בשם המערערת עו"ד זילי ולדמן.

בשם המשיבה עו"ד אבי אורזך.

לפניי ערעור על חומרת העונש אשר הוטל על המערערת ביום 10/11/13, על ידי בית משפט השלום לתעבורה בחדרה (להלן: "בית משפט לתעבורה"), ע"י כב' השופטת כרמית פאר- גינת בתיק פ"ל 652-04-10.

הערעור כאמור מופנה כנגד חומרת העונש ובמסגרת הטיעון בפניי הוסיפה באת כוח המערערת וטענה לחילופין לסיוג עונש הפסילה.

המערערת הובאה לדין בבית משפט לתעבורה בגין עבירה של נהיגה בזמן פסילה, עבירה לפי סעיף 67 לפקודת התעבורה [נוסח חדש] התשכ"א- 1961 (להלן: "הפקודה"), עבירה של נהיגה ברכב ללא רישיון נהיגה תקף – עבירה לפי סעיף 10 (א) לפקודה ונהיגה ברכב ללא פוליסת ביטוח בת תוקף – לפי סעיף 2 לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש] התש"ל- 1970.

בכתב האישום נטען כי ביום 09/02/09, נידונה המערערת לעונש פסילה בבית משפט לתעבורה בתל אביב למשך שישה חודשים וזאת בתיק ת' 21692/09 ואף ביצעה תחליף הפקדה ביום 17/05/09.

ביום 14/08/09, בכביש 2, מחלף קיסריה, נמצאת המערערת נוהגת ברכב מסוג מאזדה כשהיא נוסעת לכיוון צפון, חרף העובדה כי היא יודעת שזה מכבר נפסלה מלנהוג.

המערערת נהגה ברכב כשתוקף רישיון הנהיגה שברשותה פקע בינואר 2008 וחלפו מאז למעלה משישה חודשים. המערערת נהגה מבלי שהיה בידה או בידי אדם אחר פוליסת ביטוח בת תוקף.

המערערת הודתה בפני בית משפט לתעבורה, הורשעה על סמך הודאתה והופנתה לשירות המבחן.

ביום 30/10/13, טענו הצדדים לעונש. ביום 10/11/13, נתן בית משפט לתעבורה את גזר דינו ובו הטיל על המערערת את העונשים הבאים:

צו של"צ בהיקף של 150 שעות, בהתאם לתוכנית ששירות המבחן הגיש, צו מבחן למשך שנה, קנס בסך 1500 ₪, 6 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים, פסילה בפועל למשך שישה חודשים תוך הפעלת שישה חודשי פסילה מותנית כעולה מהרשעה מספר 24 באופן חופף לעונש הפסילה שהוטל ופסילה על תנאי של 18 חודשים למשך 3 שנים, כמפורט בגזר הדין.

הערעור כאמור מופנה כנגד חומרת העונש.

המערערת טוענת כי היה על בית המשפט לתעבורה להתחשב בנסיבותיה ולהטיל עונש פסילה על תנאי וכן עונש מאסר מותנה. המדובר במי שמגדלת בגפה שלושה ילדים ותומכת באמה החולה.

עוד ביקשה המערערת התערבות ערכאת הערעור וביטול צו השל"צ, קיצור תקופת הפסילה המותנית וצמצום תכולתה לעבירות שבתוספת הראשונה והשנייה וכן לקצר את תקופת המאסר המותנה.

באת כוח המערערת הוסיפה בטיעוניה בפניי וביקשה לחילופין לסייג את עונש הפסילה.

בא כוח המשיבה סבור כי יש לדחות את הערעור. העונש אינו חמור כלל ועיקר ואף נוטה לקולא. בהתחשב במדיניות הענישה וגישת בתי המשפט בעבירות של נהיגה בזמן פסילה.

עוד הפנה בא כוח המשיבה לעברה המכביד של המערערת שכולל 32 הרשעות קודמות שבחלקן עבירות מהותיות.

לאחר שעיינתי בגזר הדין, בתסקיר שירות המבחן, בכתב האישום, בהרשעות הקודמות, בהודעת הערעור ושמעתי את טענות הצדדים אני מחליט לדחות את הערעור.

אומנם נסיבותיה של המערערת אינן קלות. המדובר באם המגדלת שלושה ילדים וכיום גם אינה מקבלת את קצבת המזונות מהמוסד לביטוח לאומי, לטענתה, אמה חולנית וזקוקה לתמיכה. יחד עם זאת, אין להתעלם מחומרת התנהלותה פורעת חוק.

לטעמי, ניתן להניח כי לו הנסיבות שפירטתי לעיל לא עמדו למערערת, עונשה היה יותר חמור מזה שהוטל עליה. אכן, צדק בא כוח המשיבה, כאשר טען כי הענישה במקומותינו בגין עבירה של נהיגה בזמן פסילה ככלל כוללת בחובה עונש מאסר בפועל וכי החריגה לקולא מסטנדרט זה מעיד על התחשבות בנסיבותיה האישיות של המערערת.

לא זו אף זו, המדובר במי שצברה 32 הרשעות קודמות שבחלקן עבירות חמורות ובין השאר עבירות מהירות מופרזת, פנייה לא נכונה, אי ציות לרמזור, אי ציות לתמרור, שימוש בדרך שלא כחוק ונהיגה בזמן פסילה, עבירה שבוצעה כשלושה חודשים לאחר הפקדת רישיונה שנפסל על ידי בית משפט לתעבורה בתל אביב. התנהלות המערערת מעידה על מי שסגל לעצמו נורמות פסולות שמשדרות ביזוי, זלזול וחוסר כבוד לרשויות האכיפה, בדרך של הפרה גסה ובוטה של כללים בסיסיים להתנהלות נורמטיבית.

על עבירת נהיגה בזמן פסילה נאמר רבות ודי אם אפנה לדברי בתי המשפט ובעיקר דברי בית המשפט העליון שעמד על חומרתה היתרה של עבירת הנהיגה בזמן פסילה והצורך בענישה מחמירה בגינה, לאור העובדה כי טמון בה סיכון בטיחותי לציבור הנהגים והולכי הרגל ואף משקפת היא יחס של ביזוי החוק וצווי בית המשפט - ראו לעניין זה: עפ"ת (חי') 3748-09-11 ראני נגד מדינת ישראל (ניתן ביום 10.10.11), רע"פ 3878/05 יעקב בנגוזי נ' מדינת ישראל (ניתנה ביום 26.5.05), רע"פ 1392/09 נתן אבנילוב נגד מדינת ישראל (ניתן ביום 5.3.09) ורע"פ 3943/11 אסלם ברהום נגד מ"י (ניתנה ביום 27.5.11).

בל נשכח גם שערכאת הערעור מתערבת בעונש שהטילה הערכאה הדיונית רק במקרים חריגים ויוצאי דופן ובמקרים חריגים בהם נפלה טעות בגזר הדין או שהעונש חורג במידה קיצונית מרמת הענישה המקובלת במקרים דומים. ראו לעניין זה: ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 29/1/09), ע"פ 6681/09 אלחטיב נגד מדינת ישראל (ניתן ביום 13.1.10), ע"פ 8704/08 הייב נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 23.4.09), עפ"ת (חי') 23021-07-09 מדינת ישראל נ' חאדר אסוואד (ניתן ביום 24.11.09), ע"פ 7563/08 אבו סביח נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 4/3/09), ע"פ 5236/05 עמאשה נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 4/3/09) וע"פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסקי (ניתן ביום 3/7/06). ע"פ 4594/11 עלא עדס נ' מדינת ישראל, (ניתן ביום 29.1.13) וע"פ 8589/12 חאלד ביאטרה נ' מדינת ישראל, (ניתן ביום 28.1.13).

עניינה של המערערת אינו נמנה עם המקרים החריגים ויוצאי הדופן, הגם שנסיבותיה האישיות אינן קלות.

לשם המחשת ההקלה בה זכתה המערערת אפנה לענישה שהוטלה במקרים דומים שבהם הורשעו הנאשמים בעבירה של נהיגה בזמן פסילה - לעניין זה ראו גם רע"פ 6206/07 ענתבי נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 4.9.07), רע"פ 1575/07 משיח נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 22.2.07), רע"פ 303/10 עבד אל קאדר נגד מדינת ישראל (ניתנה ביום 13.1.10) וע"פ (מחוזי חיפה) 3168/08 מדינת ישראל נ' חוג'יראת אמל, (ניתן ביום 19.3.08).

על כן, אין לומר כי בימ"ש לתעבורה החמיר עם המערערת יתר על המידה. לטעמי, נהג בה במידת הרחמים והחסד, משלא הטיל עליה מאסר בפועל.

בחנתי את בקשת המערערת לעניין ביטול צו השל"צ ואינני סבור כי יש ממש בעתירה זו. לטעמי, טוב היה לו טענה זו לא הייתה מועלית כלל ועיקר. רכיב ענישתי זה נקבע בהתאם להמלצת שירות המבחן וזאת כדי להקל עם המערערת ולהימנע מהטלת עונש מאסר שירוצה בעבודות שירות או מאחורי סורג ובריח, כך שאין כל מקום להקלה נוספת.

זאת ועוד, לעניין הבקשה לסיוג עונש הפסילה, אומר כי ברי שאין בה כל ממש. לא זו בלבד שהעתירה דנא לא הועלתה בהודעת הערעור ויש לדחותה עקב כך וגם בשל העובדה שבית משפט לתעבורה הטיל עונש פסילה מדוד, שקול ומאוזן ועל פי התרשמותי, הוא אף הלך כברת דרך לקראת המערערת כשהורה על הפעלת עונש הפסילה של שישה חודשים באופן חופף לעונש שהטיל.

כאמור, סיוג עונש הפסילה ייעשה במקרים חריגים ויוצאי דופן ובנסיבות מיוחדות, זאת משום שסיוג עונש הפסילה מרוקן מתוכן את האפקטיביות שברכיב ענישה זה, כפי שנקבע בפסיקה. ראו לעניין השיקולים לסיוג עונש הפסילה ע"פ 77/84 מדינת ישראל נגד שקולניק , פ"ד לט (2) 505.

עוד יש להזכיר כי סעיף 36א' לפקודה קבע את סמכותו של בית משפט לסייג את עונש הפסילה בהתאם לסוג הרכב וזו לשונו:

"הטיל בית משפט פסילה או פסילה על תנאי מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה, יטיל את הפסילה כאמור לגבי נהיגה ברכב מכל סוג שהוא, אולם רשאי בית המשפט, בנסיבות מיוחדות, שיפרש בפסק הדין, להורות כי הפסילה לא תחול לגבי נהיגת רכב מסוים או לגבי סוג מסוים של רכב".

כאמור, הסיוג בעניינה של המערערת מתייחס לעונש הפסילה ונתבקש מבלי לציין כל רכב, הן מבחינת סוג הרכב והן מבחינת מספר רישוי הרכב – ראו בש"פ 8514/05, אבו צעלוק נ' מדינת ישראל, (ניתן ביום 18.9.05). אומנם שם דובר בפסילה עד תום ההליכים, אך יחד עם זאת הפסילה סויגה ביחס לנהיגת מלגזה. לעניין סיוג הפסילה לכלי רכב שמשמש מקומות עבודה ( כמו מלגזה וכו' ) - ראו ע"פ 783/07 חאלד עתאבה נגד מדינת ישראל (ניתן ביום 23.09.07) וגם עפ"א (חי') 124/08 פדידה נגד מדינת ישראל (ניתן ביום 8.9.08).

בעפ"ת (חי') 3471-09-12 מדינת ישראל נגד זורין ויקטור, (ניתן ביום 12.3.13), (להלן – "פס"ד בעניין זורין" כתבתי כי:

" בבוא בית המשפט לסייג את עונש הפסילה נדרש הוא לפרש בגזר דינו את הנסיבות המיוחדות שהביאו אותו לעשות כן כדרישת סעיף 36א לפקודה. בענייננו לא מצאתי נימוקים שכאלה.

לטעמי, גם אם בימ"ש קמא סבור כי עונש המינימום שקבע המחוקק הוא עונש חמור ואף אם אני מסכים אתו שעונש שכזה אינו קל, הרי נימוק זה לא הוכר בפסיקה כעילה לסיוג עונש הפסילה. זאת ועוד הנחת הצעת חוק על שולחנו של המחוקק, ביחס לשינוי ודירוג הענישה בהתאם לרמת ריכוז אלכוהול שימצא בגוף הנהג, אינה לטעמי, עונה על הדרישה לקיומן של נסיבות מיוחדות כדרישת הדין.

כאמור בסוגיה זו, על בית המשפט לשקול בראש ובראשונה מידת המסוכנות הנובעת מאותו נהג, ובענייננו המשיב, כי הרי אם נשקפת ממנו מסוכנות מסוימת, בימ"ש לא יטה לסייג את עונש הפסילה. המשיב הורשע בעבירה של נהיגה בשכרות, שכשלעצמה היא מהווה הוכחה למסוכנות הנהג – לעניין זה ראו פסק דין ברע"פ 1286/11, יעקב אמברם נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 16/10/12), (להלן "פס"ד אמברם") וכן רע"פ 8135/07, אהוד גורן נ' מדינת ישראל, (ניתנה ביום 11/02/09) (להלן: "פס"ד גורן").".

המערערת נהגה בזמן פסילה והפרה את הוראות בית המשפט ביודעין, התנהלות המבטאת מסוכנות גבוה ומחייבת הרחקת המערערת מההגה ומהכביש לזמן ארוך.

ובהמשך לאותו פסק דין – בעניין זורין, הפניתי עוד לכך:

" כאן המקום לציין כי כבר נקבע שהסעת ילדים לבית ספר ונסיעה לעבודה אינם יכולים לשמש נימוקים מיוחדים שיצדיקו סיוג עונש הפסילה לרכב מסוים. יודגש, כי נזק כלכלי לבדו אינו מצדיק סיוג הפסילה ובעיקר אם מדובר בנזק ארעי וטבעי. כאמור יש לבחון כל מקרה ונסיבותיו. כך למשל בע"פ (מחוזי חי') 2725/07 אליאס נ' מדינת ישראל, (ניתן ביום 1.1.08), דחיתי את בקשת הסיוג על אף שדובר בעובד מחשבים שהרכב נדרש לו לביקור במוקמות בהם הוא נותן שירות, שכן בנסיבות אלו הסיוג מרוקן מתוכן את משמעות הפסילה, האפקטיביות שבעונש זה ותכליתו כלפי הנאשם והציבור ואינו מפחית או מצמצם את מידת הסכנה הנובעת מהנהיגה. משיקולים אלו - בעפ"ת 2969-02-12 (חי') מדינת ישראל נגד ויטלי איליזרוב (ניתן ביום 29.4.12), קיבלתי את ערעור המדינה על החלטת בימ"ש השלום שסייג את הפסילה שהוטלה על נהג מונית, והתיר לו לנהוג במונית בימים א' – ה' בשבוע, שכן ומבלי להתעלם מכך שהמונית מהווה מקור פרנסה לנאשם, קבעתי כי סיוג הפסילה באופן שלא תחול על המונית, מרוקן מתוכן את משמעות ומשקל עונש הפסילה, ובעיקר את האפקטיביות שיש בעונש זה."

הוא הדין בעניינה של המערערת, אין בנסיבות המערערת כדי להצדיק סיוג הפסילה.

לעניין עונש הפסילה והמאסר המותנים, לא מצאתי כי יש הצדקה להתערב. המדובר בעונש צופה פני עתיד שיש בו כדי להדליק נורה אדומה אל מול התנהלותה של המערערת וזאת כדי שתדע כי אם תמשיך בהתנהלותה מפרת החוק בתחום התעבורה, היא עלולה למצוא את עצמה מאחורי סורג ובריח.

סוף דבר:

אדגיש כי בהתחשב במדיניות הענישה הנהוגה לא היה כל מקום להגיש ערעור זה ולא בלי היסוס אני נמנע מלחייב בהוצאות וזאת בהתחשב בנסיבותיה האישיות ומצבה הכלכלי הלא קל של המערערת.

אשר על כן, אני דוחה את הערעור על כל חלקיו.

במידה וניתן צו עיכוב ביצוע גזר הדין בטל בזה הצו ועל המערערת לקיים את גזר דינו של בית משפט לתעבורה כשמניין הזמן מיום מתן פסק דין זה.

המזכירות תשלח עותק מפסק דין זה לצדדים בדואר רשום עם אישור מסירה.

ניתן היום, י"א אדר תשע"ד, 11 פברואר 2014, בהעדר הצדדים.