1. עסקינן בתביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שאירעו לתובע, בתאונת עבודה בה היה מעורב ביום 1/4/08, בעת שעמד על פיגום כדי לבצע עבודות טייח בתוך מסגד שנבנה בכפר יפיע, הפיגום קרס מגובה של כ-20/28 מטר, ויחד אתו נפל התובע ונחבל בחלקי גופו השונים (להלן: "התאונה ו/או האירוע"). יצוין, כי יחד עם התובע עמדו על אותו פיגום גם אנשים נוספים, ביניהם נתבע 1 - מעבידו.

2. התובע, הועסק אצל נתבע מס' 1, עומר סלימאן (להלן: "עומר"), אשר הינו גם אחיו, והאחרון בוטח אצל נתבעת מס' 2 (להלן: "שירביט") בביטוח חבות מעבידים.

3. הנתבעים, שלחו הודעת צד ג' לעבד אלפתאח זריקאת, קבלן הפיגומים שבנה את הפיגום אשר קרס מתחת לרגליו של התובע (להלן: "זריקאת"), צד ג' 2 (להלן: "מנורה") ביטחה את חבותו של קבלן הפיגומים זריקאת, וצד ג' 3, עומר מוכתאר, שכנראה שם מסחרי/כינוי לאדם שעמד מאחורי המיזם של בניית המסגד, ואשר התברר לאחר מכן כנושא את השם עאמר סאלח (להלן: "מוכתאר").

4. זריקאת ומנורה, שלחו הודעת צד ד' לנתבעים ולמוכתאר.

5. מוכתאר הגיש גם הודעת צד ד', כנגד רבאח חמדאן, אשר לטענתו חתם על הסכם עבודה, לפיו יבצע עבודות האבן במסגד. בהתאם להסכם, מלאכת הרכבת הפיגומים הוטלה עליו, והוא התקשר לשם כך עם זריקאת (להלן: "רבאח"). ביום 7/4/14, נדחתה ההודעה נגד מר רבאח, לאחר שהתברר שהוא קבלן האבן שלא קשור לפיגום שקרס.

6. בתיק מונה מומחה מטעם בית המשפט בתחום האורתופדי, פרופ' צינמן, אשר קבע כי לתובע נותרה נכות צמיתה בשיעור 10%, ואותו מומחה הוזמן לחקירה ונחקר בישיבה שהתקיימה ביום 10.4.13.

7. לאחר חקירת המומחה, ב"כ הצדדים הגישו תחשיבי נזק, וניתנה הצעתי לסיום התיק בפשרה, ההצעה לא התקבלה, ולפיכך נקבע דיון הוכחות שהתקיים ביום 7.4.14.

8. בפתח הדיון, הגיעו הצדדים להסכמה להעמיד את הפיצוי הכולל לתובע על סך של 157,000 ₪, כאשר בכל הקשור לשאלת חלוקת האחריות ביניהם, למעט התובע, יישמעו הוכחות. כן הוסכם כי התובע יעיד בתיק לצורך הכרעת חלוקת האחריות ונסיבות האירוע בלבד.

9. בישיבת ההוכחות שהתקיימה בתיק ביום 7/4/14, העיד מטעם התובע הוא בעצמו, מטעם הנתבעים והצדדים האחרים העידו מר יאסין יוסף, אשר עבד יחד עם התובע באותו יום והיה מעורב באותה תאונה (להלן: "יאסין"), עומר – נתבע 1, המעסיק של התובע שגם הוא היה מעורב באותה תאונה כאמור, זריקאת – קבלן הפיגומים, אשר בנה את הפיגום שקרס מתחת לרגלי התובע, ורבאח.

10. בתום שמיעת הראיות, התקבלה הצעתי לדחיית ההודעה כנגד רבאח, וניתן פסק דין חלקי, לפיו ההודעה נגדו נדחית כאמור לעיל. ב"כ נתבעת 2 סיכם את טענותיו בע"פ בתום שמיעת הראיות, ואילו ב"כ הצדדים השלישיים הגישו את סיכומיהם בכתב, אשר התייחסות אליהם ככל שתהא רלבנטיות, תהיה במסגרת הדיון גופו.

טענות הצדדים ונסיבות התאונה:

11. בכתב התביעה, תיאר התובע את נסיבות התאונה כך, שביום 1/4/08 בסמוך לשעה 8.30, עת עבד בשירות עומר, בעבודות טיח בעיר יפיע, ובמהלך עבודתו על הפיגום, קרס הפיגום מתחת לרגליו, והוא נפל יחד עם הפיגום מגובה של כ- 28 מטר.

12. גרסת התובע, כפי שעלתה בעדותו ובכתב התביעה היא אמינה בעיני, ונתמכת בעדויות המחזקות אותה ומהוות לה סיוע. אנמק מסקנתי זו.

13. בחקירתו, תיאר התובע את נסיבות התאונה כדלקמן: עבדו שבועיים במסגד עד לתאונה, כאשר יומיים בערך לפני התאונה החלו לעבוד על הפיגום המרכזי באמצע המסגד שהגיע לכיפה. ביום האירוע כשעבדו על הפיגום במרכז, הלה קרס, וכך מסר:

"ש: כשאתם הגעתם למסגד להתחיל את העבודה שבועיים קודם בערך, הפיגום הזה כבר עמד באמצע המסגד?

ת: בהתחלה לא היה, אך עשו אותו כשעבדנו. קודם עבדנו מסביב ולאחר מכן עשו באמצע שמגיע לכיפה" (עמ' 25, שורות 8-11).

לאחר שסיים את העבודה בצדדים היה צריך להתחיל לעבוד על הטיח בכיפה, וכדי שיוכל לעבוד על הטיח בכיפה, הגיע הקבלן שבנה את הפיגום באמצע. התובע עלה על הפיגום הזה יחד עם כל העובדים שהיו עימו וביצעו העבודה על הכיפה. איש מהעובדים לא נגע בפיגום. כשהוא נפל מהפיגום היו עליו גם עומר ויאסין, הם היו שתי קומות מעליו, והוא עבד עמם ועזר להם. הציוד שהיה עימם למעלה, היה צינור טיח בלבד. בהמשך העיד, כי בתור טייח, הכלים שהיו לו על הפיגום זה צינור של המכונה, ולכל אחד מהם היה כף טיח, וכך נשאל והשיב:

"ש: אך היה ביניכם הפרש של 2 מיטות.

ת: הוא היה מעליי בקומה, אבל באותו זמן שהייתה הנפילה אני הייתי מתחתם ב-2 קומות, זה לא קרה כשנתתי לו את הצינור.

ש: אבל אז אתה ירדת למטה ואתה ענית שירדת למטה כדי לעזור לו בצינור, אך עכשיו אתה אומר לי שזה היה קומה אחת למטה.

ת: אנחנו היינו 3, כל אחד עמד על פיגום, אני סיימתי את הקטע שלי, נתתי את הצינור לזה שמעליי שהוא יעשה את הקטע שלו וימסור הלאה למעלה, אני נשארתי למטה לבד, אני חיכיתי שהם יסיימו את הקטע שלהם כדי לקחת את הצינור ולרדת ואז קרס הפיגום" (עמ' 31).

14. תימוכין לגרסת התובע, מצאתי גם בעדות יאסין, שהיה עד ראיה לתאונה, ועדותו נמסרה ממקור ראשון, והיא מתיישבת עם דבריו של התובע באשר לאירועים עובר לתאונה ולנסיבות התאונה. יאסין היה עקבי בתיאור התאונה עצמה, כך שלדבריו ביום התאונה עבד בטיח, הוא עמד על הפיגום המרכזי באמצע המסגד למעלה. באותה עת, היו על הפיגום כפי שמסר הוא, עומר והתובע. הפיגום היה בגובה 28 מטר, והגיע עד הכיפה, עד הסוף. הם עבדו עם צינור, כאשר מכונת הטיח הייתה למטה, חוץ מהצינור לקחו עמם כלים קטנים. לפני שעבדו בפיגום האמצעי, עבדו בפיגום אחר וביצעו בו טיח של המסגד.

אומנם, קיימת סתירה בין עדות התובע לעדות יאסין, בנוגע לזמן שעבדו על הפיגום עד קרות התאונה, כך שבעוד שהתובע העיד, כי יומיים בערך לפני התאונה החלו לעבוד על הפיגום המרכזי שמגיע לכיפה (עמ' 25, שורות 6-7. ראה גם עמ' 29, שורות 12-13), בעוד שיאסין העיד, כי עבדו שבוע אולי על הפיגום עד שארעה התאונה (עמוד 33, שורות 16-17). יחד עם זאת, אין המדובר בסתירה מהותית או יורדת לשורשו של עניין, שעה שאין מחלוקת על אירוע התאונה, אלא על האחריות.

15. תימוכין לגרסת התובע, מוצאת אני גם בבעדותו של עומר, שבכללותה תאמה את עדות התובע, שקודם סיימו לבצע את הקירות: "השאירו את הפיגום ועשו צבע, אותו רגע שהתחילו לפרק את הצדדים קראו לבחור שיעשה את הפיגום של הכיפה" (עמ' 38, שורות 2-3). לא הוא ולא עובדיו, לא ביצעו כל שינוי בפיגומים ולא נגעו בהם. בפיגום הגבוה המרכזי עבדו יום אחד, וביום השני הוא קרס (שם, שורות 21-22), ובעת הקריסה הוא ויאסין היו למעלה. מכונת הטיח לא הועלתה למעלה, כי היא גדולה, והצינור מהמכונה היה קשור לפיגום, וכך נשאל והעיד:

" ש: אז כאשר אתה באת וקשרת אותו לפיגום, מה עשית, איך קשרת אותו לפיגום?

ת: חגורה, אנחנו תולים אותו, לא קשירה ממש" (עמ' 40-41).

עוד הוסיף, כי כשהם מבצעים עבודות טיח, משתמשים בארגז קטן של כלים.

16. לאור כל האמור לעיל, ואף לאור העדויות של יתר העדים שנשמעו בפניי, אין מחלוקת כי צד ג' 1, שהוא קבלן פיגומים, בנה פיגום מרכזי באמצע המסגד, פיגום גבוה כדי להגיע לכיפה של המסגד לצורך ביצוע עבודות טיח, צבע וכו' של הכיפה. אין גם מחלוקת, כי הגובה המינימלי של אותו פיגום היה לפחות כ-20 מטר (ראה בעניין גם נ/1- שם נאמר כי הכיפה נמצאת בגובה של 20 מטרים), והיה בנוי משלבים. אין מחלוקת, כי התובע עמד על הפיגום ביום האירוע, ויחד אתו עמדו עומר ויאסין, וכי הפיגום קרס מתחת לרגלי התובע. בנסיבות אלו אני קובעת, כי התאונה התרחשה בהתאם לגרסת התובע, כך שהוא נפל מפיגום שקרס, וכי איש מהעובדים לא התערב או עשה כל שינוי בפיגום שנבנה על-ידי זריקאת.

שאלת האחריות:

אחריות המעביד:

17. ביחסים בין התובע לנתבעים טען התובע כי יש להחיל את סעיף 41 לפקודת הנזיקין, ולחילופין יש לחייב את המעביד בפיצויו מכוח עוולת הרשלנות. הנתבעים הכחישו את אחריות המעביד וטענו, בין היתר, כי התאונה אירעה עקב כוח עליון ו/או עקב גורם שלא יכול היה עומר למנוע.

18. על-מנת לחייב את המעביד – עומר – בנזקי התובע, יש להוכיח חובת זהירות מושגית, קונקרטית, הפרת החובה וקשר סיבתי לנזק (ראה: ע"א 145/80 שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית, בית-שמש ואח', פ"ד לז(1) 113).

19. רבות נדונה בפסיקה הסוגיה של אחריות המעביד כלפי עובדיו. על המעביד מוטלת חובת זהירות מושגית כלפי עובדיו, ועליו החובה לספק להם סביבת עבודה בטוחה. המעביד הוא האחראי על מקום העבודה, ועליו לדאוג לתנאי עבודה ולשיטות עבודה בטוחים, וכן עליו לדאוג להדרכת כל עובד בביצוע מלאכתו. כב' השופט אור, בע"א 8263/98 צים, חברת השיט הישראלית בע"מ נ' שמואל בן מויאל, וערעור שכנגד, פ"ד נה (3) 666 (2001) מסביר מה כוללת אחריות זו:

"השאלה אינה אם מעביד עשה הכול כדי להגן על עובדיו מפני סיכון, אלא אם מעביד עשה כל שהיה סביר לעשות כדי למנוע התרחשות התאונה...היינו, חובת צים כמעבידה אינה למנוע מעובדיה כל סיכון וסיכון, אלא אך את אותם סיכונים שניתן לצפות ממעבידה סבירה שתמנע אותם תוך שימוש באמצעים סבירים".

וכך עולה גם מדבריה של כב' השופטת שטרסברג-כהן, בע"א 5890/97 צים חברת השיט הישראלית בע"מ נ' גבריאל אוחנה (20/1/99) :

"האחריות המוטלת על המעביד כלפי עובדיו אינה קלה גם אם אינה מוחלטת. חובתו של המעביד לנקוט בכל האמצעים הסבירים כדי לוודא שהעובדים יוכלו לבצע את עבודתם בתנאי בטיחות אופטימליים. אמצעי הזהירות הסבירים הם פונקציה של אופי הסיכון ומידתו. על המעביד להזהיר את העובדים מפני סכנות גלויות ונסתרות ולהדריכם כיצד לנהוג וכיצד להתמודד עם סיכונים בעבודה. ככל שהסיכון חמור יותר או נסתר יותר, או בלתי רגיל יותר, גוברים במקביל מידתם, גיוונם ותחכומם של אמצעי הזהירות שמעביד זהיר חייב לנקוט. אמצעי הזהירות הסבירים הם פונקציה של מידת הסיכון לשלומו ולבריאותו של העובד אם אכן יתממש אותו סיכון (בע"א 663/88 יהודה שירזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז(3) 225)".

ראה בעניין גם, דברי כב' השופט לוין, בע"א 741/83 חנן גוריון נ' פרץ גבריאל, וערעור שכנגד, פ"ד ל"ט (4) 266, שחובה על המעביד, לנקוט אותם האמצעים, שימנעו מהעובד סיכונים אפשריים, ושסביר להניח שללא האמצעים שיינקטו עלולים הסיכונים לגרום לתאונה. ידוע לכול, שעבודה על פיגום טומנת בחובה סכנה של תאונה עקב נפילה, אין המעביד יכול למנוע לחלוטין סכנה זו, אולם יכול ואף חייב הוא למנוע סכנות מיותרות ולנקוט אמצעים מינימאליים דרושים לסילוק סכנה כזו.

20. על המעביד להנהיג שיטת עבודה בטוחה, להדריך את התובע ולפקח על עבודתו לשם מניעת הסכנה. בעניין זה, יאים הדברים שנפסקו בע"א 477/85 אפרים בוארון נ' עיריית נתניה ואח', פ"ד מב(1) 415 (1988):

"לחובת המעביד להנהיג שיטת עבודה בטוחה, להדריך את העובד ולפקח על עבודתו באופן שלא תרבץ סכנה לפתחו של העובד ראה, בין היתר, ע"א 707/79 ..."הלכה פסוקה היא, כי המעביד חב חובת זהירות לעובדיו, ותוכנה של חובה זו הוא, בין השאר, בדאגה לשיטת עבודה ופיקוח יעיל...חובתו של המעביד היא כפולה: להנהיג שיטת עבודה בטוחה ולדאוג לקיומה. עליו לרכז פיקוח ולוודא ביצוע...". וראה גם: ע"א 214/58...ע"א 284/64... "מעביד חייב להזהיר את עובדו על הסכנות הצפויות לו בעבודה ולהדריכו בדרכי עבודה נאותות, בייחוד כשהוא חדש ובלתי מנוסה. חוסר אזהרה והדרכה מתאימה, כשזו דרושה, מהווה רשלנות מצד המעביד".

21. השאלה במקרה דנא היא אם עומר חב חובת זהירות קונקרטית כלפי התובע, ואם הפר חובה זו. חובת הזהירות הקונקרטית, כמו חובת הזהירות המושגית, נבחנית על-פי מבחן הצפיות. השאלה היא, אם אדם סביר יכול היה לצפות ­בנסיבותיו המיוחדות של המקרה - את התרחשות הנזק, ואם התשובה על כך היא בחיוב, אם אדם סביר צריך היה, כעניין שבמדיניות, לצפות את התרחשותו של אותו נזק.

22. במועדים הרלבנטיים לתביעה, היה עומר מעביד התובע, ומחובתו לדאוג לו לתנאי עבודה נאותים ובטיחותיים, לבדוק את תקינות הפיגום, גם אם המדובר בפיגום שלא נבנה על-ידו, לספק לו אמצעי הגנה ו/או בטיחות כדי לשמור עליו מפני סכנות הכרוכות בעבודה בגובה על פיגום, וליתן לו הדרכה כיצד לעבוד על פיגום ולהתמודד עם הסיכונים הכרוכים בעבודה מעין דא. המדובר באמצעים פשוטים שיכלו למנוע את התאונה.

23. בענייננו, התרשמתי מהראיות והעדויות שהובאו בפניי, כי עומר לא עשה די בכדי להבטיח סביבת עבודה בטוחה ונאותה לתובע. הוא לא גילה כל עירנות לבטיחות הפיגום, שכן כאשר נשאל, האם שעלה לפיגום עם העובדים, בדק אותו, השיב שזו לא עבודתו לבדוק את הפיגום, הוא עלה ראשון והיה למעלה איתם. בהמשך שנאמר לו, שתוך כדי שהיה על הפיגום בדק אם הוא בטיחותי, השיב: "לפני הקריסה ביום הייתי שם, הסתובבתי ובדקתי והוא היה בסדר" (עמ' 41, שורה 26). ככל שקיימת אמת בגרסתו, לא נהי לי, למה הכוונה שהסתובב ובדק והפיגום היה בסדר, מה גם, שברור הוא, מדברי עומר, שביום האירוע, הוא לא בדק את הפיגום בטרם תחילת העבודה, וכך נשאל והעיד:

"ש: כמה זמן היית למעלה עד הקריסה?

ת: כמה דקות. עזרתי להם קצת ועליתי. אני בד"כ לא עושה את העבודה בעצמי אך עזרתי להם קצת ועליתי.

ש: אך הם היו שם לפניך.

ת: שעה, שעה וחצי. אני הגעתי רק ב-08:30.

ש: הם היו לפניך שעה וחצי למעלה?

ת: כן" (עמ' 40, שורות 14-20).

כחלק מחובת המעביד למנוע את פגיעת התובע, עליו לדאוג לסביבת עבודה בטוחה ונטולת סיכון, וכחלק אינטגרלי מכך לפקח על עבודת עובדיו ולבדוק את הציוד בו הם משתמשים, בטרם השימוש בו, אלא שהוא לא עשה כן, כפי שעולה מדבריו.

24. יתרה מכך, עומר לא נתן לתובע הנחיות והדרכות באשר לדרך בטוחה לביצוע עבודה על פיגום, ולא הוכחה שיטת עבודה בטוחה בגובה על פיגום, או כי סיפק אמצעי הגנה ו/או בטיחות לעבודה על פיגום, שהיא עבודה המתבצעת בגובה. בעניין זה, התובע העיד, ועדותו לא נסתרה, כי הוא זה שקנה את בגדי העבודה (עמ'28, שורה 31), וכי שהחל לעבוד שם, הוא לא קיבל הדרכות, לא אמרו לו, איך לעלות על המיטות והפיגומים (עמ' 29,שורות 1-3). טענה הזוכה לתמיכה מעדות יאסין, ואשר גרסתו בעניין זה, מהימנה בעיני, כי למעשה הוא לא קיבל הדרכה, ומסקנה זו, משתמעת מתשובתו לשאלה, האם כשנכנס לעבודה, עומר הסביר להם, איך לעלות על הפיגום ולעשות את הדברים:"מה אני לא יודע? אני יודע" (עמ' 34, שורה 26).

25. על עומר כמעביד היה למנוע מראש סכנות העלולות לגרום נזק לעובדיו במהלך עבודתם, וכפועל יוצא מכך, היה עליו ליתן הדרכה מתאימה לעבודה על פיגום. תמוה הוא, שעומר העיד, כי הוא עבר הדרכות בעבודה בגובה (עמ' 41, שורות 7-8). ואף שנשאל על מה עשו לו הדרכות, השיב: "בטיחות. נעל מיוחדת, אסור למתוח את הכבל על הרצפה, שצריך לעבוד עם קסדה" (עמ' 41, שורה 10), אלא שהוא לא ראה לנכון להעביר הדרכות מעין דא לעובדיו או לספק להם אמצעי מיגון, שכן לשאלה, האם כולם עבדו שם עם קסדה, השיב: "לא צריך קסדה בפנים" (עמ' 41, שורה 12).

26. למעלה מהצורך אומר, כי בתקנות ארגון הפיקוח על העבודה (מסירת מידע והדרכת עובדים), תשנ"ט-1999, נקבע בסעיף 1, כי "מחזיק במקום העבודה", הוא בין היתר המעביד. בסעיף 2 לתקנות נקבע, כי: "מחזיק במקום עבודה ימסור לעובד במקום העבודה מידע עדכני בדבר הסיכונים במקום, ובפרט בדבר הסיכונים הקיימים בתחנת העבודה שבה מועסק העובד, וכן ימסור לו הוראות עדכניות לשימוש, להפעלה ולתחזוקה בטוחים של ציוד, של חומר ושל תהליכי עבודה במקום". בסעיף 3, נקבעה חובת הדרכת העובדים, ובין היתר נקבע בסעיף 3(א): "מחזיק במקום עבודה יקיים הדרכה בדבר מניעת סיכונים והגנה מפניהם...באמצעות בעל מקצוע מתאים ויוודא שכל עובד הבין את הסיכונים והוא בקיא דיו בנושאי ההדרכה, בהתאם לתפקידו ולסיכונים שלהם הוא חשוף; מחזיק במקום עבודה יחזור ויקיים הדרכה כאמור, בהתאם לצורכי העובדים ולפחות אחת לשנה...". בסעיף 6 נקבע, מחזיק במקום עבודה ינהל פנקס הדרכה ובו ירשום את אלה: שמות העובדים שהשתתפו בהדרכה, מועדי מתן ההדרכה; סוג ההדרכה; נושא ההדרכה; שם המדריך וכשירותו ותפקידו של המדריך.

בענייננו, לא הוכח בפניי, שדבר מהאמור לעיל נעשה, אלא היפוכו של דבר, התובע לא קיבל כל הדרכה בדבר הסיכונים וכיוצ"ב.

27. מהעדויות לעיל התרשמתי, כאמור, כי עומר הפר את הוראות תקנות אלו, המתוות את המסגרת הסטטוטורית, לפיה יש לפעול על מנת לשמור על בטיחות העובד במקום העבודה, וכך שבאמצעות הדרכה מתאימה ידע את סיכוני העבודה, מניעתם וכיוצ"ב, וגם בכך הפר עומר את חובת הזהירות כלפי התובע, שכן כאמור לעיל, לא הוכח בפניי, כי התובע עבר הדרכה כלשהי בעניין הסיכונים במקום העבודה.

28. מעבר לכך, שלא הוכח בפניי, כי נמסרו לתובע כל אמצעי מיגון, כפי שמצופה ממעביד שעובדו עובד בעבודה בגובה. התובע בכתב התביעה טען, כי הפיגום קרס מתחת לרגליו והוא נפל יחד עם הפיגום מגובה של כ- 28 מטר. גובהו של הפיגום נתמך בעדות יאסין (ראה : עמ' 32, שורות 24-25). גם זריקאת, אשר בעדותו התברר, כי הוא בנה את הפיגום, נשוא התביעה, כאשר התבקש לתארו, השיב שהמדובר ב- 10 קומות של פיגומים, שכל קומה זה שני מטר. לא נטען לא על-ידי התובע ולא על-ידי יאסין, כי התובע היה מאובטח בזמן העבודה על הפיגום ברתמת בטיחות, או חבש כובע מגן המתאים לסוג עבודה דנא. יש להניח, כי לו התובע היה מאובטח בזמן עבודתו על הפיגום, הנזק שנגרם לו, לא היה קורה, ואם היה קורה היה פחות בעוצמתו.

29. מסקנתי היא אם כך, כי עומר התרשל כלפי התובע, וכי קיים קשר סיבתי הן עובדתי והן משפטי בין הפרת חובותיו כלפי התובע לבין התרחשות הנזק, לפיכך חייב הוא לפצותו על נזקיו, ומכוח פוליסת הביטוח אצל נתבעת מס' 2, גם זו מחויבת לפצות את התובע עם עומר.

אחריות קבלן הפיגומים:

30. הנתבעים בהודעה לצד ג' טענו, כי כל מפגע בטיחותי ו/או סכנה ו/או מחדל אשר נטען, כי הביאו לידי פציעת התובע, הרי שהם באחריות קבלן הפיגומים, בעוד שזריקאת ומנורה הכחישו את אחריותו של זריקאת להתמוטטות הפיגום, ובין היתר נטען כי הוא מסר פיגום תקין, אלא שהקבלן הראשי ומבצע הבנייה הכניס בו שינויים פרוביזוריים על דרך של הוספת קומות מאולתרות בפיגום, כדי שניתן יהיה להגיע לתקרת הכיפה, מקום בו הפיגום של זריקאת לא יכול היה להגיע לתקרה מראש.

31. קבלן הפיגומים, כמי שבנה את הפיגום, חב חובת זהירות כלפי כלל העובדים באתר העבודה, ובכלל זה התובע, ובעניין זה יאים הדברים שנפסקו בע"א 3479/06 הוארי הוארי נ' אלי ארבע ואח' (29/3/09):

"החובה הראשונה היא זו של הקבלנים העובדים באתר כלפי כלל העובדים בו. אף כי קבלן חב חובת הזהירות מיוחדת כלפי עובדיו שלו הנובעת ממקצועיותו ומשליטתו על מהלך עבודתם, חלה עליו גם חובה כללית כלפי כלל העובדים הנמצאים באתר להיזהר בשלומם באופן סביר".

32. על זריקאת כבונה פיגומים, חלה חובת זהירות מושגית כלפי מי שעובדים באותו שטח עבודה ביחס לפיגומים הנבנים על ידו, וכן חובת זהירות קונקרטית, שכן הוא יכול וצריך לצפות את הנזק מביצוע עבודה על פיגום לא תקין. על אף שזריקאת ניסה להרחיק עצמו מהאחריות לאירוע, הוא לא תמך את גרסתו בחוו"ד מקצועית שתאשר כי הפיגום שקרס תחת רגלי התובע היה תקין, ולא העיד עדים שהיו יכולים לתמוך בגרסתו, כגון אבו תאופיק, לעניין הסיבה שבגינה קרס הפיגום. ב"כ צדדי ג' 1-2 טענו בסיכומיהם, כי הנתבעים לא הגישו כל חוות-דעת מקצועית מטעמם על מנת להוכיח עניין שבמומחיות כפי שצריך היה לעשות מי המבקש לטעון טענות לעניין אי תקינות של פיגום או רכיב מרכיביו. אומנם טוב היה אילו הנתבעים היו תומכים את ההודעה לצד ג' בחוות-דעת מומחה מטעמם, אך העובדות בשטח היו די ברורות, כשאין מחלוקת כי הפיגום בפועל קרס, ויחד איתו נפל התובע. הגנת זריקאת הייתה כי הפיגום היה תקין, וכי בוצעו בו שינויים שפגמו בו, או שהיה עומס יתר על הפיגום, והנטל להוכיח טענות אלו מוטל אך ורק על זריקאת.

33. לא זו אף זו, שבעוד שכתב ההגנה של זריקאת, כלל בכללותו הכחשה גורפת, גם לעניין בניית הפיגום על-ידו, הרי שבעדותו בפניי התברר, כי אכן הוא זה שבנה את הפיגום, נשוא התביעה (עמ' 42, שורות 21-23, עמ' 43, שורות 27-29), אבל לגרסתו הסיבות לקריסת הפיגום הן רשלנות של פירוק קשירות ועומס יתר: "...הכיפה בגלל שהיא בצורה עגולה הטיח לא נדבק בתוך הקשת, יותר מחצי מהחומר היה נופל והיה נופל על הפיגום שלי עם הקרשים והדיקטים ששמו למעלה, עם פירוק הקשירות זה גרם לקריסת הפיגום" (עמ' 45, שורות 19-21. ראה גם עמ' 48, שורות 21-23, עמ' 49, שורות 22-24). בסיכומי צדדי ג' 1-2 נטען, כי התוספות שהוספו לפיגום בצורה פרוביזורית ושיטת העבודה שבה נקט המעביד הם שהביאו לקריסת הפיגום. מעבר לאמור בהחלטתי מיום 7/4/14, כי לא אייחס לתשובת זריקאת לעניין הסיבה לקריסת הפיגום, משקל מיוחד כלשהו, היות והוא הגיע להעיד על עובדות ולא לתת חוות-דעת מקצועית, הרי שטענות אלו, לא באו אל זכרן בכתב ההגנה מטעמו. עובדות אלו שהועלו בפניי בעת חקירת זריקאת לעניין בניית הפיגום על ידו והסיבה לקריסתו, הינן מהותיות, והן לא באו אל זכרן בכתב ההגנה מטעמו, מקום שהיו אמורות להיטען כבר שם.

34. זריקאת הוסיף, כי מי שפירק את הקשירות, היו אלו הטייחים, ומי שעשה עומס יתר על הפיגומים, זה אבו תאופיק עם הפועלים של עומר מוכתאר, אלא שטענות אלו לא הוכחו כלל על ידו, והגם אם הייתי מקבלת את גרסתו, כי פורקו הקשירות והיה עומס יתר על הפיגום, לא הוכח בפניי, כי זו הסיבה לקריסתו, ולא סיבה אחרת הנעוצה באופן בנייתו את הפיגום וכיוצ"ב.

יתרה מכך, בחקירתו של זריקאת התברר כי מרגע שסיים את בניית הפיגום ועד שהודיעו לו על התאונה הוא לא הגיע לבקר באתר, לא התעניין במה שקורה שם, ולדבריו הוא מסר זאת למנהל העבודה שצריך לטפל בדברים האלה והוא האחראי בשטח. דא עקא, שכאמור לעיל, זריקאת לא העיד את מנהל העבודה. בנוסף, כשנשאל הכיצד העיד על מי עשה מה אם לא היה שם אפילו פעם אחת מרגע שהפיגום הוצב ועד שקרתה התאונה, השיב: "לפי מה ששמעתי ודיברו איתי, אני שאלתי את אבו תאופיק והוא אמר לי שהטייח פירק את הקשירות ואז פירק את הכל" (עמ' 46, שורות 26-27). בהמשך העיד, שאבו תאופיק וכל הפועלים שהיו שם אמרו לו זאת, הרבה פועלים היו שם וידעו את כל הסיפור.

35. מעבר לכך, שהמדובר בהרחבת חזית ועדות שמיעה, הרי שכפי שיובהר להלן, זריקאת לא העיד לא את אבו תאופיק ולא מי מהפועלים שהיו שם וידעו כדבריו על "כל הסיפור", וכידוע הימנעות מהעדת עד פועלת לרעת הצד שנמנע מהעדתו, במקרה זה הוא זריקאת.

36. זריקאת העיד עוד כי לדעתו הטייחים, ביניהם התובע השתמשו בצינור טייח בהיותם על הפיגום, דבר שהעמיס על הפיגום, וכך העיד: "זה צינור שיוצא מימנו לחץ אוויר וזה היה תלוי על הפיגום, זו מכונת פיסטון...זו מכונה גדולה מאוד והיא נותנת לחץ עצום, עם פירוק הקשירות, עם משקל יתר ובמיוחד הפיגום קשור למטה, עם העומס יתר ועם הלחץ שלה צינור זה קרס" (עמ' 48, שורות 25-28). יחד עם זאת, כשנשאל אם אחרי שהפיגום נבנה, בא ובדקו לפני שהחלו לעבוד השיב כי: "לא, מסרתי אותו לאבו תאופיק, מנהל העבודה, ויצאתי לשטח, אני מתקין את הפיגומים שלי, עושה את עבודתי כמו שצריך, אני לא טייח, לא צבעי..." (עמ' 51, שורות 22-23).

37. חשוב לציין כי זריקאת העיד על עצמו גם כקבלן לעבודות טייח, מעבר להיותו קבלן פיגומים. לא רק זאת, אלא שהוא בעצמו ביצע במסגרת אותו פרויקט עבודות טייח בחלק התחתון של אותו מסגד. לפיכך ידע הוא, ולכל הפחות אמור היה לדעת, כי הפיגום נבנה עבור טיח לצורך צביעת הכיפה, לפיכך היה יכול וצריך לצפות שתבוצע תוך כדי עמידה על הפיגום עבודת התזת טיח, והיה צריך לצפות את העומס שיוטל עליו בהתאם לעבודת הטיח הדרושה. מכך עולה כי הוא חב חובת זהירות מוגברת בעת בניית פיגום מעין דא, במיוחד כשלא הוכחה כלל טענתו בדבר פירוק קשירות ועומס יתר, ובעניין זה, אני מקבלת את גרסת התובע, גרסת יאסין וגרסת עומר, כי לא ביצעו כל שינוי בפיגום.

38. גם המעביד-עומר, שנשאל לסיבה שגרמה לקריסת הפיגום, השיב שאינו מומחה בפיגומים, חוות-הדעת הייתה של הקבלן שהחליף, ואמר שלא היו אלכסונים או חיזוקים. גם מטעם זה, היה מקום לתמוך את גרסת זריקאת בחוות-דעת, לעניין הסיבה שבגינה קרס הפיגום.

39. התובע העיד, כי הוא לא חיבר או הוסיף משהו לפיגום, ואף אחד לא נגע בפיגום, וגם עומר לא התערב בפיגום. הוא הגיע עם הפיגום עד לתקרה, וכך העיד:

"ש: אתה עלית על המיטות עד שהגעת למעלה, ואז היית צריך לעשות את עבודת הטייח בכיפה, האם בסוף שהגעת מהמיטה האחרונה היית יכול לגעת בתקרה?

ת: כן, עד התקרה הגענו" (עמ' 29, שורות 14-16).

התובע אישר, כי הוא הגיע לאמצע של הכיפה, ולא השתמשו בקרשים: "... איך שהיה הפיגום עליתי עליו והגענו עד הסוף, אנחנו לא עשינו כלום בפיגום, לא שמנו קרשים ולא כלום" (עמ' 30, שורות 9-10).

הכלים שהיו עמו בתור טייח הם צינור של המכונה (מערבבת בטון ומזרימה את הבטון עם הצינור. יש משאבה בתוך המערבל שדוחפת את הבטון בתוך הצינור) וכף טיח. כשהוא עמד למעלה יחד עם העובדים הנוספים, הצינור הגיע עד ללמעלה. טכנית מחזיקים ביד את הצינור, הצינור מתיז לקירות, עם לחץ אוויר. הוא מחזיק את הצינור ומתיז על הקירות וביחד עם העובדים הנוספים מתחילים ישר לטייח. התובע העיד, כי תוך כדי שהוא התיז עם הצינור, נשפך קצת טיט על הפיגום. בדומה העיד יאסין, כי תוך כדי שהתיז, היה נופל קצת טיח על הפיגום, דא עקא, שלא עלה בידי זריקאת להוכיח, כי בשל נפילת טיט/טיח זה קרס הפיגום.

40. גרסתו של התובע בעניין זה, מהימנה בעיני, בשים לב שהוא אינו עד מעוניין, שכן השאלה נשוא ההכרעה בפסק-דין דנא, הינה שאלת האחריות וישנה הסכמה על הפיצוי המגיע לו, כך שאין זה מעניינו על מי יושת הפיצוי. נכון, שיכול ויטען הטוען, כי עומר – מעבידו, הוא אחיו, ולכן יכול ולכאורה שעדותו תטה לטובת אחיו. יחד עם זאת, אי אפשר להתעלם מכך, שלמרות שעומר נתבע, הרי שהוא מיוצג על ידי חברת ביטוח, שהיא זו שתישא בעלות הפיצוי, וכי כל שעליו לשאת הוא בהשתתפות העצמית, בין כה וכה, ותו לאו, כך שגם ביחס לעד זה, לכאורה אין לו כל אינטרס בתביעה.

41. יתרה מכך, גרסת התובע נתמכת גם בגרסת יאסין, שכאמור היה אף הוא על הפיגום, נשוא התביעה, והעיד שהפיגום הגיע עד הכיפה, עד הסוף ולא עשו בו כל שינוי, וכי הם עבדו עם הצינור, ומכונת הטיח הייתה למטה, כאשר חוץ מהצינור לקחו עמם כלים קטנים, ויותר מזה לא היה איתם כלום למעלה, וכך העיד:

"ש: מה אתה עשית בקשר עם הפיגום?

ת: כלום.

ש: מה התובע ועומר עשו לפיגום?

ת: כלום, היינו עובדים רק בטיח" (שם, עמ' 33, שורות 8-11. ראה גם עמ' 36, שורות 1-4).

42. גם עומר תמך בעדות התובע, כי לא נעשה שום שינוי בפיגום. עומר העיד, כי זריקאת עשה את הפיגום של הכיפה, ולשאלה אילו שינויים עשה בפיגומים שהיו במסגד, השיב: "כלום, לא התעסקתי בפיגומים בכלל" (עמ' 38, שורה 10). גם עובדיו לא עשו דבר לפיגומים, לאף פועל אסור היה לגעת בפיגום.

43. מדברי זריקאת משתמע שהוא ידע שמישהו יתערב לו בפיגום ובכל זאת הסכים לבנותו, ובכך מתבטאת גם רשלנותו, שכן לדבריו הוא התבקש על-ידי מוכתאר ללבנות פיגום שיגיע עד לכיפה, ולטענתו הוא אמר לו, שהוא יכול לעשות לו עד הגובה של הכיפה, כי הפיגום שלו בצורת מרובע והכיפה עגולה, ואין לו פיגום בצורת עיגול לעשות לו, וכך העיד: "הוא ביקש מימני להגיע עד הגובה של התקרה ולעזוב את הכל, הוא אמר לי שהוא יעשה פיגום משלו מיוחד" (עמ' 43, שורות 13-15. ראה גם סעיף 21 לסיכומי צדדי ג' 1-2). בהמשך העיד: "אני נתתי הוראות לעומר מוכתר, לאבו תאופיק שאת הפיגום אני יכול לעשות עד גובה מסוים. שאלתי אותו מה הלאה והוא אמר לי שהוא מרים אלומיניום (עומר מוכתר) שלא שוקל הרבה" (עמ' 49, שורות 29-30). עוד העיד, שסיכם עם מוכתאר שהפיגום לא יגיע בדיוק עד הכיפה, ולשאלה למה לא אמר שהוא לא יכול, כי אין לו פיגום מתאים, השיב : "זה מה שאמרתי לו ואמר לי שאגיע עד הגובה הזה והוא ימשיך. עומר מוכתר אמר לי שהוא יביא אנשים שיש להם את זה". (עמ' 51, שורות 19-20).

לדבריו, מוכתאר ואבו תאופיק בלילה הביאו פועלים ושמו פיגומים, הוסיפו קרשים, ואת זאת סיפרו לו ושהוא בא ראה את הקרשים הללו.

44. לא מצאתי לנכון לקבל את טענתו זו של זריקאת, וגם אם הייתי מאמינה לו, לא שוכנעתי כי יש בכך משום פטור מאחריות כלשהי לפיגום, ואנמק.

45. לו אכן הדברים אירעו כגרסת זריקאת, סביר להניח שהיה מתעד זאת בתמונות או בכל אסמכתא אחרת, במיוחד שהוא מעיד על עצמו שהוא קבלן פיגומים הרבה שנים. מעבר לכך, שהוא לא קרא לעדות את אבו תאופיק שיכול היה יותר מכל לאשש גרסה זו, הרי טענות אלו לא באו אל זכרן בכתב הגנתו.

46. איני מקבלת את האמור בסיכומים מטעמו של זריקאת, כי הוא כביכול בנה פיגום שהעבירו לקבלן הראשי ומבצע הבניה – מוכתאר, בנה עליו עוד קומות מאולתרות, או כי המדובר בגורם זר מתערב ובניתוק כל קשר סיבתי להתנהלות זריקאת. מעבר לכך, שטענה זו כלל לא הוכחה על-ידי זריקאת, לזריקאת אחריות לפיגום אותו הוא בונה, במיוחד כשידע לטענתו מלכתחילה, אף לפני בניית הפיגום, שמישהו יתערב בו ויוסיף לו קומות על דעת עצמו. בנסיבות אלו, אין מקום לפטור אותו מאחריות לאירוע, גם בהנחה שהטענה עובדתית הוכחה כדבעי. גם טענתו בסיכומיו, כי אין מחלוקת שעברו שבועיים בין מסירת הפיגום לקרות התאונה, אין בה להועיל לו, שכן הוא לא הוכיח שנעשה כל שינוי בפיגום שבנה, ומשכך המסקנה המתבקשת, כי הפיגום קרס בשל בנייתו בצורה לא תקינה. פיגומים לא אמורים לקרוס, ומחובתו להוכיח, כי לא בשל התרשלותו קרס הפיגום, אלא בשל הנסיבות שהועלו על-ידו, דבר שלא עמד בו, כאמור לעיל.

47. אומנם רבאח העיד, שהוא ראה את הפיגום של זריקאת שהגיע עד התחלת הכיפה, והייתה בעיה עליה התייעץ אתו כל הזמן עאמר עלי סלאח, שהם לא יכולים להגיע עד לסוף הכיפה, ואבו תאופיק הביא פועלים, שהוא חושב שהם פועלים של עאמר סלאח, והם בנו למעלה עוד כמה קומות, כמה קרשים. הוא לא יודע כמה הם הוסיפו, והוא ראה את התוספת הזו. הוא אישר, שלא ראה משהו שעשו פועלי הטייח של עומר או עומר בעצמו, שקשור לפיגומים הללו. כשהקימו את הפיגום הוא לא ראה אותו:

"ש: מתי בא עאמר עלי סאלח ואומר לך שהוא לא יכול להגיע לכיפה והוא רוצה להביא תוספת?

ת: אחרי שעאבד סיים את העבודה, והלך הביתה, אמר לי שהוא לא יכול להגיע לכיפה, אמר מה לעשות, אמרתי שאני לא יודע כי זה לא המקצוע שלי, ביקש מאבו תאופיק להמשיך עם הפועלים שלו.

ש: אתה ראית מי היו הפועלים האלה?

ת: לא, ראיתי שהיו פועלים, לא מזהה" (עמ' 54, שורות 23-28).

דא עקא, שגרסה זו לא הוכחה כלל, שכן אבו תאופיק לא נקרא לעדות על-ידי זריקאת, ומעבר לכך, גם אם נוספו תוספות על הפיגום שבנה זריקאת, שלא על ידו, לא הוכח שהם אלו שהביאו לקריסת הפיגום.

48. זריקאת לא הנחה בקשר להוראות עבודה על הפיגום, והא ראיה כאשר התובע נשאל, האם ידוע לו מי בנה את הפיגום, השיב: "לא, קבלן, אני לא יודע מי" (עמ' 25, שורה 1). בהמשך העיד, כי מי שבנה את הפיגום זה קבלן פיגומים שאת שמו הוא לא יודע וגם אינו יודע מהיכן הוא. גם לשאלה, האם אחרי שהפיגום נבנה, קבלן הפיגומים הפסיק להגיע למסגד או שהגיע כל יום, השיב שהוא לא יודע אם הוא היה בודק או לאו (שם, עמ' 25, שורות 18-19):

"ש: אתה קיבלת מאותו אחד שבנה את הפיגום הנחיות או הוראות, איך מותר לעלות עליו, מה המשקל וכמה אנשים ומה להיזהר.

ת: לא" (עמ' 25, שורות 22-24).

עוד הוסיף, כי לא ראה על הפיגום שלט, כמה משקל מותר לשים. גם לאחר קרות התאונה, אינו יודע מי הוא קבלן הפיגום (עמ' 31, שורות 16-18). אותו הדין ביחס ליאסין, שלא ידע לומר מי בנה את הפיגום (עמ' 33, שורות 6-7, עמ' 36, שורות 15-16).

גם עומר העיד, וגרסתו זו לא נסתרה, כי לא קיבל הוראות בקשר לפיגום הגבוה שהגיע לכיפה, וכך העיד: "הפועלים שלי ואני יש לנו הדרכה לעבודה בבוקר, אך במסגד לא היה אף אחד שהדריך אותנו והיה אחד שמלווה את העסק אך לא לכל הפועלים ולכל הקבלנים, היה אחד אבו תאופיק, ראיתי אותו כשהוא התעסק עם התפסנים שם, אף אחד לא הדריך אותו ולא כלום, בנו פיגום וקראו לנו אחרי שהוא מוכן כדי לעשות את הטייח" (עמ' 38, שורות 14-17).

49. זריקאת העיד, כי ביום התאונה הגיע לאתר לאחר התרחשותה, וכשהגיע זיהה שהיו כל מיני גורמים שלא תלויים בו, אשר גרמו לקריסה לטענתו, ואת זה ראה לפי כמויות הטיח, הקרשים והדיקטים, כאשר הוא צילם את הדברים הללו, וכך העיד: "...התמונות היו לפי 6 שנים, אני דיברתי עם עומר מוכתר, הוא אמר לי "אין פה נזק רציני, אני אשלם לך על הנזק שלך, האנשים שנפלו אחד שבר את האף, אחד את היד, אני אסתדר איתם ולא צריך לעשות סיפור מזה ואני מבקש מימך לאסוף את הציוד שלך ולנקות את השטח" וזה מה שקרה" (עמ' 47, שורות 18-21). עוד העיד: "אנחנו צילמנו אך עברו 6 שנים והחלפנו פלאפונים" (עמ' 47, שורה 25). מעבר לכך, שגירסה זו לא הוכחה כלל וכלל, והמדובר בעדות יחידה של בעל דין, ללא כל תמיכה או סיוע, הרי שיש להניח, כי לו היו דברים בגו, זריקאת היה שומר על התמונות, גם אם החליף פלאפונים. המדובר בקבלן פיגומים, שהתברר לו כי אנשים נפצעו מפיגום אשר בנה, ומשכך יכול לצפות שיהיה צפוי לתביעות, ועל כן תמוה בעיני הכיצד לא שמר על תמונות אלו.

50. זריקאת העיד, כי עאמר סלאח, הוא שהתקשר עימו לפני התאונה והזמינו לבנות את הפיגום, וכי בעבור עבודתו סגר על סכום של 15,000 ₪, שזה מחיר עלות בלבד ולא קיבלו עד היום, וכי היה לו נזק שם של 50,000 ₪, לאחר שכל העמודים שלו נשברו והתעקמו ועד עתה לא סגר חשבון. לשאלה מדוע טרם קבל את שכרו עד היום, או פיצוי על נזקיו השיב כי המזמין הוא אדם עסוק ולא התפנה לשלם לו. כשנשאל זריקאת, האם עד היום לא תבע מכל אלו שהתרשלו, השיב שהוא בדרך לתביעה, וכי הוא לא מוותר על הכסף שלו והוא יתבע את סלימאן, והסיבה שחיכה עד עתה, בגלל שיש לו מה לאכול בבית, הם שניהם אנשים מכובדים ואם אפשר לסיים את זה בדרך שלום יעשו זאת, הוא אינו רוצה לפנות לבית-המשפט, אך אם לא תהא ברירה יגש לשם.

גרסה זו של זריקאת נוגדת את השכל הישר, ויש בה לחזק את קביעתי, כי הוא התרשל בבניית הפיגום, באופן שגרם נזק למי שנפל עת הפיגום קרס, ו עצם אי הגשת תביעה מצידו, או הצגת כל אסמכתא כי פנה לעאמר בדרישה לתשלום הסכום המגיע לו, היא לא בכדי, שכן אדם שסבור שעבודתו היא ללא כל רבב, עומד על קבלת השכר המגיע לו, ולא עומד בצד ומחכה שמתי שהוא ישולם לו שכרו. עצם אי עמידתו על קבלת שכרו או נזקו יש בה להצביע על כך, שידע הוא שנפלו פגמים בעבודה.

מסקנה זו זוכה לחיזוק, הואיל ורבאח העיד שקיבל תשלום בעבור עבודתו מעאמר עלי סלאח, ולא נתקל בבעיות בגביית הכסף שהגיע לו, וכי קיבל ממנו יותר מ-100,000 ₪. משכך, לו עבודת זריקאת הייתה ללא רבב, היה זוכה לקבלת שכרו העומד בפחות מי כמה מונים משכר רבאח.

51. המסקנה מכל האמור לעיל, שהפיגום עליו עמד התובע, לא היה תקין, ומשום כך הוא קרס, ויחד איתו נפל התובע מגובה, ונחבל.

ההודעה כנגד מוכתאר:

52. מוכתאר טען להגנתו, בין היתר, להיעדר ויריבות, הואיל ומי שהזמין את עבודות הטיח הוא "ווקף מסגד עומר אלמוכתאר", שהוא אישיות משפטית נפרדת. בסיכומיו חזר על כך, שהוא נעדר אישיות משפטית, שכן צירוף המילים "עומר מוכתאר", הינו כינוי בלבד, מה גם שמדובר בתורם אחד מני רבים, אשר תרמו לבניית המסגד, ולכן לא יתכן שהוא יפגין מעורבות חברתית ויתרום כסף לבניית המסגד, ובה בעת ייחשב כמי שגרם לנזק, גם אם חלקו בתרומה נכבד.

53. הנני דוחה את ההודעה כנגד מוכתאר, הואיל ואין המדובר באישיות משפטית, אלא בכינוי של אדם. כבר במסגרת כתב ההגנה מטעם צד ג'3 -מוכתאר, נטען שמי שהזמין את עבודות הטיח הוא "ווקף מסגד עומר אלמוכתאר", שהוא אישיות משפטית נפרדת ולא מוכתאר. בישיבת ההוכחות התברר, שהשם האמיתי של מוכתאר הוא עאמר סלאח, אלא שלא התבקש תיקון ההודעות כנגדו (ראה בעניין: עדות עומר, עמ' 37, שורות 19-22, עדות זריקאת, עמ' 47, שורות 26-29 ועדות רבאח, עמ' 52, שורה 15), ומשכך דין ההודעות כנגדו להידחות, ואיני מוצאת להתייחס לנטען נגדו בסיכומים. הגם אם כינויו של עאמר סלאח הוא עומר מוכתאר, הרי שכינוי, זה לא אישיות משפטית, ובעניין זה, אין נפקא מינה אם הגיש כתב הגנה וכיוצ"ב.

חלוקת האחריות:

54. באשר לחלוקת האחריות בין הצדדים לקחתי בחשבון, בין היתר, את היכולת של כל אחד מהצדדים למנוע את התאונה ומידת השליטה של כל גורם במתרחש במקום התאונה.

55. מהעדויות והראיות שהובאו בפניי התרשמתי, כי יש להטיל כאמור לעיל את עיקר האחריות לקרות הנזק על זריקאת, בונה הפיגום, משהוכח כי הפיגם היה פגום וקרס, ומשנראה שעדותו היא ניסיון להתחמק מאחריות, ולהעלות טענות שלא באו אל זכרן בכתב הגנתו. גם אם הייתי מקבלת את הסבריו לעניין התרת קשירות, עומס יתר וכיוצ"ב, כאמור לעיל, לא הוכח על ידו, כי זה מה שהביא לקריסת הפיגום, וזאת לצד אי העדת עדים רלבנטיים שיכלו בנקל לאשש את גרסתו. זריקאת הוא בונה הפיגום, והוא זה שעליו רובצת חובת זהירות מוגברת, שלא יקרוס, ומשקרס, עליו מוטלת מירב האחריות. בנסיבות אלו, מנורה מכוח היותה המבטחת של זריקאת, מחויבת לפצות את התובע ביחד עם זריקאת בשיעור של 60% מסכום הפיצוי שהוסכם.

56. באשר לאחריות המעביד – עומר, סבורני כי היה ביכולתו למנוע את התאונה באמצעים פשוטים ועל-ידי אספקת הדרכות, אמצעי מיגון וכיוצ"ב. יחד עם זאת, הואיל ולא הוא בנה את הפיגום שקרס, מצאתי לנכון להשית עליו ועל המבטחת שלו אחריות בשיעור של 40% לקרות התאונה, ומשכך עליהם לשאת בתשלום הפיצוי שהוסכם בשיעור של 40%.

סיכומו של דבר

57. הנני דוחה את ההודעות כנגד מוכתאר, ללא צו להוצאות.

הנתבעים 1-2 ישלמו לתובע 40% מהפיצוי המוסכם, ואילו צדדי ג' 1-2 ישלמו לו 60% מהפיצוי המוסכם. החיובים יהיו נפרדים. התשלומים ישולמו תוך 30 יום, שאם לא כן יישאו הפרשי ריבית והצמדה מהיום ועד ליום התשלום בפועל.

המזכירות תמציא העתק מפסק-הדין לצדדים.

ניתן היום, י"ט כסלו תשע"ה, 11 דצמבר 2014, בהעדר הצדדים.