בפתח הדברים, מתנצל בית המשפט על העיכוב במתן הכרעת הדין, שכן התיק בטעות נשמט מטיפולו, לאחר שהועברה ההחלטה מיום 19.9.12 לתגובת הסנגור.

הנאשם הואשם בעבירה של נהיגה במהירות העולה על המותר, בניגוד לתקנה 54(א) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן- התקנות).

לפי כתב האישום, ביום 20.10.09 בשעה 11:32 נהג הנאשם ברחוב מנחם בגין באשדוד ליד ע"ת 102124, דרך עירונית המסומנת בתמרור ב-20, נהג הנאשם ברכב מ"ר 3859160 (להלן- הרכב), במהירות של 87 קמ"ש, העולה על המהירות של 60 קמ"ש הרשומה בתמרור.

יצוין, כי המאשימה התבססה על תוצאות מדידה של מד מהירות אלקטרוני מסוג Multanova 6F (להלן: ממא"ל).

הנאשם כפר כפירה כללית במיוחס לו, וטען בין היתר כי דינו של כתב האישום להתבטל בשל העדר כיול של מכשירי המדידה המצויים בשימוש משטרת ישראל, ובהם מכשיר הממא"ל.

בהחלטתי מיום 19.7.11 קבעתי, כי לאור קיומם של פסקי דין סותרים בבתי המשפט המחוזיים, הרי שהטענה בדבר העדר כיול הממא"ל תבחן במסגרת הכרעת הדין, לאחר שמיעת הראיות.

לאחר שמיעת הראיות וסיכומי הצדדים, ולאור ההחלטה שניתנה בינתיים ברע"פ 4901/11 שרון נ. מדינת ישראל (26.7.11), קבעתי כי הכרעת הדין תנתן רק לאחר הכרעת בית המשפט העליון בסוגית כיול מכשירי המדידה במסגרת רע"פ 7093/10 מדינת ישראל נ' דריזין (1.7.12) (להלן: עניין דריזין).

ראיות התביעה

במסגרת פרשת התביעה, העיד מפעיל הממא"ל, השוטר דורון פייר, אשר במסגרת חקירתו הראשית הוגשו תעודת עובד ציבור לגבי הפעלת הממא"ל (ת/1), הזמנת פיתוח ותמונה בה תועד הרכב (ת/2).

מת/1 עולה כי ביום 21.10.09 בשעה 10:45, השוטר התמקם ברחוב מנחם בגין באשדוד, ליד ע"ת 102/124 מכיוון מערב למזרח, והפעיל את מכשיר הממא"ל שמספרו M-116, שהותקן ברכב פולקסווגן מס' 14-796 (להלן- הרכב המשטרתי).

השוטר סימן בדוח, כי קטע האכיפה מצוי בדרך עירונית, בת שלושה נתיבים, בה מותרת מהירות של 60 קמ"ש, ומוצבים תמרורי ב-20 משני צדי הכביש, המורים על המהירות המותרת, וכי הרכב המשטרתי הוצב במרחק של כ-300 מ' מתמרורים אלו.

עוד ציין השוטר בדוח, כי הממא"ל הופעל בשיטת הפעלה מאחור, קטע הדרך שנבחר היה ישר בוודאות לאורך 50 מטר לפחות ממקום חניית הרכב המשטרתי, אשר הוצב מימין לדרך, כששני הגלגלים שלו צמודים לשפת הכביש, במרחק זהה של הגלגל הימני והאחורי משפת הכביש.

עוד סימן השוטר, כי לא היה כל גוף זר בין הממא"ל ובין כלי הרכב הנמדדים, כי הוא התקין את האנטנה וביצע פילוס ונעילה שלה, כי הכניס את בסיס המצלמה למקומו, ולאחר פילוסו וחיזוקו התקין את המצלמה על הבסיס, כי הכניס פתקית חדשה למצלמה ובה ציין את כל הפרטים הנחוצים, לרבות פרטיו, הכניס למצלמה סרט חדש שמספרו 315/09, חיבר את יחידת ההפעלה למקומה, הפעיל את הממא"ל באמצעות השלט, המכשיר ביצע בדיקה עצמית (self test ok), והוא ראה שכל הספרות והסימנים בצג תקינים, בדק כי התאריך והשעה בצג ההפעלה מדויקים, כיוון את מהירות הסף לאכיפה ל- 81 קמ"ש, את רגישות האנטנה ל "far", את מספר התמונות ל-20, ועוצמת המבזק ל- 100%, הפעיל את המצלמה במצב של test foto והממא"ל צילם 3 תמונות רצופות, ובסיום ההפעלה הוציא את הסרט מהמצלמה והכניסו לקופסת פלסטיק, לא עשה בו כל פעולה אחרת, ולאחר מכן העבירו לשוטרת מיכל אדמוני.

בעדותו הראשית העיד העד כי הרכב צולם במצלמה המותקנת ברכב משטרתי סמוי, שבה ניתן לצלם רק כאשר הרכב המשטרתי נייח, אך עם מנוע דולק.

לדבריו, הוא עורך תעודת עובד ציבור כדוגמת ת/1 לכל סרט (של 20 תמונות כל אחד) שהוא מכניס למצלמה, ובסופו של דבר שולח כל סרט עם התעודה שלו לפיתוח. לדבריו, הוא מכניס למצלמה עם כל סרט פתקית שבה הוא רושם את כל הנתונים הנדרשים, אשר בסופו של דבר מופיעה על התמונה.

עוד ציין השוטר, כי הוא מוסמך בהפעלת הממא"ל מיוני 1994.

בחקירתו הנגדית אישר השוטר, כי הרכב המשטרתי היה מונע בזמן הצילום, וטען כי אינו יודע מה המרחק של הרכב המצולם מהמכשיר.

לדברי השוטר, על גבי התמונה ת/2 ניתן לראות כי רכב הנאשם נמדד במהירות של 91 קמ"ש בתנועה מתרחקת, והוא הפחית 4 קמ"ש ממהירות זו. לדבריו, המהירות בה נמדד הרכב אינה מופיעה על התע"צ, אלא רק מהירות הסף לאכיפה - 81 קמ"ש, מאחר והתע"צ מתייחס לכל התמונות שבסרט.

לדבריו, בענייננו, דובר בכביש בעל שלושה נתיבים, כאשר הרכב היה בודד בנתיב השמאלי ביותר, והוא כתב את המהירות המותרת בקטע הכביש בתע"צ, לאחר שבדק זאת במקום.

השוטר הסביר כי המצלמה מוצבת על הדשבורד ברכב המשטרתי, מול מושב הנוסע, ומכוונת שמאלה בזוית קבועה. עוד ציין, כי במקום מספר הרישוי בחזית הרכב המשטרתי, מחוברת אנטנה שקולטת את המהירות ומעבירה את הנתונים למצלמה, אשר מצלמת בהתאם.

לדברי השוטר, אין צורך לבצע כיול לממא"ל, אלא רק בדיקה עצמית לפני ההפעלה, ולשאלת בית המשפט הסביר, כי הוא מבצע בדיקה בכביש ריק, כאשר המכשיר עורך בדיקת מערכות ומצלם שלוש תמונות ריקות.

לשאלת הסנגור, השיב העד כי הוא לא אמור לבדוק האם המהירות שמתקבלת במכשיר היא המהירות בה נסע הרכב שנקלט בו, אלא המעבדה, וטען כי המכשיר אינו עובר כיול תקופתי, אלא בדיקות תקופתיות במעבדה.

השוטר הכחיש את טענת הסנגור כי הממא"ל בו בוצעה המדידה יצא משימוש בשנתיים האחרונות.

עוד טען השוטר, כי הוא אינו יכול לאשר קיומם של קווי מתח גבוה מעל מקום עמידת הרכב המשטרתי, למרות שביצע במקום פעילות אכיפה פעמים רבות, מאחר והוא אמור לבחון רק את הנתונים המופיעים בטופס התע"צ.

בתמונה (ת/2) ניתן לראות את הפתקית ובה פרטי השוטר, מספר הסרט, התאריך ומקום הצילום. בתמונה נראה בבירור הרכב נוסע לבדו בנתיב השמאלי מבין שלושה, ועל הסרט הוטבעו התאריך והשעה המצוינים בכתב האישום, והמהירות- 91.

יצוין, כי לאחר הסיכומים, ובהתאם לקביעה בהלכת דריזין, התרתי למאשימה להגיש תעודת עובד ציבור לגבי הבדיקה התקופתית שנערכה למכשיר, ועל כן הוגשה התעודה שנערכה ע"י רס"ב אבנר ברזילי, ולפיה ביום 27.5.09 הוא ערך ביקורת לממא"ל שמספרו M-116 שהיה מותקן ברכב מ-14796, ובה נמצאו תקינים המכשיר ומכלולי הרכב בו הותקן.

הגנת הנאשם

הסנגור ביקש שלא להעיד את הנאשם, אשר כלל לא התייצב לדיון ההוכחות, בטענה כי עיקר טענותיו משפטיות.

עם זאת, הוסיף הסנגור כי הנאשם טוען שלא נהג במהירות הנטענת, ואף אינו יודע אם נהג באותו מועד, מאחר ומדובר ברכב חברה, בו נוהגים מספר נהגים.

סיכומי הצדדים

במסגרת הסיכומים התמקדו ב"כ הצדדים בשאלת החובה לערוך כיול מטרולוגי תקופתי למכשירי המדידה המשטרתיים, והפנו כל צד לפסיקה התומכת בעמדתו.

ב"כ המאשימה טענה כי על פי עדות השוטר והתמונה שהוגשה, יש להרשיע את הנאשם, אשר יש לראות בהימנעותו מלהעיד כחיזוק לראיות התביעה.

עם זאת, הסכימה ב"כ המאשימה, כי היה על השוטר להפחית 5 קמ"ש מהמהירות שנמדדה, ועל כן עתרה להרשיע את הנאשם בנהיגה במהירות של 86 קמ"ש, ולא כפי שנכתב בכתב האישום.

הסנגור טען, כי מדובר במכשיר שאינו שמיש, אשר אינו עונה על הקריטריונים שנקבעו בחוק, טען כי לא הוצג יומן תחזוקה ולא הוכחו תקינות המכשיר וביצוע בדיקות תקופתיות, וכי המפעיל לא ערך לו כיול או בדיקה המאשרת את אמיתות המהירות שמודד המכשיר.

עוד טען הסנגור, כי השוטר לא שלל את העובדה שבמקום המדידה קיימת רשת מתח חשמל גבוה, דבר שעשוי לשבש את פעולת המכשיר.

דיון והכרעה

על פי ההלכה הפסוקה, לצורך הוכחת עבירת מהירות על פי תוצאות שהנפיק מכשיר מדידה, על המאשימה להוכיח את מיומנות המפעיל, את תקינות המכשיר בעת המדידה, ואת הפעלת המכשיר על פי התנאים המבטיחים את אמינות המדידה (ע"פ 5345/90 בראונשטיין נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(5), 40 (להלן- עניין בראונשטיין)).

לגבי תקינות המכשיר, נקבעו בעניין בראונשטיין התנאים הנדרשים להוכחת תקינותו של מכשיר ממא"ל אחר מסוג KR-11 נייד (המופעל בעת נסיעת הרכב המשטרתי), הכוללים את בדיקת המכשיר בתחילת ובסוף כל משמרת, על פי ההנחיות שפורטו בחוברת הנוהל המשטרתי להפעלתו, ונקבע כי רצוי (אך לא מחויב) להציג את בדיקת המעבדה התקופתית חצי-שנתית.

בהמשך, בעניין דריזין, הוסיף בית המשפט העליון וקבע, כי יהיה על התביעה להוכיח באמצעות תעודת עובד ציבור, שגם בוצעה בדיקה תקופתית למכשיר אחת לחצי שנה.

בעניין דריזין דחה בית המשפט העליון את הטענה כי מכשירי האכיפה טעונים בדיקת כיול מטרולוגי תקופתי במעבדה מוסמכת, וקבע כי די בפעולות המבוצעות כיום ע"י המשטרה, בהתאם לנהליה, להנחיות היצרן ולהלכות בית המשפט העליון, כדי להפיק תוצאות מדויקות ואמינות דיין מן המכשירים, באופן המאפשר הרשעה בפלילים.

לאור ההלכה שנקבעה בעניין דריזין, הרי שיש לדחות את טענת ההגנה המרכזית שהעלתה ההגנה בענייננו, ולבחון האם ניתן להרשיע את הנאשם, בהתאם להלכות, על סמך ראיות התביעה.

בענייננו, כאמור, הוכח כי השוטר הינו מפעיל מוסמך של המכשיר מזה 15 שנה, וההגנה כלל לא העלתה טענה לגבי מיומנותו.

לגבי תקינות הממא"ל שבענייננו, הרי שבשונה ממכשירי מדידה אחרים, נקבעה חזקת אמינותו וקבילות תוצאות מדידתו ע"י המחוקק.

וכך, נקבע בסעיף 27א (א) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] התשכ"א-1961 (להלן- הפקודה):

"צילום שנעשה בדרך שנקבעה בתקנות, במצלמה המופעלת באופן אוטומטי או בידי שוטר, יהיה ראיה קבילה בכל הליך משפטי לגבי -

(1) מספר הרישום של הרכב המצולם המופיע בלוחית הזיהוי של הרכב שבצילום;

(2) מקום הימצא הרכב בעת הצילום;

(3) הימצאו של הרכב במקום האמור... או נסיעתו שם...

(4) זמן הימצא הרכב המצולם במקום האמור... כפי שצויין בצילום או על גביו...

(5) מהירות נסיעתו של הרכב. ובלבד שהוכח כי הצילום המוגש הוא העתק אמין של הסרט שהוכנס למצלמה והוצא ממנה, וכי מרגע שהובא למצלמה עד שהוגש לבית המשפט לא נעשתה בו שום פעולה שיש בה כדי לשנות פרט מפרטיו".

טענת הסנגור כי מדובר במכשיר שאינו שמיש, שהוצא משימוש המשטרה, נטענה בעלמא ולא גובתה בכל אסמכתה, ועל כן יש לדחותה (יצוין בהערת אגב, כי באותו סוג ממא"ל בוצעה האכיפה שעמדה במרכז הדיון בעניין דריזין).

על פי העולה מת/1 ומעדות השוטר בפניי, הרי שלפני הפעלת הממא"ל, השוטר ערך לו בדיקת תקינות, אותה מבצע המכשיר באופן עצמי ואוטומטי, והבדיקה נמצאה תקינה, תוך שהוא בדק את הספרות והסימנים בצג ההפעלה ואת אמיתות התאריך והשעה בצג.

מעיון בחוברת ההפעלה של הממא"ל מסוג Multanova 6F, עולה כי זוהי בדיקת התקינות הנדרשת, וכי במידה ויש תקלה היכולה להשפיע על אמיתות המדידה, המערכת לא מאפשרת צילום, או מציינת על גבי הצילום את דבר התקלה.

בנוסף הוכח ע"י המאשימה (אם כי באיחור, לאור הנחיית בית המשפט העליון בעניין דריזין) כי הממא"ל שבו בוצעה המדידה עבר בדיקה תקופתית כ-5 חודשים לפני המדידה, ונמצא תקין. יצוין, כי הסנגור לא ביקש לחקור את עורך תעודת עובד הציבור, אשר הומצאה לעיונו ע"י בית המשפט.

לגבי אופן הפעלת הממא"ל בענייננו, הרי שמת/1 עולה כי השוטר הציב את הרכב המשטרתי, על פי הנחיות ההפעלה, בימין הכביש, בקטע שהוא ישר לפחות למרחק 50 מטר, כשגלגליו צמודים לשפת הכביש במרחק זהה מהשפה, וכי לא היה גוף זר בין הממא"ל ובין כלי הרכב הנמדדים.

מעיון בחוברת ההפעלה עולה, כי אלו התנאים המבטיחים את אמינות המדידה.

עוד יצוין, כי מהתמונה עולה בבירור, כי הרכב היה רכב בודד בכביש בעת המדידה, כך שעל פי חוברת ההפעלה מדובר במדידה תקינה.

טענת הסנגור כי קיומה של רשת מתח גבוה באזור המדידה (אליה לא התייחס השוטר) עשויה לשבש את פעולת המכשיר, גם היא לא הוכחה.

אין להשוות בעניין זה לתנאים הנדרשים להפעלת מכשיר הממא"ל הנייד אשר נבדק בעניין בראונשטיין, שהינו מכשיר אחר, שבהוראות הפעלתו צוינו במפורש גורמים מסוימים, כגון רשת מתח גבוה, היכולים להפריע לפעולתו (ראו בהקשר זה רע"פ 5723/92 בראונשטיין נ' מדינת ישראל (29.12.92)).

לאור כל האמור לעיל, הרי שהתקיימו כל התנאים שנקבעו בהלכה הפסוקה, והמאשימה הוכיחה כי הרכב נסע במהירות של 86 קמ"ש (לאחר הפחתת 5 קמ"ש מהמהירות שנמדדה על פי התמונה).

אמנם, המאשימה לא הוכיחה בפניי כי הנאשם הינו בעל הרכב הנמדד, וכבר קבעתי בעבר, כי בכל תיק המבוסס על חזקת הבעלים, על המאשימה להצטייד בתעודת עובד ציבור, או לכל הפחות ברשומה מוסדית המעידה על הבעלות ברכב (ראו למשל ת' 3151-03-10 מדינת ישראל נ' הון, בו זיכיתי את הנאשם מסיבה זו).

יחד עם זאת, בענייננו, טען הסנגור כי לטענת הנאשם הוא לא נהג במהירות הנטענת, ואף אינו יודע מי היה הנהג ברכב, מאחר ומדובר ברכב חברה, בו נוהגים מספר נהגים, טענה שיש בה משום הודאה של הנאשם בבעלות על הרכב.

על פי סעיף 27ב לפקודה, אם נעשתה עבירת תעבורה ברכב, רואים את בעל הרכב כאילו הוא ביצע את העבירה, אלא אם הוא הוכיח מי נהג או החזיק ברכב באותה עת.

בענייננו, משבחר הנאשם שלא להתייצב לדיון ההוכחות ושלא להעיד, הרי שלא ניתן להתייחס לטענה בעלמא כי ברכב נוהגים מספר נהגים, מה גם שכאמור על פי הפקודה, עליו להוכיח מי נהג ברכב, כך שטענה כי הוא אינו יכול לדעת מי נהג באותו יום, אינה יכולה לשמש להגנתו.

לאור כל האמור לעיל, אני קובעת כי המאשימה הוכיחה את אשמתו של הנאשם מעבר לכל ספק סביר, ועל כן אני מרשיעה את הנאשם בעבירה שיוחסה לו, אך קובעת כי הנאשם נהג במהירות של 86 קמ"ש, ולא כפי שנטען תחילה בכתב האישום.

המזכירות תעביר את העתק הכרעת הדין לב"כ הצדדים וכן לנאשם בכתובתו.

התיק ייקבע לטיעונים לעונש ליום 26.2.13 בשעה 13:30.

הנאשם מוזהר בחובת התייצבותו, ומוסבר לו כי אם לא יתייצב, ניתן יהיה לדון אותו בהעדרו.

ניתנה היום, ז' שבט תשע"ג , 18 ינואר 2013, בהעדר הצדדים.