לפני תובענה כספית לפיצוי בגין ליקויי בנייה בשתי חנויות ואיחור במסירתן.

1. ביום 9.11.00 רכשה התובעת 3 מ-ונציה חברה לבניה, פיתוח והשקעות בע"מ (להלן – "ונציה") חנות אחת בקניון כרמיאל (להלן – "החנות הראשונה" או "חנות התובעת"), וביום 15.11.00 רכשו התובעים 1-2 חנות שנייה באותו קניון (להלן – "החנות השנייה" או "חנות התובעים").

2. עיון בהסכמים מלמד, כי הנתבעת נטלה על עצמה את כל האחריות וההתחייבויות של ונציה כלפי התובעים. מלכתחילה הוגשה התביעה גם כנגד חברת ונציה, אך בפסק הדין החלקי מיום 13.4.11 נמחקה התביעה נגדה.

3. צד ג' שימש כקבלן הראשי לביצוע הבנייה בפרויקט לרבות החנויות דנן.

4. טענות התובעים

בתביעתם, טוענים התובעים כי החנויות נמסרו להם באיחור, כי נמצאו בהן ליקויים רבים, אף טוענים לירידת ערך כתוצאה מליקויים אלה.

בין היתר, צוינו ליקויי בנייה מסוג רטיבות, מערכת ביוב שהותקנה בתקרת החנויות אשר אילצה את התובעים בהנמכת תקרה ושטחים שנגרעו עקב כך. כחלק מראיותיהם, צירפו התובעים חוות דעת מומחה מטעמם (אסא זהר, שמאי מקרקעין ואדריכל), מחודש אוקטובר 2009.

5. טענות הנתבעת

5.1 הנתבעת טוענת להתיישנות התביעה ולחילופין שיהוי רב בהגשתה.

5.2 לגופו של עניין, מבהירה הנתבעת, כי שימשה כיזמית הפרויקט, אשר כלל אף את החנויות דנן, וכי התקשרה עם צד ג' בהסכם קבלן מפתח מיום 20.3.01 (להלן - "הסכם המפתח"). עפ"י הסכם המפתח צד ג' שימש כקבלן ראשי מבצע של הפרויקט בכלל של החנויות דנן בפרט.

5.3 הנתבעת טוענת, כי החנויות נמסרו במועד הקבוע בהסכם וככל שהיה עיכוב, הרי שהוא נבע מהתנהלות צד ג'.

5.4 לגבי ליקויי הבנייה הנטענים, טוענת הנתבעת, כי אין המדובר בליקויים של ממש, מה גם שלפי הוראות הסכם המפתח, האחריות לכך, כמו גם האחריות למסירת החנויות במועד, מוטלת על צד ג'. כחלק מראיותיה, הגישה הנתבעת חוות דעת מומחים מטעמה מיום 24.8.11 (יהודה ארידור, אדריכל) ומיום 27.9.11 (נחום פרמינגר, מהנדס ושמאי מקרקעין).

5.5 הנתבעת גם שלחה הודעה לצד ג', הקבלן המבצע.

6. טענות צד ג'

6.1 צד ג' טוען אף הוא להתיישנות התביעה או שיהוי בהגשתה, ובהקשר זה מוסיף ומציין, כי ממילא חלפה תקופת הבדק והאחריות בנוגע לליקויים הנטענים.

6.2 צד ג' טוען, כי ביצע את מלוא התחייבויותיו על פי הסכם המפתח.

לשיטתו, ככל שנתגלו איחורים במסירת החנויות, הרי שאלה מצויים באחריות הנתבעת; כי אינו צד למכתבי ההתראה שצורפו לתביעה וכי הנתבעת, בניגוד להוראות הסכם המפתח, לא העבירה לידיו העתק מפניות התובעים בעניין זה; וכי ככל שנתגלו ליקויים בחנויות, הרי שלפי הוראות הסכם המפתח, מדובר בליקויי תכנון המצויים בתחום אחריותה של הנתבעת.

6.3 כחלק מראיותיו, הגיש צד ג' חוות דעת מומחה מטעמו (יצחק חיט, מהנדס ושמאי מקרקעין) מיום 15.8.11.

7. מומחה בית המשפט

7.1 בהתאם להסדר דיוני שהוגש ע"י הצדדים, מינה המותב הקודם אשר דן בתיק זה ביום 22.8.11 מומחה מטעם בית המשפט, אשר גם זהותו הייתה מוסכמת (או הושארה לשיקול דעת בית המשפט), מר אורי פרי פרץ.

7.2 המומחה הגיש חוות דעתו ביום 20.2.12.

7.3 המומחה העריך את עלות תיקון הליקויים בחנות התובעים לרבות ירידת ערך בגין הנמכת תקרת החנות בקומת הגלריה לכיסוי צנרת ביוב בסך של 4,275 ש"ח כולל מע"מ. בכל הנוגע לחנות התובעת, העריך המומחה את עלות תיקון הליקויים, בסך של 1,212 ש"ח כולל מע"מ. סכומים אלה הינם נכון למועד הביקור בנכס ביום 31.11.11 (וראו: הערה מס' 1 בעמ' 40 לחוות הדעת).

מספר רכיבים הושארו על ידי המומחה להחלטת בית המשפט (ויפורטו בהמשך). המומחה אף השיב לשאלות הבהרה שנשלחו אליו ע"י צד ג'.

8. ההליך

8.1 כל אחד מהתובעים הגיש תצהירי עדות ראשית מטעמו.

הנתבעת הגישה תצהיר עדות ראשית של מר ולדימיר מרחוביץ, וצד ג' הגיש תצהיר עדות ראשית של מר דורון יחיאלי.

8.2 בישיבת קדם המשפט שהתקיימה ביום 12.2.14, לאחר שהוגשה חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט ותצהירי כל הצדדים, קיבלו הצדדים את הצעתי למתן פסק דין מנומק על יסוד חומר הראיות שבתיק, לאחר הגשת סיכומי טענות בכתב, וללא ניהול חקירות.

בכך חסכו הצדדים זמן יקר נוסף, והביאו לטעמי לסיומו המהיר יותר של הליך זה הנמשך מאז שנת 2010, ואין לי אלא לציין זאת בחיוב רב.

8.3 סיכומי התובעים הוגשו ביום 30.3.14 (והוגשה בקשה לתיקון קל בהם ביום 31.3.14, אשר אושרה בהחלטה מאותו יום), סיכומי הנתבעת הוגשו ביום 5.6.14, וסיכומי צד ג' הוגשו ביום 1.7.14.

9. סיכומי הצדדים

9.1 בסיכומיהם אין התובעים חולקים על מסקנות מומחה בית המשפט, אך הם מבקשים להבהיר מספר הבהרות.

כך למשל, התייחסו התובעים לגישת המומחה אשר נבחרה לביצוע שומת ירידת הערך וטענו כי "לאור השוני המהותי, אשר קיים בגישה להערכה של הנכס והוא "דירה או בית מגורים" ולנכס "מבנה מסחרי /חנות" כל שינוי במימדי הנכס, בין אם במונחי השטח הנגרע ובין אם במונחי הנמכת התקרה גורם לצמצום משמעותי של "מרחב תפעול או שטחי מסחר". כמו כן, פירטו התובעים את המשמעויות השונות הנובעות לשיטתם מהשינוי במימדי הנכס וזאת בשים לב לסעיפי ההסכם השונים, התכנון המקורי, טיב הנכס ומטרתו.

בעניין התובעים נטען להפרשי גובה והופעת צנרת גלויה על התקרה אותה היה עליהם לכסות או להסתיר בחיפוי דקורטיבי או תקרה אקוסטית, תוך שינוי מאולץ מהתכנון המקורי.

בהקשר זה, גם נטען למקרר שנרכש לצורך שמירת פרחים, שהיה מיועד לקומת הגלריה, ושהפרשי הגובה יצרו מצב שמנע את הכנסתו לקומה זו.

בעניין התובעת נטען, כי עקב שינוי התכנון המקורי כאמור לעיל, היא נאלצה לבצע שינויים בתכנון הגלריה בחנותה.

בסיכומיהם, מפרטים התובעים את רכיבי הנזק וסכומיהם השונים להם עותרים.

9.2 מסיכומי הנתבעת עולה, כי גם היא מסכימה עם ממצאי מומחה בית המשפט.

לגבי הרכיבים שהושארו ע"י המומחה להחלטת בית המשפט טוענת הנתבעת, שאין לקבוע ליקוי או סכום כלשהו לפיצוי.

9.3 טיעון דומה עולה גם מסיכומי צד ג', אם כי לטענתו את האחריות לליקויים המעטים שנמצאו, אין לייחס אליו, אלא לנתבעת.

10. התיישנות או שיהוי

10.1 אין חולק, כי החנות הראשונה נמסרה לחזקתה של התובעת ביום 23.6.03.

גם אין חולק, כי החנות השנייה נמסרה לחזקת התובעים ביום 1.7.03.

התביעה הוגשה ביום 8.4.10, בחלוף שש שנים ותשעה חודשים וחצי מהמועד בו נמסרה החנות הראשונה, ושבוע פחות מכך מהמועד בו נמסרה החנות השנייה, ולכן לא התיישנה.

10.2 בעניין טענת השיהוי, הגם שהתביעה הוגשה זמן רב לאחר שהחנויות נמסרו לתובעים, אין די בכך, כדי להביא לדחיית התביעה, מקום בו התביעה הוגשה בתוך תקופת ההתיישנות.

10.3 ניסיונו של צד ג' "לקצר" את תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958, תוך השוואה לתקופת הבדק או האחריות הקבועה בחוק המכר (דירות), התשל"ג-1973, דינו דחייה.

כוונת המחוקק איננה כי בחלוף תקופת הבדק או האחריות תתיישן דרישת דייר בקשר עם ליקויים בנכס שרכש, ולדייר הזכות להגיש תביעתו בהתאם למועדים הקבועים בחוק ההתיישנות.

המועד להתיישנותן של תביעות נקבע בחוק ההתיישנות, ואין מקום לקיצורו באופן המנוגד לאמור בחוק ההתיישנות.

10.4 יחד עם זאת, לעיכוב בהגשת התביעה תהא משמעות בפסיקת ריבית חוקית לזכותם של התובעים, באשר אם השתהו התובעים עם תביעתם, אין מקום לחיוב הנתבעת או צד ג' בריבית חוקית בגין כך, וזאת עד למועד הגשתה של התביעה; שונה הדבר כמובן לעניין חיוב בהפרשי הצמדה, אשר כל מטרתו שמירה על ערכו של הכסף.

כעת, לגופו של עניין.

11. איחור במסירה

11.1 בהסכמי המכר שנערכו עם התובעים נקבע, כי איחור של עד 90 יום במסירת החנות "מכל סיבה שהיא לא יהווה הפרה ולא יזכה את הרוכש בפיצוי כלשהו" (סעיף 5.1).

תקופת 90 הימים האמורה תקרא להלן - "מועד המסירה המוארך".

11.2 עוד נקבע, כי פיצוי הרוכש בגין מסירת הממכר באיחור תעמוד על הסך בשקלים השווה ל-300$ עבור כל חודש איחור וחלק יחסי עבור חלק מחודש שלאחר אותם 90 ימים (סעיף 17.9).

אין חולק, כי סעיף 17.9 הנ"ל שונה, כך שבמקום הסך של 300$ בא הסך של 800$; שינוי זה בא במסגרת התוספת להסכם מיום 15.11.00 שנערכה בעניינם של התובעים (וראו: נספח ת/1 לתצהיר התובעת 2) והתוספת להסכם מיום 9.11.00 שנערכה בעניינה של התובעת (וראו: נספח ת/1 לתצהירה).

11.3 מועד מסירת חנות התובעים נקבע ליום 1.6.02 (וראו: סעיף 5.1 להסכם ונספח א' להסכם). מועד המסירה המוארך היה אמור להיות ביום 30.8.02.

אין חולק, כי בפועל נמסרה החנות לתובעים ביום 1.7.03 (וראו: ת/4 לתצהיר התובעת 2, טופס מסירה מיום 16.6.03 ותיקון ליקויים עד יום 1.7.03 – לפי טופס תיקון ליקויים), היינו, באיחור של 13 חודשים מהמועד שנקבע בהסכם כמועד המסירה המקורי ובאיחור של עשרה חודשים ממועד המסירה המוארך.

11.4 מועד מסירת חנות התובעת נקבע ליום 30.8.02 (סעיף 5.1 להסכם ונספח א' להסכם). מועד המסירה המוארך היה אמור להיות ביום 28.11.02.

אין חולק, כי בפועל נמסרה החנות לתובעת ביום 23.6.03 (נספח 8 לתביעה), היינו באיחור של תשעה חודשים ושלושה שבועות מהמועד שנקבע בהסכם כמועד המסירה המקורי, ובאיחור של 6 חודשים ושלושה שבועות ממועד המסירה המוארך.

11.5 מחומר הראיות, עולה, כי התובעים היו נכונים לקבל את החזקה בחנויות במועד שנקבע לכך, ושהסיבה לאיחור אינה נעוצה בהם (המכתבים שצורפו כ-ת/2 לתצהיר התובעת 2 ותצהיר התובעת 3).

על כן, ובהתאם להסכם, התובעים זכאים לפיצוי שנקבע בגין האיחור במסירה מעבר למועד המסירה המוארך.

11.6 הנתבעת מצידה טוענת, כי יש לראות בצד ג' כאחראי לאיחור וזאת בשל עיכוב בביצוע עבודות הבנייה מצידו. בעיכוב זה, כך לדבריה, יש לראות כאירוע בלתי צפוי שאינו בשליטתה.

לטעמי, טענה זו נוגעת ליחסים הפנימיים שבין הנתבעת לבין צד ג' אשר מצידו טוען שהנתבעת, בהתנהלותה, היא שאחראית לאיחור, וככזו אין בה כדי להשפיע על זכאותם של התובעים לפיצוי עבור האיחור המשמעותי במסירת החנויות. טענות אלה תוכרענה בהמשך, במסגרת הדיון בהודעה לצד ג'.

11.7 אדגיש, שגם האמור בסעיף 6 להסכמי המכר, אליו מפנה הנתבעת בהקשר עם טענתה הנ"ל, בעניין אירועים שאין לה שליטה עליהם אין בו כדי לסייע לה בעניין זה, הואיל ובמקרה דנן לא ארע דבר שלא הייתה לנתבעת או לצד ג' שליטה עליו.

11.7.1 למסקנה זו הגעתי לאחר שעיינתי במסמכים השונים שצורפו הן ע"י הנתבעת והן ע"י צד ג', שעניינם תכתובת שהתנהלה בזמנו בין נציגי גורמים אלו (נספח ד' לתצהיר ולדמיר מרחוביץ ונספחים 4-8 לתצהיר דורון יחיאלי).

אין לראות בעיכוב הבנייה הנטען בבחינת כוח עליון או אירוע כזה שנופל בגדר המקרים המנויים בסעיף 6 הנ"ל.

11.7.2 איחור בביצוע עבודות ובסיומן, בגלל התנהלות לא נכונה של היזם או הקבלן המבצע, אשר אינה קשורה לרוכש, אינה דבר שאינו בשליטתם של מי מהם, באופן שיש בו להביא לפטור ממתן הפיצוי – ההפך הוא הנכון; עבודה איטית מידי, אי אספקת כוח אדם מסיבות כלכליות, קרי: חסכון בתשלום ליותר עובדים וכיו"ב גורמים כלכליים המביאים יזמים וקבלנים לעיכוב בהשלמת הבנייה הינם בפירוש מסוג הדברים המצויים בשליטתם הישירה, שלא לומר - הבלעדית.

11.7.3 קבלת טענות הנתבעת בהקשר זה יביאו לתוצאה האבסורדית, כי יזם או קבלן ישתהו במסירת נכסים לרוכשיהם, יאשימו איש את רעהו בכך, וכתוצאה ממחדליהם גם לא יחויבו בפיצוי בגין האיחור. אין להשלים עם תוצאה מעין זו.

11.8 הפיצוי המוסכם המגיע, אפוא, לתובעים מאת הנתבעת בגין האיחור במסירת החנויות, הנו כדלקמן:

לתובעים - 800 $ ארה"ב, לפי שער של 4.314 ש"ח לדולר נכון ליום 1.7.03 * עשרה חודשים = 34,512 ש"ח נכון ליום 1.7.03.

לתובעת - 800 $ ארה"ב, לפי שער של 4.3950 ש"ח לדולר נכון ליום 23.6.03 * 6 חודשים ו-3 שבועות = 23,733 ש"ח נכון ליום 23.6.03.

11.9 התובעים טוענים בסעיף 27 לסיכומיהם, כי יש למנות את תקופת האיחור לצרכי הפיצוי החל מהמועד שנקבע למסירת הנכס ולא ממועד המסירה המוארך.

לצורך כך, הם מפנים לפסק דין שניתן ברע"א 4337/02, ירמיהו עייני חברה לבנין בע"מ נ' קו-אופ צפון היפרשוק, רשתות שיווק בע"מ, פ"ד נח(1), 799;

אך בעמ' 805-806 לפסק הדין הנ"ל, נקבעו הדברים הבאים –

"הלכה היא, כי כאשר קבעו הצדדים בחוזה שביניהם, כי איחור של תקופה מסוימת לא יחשב כאיחור המהווה הפרת חוזה, פרשנות בתי המשפט לעניין הפיצוי במקרה של הפרה הינה כי איחור מעבר לתקופה שבה נקבעה מהווה הפרת חוזה, ומשהופר החוזה, זכאי הצד הנפגע לפיצוי מהיום שבו התחייב המפר למסור את החזקה, ולא מתום הארכה, אלא אם קבעו הצדדים אחרת"

(ההדגשה שלי – ר.ב.)

בעניינו, הצדדים בפירוש קבעו אחרת, וזאת בסעיף 17.9 להסכמי המכר שם נקבע בצורה ברורה, כי הפיצוי המוסכם הינו "עבור כל חודש איחור וחלק יחסי עבור חלק מחודש שלאחר אותם 90 ימים" (ההדגשה שלי – ר.ב.).

מכאן שזכאות התובעים לפיצוי בגין איחור במסירה, הינה מתום 90 הימים, ולא כפי שנטען על ידם.

11.10 התובעים מוסיפים וטוענים, כי האיחור במסירת החנויות גרם להם להפסדים כספיים בדמות רווחים שנמנעו מהם באותה תקופה ובתוך שכך הם עותרים לפיצויי קיום בסך של 13,411 ש"ח לכל חודש איחור. במילים אחרות, טענתם היא, כי בנוסף לפיצוי המוסכם (800$ לחודש), זכאים הם לפיצויי הקיום.

דין הטענה להידחות. משנקבע הפיצוי המוסכם בגין איחור במסירה, ומשתבעו אותו התובעים, הם מנועים מלטעון לפיצוי הנוסף הנ"ל. פיצוי מוסכם כשמו כן הוא, והוא אמור לבטא את כלל נזקי הצד הנפגע. אם בחרו התובעים לתבוע את הפיצוי המוסכם, אין הם רשאים לדרוש בנוסף פיצוי מעבר לו (והשווה: הוראת סע' 15(ב) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970).

במקרה דנן, הדברים מקבלים משנה תוקף עת הוגדל הפיצוי מהסך של 300$ לסך של 800$, באופן שיבטא באופן טוב יותר את נזקיהם של התובעים כתוצאה מאיחור במסירת נכס מסחרי.

12. חוות דעת מומחה בית המשפט - כללי

12.1 ככלל, בית המשפט לא יסטה מחוות דעתו של מומחה שמונה מטעמו, אלא בנסיבות חריגות (ראו: ע"א 3056/99 שטרן נ' המרכז הרפואי על שם חיים שיבא, פ"ד נו(2) 936, 949).

12.2 משכך, וגם בענייננו, נקודת המוצא היא חוות דעת מומחה בית המשפט, אלא אם נאמר אחרת.

אתייחס להלן לאותם רכיבים בחוות הדעת אשר למי מהצדדים הייתה הסתייגות לגביו. לגבי יתר הרכיבים, מצאתי לאמץ את האמור בחוות הדעת כלשונה.

הדברים נכונים במיוחד נוכח הוראות תקנה 130 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 בדבר מומחה שמונה בהסכמת הצדדים, כפי שהיה במקרה דנן, אף נוכח העובדה שכל הצדדים למעשה מבקשים בסיכומיהם לאמץ את מסקנותיו של המומחה מטעם בית המשפט.

13. חנות התובעים (חנות מספר 16)

13.1 רטיבות

מומחה בית המשפט קבע בעניין זה –

"נדרש לצבוע את סימני הרטיבות בצבע כדוגמת הקיים ולפצות את התובעים 1 ו- 2 בגין תיקון הליקויים על ידי קבלן מטעמם. אני מעריך את שווי עבודת תיקון ליקויי הרטיבות, שביצע הקבלן מטעם התובעים 1 ו- 2 בסך של כ–300 ש"ח. אני מעריך את שווי עבודת צביעת אזורי סימני הרטיבות בצבע כדוגמת הקיים, בסך של כ-500.00 ש"ח"

(ההדגשה במקור).

כלומר, בגין רכיב זה, קבע המומחה, סך כולל של 800 ש"ח.

בנוסף לסכום זה, טוענים התובעים לסכום של 5,800 ש"ח (כולל מע"מ) בגין "החזר עלות עבודות איטום ותיקון נזילות (רטיבות)..." (בטבלה המופיעה בסעיף 14 לסיכומים).

הנתבעת טוענת, כי סכום זה כלל לא נדרש בכתב התביעה, ולכן עסקינן בהרחבת חזית, שאין להתירה.

מקובלת עליי עמדת הנתבעת לעניין הרחבת החזית, ומכל מקום, משהעמיד המומחה את שווי עבודת תיקון ליקוי הרטיבות שביצע הקבלן מטעם התובעים על הסך של 300 ש"ח בלבד, הרי שטענת התובעים בדבר עלויות נוספות, דינה להידחות.

המסמכים אליהם מפנים התובעים בקשר עם טענתם עמדו לפני המומחה בטרם נתן חוות דעתו, אף בחוות הדעת מציין המומחה, כי בביקורו בנכס נכח הקבלן שביצע את עבודות האיטום מטעם התובעים, "נשאל שאלות והשיב תשובות" (פסקה שנייה בעמוד 12 לחוות דעת המומחה).

על כן, אני קובעת כי סוגיה זו מוצתה בחוות דעת המומחה מטעם בית המשפט, ולא מצאתי לסטות מקביעותיו.

13.2 גובה החנות וירידת ערך

רכיב זה, כמו גם שאלת ירידת הערך בגינו הושארו ע"י המומחה להחלטת בית המשפט.

בתוספת להסכם מיום 15.11.10 נכתב "החנות בגובה כ – 5.95 מ'". בבדיקתו, מצא המומחה שהגובה בין רצפת החנות לתקרתה הינו 5.85 מ'. משמע, המדובר בהפרש של כ – 10 ס"מ מהגובה הנדרש.

המומחה מפנה לאמור במפרט הטכני לפיו -

"א. סטיות בשיעור של 2% בין מידות הבניין המופיעות בתכנית ובין מידות למעשה...הן סבירות ולא יחשבו כסטייה מתיאור זה.

ב. ...

ג. כל המידות הנן בין קירות בלוקים/בטון ללא ציפויים (כגון: קרמיקה, טיח וכו')".

למעלה על הדרוש (הואיל ומדובר בחישוב אריתמטי), מציין המומחה, כי -

"הפרש של 10 ס"מ מתוך הגובה הכולל של 5.95 מטר הינו כ- 1.68%".

כלומר, הפרש הגובה הינו פחות מ – 2%; אעיר, כי גם הפרש של 10 ס"מ מתוך גובה כולל מונמך של 5.85 הינו פחות מ-2% (1.7%).

לטעמו של המומחה, ירידת ערך קיימת מקום בו יקבע ע"י בית המשפט כי ההפרש הנ"ל בגובה החנות מהווה ליקוי. במקרה כזה, הוא מעריך את ירידת הערך בסך של כ- 15,000 ש"ח.

בנסיבות העניין, בשים לב שהפרש הגובה קטן מ – 2% ונוכח האמור במפרט הטכני (לפיו סטייה של עד 2% נחשבת כסבירה) ולכך שהמפרט צורף כנספח להסכם המכר ומהווה חלק בלתי נפרד הימנו (ראו סעיף 1 להסכם שכותרתו "מבוא ונספחים"), אינני מוצאת לקבוע כי מדובר בליקוי או שיש לפצות את התובעים בגין כך.

13.3 שטחים שנגרעים משטח החנות

גם רכיב זה הושאר ע"י המומחה להחלטת בית המשפט.

המומחה מציין, כי –

"בבדיקתי ראיתי כי מעל לדלת הכניסה לחנות אין בליטת בטון כלל. נמסר לי על ידי התובעת 2 כי הייתה בליטה אשר הוסרה על ידה. בבדיקתי את תוכנית האדריכל ראיתי כי קיימת בליטה".

אינני סבורה כי בליטה, המופיעה בתכניות האדריכל, והוסרה, מהווה ליקוי. מראש היה הדבר ידוע, הואיל והופיע בתכניות האדריכל, ובדיעבד הבליטה הוסרה.

14. חנות התובעת (חנות מספר 10)

14.1 רטיבות

קביעת המומחה בעניין זה זהה לקביעתו בעניין התובעים.

מכאן, שבגין רכיב זה יש לפסוק לטובת התובעת, סך כולל של 800 ש"ח (500 ש"ח + 300 ש"ח).

אינני מקבלת את טענת התובעת לסכום נוסף בסך של 4,756 ש"ח (כולל מע"מ) בגין "החזר עלות עבודות איטום...", וזאת מאותם נימוקים שכבר הובאו לעיל בהקשר רכיב זה בעניינם של התובעים.

14.2 מערכת הביוב וספרינקלרים

רכיבים אלו, שקיבלו התייחסות נפרדת בחוות דעת המומחה, הושארו על ידו להחלטת בית המשפט.

בעניין מערכת הביוב, כותב המומחה בחוות דעתו –

"בבדיקתי ראיתי בקומת הגלריה, עמוד בטון וצמודה לו מחיצה מלוחות גבס, ראיתי הנמכות תקרה מקומיות, ראיתי צנרת למערכת כיבוי אש ומתזים (ספרינקלרים), לטענת התובעת 3 מחיצת גבס והנמכת התקרה בוצעו על מנת להסתיר צינור היורד מתקרת החנות 10 בצמוד לעמוד וצנרת היורדת מתקרת החנות. בבדיקתי את תוכניות האדריכלות והאינסטלציה מבנה B 1, ראיתי בתוכנית כי מעל חלקה הדרומי של החנות 10 קיים גג בטון ללא שימוש, מעל לחלקה הצפוני של החנות 10 קיים משרד, ראיתי בתוכנית האינסטלציה שני צינורות ביוב...".

בעניין הספרינקלרים, כותב המומחה בחוות הדעת –

"בבדיקתי ראיתי צנרת כיבוי אש עם ספרינקלרים (מתזים) הממוקמת מתחת לתקרת חנות 10".

במסגרת תשובותיו לשאלות ההבהרה, כותב המומחה –

"בבדיקתי את תוכנית מערכת כיבוי אש/ספרינקלרים ראיתי כי צנרת המים והספרינקלרים מתוכננת לביצוע מתחת לתקרת החנות, ראיתי כי צנרת המים והספרינקלרים בוצעה מתחת לתקרת החנות"

(סעיף 14 למכתב המומחה מיום 12.8.12).

אינני סבורה כי צינורות, המופיעים בתכנית מערכת כיבוי אש/ ספרינקלרים, מהווה ליקוי. מראש היה הדבר ידוע, הואיל והופיע בתכניות האדריכלות והאינסטלציה.

14.3 שטחים נגרעים משטח החנות

המומחה מציין בחוות דעתו, כי –

"בבדיקתי ראיתי מעל דלת הכניסה לחנות 10, הנמכה מבטון, מידות הנמכת הבטון כמופיע בתוכנית האדריכל...ראיתי בצידה הצפוני של החנות הנמכת בטון במידות של...".

השאלה באם הבליטות מעל לדלת הכניסה ובצידה הצפוני של החנות כפי שמופיע בתוכניות האדריכל מהווה ליקוי באם לאו, הושארה ע"י המומחה להחלטת בית המשפט. גם כאן, אינני מוצאת כי הדבר מהווה ליקוי, משהיה ידוע מראש.

14.4 אומדן ירידת ערך

רכיב זה הושאר ע"י המומחה להחלטת בית המשפט. בחוות הדעת מציין המומחה –

"בבדיקתי ראיתי ומדדתי את גובה החנות מפני הרצפה עד תחתית התקרה, הגובה הנמדד הוא כ- 610 ס"מ. לפי נספח להסכם מיום 15.11.2000 "החנות בגובה כ- 6.15". ראו נספח 6 לכתב התביעה. דהיינו הפרש הינו כ- 5 ס"מ, שהינו פחות מ- 2%"

(ההדגשה במקור).

לטעמו של המומחה, ירידת ערך קיימת מקום בו יקבע ע"י בית המשפט כי ההפרש הנ"ל בגובה החנות מהווה ליקוי. במקרה כזה, הוא מעריך את ירידת הערך בסך של כ- 5,400 ש"ח.

מאותם נימוקים שכבר פורטו על ידי לעיל בהקשר רכיב זה בעניינם של התובעים, אין לקבוע שהפרש הגובה מהווה ליקוי ומכאן שגם לא מצאתי לחייב את הנתבעת בפיצוי התובעת בגין ירידת ערך.

15. לטענת התובעים בסיכומיהם בנוגע לגישה שנבחרה ע"י מומחה בית המשפט לביצוע שומת ירידת הערך וההבהרות אותן ביקשו להבהיר בקשר לכך, הרי שעסקינן בטענות כלליות אשר הצורך לדון בהן מתייתר, נוכח קביעותיי לעיל בנושא ירידת ערך ודחיית רכיב זה בתביעה.

זאת ועוד, ככל שחפצו התובעים בהבהרות כאלה או אחרות לעניין חוות דעת מומחה בית המשפט וממצאיו בה, היה עליהם לפנות אליו בשאלות הבהרה, דבר שלא נעשה, או לעמוד על חקירתו בבית המשפט, דבר שהוסכם כי אין בו צורך.

16. עגמת נפש

16.1 דרישת התובעים לפיצוי בסך של 50,000 ש"ח (עבור כל תובע) בגין עגמת נפש הינה מופרזת (בלשון המעטה) ואינה מתיישבת עם הליקויים שנמצאו בסופו של יום, וכמפורט לעיל, או עם המועד בו הוגשה התביעה, קרוב לשבע שנים לאחר מסירת החזקה בחנויות.

16.2 בנסיבות העניין, בשים לב בין היתר לפער המשמעותי בין חוות הדעת, סוג הליקויים ועלות תיקונם מצד אחד, האיחור המשמעותי במסירת החנויות לתובעים והתנהלות הצדדים בנושא זה מהצד השני, סבורני, כי הפיצוי ההולם צריך לעמוד על סך של 5,000 ש"ח לתובעים 1-2 וסך של 2,500 ש"ח לתובעת 3 (על השיקולים שבקביעת שיעור הפיצויים ברכיב עגמת נפש ראו: ע"א 5602/03, סגל ואח' נ' שיכון ופיתוח ואח').

17. ההודעה לצד ג'

17.1 כאמור, הסכם המפתח עוסק ביחסים שבין הנתבעת לבין צד ג', בקשר עם הפרויקט הנדון.

17.2 האיחור במסירה: סעיף 5(א) להסכם המפתח, קובע כי צד ג' ישפה את הנתבעת בגין איחור במסירה מקום בו הסיבה לאיחור נעוצה במעשה או במחדל של צד ג'.

בנושא זה של 'הסיבה לאיחור', חלוקים הנתבעת וצד ג'. הנתבעת מצידה טוענת לקצב עבודה איטי, אי התייחסות וזלזול של צד ג' בכל הנוגע לעמידה בלוחות זמנים, ואילו צד ג' טוען לעיכוב הנתבעת בעבודות הפיתוח או במסירת התוכניות (תוך הפנייה, בין היתר, לסעיפים 12 ו- 14 להסכם המפתח).

כל צד צירף תכתובת שנעשתה בזמן אמת ואשר יש בה, לשיטתו, כדי להעיד שהתנהלות הצד האחר היא שגרמה לאיחור כאמור.

בנסיבות העניין, בשים לב לתפקיד אותו מילא צד ג' בפרויקט כקבלן המבצע ומשעיינתי בתכתובת הנ"ל לרבות במועדי המכתבים השונים, אני קובעת, כי הסיבה לאיחור נעוצה בשני הצדדים – הן בנתבעת ובן בצד ג' – מנימוקיהם כמפורט לעיל, אם כי רובה המכריע מוטל על צד ג'.

אני קובעת, כי על צד ג' לשפות את הנתבעת בגין רכיב האיחור במסירה בשיעור של 80% מסכום הפיצוי שעל הנתבעת לשלם לתובעים.

17.3 הליקויים: מהוראות הסכם המפתח עולה, כי צד ג' התחייב לשפות את הנתבעת בגין ליקויים הנובעים מעבודות שביצע בחנויות (סעיף 5(א)), אך נקבע גם כי -

"לא ישא בכל אחריות לגבי טיב התכנון ועמידתו בהוראות כל דין" (סעיף 7).

משמע, יש להבחין בין ליקויי ביצוע לבין ליקויי תכנון.

בכל הנוגע לחנות התובעים, מצאתי כי על צד ג' לשפות את הנתבעת בגין הליקויים שנפסקו, למעט בעניין ירידת הערך של הנמכת תקרת החנות בקומת הגלריה לכיסוי צנרת דלוחין (ביוב), אותה העריך המומחה מטעם בית המשפט בסכום של 1,600 ש"ח.

בשים לב לתשובות המומחה לשאלות ההבהרה שנשלחו אליו ע"י צד ג' לפיהן צד ג' ביצע את מתקן האינסטלציה בהתאם לתוכניות שקיבל (תשובה מס' 15 למכתב המומחה מיום 26.3.12 ותשובה מס' 6 למכתב המומחה מיום 26.6.12), הרי שלא מצאתי לייחס לצד ג' את ירידת הערך הנ"ל. לשון אחר, אין מדובר בליקוי ביצוע - צד ג' פעל בהתאם לתכניות שקיבל מהנתבעת.

בכל הנוגע לחנות התובעת, מצאתי כי על צד ג' לשפות את הנתבעת באופן מלא בגין הליקויים שנפסקו.

17.4 עגמת נפש: בשים לב למכלול קביעותיי לעיל, אני קובעת שעל צד ג' לשפות את הנתבעת בגין רכיב זה בשיעור של 80% מסכום הפיצוי שעל הנתבעת לשלם לתובעים.

18. התוצאה

18.1 אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעים 1-2 את הסכום הכולל של 55,000 ש"ח, כפי הפירוט כדלקמן:

ליקויים: 4,275 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית חוקית מיום 31.11.11 ועד למועד פסק הדין – 5,000 ש"ח (סע' 7.3 לעיל, ובמעוגל).

איחור במסירה: 34,512 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה בלבד מיום 1.7.03 ועד למועד הגשת התביעה (8.4.10), 38,690 ש"ח, ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית חוקית ממועד הגשת התביעה עד למועד פסק הדין – 45,000 ש"ח (סע' 11.8 לעיל, ובמעוגל).

עגמת נפש: 5,000 ש"ח (סע' 16.2 לעיל).

הסכום של 55,000 ש"ח הנ"ל ישולם עד ליום 4.9.14, שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית חוקית ממועד פסק הדין ועד התשלום המלא בפועל.

18.2 אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעים 1-2 הוצאות משפט בסך של 1,500 ש"ח ושכ"ט עו"ד בסך של 6,500 ש"ח. סכומים אלו ישולמו עד ליום 4.9.14, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית חוקית ממועד פסק הדין ועד התשלום המלא בפועל.

18.3 אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת 3 את הסכום הכולל של 35,000 ש"ח, כפי הפירוט כדלקמן:

ליקויים: 1,212 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית חוקית מיום 31.11.11 ועד למועד פסק הדין – 1,500 ש"ח (סע' 7.3 לעיל, ובמעוגל).

איחור במסירה: 23,733 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה בלבד מיום 23.6.03 ועד למועד הגשת התביעה (8.4.10), 26,606 ש"ח, ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית חוקית ממועד הגשת התביעה עד למועד פסק הדין – 31,000 ש"ח (סע' 11.8 לעיל, ובמעוגל).

עגמת נפש: 2,500 ש"ח (סע' 16.2 לעיל).

הסכום של 35,000 ש"ח הנ"ל ישולם עד ליום 4.9.14, שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית חוקית ממועד פסק הדין ועד התשלום המלא בפועל.

18.4 אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת 3 הוצאות משפט בסך של 750 ש"ח ושכ"ט עו"ד בסך של 4,250 ש"ח. סכומים אלו ישולמו עד ליום 4.9.14, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית חוקית ממועד פסק הדין ועד התשלום המלא בפועל.

18.5 אני מחייבת את צד ג' לשפות את הנתבעת בסכום הכולל של 71,000 ש"ח, כפי הפירוט כדלקמן:

ליקויים: 2,675 ש"ח (תובעים 1-2) בתוספת 1,212 ש"ח (תובעת 3) ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית חוקית מיום 31.11.11 ועד למועד פסק הדין – 4,000 ש"ח (סע' 17.3 לעיל, ובמעוגל),

איחור במסירה: 61,000 ש"ח (80% מסכום הפיצוי שנקבע לעיל לתובעים כולם נכון למועד פסק הדין; סע' 17.2 לעיל, ובמעוגל),

עגמת נפש: 6,000 ש"ח (80% מסכום הפיצוי שנקבע לעיל לתובעים כולם נכון למועד פסק הדין; סע' 17.4 לעיל).

הסכום של 71,000 ש"ח הנ"ל ישולם עד ליום 5.10.14, שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית חוקית ממועד פסק הדין ועד התשלום המלא בפועל.

18.6 אני מחייבת את צד ג' לשלם לנתבעת הוצאות משפט בסך של 1,500 ש"ח ושכ"ט עו"ד בסך של 8,500 ש"ח (הן כשיפוי הנתבעת בתשלום הוצ' ושכ"ט התובעים והן במסגרת המגיע לנתבעת מצד ג' בגין משלוח ההודעה לצד ג'). סכומים אלו ישולמו עד ליום 5.10.14, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית חוקית ממועד פסק הדין ועד התשלום המלא בפועל.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום.

ניתן היום, כ"ו תמוז תשע"ד, 24 יולי 2014, בהעדר הצדדים.