים חדשים. הנ"ל הציג תעודת שינוי שם חברה מרשם החברות – הילולים אירועים בע"מ ח.פ. 513244723".

ויודגש, חברת הילולים המוזכרת בדו"ח זה היא הנתבעת 3. בעקבות הדו"ח נרשמו בתיק הממוחשב של משרד בא כוח העיריה, ביום 12/05/03 (נספח י"א לתצהיר דדון), הדברים הבאים:

"קיימת חברה אחרת במקום בשם הילולים אירועים בע"מ ח.פ. 513244723, וכי מדובר בבעלים חדשים. דו"ח בוצע ב-12/01/03. הוצא מזכר לעירייה לבדיקת מחזיקים ופניה לבעלים כולל תת 001. בהתחשב בגובה החוב לזמן מנהלים. נשלחו מכתבים לשמש אברהם מחברת מא.ד.פ (הנתבעת 1 בתביעה שלפניי – א.ר.), כי במידה ולא תתקבל הודעה לגבי מחזיקים יוסב החוב על שמם."

בעקבות הנחיה זו פנה מנהל אגף השומה בעירייה לנתבעת 1 בדרישה שתפרט מי מחזיק בנכסים (נספח י"ב לתצהיר דדון), ברם פניה זו כנראה לא נענתה.

1. התשתית העובדתית שהייתה מונחת לפני התובעת הפכה להיות מוצקה אף יותר עת ביום 21/08/06 בוצעה בנכסים הנדונים "בדיקת מחזיקים" אשר העלתה כי:

"הבעלים של כל המתחם היא חברת מ.א.ד.פ. והמנכ"ל שלה הוא מר אבי שמש. המחזיק הוא חברת כובע של קש שנקראת גם מסעדת הילולים. הטלפון של כובע של קש הוא 6726563 או 050-3333039. .... מצ"ב חוזה השכירות בין מ.א.ד.פ. לכובע של קש וכן כרטיסי הביקור של מ.א.ד.פ. ועו"ד עצמון מכובע של קש".

ויוער, מספר הטלפון הנייד שנרשם בדו"ח בדיקת המחזיקים הוא מספר הטלפון של הנתבע 5 (ראו – עמ' 29 ש' 32-31).

1. אמור מעתה, כבר בשנת 2000 ידעה התובעת על מעורבותה של הנתבעת 2 בהחזקת הנכסים וניהול המועדון בהם, בשנת 2001 היא ידעה על מעורבותו של הנתבע 5 בעסקי הנתבעת 2, ובשנת 2003 היא ידעה על כך שהנתבעת 3 מעורבת אף היא בהחזקת הנכסים, ושהנתבע 5 קשור אף בעסקיה. יתר על כן, בעקבות בדיקת המחזיקים משנת 2006 ידעה התובעת כי הנתבעת 2 ממשיכה לחתום על הסכמי שכירות בנוגע לנכסים למרות שבביקור המעקלים בשנת 2003 נטען שחברה זו נסגרה. ובאשר לנתבעת 6, התובעת ידעה על הקשר בינה לבין הנתבעות 3-2 לכל המאוחר ברבע הראשון של שנת 2005, עת שלחה הנתבעת 6 לתובעת השגה על החיוב בארנונה (ראו – סעיף 29 לתצהיר דדון).
2. לטעמי די בכל העובדות הנ"ל, שהיו ידועות בפועל לתובעת, כדי שמרוץ ההתיישנות נגד הנתבעות יחל בתחילת כל שנת מס לגביה הוגשה התביעה, שכן כבר בתחילת כל שנה התגבש החוב לאותה שנה, והתובעת ידעה ממי עליה לדרוש את החוב. לחילופין, ולמעלה מן הצורך, אני סבור כי אף אם ניתן היה לקבל בדוחק רב את הטענה לפיה התובעת לא ידעה בפועל את כל העובדות לאשורן עד שהנתבעת 1 הגישה את בקשת הרשות להתגונן, הרי שהתובעת בוודאי לא נקטה בזהירות סבירה כנדרש בסעיף 8 לחוק ההתיישנות, ולכן היא איננה יכולה ליהנות מהגנת סעיף זה.

כאמור, כתב התביעה המתוקן אשר הביא לצירופם של הנתבעים 6-2 לתביעה הוגש ביום 8/10/13, ולכן הנובע מכל האמור לעיל הוא שכל חובות הארנונה שקדמו ליום 8/10/06 התיישנו.

1. התיישנות תביעות תרמית ואונאה

התובעת מוסיפה וטוענת כי חל בענייננו סעיף 7 לחוק ההתיישנות, אשר זו לשונו:

"הייתה עילת התובענה תרמית או אונאה מצד הנתבע, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעה לתובע התרמית או האונאה".

סעיף זה הוחלף אך לאחרונה (ראו – ס"ח 2497 תשע"ה עמ' 217(03/08/15)), ובנוסחו המעודכן נקבע כך:

"מרוץ תקופת ההתיישנות של תביעה יושעה כל עוד נמנע התובע מלהגיש תובענה בשל כך שהנתבע, או מי מטעמו, מטעה ביודעין את התובע... לעניין זה "הטעיה" – לרבות בדרך של אי גילוי ביודעין של עובדה מהעובדות המהוות את עילת התובענה".

התובעת טוענת בהשלמת סיכומיה כי הנוסח החל בענייננו הוא הנוסח הישן של סעיף 7. הנתבעים לא כפרו בטענה זו, ומכל מקום הטענה מקובלת עלי לנוכח האמור בהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 2/9/15 בת.א. (מחוזי י-ם) 31560-10-13 הועדה המקומית לתכנון ולבנייה ירושלים נ' הולילנד תיירות (1992) (פורסם בנבו):

"...אין צורך להידרש להוראה זו (הכוונה לסעיף 7 בנוסחו החדש- א.ר.), לצורך הדיון במקרה דנא. אין מחלוקת כי התביעה הוגשה בעת שהוראת החוק המקורית עמדה בעינה. אין גם מחלוקת כי ההסדרים שבחוק ההתיישנות מושתתים על תפיסה לפיה ההתיישנות היא מוסד דיוני ולא מהותי....

...תחולתה של הוראה דיונית היא ככלל פרוספקטיבית.....נקבע כי החזקה לפיה אין לדבר חקיקה תחולה רטרוספקטיבית חלה גם לעניינה של הוראה דיונית דוגמת הוראת התיישנות".

אם כן, חל בענייננו סעיף 7 בנוסחו הישן, ברם האמור בסעיף 7 לחוק איננו יכול לסייע לתובעת, וזאת משני נימוקים;

ראשית, ההלכה הפסוקה קובעת כי תחולתו של סעיף 7 אמנם איננה מוגבלת לתביעות המבוססות על עוולת התרמית שבפקודת הנזיקין:

אולם הדרישה שהתרמית תהיה עילת התביעה עצמה עומדת בעינה"

(ראו- ע"א 630/90 רוז'נסקי נ' ארגון מובילי לוד פ"ד מה (5) 265 (1991); ע"א 4600/91 מוסקוביץ' נ' הבנק הבינלאומי פ"ד מח (3) 458-455 (1994)).

במקרה שלפניי התובענה נגד הנתבעים 6-5 מבוססת על קיומו של חוב כנגד הנתבעות 3-2 והתביעה נגד נתבעות אלו לא מבוססת כלל על טענת תרמית.

ושנית, כפי שציינתי לעיל במסגרת הדיון בתחולתו של סעיף 8 לחוק, התובעת ידעה בפועל אודות פעילותן של הנתבעות 3-2 בנכס ועל הקשר שלהן לנתבעים 6-5. ונדגיש, התובעת ידעה גם על מעשה המרמה של הנתבעים 6-5 לכל המאוחר בעת בדיקת המחזיקים בנכסים שבוצעה ביום 21/8/06, כיוון שאז היה בידיה הסכם שכירות של הנכסים החתום על שם הנתבעת 2, אשר סתר את טענת הנתבע 5 שנטענה בפני המעקלים בשנת 2003, לפיה הנתבעת 2 נסגרה כבר אז. לאור זאת, אני סבור כי המקרה שלפניי איננו דומה למקרה שבו מתגלית לאחר שנים ארוכות תרמית שביצע הנתבע, דבר המצדיק את דחיית תחילת מרוץ ההתיישנות (ראו- ע"א 675/87 מידל איסט נ' בנק יפת פ"ד מג (4) 861, 871-870 (1989)), אלא מדובר בנתבעות שהתובעת ידעה היטב שהן משתמשות יחד בנכסים הנדונים בלי לשלם ארנונה עבורם, ולא הייתה שום מניעה להגיש נגדן תביעה לפני תום ההתיישנות.

1. התוצאה הנובעת מן האמור היא שקופת הציבור יוצאת נפגעת עקב פגם "טכני" לכאורה של התיישנות, ואין לי אלא להביא בהקשר זה את דבריו של כב' השופט טירקל בפרשת סצ'י:

"בסופה של הדרך בה הלכתי ניצבת המסקנה כי אין לאכוף על העותר את תשלומם של דו"חות החניה שנרשמו לו... תוצאה זו מקוממת משום שהיא מוציאה את החוטא נשכר, לעומת אותם אזרחים ששילמו את הקנסות שהושתו עליהם במועדם. אולם, אין בכך כדי להשפיע על התוצאה. אם יש לקח ציבורי שצריך להילמד הרי הוא שעל רשויות ציבוריות, כמו המשיבה, למלא את חובתן ולא להניח לחוטאים כאלה להתחמק מן העונש. אין זה תפקידה של מערכת המשפט לתקן מה שעיוותו הרשויות על ידי פרשנות הנוחה להן".

(ראו – בג"ץ 1618/97 יצחק סצ'י נ' עירית תל אביב-יפו פ"ד נב(2) 573-542).

1. חבות הנתבעות 4-2 בארנונה לשנים 2008-2007

כאמור, חוב הארנונה לשנים 2008-2007 לא התיישן, ולפיכך נברר עתה האם החברות, הנתבעות 3-2, אמורות לשלם חוב זה. התשובה לשאלה זו מצויה בדבריו הברורים של הנתבע 5 אשר העיד כי:

"ש. נכון מה שאמרת בתצהירך, אמרת שכובע של קש (הנתבעת 2 – א.ר.), והילולים אירועים (הנתבעת 3 – א.ר.), פעלו בנכס בכל התקופה הרלבנטית לתביעה?

ת. נכון"

(עמ' 24 ש' 3-1 וראו דברים דומים שכתב הנתבע 5 בסעיף 13 לתצהירו).

הנתבע 5 אף הסביר בעדותו, כי הנתבעת 2 חתמה על הסכמי השכירות בנוגע לנכסים (עמ' 26 ש' 25-24), ואילו הנתבעת 3 נרשמה כמפעילת המועדון לצורכי רישוי עסקים (עמ' 25 ש' 30-27). רוצה לומר, הנתבעות 3-2 החזיקו יחדיו בנכסים והפעילו בהם את המועדון, וזאת בכל השנים הרלבנטיות לתביעה, לרבות התקופה שלגביה התביעה התיישנה. שונים הם פני הדברים בכל הנוגע לנתבעת 4 – חברת כנען ביער מועדון זמר בע"מ. חברה זו מעולם לא נזכרה ברישומי התובעת. היא לא הופיעה ברישומי המעקלים משנת 2003. לא היה כל שילוט של חברה זו בנכסים, ואף הבעלים של הנתבעת 1 שהיא בעלת הנכסים הנדונים, לא מזכיר בתצהירו את חברת כנען ביער. לכך יש להוסיף, כי לכל אורך הדרך הכחיש הנתבע 5 את הטענה שחברת כנען ביער הפעילה את המועדון בנכסים הנדונים, ולטענתו היא פעלה בנכס שונה בתכלית – מרכז ציפורי ביער ירושלים. על כן בצדק הסכימה התובעת כי התביעה נגד הנתבעת 4 תידחה.

אשר על כן, אני קובע כי הנתבעות 3-2 חבות בחוב הארנונה שלא התיישן, ועתה נפנה לבחון את סוגיית חיובם האישי של הנתבעים 6-5.

1. חיובם האישי של הנתבעים 6-5 – הרמת מסך מכוח חוק ההסדרים

מרישומי רשם החברות שצורפו כנספח ט"ו לתצהיר דדון עולה כי הנתבעת 2 נוסדה ביום 17/11/99, כאשר בעלי מניותיה היו הנתבעת 6 ועו"ד מנחם עצמון, ומנהלה היה הנתבע 5, ואילו הנתבעת 3 נוסדה ביום 06/06/02, כאשר בעלי מניותיה היו הנתבעת 5 ואחיה- הרי שוקרון, ומנהלה היה הרי שוקרון. התובעת טוענת כי יש להרים את מסך ההתאגדות ולחייב את הנתבעים 6-5 בחובותיהן של החברות האמורות.

1. התשתית המשפטית בנוגע להרמת מסך מכוח חוק ההסדרים ומכוח הדין הכללי נדונה לאחרונה בהרחבה בפסק דינו של חברי כב' השופט גדעוני בת.א. 40931-06-13 עיריית ירושלים נ' שרותי מזון מוכן פורסם בנבו (27/08/15)). הדברים האמורים שם מקובלים עלי לחלוטין, בכל הכבוד הראוי, ולפיכך אסתפק בציטוט של חלק מן הדברים, והרוצה לעיין בדברים במלואם יעיין שם. ואולם, בטרם אעשה כן אבהיר כי אני דוחה את טענת הנתבעים לפיה טענת התובעת להרמת מסך מכוח חוק ההסדרים מהווה הרחבת חזית אסורה, כיוון שסעיף 8(ג) לחוק ההסדרים נזכר בסעיף 54 לכתב התביעה המתוקן, ומשום שהנתבעים לא טענו להרחבת חזית בעת שהתובעת טענה בעניין זה בסיכומיה בעל פה.
2. סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים קובע כדלהלן:

"(ג) על אף הוראות סעיף קטן (א) והוראות כל דין, היה הנכס נכס שאינו משמש למגורים, והמחזיק בו הוא חברה פרטית שאינה דייר מוגן לפי חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב – 1972 (בסעיף זה – עסק), ולא שילם המחזיק את הארנונה הכללית שהוטלה עליו לפי סעיף קטן (א), כולה או חלקה, רשאית הרשות המקומית לגבות את חוב הארנונה הסופי מבעל השליטה בחברה הפרטית, ובלבד שהתקיימו לגביו הנסיבות המיוחדות המנויות בסעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה, בשינויים המחויבים"

סעיף 119 א(א) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש], קובע כך:

"(א)(1) היה לחבר-בני אדם-חוב מס ונתפרק או העביר את נכסיו ללא תמורה או בתמורה חלקית בלי שנותרו לו אמצעים בישראל לסילוק החוב האמור, ניתן לגבות את חוב המס שהחבר חייב בו ממי שקיבל את הנכסים בנסיבות כאמור.

(2) היה לחבר בני אדם חוב מס סופי והוא העביר את פעילותו לחבר בני אדם אחר, שיש בו, במישרין או בעקיפין, אותם בעלי שליטה או קרוביהם (בפסקה זו – החבר האחר), בלא תמורה או בתמורה חלקית, בלי שנותרו לו אמצעים בישראל לסילוק החוב האמור, ניתן לגבות את חוב המס שהחבר חייב בו מהחבר האחר.

(3) בלי לגרוע מהוראות פסקאות (1) ו-(2), היה לחבר בני אדם חוב מס סופי והוא התפרק או הפסיק את פעילותו בלי ששילם את חוב המס האמור, יראו את הנכסים שהיו לחבר כאילו הועברו לבעלי השליטה בו בלא תמורה, וניתן לגבות מהם את חוב המס, אלא אם כן הוכח אחרת להנחת דעתו של פקיד השומה"

משילובן של שתי הוראות אלו, עולה כי על מנת שרשות מקומית תהיה רשאית לגבות חוב ארנונה של חברה מבעל השליטה בה נדרש שיתקיימו מספר תנאים: החיוב הוא בגין נכס שאינו למגורים; המחזיקה בנכס היא חברה פרטית שאיננה דייר מוגן; החברה לא שילמה את חוב הארנונה והחוב סופי; החברה התפרקה או הפסיקה את פעילותה; הנתבע הוא בעל השליטה בחברה; נכסי החברה הועברו לבעל השליטה בלא תמורה מלאה.

המונח "בעל שליטה" מוגדר בסעיף 119א' לפקודת מס הכנסה כך:

"בעל שליטה – מי שהוא, לבדו או יחד עם קרובו מחזיק, לפחות בעשרים וחמישה אחוזים בזכות מהזכויות המנויות בהגדרת "בעל שליטה" שבסעיף 32(9)(א)".

הזכויות בהן מדובר בסעיף 32(9)(א) הן מניות או כוח הצבעה, הזכות לקבל רווחים והזכות למנות מנהל. יצוין כי הנתבעים הזכירו בהשלמת סיכומיהם בכתב את הגדרת המונח "בעל שליטה" בחוק ניירות ערך, אולם כעולה מן האמור הגדרה זו איננה רלוונטית לענייננו.

1. כאמור, בהתקיים התנאים שנמנו לעיל קמה חזקה עובדתית לפיה נכסי החברה החייבת הועברו לבעל השליטה ללא תמורה או בתמורה חלקית, ועל בעל השליטה מוטל הנטל להראות כי לא הועברו אליו נכסים ללא תמורה או בתמורה חלקית (ראו – רע"א 7382/12 רומנו נ' עירית יהוד מונסון – פורסם בנבו (25/10/12)). נטל זה אינו דבר של מה בכך, וכדי לעמוד בו על בעל השליטה להציג תשתית עובדתית ראויה שתיתמך בראיות ממשיות (ראו – ת.א. (שלום ת"א) 34843-09-12 עירית תל אביב נ' עובדיה – פורסם בנבו (26/02/15)).
2. חיובם האישי של הנתבעים 6-5 – הרמת מסמך מכוח הדין הכללי

התובעת טוענת אף להרמת מסך מכוח דין החברות הכללי.

הרמת מסך הינה חריג לעיקרון אישיות הנפרדת של החברה. מדובר במהלך חריג שיש להזדקק לו כאשר הדבר נחוץ לשם עשיית הצדק, שמירה על טובת הציבור, ומניעת ניצול לרעה של עיקרון האישיות הנפרדת לשם השגת מטרה בלתי כשרה הכרוכה בפגיעה בצדדים שלישיים (ראו – ע"א 313/08 נשאשיבי נ' רינראוי – פורסם בנבו (01/08/10); ע"א 10582/02 בן אבו נ' דלתות חמדיה – פורסם בנבו (16/10/05); רע"א 6039/04 פלזנשטיין נ' עובדיה – פורסם בנבו (06/06/05)). עיקרון הרמת המסך מעוגן כיום בסעיף 6 לחוק החברות, התשנ"ט – 1999, אשר קובע כי ניתן להרים את המסך במקרים שהדבר צודק ונכון, וכאשר בעל המניות השתמש באישיות המשפטית הנפרדת של החברה באופן שיש בו כדי להונות או לקפח נושים, או באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר. מאחר שהטענה להרמת מסך נסמכת בדרך כלל על מידע המצוי בידי הנתבע, נפסק כי במקרים בהם מתבקשת הרמת המסך על יסוד התנהלותה הפנימית של החברה, או התנהלותה מול צדדים שלישיים, די בכך שהתובע יציג "ראשית ראיה" או "נתונים מחשידים" לגבי התנהלות החברה, כדי שנטל הבאת הראיות יעבור לכתפי הנתבע (ראו – ת.א. (מחוזי י-ם) 3114/01 דלתות חמדיה נ' בן אבו - פורסם בנבו (29/12/05); ת.א. (שלום י-ם) 6116/01 בנק מרכנתיל נ' פונדק – פורסם בנבו (29/12/05), אשר אושר בעקיפין ברע"א 2262/13 זוז תשתיות נ' פיתוח וגינון הצפון – פורסם בנבו (22/04/13)).

1. חיובם האישי של הנתבעים 6-5 – הפן העובדתי

על האופן שבו התנהלו הנתבעות 3-2 ועל האופן שבו ניהלו את המועדון שפעל בנכסים הנדונים אנו למדים מעדותו של הנתבע 5.

הנתבע 5 הבהיר כי הוא היה המוציא והמביא בשתי החברות:

"אני הכל עשיתי, אני מודה, אני הפעלתי כל הזמן את העסק, עשיתי את הכל".

(עמ' 24 ש' 26).

הנתבע 5 הדגיש בתצהירו כי לנתבעת 6 לא היה כל קשר לניהול עסקי החברות:

"אשר לנתבעת מס' 6 הגב' ויקי ויזמן (להלן – הנתבעת 6"), לנתבעת 6 לא היתה כל זיקה לנתבעים 4-2, מלבד העובדה שבאופן טכני למדיי ו/או באופן רשמי נתנה הנתבעת 6 את שמה לצורך הקמת חברות לפי בקשתי. אני הוא זה שהייתי המנהל הפורמלי והמנהל בפועל של הנתבעות 4-2, ואני זה שהייתי המוציא והמביא בכל עניין של הנתבעות, בעוד שהנתבעת 6 לא ידעה על פעילותי ולא היתה לה כל נגיעה ולא השפעה כלשהי לפעילותי בנכס, ומשכך אין בשום אופן לראות בה כבעלת שליטה בנתבעות או במי מהן"

(סעיף 15 לתצהיר הנתבע 5).

דברים אלו עולים בקנה אחד עם עדותו של בעלי הנתבעת 1 – העד אברהם שמש (ראו – סעיפים 5-3 לתצהירו, וכן עדותו בעמ' 18 ש' 27-22), ועם עדות הנתבעת 6, אשר בשלב מסוים חתמה בפני בא כוחה הקודם על תצהיר (ת/2), בו היא ציינה כי חתמה על מסמכים שונים בנוגע לנתבעת 4-2 לפי דרישת הנתבע 5 ומבלי שהיא היתה מעורבת בהן.

1. הנתבע 5 העיד גם לגבי אופן פעולת הנתבעות 3-2 ובדבר גורל נכסיהן. הנתבע 5 העיד כי הנתבעות 3-2 הפעילו יחדיו את המועדון בנכסים הנדונים. לדבריו, תחילה הופעל המועדון על ידי הנתבעת 2 ולאחר שזו נסגרה בשנת 2003 (ראו – עמ' 23 ש' 28-26), החלה הנתבעת 3 להפעיל את המועדון. ואולם, מהמשך דברי הנתבע 5 עולה כי דברים אלו לא לגמרי מדויקים. מדבריו בהמשך העדות עולה כי למרות שהנתבעת 2 נסגרה הרי שחוזי השכירות לגבי הנכסים המשיכו להיחתם מולה גם לאחר שנת 2003 (ראו – עמ' 26 ש' 25-24 ועדות שמש בעמ' 17 ש' 21-20), בעוד שבמקביל השתמש הנתבע 5 בנתבעת 3 בניסיון להשיג עבור המועדון רישיון עסק (עמ' 25 ש' 30-29). במילים אחרות, לצורכי ארנונה השתמש הנתבע 5 בנתבעת 2, שהייתה חברה ריקה ולא פעילה, ולצורכי רישיון עסק השתמש הנתבע 5 בנתבעת 3, כיוון שהוצאת רישיון העסק על שם הנתבעת 2 נתקלה בקשיים.

לגבי הציוד שהיה בבעלות הנתבעת 2 העיד הנתבע 5 כי הוא הועבר לנתבעת 3 ללא תמורה (עמ' 25 ש' 19-16), ולא הובאו מטעמו כל ראיות לגבי גורלו של הציוד לאחר שהנתבעות 3-2 הפסיקו את פעילותן.

1. העולה מן המקובץ הוא שמתקיימים בענייננו כל התנאים הנדרשים לפי סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים לשם הרמת המסך; מדובר בחוב ארנונה סופי, הנוגע לנכס שאינו משמש למגורים, ואשר הוחזק על ידי חברה פרטית. הוכח כי החברות שהחזיקו בנכסים, הנתבעות 3-2, הפסיקו את פעילותן. כן הוכח כי הנתבע 5 היה בעל שליטה בנתבעות 3-2, והוכח כי אף הנתבעת 6 הייתה בעלת שליטה בחברות מאחר שהיא נרשמה כבעלת למעלה מ-25% מהון המניות שלהן. ודוק, לפי הגדרת המונח "בעל שליטה" אין מניעה שיהיו לנתבעות 3-2 שני בעלי שליטה.

במצב דברים זה קמה חזקה שנכסי הנתבעות הועברו לבעלי השליטה, והאחרונים לא סתרו את החזקה.

1. הנתבעים טוענים כי סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים לא חל עליהם כיוון שתנאי לתחולתו הוא "הטלת" ארנונה לפי סעיף 8(א) על החברות שבשליטתם, ואילו במקרה שלפנינו הארנונה לא הוטלה על הנתבעות 3-2 אלא על הנתבעת 1. בטענה זו אין ממש. סעיף 8(א) לחוק ההסדרים קובע כדלהלן:

"מועצה תטיל בכל שנת כספים ארנונה כללית, על הנכסים שבתחומה....הארנונה תחושב לפי.... ותשולם בידי המחזיק בנכס."

מהוראה זו עולה כי הטלת הארנונה אליה מתייחס סעיף 8(א) הינה הטלת הארנונה על הנכסים, ומכאן שהמונח "עליו" המופיע בסעיף 8(ג) במשפט "הארנונה הכללית שהוטלה עליו" לא מתייחס למחזיק בנכס, כטענת הנתבעים, אלא לנכס עצמו.

1. בנוסף, ולמעלה מן הצורך, אני קובע כי מתקיימים בעניין שלפניי אף התנאים המצדיקים לפי דין החברות הכללי את הרמת המסמך בין הנתבעות 3-2 לבין הנתבע 5. כאמור, הנתבע 5 היה הבעלים האמתי של הנתבעות 3-2. הנתבע 5 ניהל את הנתבעות 3-2 באופן שיש בו משום ניצול לרעה של מסך ההתאגדות לשם התחמקות מנושים, בכך שגרם לכך כי הסכמי השכירות בשנים הרלבנטיות לתביעה נחתמו על ידי נתבעת 2, שהייתה חברה ריקה ולא פעילה, ואילו יתר הפעילות בוצעה על ידי הנתבעת 3. עוד הוכח באמצעות רישומי רשם החברות ת/4 – ת/6, ובאמצעות נספח טו לתצהיר דדון, כי הנתבע 5 הקים חברות בע"מ חדשות לבקרים ללא רציונל כלכלי או משפטי נראה לעין. העובדה שהנתבע 5 לא היה רשום כבעל מניות בנתבעות 3-2 איננה חוסמת את הדרך להרמת המסך כלפיו לאחר ששוכנעתי כי לאמיתו של דבר הוא היה בעל מניות בנתבעות 3-2 (ראו- ע"א בן אבו נ' דלתות חמדיה בפסקה 9(ג) לפסק דינו של כב' הנשיא ברק- פורסם בנבו (16/10/05); ע"א (מחוזי תל אביב) 1074/09 מסרוואה נ' קבוצת אלון – פורסם בנבו (22/3/10)).
2. לשאלה האם הרמת המסך נעשית מכוח סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים או מכוח הדין הכללי יכולה להיות השלכה מעשית במקרה שבו ניתן להרים את המסמך רק לפי אחת מהאפשרויות. הטעם לכך נעוץ בעובדה שבפסיקה הובעו עמדות שונות בשאלה האם הרמת מסך לפי סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים מאפשרת, כמו הרמת מסך לפי הדין הכללי, את חיובו של בעל המניות במלוא חוב הארנונה, או רק בסכום החוב עד לגובה שווי הרכוש שהוברח. המחלוקת הפסיקתית נובעת, בין היתר, מן העובדה שסעיף 8(ג) לא אימץ את הוראת סעיף 119א(ג) לפקודת מס הכנסה, שבגדרה הוגבלה אפשרות הגביה מבעל השליטה לשווי הנכסים שהועברו ללא תמורה. העמדה הרווחת היא שאפשרות הגביה מוגבלת לשווי הרכוש (ראו – עת"מ (ת"א) 1311/07 רובינשטיין נ' עירית רעננה (16/10/07); ע"א (מחוזי ת"א) 2139/08 הלל נ' מועצה מקומית כפר שמריהו (22/06/10); ולדעה האחרת ראו – עת"מ (חיפה) 26026-05-12 כהן נ' עירית חיפה (16/07/12); ת.א. (שלום י-ם) 14180/08 עירית ירושלים נ' ב.ב. הוצאה לאור (05/05/13); ת.א. (שלום י-ם) 14030/08 עירית ירושלים נ' בד רץ – כל פסקי הדין פורסמו באתר נבו). עם זאת, סוגיא זו טרם הוכרעה סופית (עת"מ (חיפה) 46762-10-13 זורין נ' עירית חיפה – פורסם בנבו (09/07/14)), אך היא איננה מצריכה הכרעה במקרה שלפניי, כיוון ששוכנעתי כי לגבי הנתבע 5 יש להרים את המסך גם מכוח דיני החברות הכלליים, וכיוון שהנתבעת 6 לא טענה שחיובה מוגבל לשווי הרכוש, ולא הוכיחה כלל מה היה שווי הרכוש.
3. סוף דבר

התביעה בנוגע לחוב הארנונה בגין השנים 2006-2003 נדחית מחמת התיישנות.

התביעה נגד הנתבעת 4 נדחית ללא צו להוצאות.

התביעה בגין חוב הארנונה לשנים 2008-2007, ביחס לשלושת הנכסים הראשונים המפורטים בכתב התביעה המתוקן, מתקבלת כנגד הנתבעות 3-2 וכנגד הנתבעים 6-5. לפיכך, על נתבעים אלו לשלם לתובעת את החוב בגין הנכס הראשון (מס' 300010540060026) לשנים 2008-2007 בסך של 297,255 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית לפי חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), התש"ם – 1980, מיום 22/03/10 ועד ליום התשלום בפועל (ראו – נספח א' לכתב התביעה המתוקן).

כמו כן, ישלמו הנתבעים האמורים לתובעת את החוב בגין הנכסים השני והשלישי שאוחדו לנכס אחד (מס' 300010540060125) לשנים 2008-2007 בסך של 6,588 ₪ (ראו- נספח ג' לכתב התביעה המתוקן), בצירוף ריבית והצמדה לפי חוק הרשויות המקומיות, מיום 22/03/10 ועד ליום התשלום בפועל.

בנסיבות העניין ישלמו הנתבעים 3-2 ו-6-5 לתובעת הוצאות משפט בסך של 2,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ₪, בקביעת סכום ההוצאות הבאתי בחשבון שחלק ניכר מן התביעה נדחה.

ניתן היום, כ"א אדר א' תשע"ו, 1 במרץ 01 מרץ 2016, בהעדר הצדדים.