ע"י ב"כ עוה"ד ראם סיקרון

כללי

בפני תביעה חוזית, נזיקית על סך 366,400 ₪ ובגין הפרות חוזיות ובגין נזקים נטענים לנכס. התובע, הנו הבעלים של הנכס נשוא תובענה זו, בית ברח' דב הוז 1 בהרצליה. הנתבעת 1, הנה עמותה רשומה המפעילה, בין היתר, מעונות לנערים במצוקה ומעונות המשמשים כחלופות מעצר לנוער. הנתבעת 2, הנה מנהלת הנתבעת 1 ו/או המנהלת המנהלתית של הנתבעת 1 ובעלת זכות חתימה מטעמה.

טענות הצדדים

התובע טוען כי ביום 01.06.2008, התקשר עם הנתבעת 1 בחוזה שכירות בלתי מוגנת לשכירת הבית, ובאמצעות הנתבעת 2, שייצגה את הנתבעת 1 באותה עת. נטען כי על פי החוזה, נקבעה תקופת שכירות למשך 60 חודשים, שתחילתה ביום 01.06.2008, וסיומה ביום 31.05.2013.

נטען כי הנתבעת 1 העבירה לתובע דמי שכירות עבור 12 חודשים מראש, אך לא השלימה את כלל מחויבויותיה לפי החוזה, כך, לא העבירה לתובע את הבטוחות והערבויות וכן לא מסרה העתק פוליסת ביטוח כנדרש בחוזה. לטענת התובע, עם תום תקופת השכירות האמורה, המשיכו הנתבעות בפועל את תקופת השכירות, וזאת למרות הודעותיהן בדבר כוונתן לסיים תקופה זו, ונותרו במושכר על דעתן, למשך מספר חודשים נוספים. לנתבעות הובהר כי עליהן להמציא את כלל הביטחונות האמורים מבעוד מועד, וכן לשלם עבור החודשים הנוספים מראש, כתנאי להארכת תקופת השכירות מעבר ל- 12 החודשים.

לטענת התובע, חרף הודעותיו והתראותיו בנושא, הנתבעת 1 נותרה בבית מספר חודשים נוספים, עד שלפתע, ביום בהיר אחד הודיעה לתובע, וללא כל התראה מראש, כי פינתה את הבית וזה הועמד לרשותו של התובע. משכך, נטען כי התובע מצא עצמו עם בית נעול, ריק, הרוס וללא מפתחות. התובע טוען כי פנה לנתבעות בכדי לברר את מצב הדברים, תוך דרישה לתיקון הנדרש, אך הנתבעות התחמקו מפניותיו והותירו אותו ללא כל מענה. לאור האמור, פנה התובע לבעלי מקצוע לקבלת הצעות מחיר עבור כלל התיקונים שנדרשו בנכס, וכן שלח, באמצעות בא כוחו, מכתב לנתבעות המפרט את הנזקים וההוצאות שנגרמו לו. נטען כי בעקבות מכתב זה ושיח שהתקיים בין הצדדים, ביום 07.01.2010, נתקיימה פגישה במשרד ב"כ התובע, בה סוכם כי הנתבעות ישלחו שמאי לדירה בכדי שיישום את ערך הנזקים, ולאחריו, תועבר הצעת תשלום להסדרת העניין. נטען כי לבסוף, לאחר בדיקת השמאי וכתיבת הדו"ח, שארך כמספר שבועות, לא קיבל התובע כל התייחסות מהנתבעות או מבא כוחן.

לטענת התובע, ההרס שנגרם לבית ולמתקניו היה כה רב ומהותי עד שמנע את יכולת השימוש בו, וכן את סבירות ההיתכנות להשכירו. נטען כי לבית נגרמו בין היתר נזקים הכוללים: הרס מוחלט של הגינה, הרס רצפת הפרקט הכוללת שברים וריקבון, הרס של חלונות הבית שהוברגו למקומם, הרס חלקים מהמטבח, מרצפות שבורות, מדרגות, משקופים, דלתות ומעקות שבורים, הרס קירות גבס, צביעת קירות בצבעים עזים ובצבעי שמן, נזק לדלתות הכניסה, הריסת תאורת החצר, הריסת מפסקי ושקעי החשמל, הרס ניאגרות וכן גרימת נזילות.

נטען כי על הנתבעים לשלם לתובע סך של 366,400 ₪ המורכב מהפרטים הבאים:

1. חוב בגין הנזקים על פי הערכה: 146,700 ₪.

2. חוב בגין הרס הגינה, מערכת ההשקיה, הצמחייה והדשא: 23,000 ₪.

3. חוב בגין הרס והשחתה של המרכזייה הטלפונית: 5,000 ₪.

4. חוב בגין אובדן דמי שכירות למשך התקופה שלא ניתן לעשות שימוש בבית (תק' ההמתנה

והשיפוצים) + ארנונה לתקופה: 56,000 ₪.

5. אבדן של חודש עבודה לתובע (תקופת השיפוץ): 9,400 ₪.

6. פיצוי מוסכם (לפי האמור בסעיף 8.2 לחוזה): 102,000 ₪.

7. פיצוי כללי: 25,000 ₪.

התובע טוען כי הנתבעות הפרו את חובותיהן על פי דין ועל פי החוזה, תוך שפעלו בחוסר תום לב בקיום החוזה. נטען כי הנתבעות הפרו את חובת הזהירות כלפי התובע וכי הן ממשיכות להפר חובה זו, באופן שאדם סביר לא היה עושה כן באותן נסיבות, ובכך גרמו וגורמות לתובע נזקים נוספים בניגוד להוראות סעיפים 35 ו- 36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. נטען כי יש לראות בנתבעות ביחד ולחוד, כמפרות את החוזה וכמעוולות בהתאם לסעיף 11 לפקודה, וכן יש לראותן חייבות מכוח חבות שולח, כמפורט בסעיף 14 לפקודה. לטענת התובע לנתבעות הייתה ידיעה ברורה ומידית בדבר המתרחש, הן מידיעה אישית, הן מכוח הוראות החוזה ולאור סעיף 17 לפקודת הנזיקין. כמו כן, מכוח דיני השליחות, דיני התאגידים, חוק העמותות ולאור היות הנתבעת 2 בעלת תפקיד ומורשית בנתבעת 1. באשר לנתבעת 2, נטען כי הייתה נושאת משרה ו/או מנהלת בנתבעת 1, בזמנים הרלוונטיים, וכי עמדה מאחורי ההתקשרות עם התובע ונהגה בחוסר תום לב, ברשלנות ותוך עצימת עיניים ביחס להפרות השונות. לטענת התובע, יש להטיל על הנתבעת 2 אחריות אישית בגין כלל החובות והנזקים נשוא התביעה, ועל פי ההוראות החוזיות, הנזיקיות ודיני הרמת מסך.

הנתבעות טוענות כי פעלו בתום לב, בהגינות וביושר, וכי לא הפרו את החוזה. נטען כי מדובר בניסיון של התובע להתעשר, שלא כדין, על חשבונן, תוך שיפוצו של הבית על חשבון הנתבעות, וחרף מצבו הרע, ערב מסירתו לנתבעות. הנתבעות טוענות כי במועד מסירת הבית לנתבעת 1, פורטו בפני התובע ליקויים רבים, וזה התחייב לתקנם. למרות התחייבותו של התובע לביצוע התיקונים, לא טרח לבצע כל תיקון בתקופת השכירות, ועל אף החרפת מצבו של הבית. נטען כי הנתבעת 1 נאלצה לשאת בהוצאות כבדות, ובין היתר, שילמה על החלפת הכלים הסניטרים.

הנתבעות טוענות כי עמדו בקשר רציף עם התובע לגבי המשך תקופת השכירות, ונדרשו לקצרה לנוכח קיומו של מעון משרד הרווחה בצמוד לבית. כמו כן, נטען כי במהלך תקופת ההשכרה ניסו הנתבעות ליצור קשר עם התובע לשם ביצוע תיקונים במושכר, אך זה התעלם מדרישותיהם ונעלם לתקופות ארוכות תוך ניתוק כל קשר עם הנתבעת 1. הנתבעות טוענות כי מועד פינוי הבית תואם עם התובע ליום 14.10.2009, אך האחרון בחר שלא להיות נוכח, כמו כן, סוכם עם התובע שמפתחות הבית יושארו בארון החשמל וכפי שבוצע בפועל.

נטען כי התובע ביקר במושכר מספר ימים טרם החזרת החזקה, ולא העלה בביקורו או לאחריו כל טענה לגבי פגם כזה או אחר בנכס, ואף ביקש מהנתבעות להותיר את קיר הגבס שנבנה בבית, עבור דיירים עתידיים. הנתבעות טוענות כי מרביתם של הליקויים היו קיימים בבית במועד מסירתו, וחלקם אף תוקנו על ידי הנתבעות, לאחר שהתובע לא ענה לפניותיהן לתקנם. כך לדוגמא, פעלו הנתבעות בעצמן להחלפת כיור, התקנת אסלות, צביעה וניקוז מערכות הביוב. נטען כי הנתבעת 1 שלחה שמאי מטעמה ליישום את הליקויים שבבית, וזה קבע כי היקפם עומד על סך של 89,320 ₪, וכי המשא ומתן בין הצדדים בעניין לא צלח, בשל הערכות נזק של התובע שניתנו ביתר, ובהתייחס למצב הבית במועד כריתת ההסכם.

לטענת הנתבעות, הבית הוחזר לתובע במצב משופר ביחס לזה שנמסר להן בתחילת תקופת השכירות.

נטען כי בין יתר הליקויים שהוסתרו מהנתבעות, הוסתרה גם העובדה שמערכת הביוב בבית מבוססת על בור ספיגה, עובדה זו נתגלתה לנתבעות רק לאחר שבור הספיגה עלה על גדותיו, ותוך גרימת נזק לגינת הבית. כמו כן, נטען כי הנתבעות נאלצו להתקין בבית מרכזיה חדשה, מאחר והקודמת, לא הייתה שמישה וכאשר החלפתה בוצעה בידיעתו ובאישורו של התובע.

הנתבעות טוענות כי ביצעו תיקונים שונים בנכס עובר לקבלת החזקה ובמהלכה, ועל אף שאלו היו צריכים להיעשות על ידי התובע, ומשכך, עומדת להן זכות קיזוז בסך של 12,736 ₪. נטען כי התובע לא עשה דבר להקטנת הנזקים, לא פעל להשכרת הנכס וכן לא הקטין את נזקיו בפועל. לטענת הנתבעות הבית לא הושכר מאחר וחלקו השני הצמוד שימש מעון לנוער במצוקה, ולראיה, טרם השכרת הבית לנתבעות, עמד ריק במשך שנה שלמה, באופן מוזנח ועזוב, וכאשר הנתבעות נאלצו לבצע את התיקונים שנבעו מהזנחה זו.

לטענת הנתבעות, לתובע לא עומדת כל עילת תביעה כנגדן, ואף לא עומדת לו כל עילת תביעה כנגד הנתבעת 2, שהנה מנהלת בנתבעת 1, וכל פועלה הנו במסגרת היותה אורגן של העמותה, וללא חיוב אישי או אחריות אישית, בין על פי דיני החוזים, השליחות ודיני התאגידים. כמו כן, נטען כי מרבית הפעולות שבוצעו מול התובע, נעשו על ידי עובדי הנתבעת 1, וכאשר הפעילות מול התובע נעשתה מכוח היותה מורשית חתימה, ומשכך, עמדה עמו בקשר, באשר להארכת הסכמי השכירות.

דיון והכרעה

תובענה זו עניינה בהסכם שכירות שנטען כי הופר על ידי הנתבעים, אשר פינו את הנכס שלא במועד המוסכם, ותוך הותרת נזקים לבית ולמתקניו. הנתבעים מכחישים את טענת התובעים בדבר הפרת ההסכם, חולקים על גובה הנזקים שנגרמו לנכס, וטוענים כי נזקים רבים היו קיימים ערב כניסתם לבית.

במסגרת ההליכים הגישו הצדדים תצהירי עדות ראשית ותיקי מוצגים, ובדיון ההוכחות העידו התובע בעצמו, מר חיים כהן, גב' סילביה ולקו ומר עדי ספני מטעם התובע. ומטעם הנתבעות הגב' עידית שער, גב' נאווה רחמים, מר אייל פוטשניק, הגב' רווית לוי וולסקי, הגב' תמר אלון והגב' אביבה פליס.

בסיכומיהם, חזרו הצדדים על הטענות אותם העלו במסגרת כתבי הטענות ובעיקרן, התובע טוען כי בחוזה שנמסר לו מצויה חתימתה של הנתבעת 2 בלבד, בעוד שבעותק שהוגש על ידי הנתבעות, הוצגו שתי חתימות. נטען כי זכויות החתימה מטעם הנתבעת 1 מחייבות שתי חתימות, ותוך שהנתבעות מודות כי בפועל, החוזה והארכתו נחתמו על ידי הנתבעת 2 בלבד. לטענת התובע, עדותה של המתווכת, הגב' סילבי וולקו, מחזקת את טענתו לפיה, לאחר שהנתבעות עשו שימוש בבית, זה הושב כשהוא הרוס. נטען כי רק לאחר השלמת התיקונים בבית, ביום 08.04.2010, ניתן היה להעמידו להשכרה, וכאשר טרם תאריך זה, היה הדבר בלתי אפשרי נוכח אופי הנזקים והיקפם.

לטענת התובע, הנתבעות הנן שוכרות מקצועיות, מאחר והן שוכרות כ- 13-15 נכסים, ובמשך שנים רבות. נטען כי הנזקים בבית נגרמו על ידי בני הנוער שגרו בו, וכאשר מדובר ב- 14-16 נערים בגילאי 13-18 וכשהבית משמש להם כחלופת מעצר. נטען כי הנתבעות לא הציגו כל הוכחה לקיומם של אי אלו ליקויים בנכס. לטענת התובע, טרם המסירה, נבדק הבית גם על ידי גורמים ממשרד הרווחה לצורך מתן היתר, כמו כן, נטען כי הבית עמד פנוי כ- 3.5 חודשים וזאת לנוכח בקשת הנתבעות להביא שמאי ומומחה מטעמן לביקור בדירה. התובע טוען כי לנתבעות נודע על כך שהבית הסמוך מושכר לגוף המשכן בני נוער מהמתווכת, מהמפקחות מטעם משרד הרווחה שאישרו את הבית, ושתחת פיקוחן היה מצוי גם הבית השכן, וכן מביקורים שערכו במקום.

בהקשר זה מוסיף התובע וטוען, כי הנתבעות החזיקו בנכס כשישה חודשים בטרם אכלוסו, ומשכך, תמוהה טענתן בדבר היעדר ידיעה. כמו כן, נטען כי לא הוכחה הבעייתיות בקיומו של הנכס השכן, מן הסוג האמור. התובע טוען כי מעדותה של הנתבעת 2 עולה שהנתבעת 1 התכוונה לעשות שימוש בנכס לטווח קצר מהמוסכם בחוזה, ומשכך, ניתן להסיק שהנתבעות שכרו את הבית מתוך כוונה להפר את החוזה. על כן, נטען כי התנהגותם של הנתבעים עולה לכדי חוסר תום לב במשא ומתן, ובקיום החוזה, ועת ששכרו את הבית למשך 60 חודשים. נטען כי במסגרת חקירתן הודו הנתבעות, כי בשגרה נגרמים לנכסים אותן הן שוכרות נזקים, ומשכך, הן משפות ומפצות בדרך קבע את בעלי הבתים בגין נזקים אלו.

הנתבעות טוענות בסיכומיהם, כי החזקה בפועל נמסרה לנתבעת 1 רק בתחילת חודש נובמבר 2008, ותוך שהתובע המשיך להחזיק במפתחות הנכס בכל התקופה, ורק לאחר שהעמותה נבחרה על ידי משרד הרווחה במכרז להפעלת ההוסטל. נטען כי הגב' וולסקי רווית, תיאמה עם התובע קבלת מפתחות הדירה וסיירה עם התובע בבית לשם הצגת הליקויים טרם האכלוס, ותוך קבלת התחייבותו לתיקונם. לטענת הנתבעות, למרות התחייבותו של התובע לתיקון הליקויים, נעלם, ורק עם אכלוס הבית בפועל, התגלה כי הליקויים לא תוקנו, ואף נתגלו ליקויים נוספים. כמו כן, טוענות הנתבעות כי לאורך התקופה בה החזיקו בנכס, בוצעו תיקונים רבים במושכר אשר על התובע היה לבצעם, אך משלא עשה כן, נשאו בהוצאות בעצמן, ומשכך, טוענות לקיזוז הוצאות אלו. נטען כי משהתובע לא התייחס לטענות הנתבעות, ומשלא נחקרו עדי הנתבעות בעניין, יש לראות את התובע כמי שזנח כל טענת הגנה בעניין הקיזוז.

נטען כי התובע שב להתגורר בבית לאחר פינויו, ומשכך, לא נגרם לו כל נזק מסוג אבדן דמי שכירות ואף לא הייתה כל מניעה להתגורר בנכס. בהקשר זה טוענות הנתבעות כי התובע לא הביא כל עד לתמוך בטענתו לפיה, אי ההשכרה נבעה מליקויים בבית, ואף לא צרף כל הסכם בעניין. הנתבעות טוענות כי התובע בחר לבנות ולשפץ את הבית כמעט מהיסוד, ועל אף שעמדה לו האפשרות לבצע תיקונים לנזקים מהותיים, באופן מידי ותוך תיעודם, ותיעוד עלויות השיקום, בכך, הפר את חובת הקטנת הנזק. נטען כי הפיצוי המוסכם הנו מופרז ומופרך, וכי לא ניתן היה לצפות אותם ערב החתימה על ההסכם.

הנתבעות חוזרות וטוענות כי יש לדחות את התביעה כנגד הנתבעת 2, וכי העובדה ששני מורשי חתימה לא חתמו באותו מועד אין בה בכדי ליצור אחריות אישית של מי מהם. כמו כן, נטען כי התובע לא הצביע על כל מעשה של הנתבעת 2 אשר יש בו בכדי להצדיק הרמת מסך ההתאגדות, ו/או הטלת אחריות אישית על אורגן בתאגיד.

לאחר עיון בחומר שבתיק, הדיון וסיכומי הצדדים, אני מחליט לקבל את התביעה בחלקה ואלו נימוקי:

התובע והנתבעת 1 התקשרו בחוזה שכירות שתחילתו ביום 01.06.2008, וסיומו ביום 31.05.2013, כאמור בסעיף 4.1 לחוזה, וכאשר הסכימו כי בתום תקופה זו ידונו באם הם מעוניינים בחידוש או הארכת תקופת השכירות האמורה לחמש שנים נוספות. הצדדים אינם חולקים כי דמי השכירות עבור השנה הראשונה שולמו לתובע במלואם ומראש כנדרש בחוזה.

על פי סעיף 4.2 לחוזה, השוכר מצהיר כי התחייבותו למלוא התקופה האמורה כפופה לאישור משרד הרווחה להפעלת ההוסטל/חלופת מעצר בבית. משכך, ניתן לקבוע כי ערב החתימה על החוזה, התובע היה מודע לכך שהחוזה מותנה באישור משרד הרווחה. מעדותה של הגב' עידית שער, עולה כי באותה עת, נשלחה לבדוק את הבית שהציעה הנתבעת 1, וכאשר מטרת ביקורה הייתה לבחון את האפשרות לשכן בבית 14 חניכים באופן שעונה על נהלי המשרד (עמ' 45 לפרוטוקול מיום 27.11.2012 משורה 15). הגב' שער העידה כי הבינה שהדירה נשוא תובענה זו הנה סמוכה להוסטל אחר, ומשכך לדבריה "קיבלתי קצת שוק, חשבתי שזה לא נכון ששני ההוסטלים יהיו סמוכים זה לזה, הוסטלים של ילדים שלנו... חשבתי שהסמיכות של שני הבתים היא קצת בעייתית בלשון המעטה. ואת ההערה הזאת גם רשמתי בתוך הדיווח שלי..." (עמ' 46 לפרוטוקול מיום 27.11.2012 משורה 12). מעדותה של הגב' פליס אביבה, יו"ר הנתבעת 1, עולה כי הסיבה לעזיבתם לאחר שנה הנה מורכבת ונובעת ממספר סיבות. האחת, הנה קיומו של הוסטל צמוד, "...אנו הבטחנו למשרד הרווחה שאנו נפריד את החבילה מתוך כוונה מקצועית שזה לא טוב ששני ההוסטלים יהיו צמודים..." (עמ' 17 לפרוטוקול מיום 06.11.2013 משורה 1). השנייה, התנגדותם של השכנים, לפיה מדובר ברח' קטן וללא מוצא, והימצאותם של שני הוסטלים מול ביתם במקום כזה, הנה בעייתית, על כן, נדרשה הנתבעת 1 לגלות התחשבות נוכח הצפיפות ברחוב (עמ' 20 לפרוטוקול מיום 06.11.2013 משורה 13).

אני סבור כי בהתחשב בסעיף 4.2 לחוזה, המכפיף את התחייבות השוכר למלוא התקופה, לאישור משרד הרווחה להפעלת ההוסטל/חלופת מעצר בבית, וכאשר זו נתגלתה על ידי הרשות כבעייתית מבחינתה, אי השלמת מלוא התקופה הקבועה בחוזה, עולה בקנה אחד, בנסיבות המקרה, עם אומד דעת הצדדים טרם הסכסוך וכאמור בלשון הסעיף. יצוין, כי די באמור בכדי לקבוע שלנתבעת 1 עומדת הזכות לסיים את החוזה טרם חלוף מלוא התקופה הנקובה בסעיף 4.1 לחוזה, וגם אם קיימות סיבות נוספות לכך.

חלקה הארי של תובענה זו, נסוב באשר לשאלת זכאותו של התובע לקבלת פיצויים בגין הנזקים הנטענים לביתו ושנגרמו על ידי הנתבעת 1, ובדבר היקפם של נזקים אלו. מחד, היה על התובע לצפות כי משהשכיר את ביתו לנתבעת 1, אין זה סביר כי הבלאי שייגרם לנכס יהא זהה לזה שנגרם מהשכרה "רגילה" של בית למשפחה, זאת בשל השכרתו לשימוש כמעון ולא למשפחה. מאידך, כנהוג בחוזים מסוג זה הנדון כאן, שעניינם השכרת דירה/בית, נתנו הצדדים דעתם לחובותיו השונות של שוכר לנכס, בסעיף 6 לחוזה, שכותרתו "הצהרות והתחייבויות השוכר".

סעיף 6.2 לחוזה קובע שהשוכר מצהיר כי ראה ובדק את הבית על כל חלקיו ומרכיביו, וכי הבית מתאים לצרכיו ומטרותיו וכי השוכר מוותר על כל טענה, ברירה, פגם או אי-התאמה, בקשר לבית.

מסעיפים 3.1 ו- 4.2 לחוזה ניתן להסיק באופן שאינו משתמע לשתי פנים, כי הבית מיועד לצורכי הוסטל/חלופת מעצר. כך, סעיף 3.1 קובע כי:

"השוכר ישתמש בבית, בתקופה השכירות בלבד, לצורכי הוסטל/חלופת מעצר לצרכי מגורים בלבד, שלו עצמו בלבד, לרבות של משתכנים מטעמו (להלן: "מטרת השכירות")".

ואילו סעיף 4.2 קובע כי:

"השוכר מצהיר כי התחייבותו למלוא התקופה האמורה כפופה לאישור משרד הרווחה להפעלת ההוסטל/ חלופת מעצר, בבית".

מעדותה של הגב' ולקו, שהמעמידה את דירתה במשך כ- 11 שנה לעמותה המטפלת בנוער ולא כחלופת מעצר, "זה חבר'ה נוער ולא תמיד, הרסו הרבה את הבית, אז דרשתי שיתקנו את כל מה שצריך לתקן, ובאמת הם הביאו חבר'ה והם תיקנו וסידרו. אבל זה שוב פעם נראה לי קצת על הפנים.." (עמ' 14 לפרוטוקול מיום 27.11.2012 החל משורה 14). בכל מקרה, משהצדדים חתמו על חוזה שכירות, ציפיותיהם, זכויותיהם וחובותיהם תוחמו והוגדרו ערב החתימה בהסכם, ומשכך, יש לפנות לאמור בו ובכדי לבחון טענותיהם.

סעיף 6.4 לחוזה מעגן את התחייבותו של השוכר לשמור על הבית במצב בו קיבלו, נקי וראוי לשימוש בכל עת, ולדאוג לתחזוקתו המלאה והראויה של כל חלקיו (סעיף 6.4.1). כמו כן, התחייב השוכר להחזיק את הבית ומתקניו, חלקיו וסביבתו במצב טוב ותקין, לא לעשות או להתיר לעשות, כל דבר העלול לגרום נזק לבית, למתקניו ולחלקיו(סעיף 6.4.2).

נקבע כי השוכר ימשיך לתחזק את גינת הבית על ידי איש תחזוקה מתאים שיפעל כמיטב יכולתו המקצועית, לצורך טיפול, תחזוקה וטיפוח של הצמחייה בגינה ובחצר הבית(סעיף 6.4.3). סעיף 6.6 לחוזה קובע כי השוכר מתחייב להשתמש בבית באופן זהיר והוגן, ולעשות כל שיהיה צורך, כדי למנוע כל קלקול או נזק. כן נקבע כי עת נגרם נזק או קלקול, יתקנו השוכר באופן מידי ועל חשבונו וכאשר המשכיר לא יהיה אחראי, במהלך תקופת השכירות, לתיקון קלקול או נזק כלשהו בבית, למעט עקב בלאי רגיל וסביר שיתוקן בהקדם לפי נסיבות העניין.

מהאמור לעיל, ניתן לקבוע כי המשכיר, באמצעות התניות שונות, דאג לעגן את חובות הנתבעת 1, לשמור על מצבו ותחזוקתו של הבית. אין לראות בהסכמת התובע להשכרת ביתו לנתבעת 1, ועל אף ידיעתו המוקדמת בדבר מטרת השכירות, הוסטל/חלופת מעצר, בכדי מתן היתר או הסכמה לפגיעה בנכס. אכן, יתכן כי הבלאי הנובע משימוש מסוג זה במושכר יהא שונה בהיקפו ובאופיו, מבלאי הנובע מהשכרת בית למשפחה גרעינית המונה 4-6 נפשות, אך אין באלו, בכדי למזער או לצמצם את חובתה של הנתבעת 1, להשיב את הנכס לתובע במצב הזהה לזה שקיבלה, ואם לשם כך נדרשת הנתבעת 1 לבצע תיקונים או שיפוצים מסוג זה או אחר, עליה לעשות כן.

יש לציין בהקשר זה כי חבותו של השוכר לגבי המושכר מעוגנת גם בסעיף 16 לחוק השכירות והשאילה, תשל"א-1971, ולפיו:

"השוכר לא ישתמש במושכר אלא לפי המוסכם; אולם אם שימוש זה לא הותנה כשימוש ייחודי, רשאי הוא להשתמש במושכר שימוש אחר, ובלבד שלא יהיה בו משום פגיעה במושכר או הכבדה על המשכיר יותר מאשר לפי המוסכם".

היקף הנזקים והיקף החבות

התובע טוען לנזקים רבים שנגרמו לנכס כתוצאה משהותה של הנתבעת 1 בו לאורך תקופת השכירות, וכאשר הנתבעת 1 טוענת לקיומם של ליקויים לא מעטים בנכס עוד בתחילת תקופת השכירות וכי היקף הנזקים הנטענים על ידי התובע, אינו סביר וחורג מהמציאות.

במסגרת עדותה של יו"ר הנתבעת 1, הגב' פליס אביבה, ציינה בהקשר זה כי "...הדרישה הייתה מוגזמת לכל הדעות והגם הדרך שאנו שוכרים נכסים היא כזו שאנו מאוד מאמינים ומשלמים שנה מראש ונותנים שכר דירה יותר גבוה ממה שבשוק, כי אנו שוכרים בית לקב' נערים שיכול להיות שיגרמו לאי אלו נזקים" (עמ' 19 לפרוטוקול מיום 06.11.2013 משורה 27). כמו כן, הודתה הגב' פליס במסגרת עדותה כי "ההסכמים שלנו עם כל השוכרים – הם כאלה שתמיד יש דין ודברים שאנו עוזבים, ובדרך כלל אנו מסתדרים כי זה סביר, אבל פה הדרישות היו בלתי סבירות בעליל. מדובר בכסף שמיועד לילדים" (עמ' 20 לפרוטוקול מיום 06.11.2013 משורה 1).

ניכר כי הצדדים לחוזה ידעו מראש, ערב חתימתם על החוזה כי לנכס צפוי להיגרם בלאי מוגבר כתוצאה מאופייה הייחודי של השכירות ומשכך, שיקללו את הסיכון האמור. מדבריה האמורים של הגב' פליס ניתן להיווכח שהנתבעת 1 הייתה מודעת לנזקים שנגרמים לנכסים כתוצאה מהשכרתם לקבוצת נערים בגילאים האמורים, ועל כן, נהגה לפצות ולשפות את בעלי הנכסים עם עזיבתם את הנכס. כן נהגה הנתבעת 1 לשלם את שכר הדירה שנה מראש, ואף בשיעור גבוה מהמקובל.

ואולם כאמור אין בכך בכדי לפגוע בזכות התובע לקבל המושכר במצב הזהה לזה שהיה עת העמיד המושכר לידי הנתבעת 1. כמו כן, אין לדעתי בעובדה כי שכר הדירה שולם מראש, ויכול שאף ביתר, להוביל למסקנה לפיה, על התובע לספוג נזקים ככל שאירעו למושכר. תום הלב וההגינות ביחסים חוזיים מעין אלו שתוארו, יכול להוביל למסקנה שייתכן והמשכיר אינו צריך לעמוד על קוצו של יוד, אך לדידי, זכאי התובע לעמוד על זכויותיו, ובכללן קבלת פיצוי עבור הנזקים שאירעו לנכס אותו העמיד להשכרה. יש לציין כי הנתבעת 1 הכירה בקיומם של נזקים וליקויים במושכר, ואף צרפה בעניין, חוות דעת הנדסית של המהנדס אריה ארז ממשרד השמאי א. סידאוי, שערך ביקורת בבית ביום 21.01.2010, ואמד את היקפם בסך של 89,320 ₪ כולל מע"מ (נספח ג' לכתב ההגנה).

לטעמי, התובע זכאי לפיצוי בגין הנזקים שנגרמו לביתו, אך אינו זכאי לקבל פיצוי ביתר ומעבר לשווי הנזקים שנגרמו לו. התובע לא הוכיח את היקף הנזק במלואו אם כי ברובו. מהתמונות שצורפו כנספח א', ושהוגדרו על ידי התובע "בטרם ועם כניסת הנתבעות לבית" נראה כי הבית לא היה חף מליקויים. כך ניתן להבחין בשלבי תריסים שבורים וחסרים, "קרחות" במדשאת חצר הבית, מקטע מסוים של מעקה בטיחות שהנו שבור, מרצפת שבורה במרתף הבית ופרגולה דהויה, יחד עם זאת ברי ואני מקבל את הטענה, שעיקר הליקויים מקורם בשהות הנתבעת 1 במקום, ולא בשל מצבו הקיים של הבית ועובר להשכרה.

נספח ב' לתיק המוצגים, הוגדר על ידי התובע כ"צילומים של הבית ומרכיביו לאחר שהנתבעות וכל מי מטעמן עזבו את הבית", היה מצופה מהתובע שיכלול אובייקטים ותמונות הזהות לאלו שהוגשו במסגרת נספח א', וכאשר הן מייצגות נקודת זמן מאוחרת ולאחר עזיבת הנתבעת 1 את המושכר. הגם שאין חפיפה מושלמת בעניין, עדיין יש בצילומים ובשאר הראיות, לשכנע באופן מספק, כי נגרמו נזקים משמעותיים לבית ובאחריות הנתבעת 1.

איש לא מנע מן הנתבעת 1 לערוך פרוטוקול מסודר וחתום של ליקויים קיימים, עובר לקבלתן את החזקה בבית, דבר זה לא נעשה, ופועל לחובת הנתבעת 1, שגם אישרה בחוזה השכירות כי הבית נמסר לידיה לשביעות רצון, וכאשר על פניו ולעניין טענה לליקויים קיימים, אין מדובר בליקויים נסתרים כאלה המתגלים רק עובר לשימוש בפועל, יצוין גם כי לא נסתר שמהנדס מומחה, ממשרד שמאי, מטעם הנתבעת 1, בדק לבקשתה את מצב הבית, עובר לסיום השכירות והפינוי, ומצא בו ליקויים בהיקף משמעותי בסך הקרוב ל90,000 ₪. להבדיל מחוות דעת מפורטת זו, ושנערכה על ידי מומחה הנתבעת 1 ולמועד העזיבה, הטענות לפגמים וליקויים עובר לכניסה נסתרות מן החוזה, ומגובות בעיקרו במספר קבלות שצורפו לתצהיר גב' וולסקי, נספח ב עמ' 24-37 למוצג 4 מטעם הנתבעות, וסכומן הכולל 12,736 ₪, הנמוך בהרבה מן הליקויים הנטענים ע"י התובע, או אלו שקיומם אושר בחוות הדעת מטעם הנתבעת 1.

על התובע מונח הנטל להוכיח את תביעתו, ובעניין חל הכלל לפיו, המוציא מחברו עליו הראיה. במסגרת תיק המוצגים שהגיש התובע בתובענה זו, נכללו בין היתר, התמונות לפני ואחרי השכירות, והצעות מחיר עבור עבודות השיפוץ שנדרשו בבית ובחצר. הצעת המחיר הראשונה שהגיש התובע עומדת על סך 157,500 ₪ (נספח ה' 1 לתיק המוצגים מטעם התובע), ואילו הצעת המחיר השנייה עומדת על סך 141,150 ₪ לא כולל מע"מ (נספח ה' 2 לתיק המוצגים מטעם התובע) וכאשר קיימים פערים בחלוקה הפנימית שבין הצעות המחיר.

לאחר בחינת כלל החומר בעניין הנזקים הנטענים, אני סבור כי התובע זכאי בהקשר זה לפיצוי בגובה של 106,200₪. התובע הציג הצעות מחיר כאשר חלק מהרכיבים בהצעות המחיר התייחסו להחלפת חלקים/אביזרים בכלל הבית, בעוד שהתובע לא הוכיח כי אלו נדרשו בהיקפים אלו ובכל הבית. כך למשל התובע דרש סך של 28,600 ₪ עבור החלפת הדלתות בכל הבית למעט הכניסה (13 יח' * 2,200 ש"ח ליח') בעוד שצרף כשתי תמונות של דלתות אשר ניזוקו, ומשכך, לא הוכיח את תביעתו בהקשר זה ועל פי החישוב האמור זכאי לפיצוי של 4,400 ₪, וראה גם פרק נגרות בחוות הדעת מטעם הנתבעות.

התובע טען להחלפת פרקטים בשלושה חדרים בשטח כולל של כ- 44 מ"ר ובסך של 8,200 ₪, אך לא תמך את דרישתו בדבר נזק לפרקט בראיה כלשהי ומשכך, נדחית תביעתו בעניין. כמו כן, הציג התובע דרישה לפיצוי בסך 32,000 בגין עבודות ריצוף בשטח של כ- 80 מ"ר, וכאשר לתמיכת טענתו, צרף לתיק המוצגים מטעמו, תמונות בהן ניתן להבחין במרצפות שבורות וסדוקות. מעיון ובחינת התמונות שצרף התובע ניתן להבחין במספר אזורים ספציפיים בהן קיימים נזקים אלו, ותחומים לאזור המטבח, וכן למקטעי מדרגות, וכאשר רק לחלקן קיימת נקודת ייחוס בתמונות המייצגות המצב טרם כניסתה של הנתבעת 1 למושכר, על כן, זכאי התובע בהקשר זה לפיצוי בסך 27,000 ₪, וכפי חוות דעת הנתבעות בעמוד 13.

במסגרת עבודות האינסטלציה המופיעות בהצעת המחיר, נדרש סך של 3,000 ₪ עבור החלפת שישה "ברזי פרח קצר" וכאשר אין תמיכה בראיה מספקת, בדבר הנזק שנגרם ולשישה ברזים וכאשר הצעת המחיר השנייה שצרף התובע, מציינת כי קיימים מספר ברזים שבורים וחסרי ידיות ולא מעבר לכך. משהתובע לא הוכיח את היקף הנזק כנדרש, ומשקיימת הצעת מחיר נוספת התומכת בהקשר זה באופן מסוים ומוגבל בנזקו, אני סבור כי התובע זכאי לפיצוי בסך של 1,000 ₪ עבור שני ברזים ועל בסיס החישוב שצוין (2 ברזים * 500 ₪ לברז).

התובע דרש פיצוי בגין החלפת רשתות פגומות בכל הבית, 13 במספר, ובסך של 1,300 ₪ וכאשר הציג תמונה אחת ובה רשת קרועה, משכך, ועל בסיס הצעת המחיר שצרף, אני סבור כי התובע זכאי לפיצוי של 200₪, ובגין שתי רשתות שצוינו בחוות דעת הנתבעות סעיף 6.3 ו6.5.

במסגרת תביעתו לפיצוי דרש התובע סך של 23,000 ₪ בגין נזקים שנגרמו לגינת ביתו ועל פי הצעת מחיר שצרף בעניין (נספח ה' 3 לתיק המוצגים מטעם התובע). אני סבור כי התובע לא הוכיח את נזקיו בהקשר זה בהיקף הנדרש בהצעת המחיר. התובע לא הציג תמונות ברות השוואה בכדי שניתן יהיה לקשור ולהעריך את הנזקים שבגינם דורש את הסך האמור. התובע הציג תמונות של מקטעי "קרחות דשא" ושטחי אדמה, כאשר אלו צולמו בתקריב. משכך, לא ניתן לשלול, לדוגמא, כי חלקם נלקחו באזורים בהם מלכתחילה לא היה מצוי דשא, כמו בשולי החצר ובאזורים אחרים בחצר, וכאשר גם בתמונות המייצגות לכאורה את מצב החצר טרם כניסת הנתבעת 1 ניכר כי המדשאה לא הייתה מלאה. אין די בהצגת חצר מטופחת לאחר השיפוץ ובתצלום כולל והצגת מקטעים נקודתיים לאחר עזיבת הנתבעת 1. מאידך, ניתן לקבל את הטענה שהגינה לא תוחזקה כיאות על ידי הנתבעת 1. לאור פירוט עלויות הדשא, צמחים וחומרים, אני סבור כי התובע זכאי לפיצוי בסך של 12,000 ₪ בראש זה. אציין כי לא הוצגה ראיה מספקת המצדיקה את החלפת מערכת ההשקיה, הכוללת בין היתר ועל פי הפירוט שהציג, החלפת מחשב, וסת, צינורות וטפטפות, וכן את העבודה הכרוכה בהחלפה זו.

התובע הציג דרישה לפיצוי בגין מרכזיה טלפונית שנטען כי ניזוקה, וכאשר צרף הצעת מחיר בעלות של 4,805 ₪ (נספח ט' לתיק המוצגים מטעם התובע). מעדותו של מר פוטשניק אייל, רכז בהוסטל, עולה כי אכן הייתה מרכזיית טלפונים, אך זו לא הייתה מחוברת ולא הייתה תקינה, ומשכך, נטען כי הנתבעת 1 הרכיבה מרכזיה אחרת, וניתקה את המרכזייה הישנה תוך הותרתה בשטח הבית (עמ' 80 לפרוטוקול מיום 27.11.2012 משורה 37).

מהאמור עולה כי אכן המרכזייה שהייתה במקום הוחלפה על ידי הנתבעת 1 במרכזיה אחרת וכאשר התובע לא הצביע על הסיבה שבגינה המרכזייה שהותקנה על ידי הנתבעת 1 אינה תקינה או ראויה או שמא אינה מקבילה ברמתה לזו שהייתה במקום ערב ההחלפה. משכך, אני סבור כי התובע לא הוכיח את טענתו בעניין ואינו זכאי לפיצוי בגין החלפת המרכזייה.

בכתב התביעה, נדרש סך של 56,000 ₪ בגין אובדן דמי שכירות למשך התקופה בה לא ניתן היה לעשות שימוש בבית, תקופת ההמתנה לשמאי מטעם הנתבעות, תקופת השיפוצים וכן ארנונה עבור תקופה זו. אני סבור שהתובע זכאי לפיצוי בגין אובדן דמי שכירות למשך התקופה שמיום 14.10.2009, מועד הפינוי, ועד ליום 21.02.2010, חודש ממועד חוות הדעת של הנתבעים, ובסך כולל של 43,350 ₪. אציין כי התובע לא כימת את טענתו בדבר הארנונה כנדרש ולא צרף כל אסמכתא בדבר עלויות הארנונה ותשלומם על ידו למועדים הנתבעים עבור הנכס נשוא התובענה. והפיצוי נגזר לפי גובה דמי השכירות החוזי, ובהתחשב בהיקף הליקויים והשיפוץ שנדרש, וגם בחובת התובע להקטין את הנזק ככל הניתן.

התובע הציג במסגרת תביעתו דרישה לפיצוי בסך של 9,400 ₪ בגין אובדן של חודש עבודה למשך תקופת השיפוץ. ככלל, זכאי התובע לדעתי לפיצוי עבור תקופה זו בה נדרש לטפל בשיפוץ הנכס. בנסיבות שוכנעתי שהתובע, זכאי לפיצוי בראש הנתבע בהקשר זה, נוכח היקף הליקויים והטרחה הרבה שנדרשה ממנו לטיפול בתיקון העניין, וכאשר הסכום הנדרש, אינו מופרז, והגם שלא הוכח במלואו על פי קבלות. לעניין שיעור הכנסה או הפסד בפועל, ניתן לגזור גובה הפיצוי שלטעמי מוצדק גם מגובה השכר הממוצע במשק, באשר שוכנעתי כי התובע אכן היה עסוק בעניין באופן אינטנסיבי וזכאי לפיצוי בשיעור הנדרש בעניין.

סך הכול אם כן הפיצוי שנפסק לתובע, ובגין כל רכבי הנזק הינו 170,956 ₪. סך 106,200 ₪ בגין תיקון ליקויים, 43,356 ₪ בגין הפסד שכירות, 12,000 ₪ בגין הוצאות חידוש הגינה ו9,400 ₪ בגין טרחה והפסד זמן. מסכום זה יש להפחית לטעמי סכום הקבלות שצירפה הנתבעת 1 על סך 12,731 ₪ ובגין הוצאות הנתבעות בקשר למושכר, ובהנחה המטיבה עם הנתבעת 1, שכולן בקשר להוצאות שחלות על בעל הבית ולא בגדר תחזוקה שוטפת, ובכל מקרה בניכוי 4,500 ₪ סכום הקבלה בגין ניקוי והדברה, שכן בחוות הדעת מטעם הנתבעות נרשם שעובר לעזיבה – יש לבצע ניקיון כללי בבית.

משכך, יש להפחית בגין קיזוז הוצאות הנתבעות סך 8,231, וחוב הנתבעת 1 לאחר קיזוז הסך האמור, מגיע לסכום של 162,725 ₪.

במסגרת תביעתו דרש התובע, בנוסף לפיצויים האמורים, פיצוי בסך של 102,000 ₪ כפיצוי מוסכם לפי האמור בסעיף 8.2 לחוזה. הצדדים קבעו במסגרת החוזה כי "כל הפרה יסודית של ההסכם על ידי השוכר תזכה את המשכיר, בפיצוי מוסכם של סך השווה ל- 102,000 ₪. "הצדדים מצהירים כי הפיצוי המוסכם ביניהם, הוחלט לאחר הערכה ובדיקה של הנזקים העתידים להיגרם עקב הפרה יסודית של ההסכם. הפיצוי דלעיל יהא צמוד לשער הדולר, מהשער במועד חתימת הסכם זה ועד למועד השתכללות זכות תשלום בפועל".

כעולה מלשון הסעיף, הפיצוי המוסכם, הנו גילום של הנזקים האפשריים אותם העריכו הצדדים ערב החתימה על החוזה, וכאשר בפועל, נפסק לתובע פיצוי בגין נזקיו בסך של 162,725 ₪, העולה על גובה הפיצוי המוסכם, משכך, אני סבור כי אין מקום לפסוק בנסיבות המקרה, כפל פיצוי, הן בגין נזקים שנקבע שברי פיצוי, והן בגין הפיצוי המוסכם.

בע"א 628/87 יוסף חורי נ' חברת החשמל בע"מ פ"ד מו(1)115 , 123 נקבע כי:

"פרשנות ההוראה הנ"ל הינה, כי "הבחירה ניתנת (בסעיף 15 (ב) ) לצד הנפגע לתבוע את הפיצוי המוסכם ולהיות מוגבל בו, ללא הוכחת נזק, או לתבוע פיצויים, בלתי מוגבלים, על נזק שעליו להוכיחו " ( ע"א 532/83 [1],בעמ' 329, וראה: ע"א 593/79 בעמ' 331. ר' סנילביץ' , "פיצויים מוסכמים - השוואה בין המשפט הישראלי לדין במשפט הקונטיננטלי" ספר אורי ידין (בורסי, בעריכת א' ברק, ט' שפריץ, תש"ן) כרך בעמ' 133, 160) מקום בו נתבעו יחדיו פיצוי מוסכם ופיצוי לא מוסכם, ראו בכך בדרך כלל משום תביעות חלופיות) ע"א 707/78, [3]713 , בעמ' 800 , ע"א 748/80 בעמ' [4]798 בעמ' 322, 324 , ע"א 1/84[5] בעמ' 671 ) עומדת על כך פרופ' ג' שלו בספרה דיני חוזים ( דין, תש"ן ): 599 "בניגוד למצב המשפטי שקדם לחוק התרופות, ואשר על-פיו היוו פיצויים מוסכמים תקרה או גבול עליון לפיצויי הנפגע, מקנה סעיף 15 (ב) לנפגע זכות בחירה בין תביעת הפיצויים המוסכמים לבין תביעת פיצויים לפי סעיפים 10עד 14לחוק. המילה 'במקומם' בסעיף 15(ב) מעידה על כך, כי הבחירה היא בין דרכים חלופיות ולא מצטברות.על הנפגע לבחור בין פיצויים מוסכמים לבין פיצויים אחרים. לכל אחת מדרכים אלה יתרונות וחסרונות משלה. נפגע התובע פיצויים מוסכמים לפי סעיף 15אינו צריך להוכיח נזק ואינו חייב להקטין את נזקו. אולם, הוא כפוף לסמכות ההפחתה של בית-המשפט. נפגע התובע פיצויים על הנזק שנגרם לו בפועל, לפי סעיף 10, צריך להוכיח נזק, סיבתיות וצפיות, וכן עליו להקטין את ניזקו, אולם אין הוא מוגבל בתקרת הפיצויים המוסכמים ואף אינו צריך לחשוש להפחתתם".

וכן ראה, תא (י-ם) 14157-04-10 אורי אורם נ' ברוך אלתר אודסר, [פורסם בנבו].

"בענייננו קיימת חפיפה ברורה בין הפיצויים המוסכמים לבין הפיצויים האחרים להם זכאים התובעים ועל כן אין מקום לכפל פיצוי, שכן תכלית הוראת סעיף 15(ב) היא מניעת כפל פיצוי ( ראו והשוו:ע"א 628/87 יוסף חורי נ' חברת החשמל בע"מ פ"ד מו(1)115; רע"א 7452/96 מדינת ישראל משרד הביטחון נ' חברה קבלנית האחים אהרון בע"מ פ"ד נא(5)874).

לפיכך זכאים התובעים אך לפיצויים המוסכמים."

גם בענייננו קיימת חפיפה ברורה בין הפיצויים המוסכמים לפיצויים האחרים שנקבעו לתובע, ומשכך אין מקום לכפל פיצוי, ונוכח תכלית הוראת סעיף 15 (ב) לחוק החוזים תרופות בשל הפרת החוזה, וכאמור לעיל.

התובע העמיד דרישה לפיצוי כללי בסך 25,000 ₪ וזאת כנטען, לאור הנזקים הנוספים שנגרמו לו ובשל כך שהנתבעות צפו וכיוונו את הפרת ההסכם מלכתחילה, ובמעשיהן אלה פעלו בחוסר תום לב בניהול מו"מ ובקיום החוזה ומשכך נתבקש בית המשפט לפסוק סכום זה, המביע את מורת רוחו מאופן פעולת והתנהלות הנתבעות.

לדידי, לא עולה מחומר הראיות וכן מהעדויות בתיק כי הנתבעות פעלו בחוסר תום לב בניהול המשא ומתן ובקיום החוזה, וכאשר הצדדים ידעו מבעוד מועד את המאפיינים הייחודים ששכירות זו נושאת עמה, ואלו אף גולמו בתנאי החוזה באופן ביצוע התשלומים שנה מראש, ובשיעור שכר הדירה. כמו כן, התובע היה מודע מבעוד מועד לכך שהחוזה מותנה באישור הגורמים הרלוונטיים במשרד הרווחה (סעיף 4.2 לחוזה), משנדחתה הדרישה לפיצוי מוסכם, לא ראיתי מקום לפסיקת פיצוי נוסף כללי, ובנוסף לנזקים שנתבעו ונפסקו.

חבות הנתבעת 2:

לעניין חבותה של הנתבעת 2, אני סבור כי בנסיבות המקרה לא הוכחה עילה שבגינה יש לקבוע את חבותה של הנתבעת 2, כמי שמשמשת כמנהלת הנתבעת 1. התובע טוען לחבותה של הנתבעת 2 מכוח דיני הרמת המסך, דיני העמותות ומכוח המחויבויות החוזיות והנזיקיות. נטען כי הנתבעת 2 הנה הגורם היחיד בעל הסמכות ומורשה החתימה, ולמעשה, היחידה שפעלה למולו מטעם הנתבעת 1.

אני סבור כי אין בנסיבות המקרה הצדקה להטלת חבות אישית כנגד הנתבעת 2, כאשר לא הוצגה כל אסמכתא מספקת או נימוק, שבשלו יש להרים את מסך ההתאגדות. יוער כי הפסיקה בהקשר זה של הרמת מסך או חיוב אורגן, מוגבלת לנסיבות בהן הוכח, למשל, חוסר תום לבו של נושא המשרה אשר עשה שימוש במבנה המשפטי כצינור להעברת כספים, ו/או התחמקות מאחריות אישית.

מחומר הראיות והעדויות שבפניי לא הוצגה ולא הוכחה התנהלות חסרת תום לב מצדה של הנתבעת 2 כנושאת משרה בנתבעת 1, ולא הוכח כי עוולה באופן אישי (לעניין זה ראה: ע"א 727/78 בריטיש קנדיאן בילדרס בע"מ נ' יואל אורן, פ"ד לה(4), 253; ע"א 209/83 סוליפלסט הגליל בע"מ ואח' נ' סטארפלסט תעשיות (1967) בע"מ ואח', פ"ד לח(1) 340); וכן ראה ע"פ 186/80 יערי ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(1), 763).

בע"א 230/80 פנידר, חברה להשקעות פיתוח ובנין בע"מ נ' דוד קסטרו, פ"ד לה(2), 713, נדרש כב' השופט א' ברק, כתוארו אז, בין היתר לעניין היחס שבין חבותו האישית של המנהל וחבותה של החברה, וקבע כי:

"...משחתם מנהל חתימה אישית בלא ציון, שהוא חותם בשם החברה, יש מקום להטיל עליו אחריות אישית, רק אם מתוך עיון במסמך כולו עולה, כי הוא התכוון להטיל על עצמו אחריות אישית.

[...]

זאת ועוד: אפילו נחוצה חותמת לחיוב החברה, לא נובע מכאן, כי בכל חוזה, בו נעדרת חותמת, יש להטיל אחריות אישית על המנהל, מקום שהחברה פעלה על פי המסמך, אשר על גביו חתם המנהל ללא החותמת, וראתה בו מסמך מחייב כדין, ניתן לראות בהתנהגותה זו משום אישור בדיעבד של פעילות המנהל. בנסיבות אלה משתחרר המנהל מאחריות אישית, אשר עשויה הייתה להיות מוטלת עליו, אילו פעל ללא הרשאה. שקלתי בשאלה, אם אין ליחס למנהל אחריות אישית מכוח דין חברות מיוחד, אך הגעתי למסקנה, כי אין העניין שלפנינו נופל למסגרת סעיף 60 לפקודת החברות, שכן המסמך, עליו חתם המנהל, מציין במפורש את שמה המלא והנכון של החברה...

[...]

במצב הדברים הרגיל, שעה שמנהל כורת עם צד שלישי חוזה בשם החברה, ועשיית החוזה היא בגדר הרשאתו של המנהל, יש במעשהו זה של המנהל כדי לחייב ולזכות את החברה כלפי הצד השלישי, ואילו המנהל "יוצא מהתמונה". העובדה, שהחברה אינה יכולה או אינה רוצה לקיים את החוזה, אם משום שהתפרקה ואם מטעם אחר, אין בה כדי להטיל אחריות אישית על מנהל. תוצאה זו, לא רק שהיא מתחייבת מהדין, אלא היא נראית אף כמוצדקת, שכן יש בה כדי להגשים את הציפיות הטיפוסיות של הצדדים. הצד השלישי ביקש להתקשר עם החברה ולא עם המנהל, המנהל פעל בשם החברה ולא לעצמו".

בנסיבות העניין שבפניי עולה כי אומד דעת הצדדים, עובר לכריתת החוזה, היה רצון ליצירת מערכת יחסים חוזית בין הנתבעת 1 לתובע, וכאשר האחרונה פעלה כנושאת משרה בנתבעת 1. לא מצאתי בנסיבות המקרה, ובטענות התובע אינדיקציה או יסוד מספק, שעל בסיסו יש לקבוע כי ראוי להטיל על הנתבעת 1 אחריות אישית בשל הנזקים שאירעו לביתו של התובע. כפי שעולה מחומר הראיות ומן העדויות שבפניי, הנתבעת 2 פעלה במסגרת הרשאתה ולא חרגה ממנה (לעניין זה ראה עדותה של הנתבעת 2, עמ' 11 לפרוטוקול מיום 06.11.2013 וכן עדותה של הגב' פליס אביבה, עמ' 16 ו- 20 לפרוטוקול מיום 06.11.2013).

סוף דבר

התביעה מתקבלת בחלקה, במובן זה שעל הנתבעת 1 לשלם לתובע, ולאחר קיזוז שבוצע לזכות הנתבעת 1:

1. סך של 162,725₪, צמוד ונושא ריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום בפועל.

2. סך של 30,000₪, צמוד ונושא ריבית כחוק מהיום ועד ליום התשלום בפועל, בגין הוצאות דיון ושכר טרחת עו"ד של התובע.

3. התביעה כנגד הנתבעת 2 נדחית, וללא צו להוצאות.

המזכירות תשלח את פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, י"ב ניסן תשע"ה, 01 אפריל 2015, בהעדר הצדדים.