ראשית דבר:

1. לפניי ערעור על גזר דינו של בית משפט השלום לתעבורה בעכו, (להלן: "בית משפט קמא"), אשר ניתן ביום 17/06/12, על ידי השופט א. קאופמן, בתיק תת"ע 2148-04-10.

2. הערעור מופנה כנגד החלטת בית משפט קמא לסייג את עונש הפסילה שהוטל על המשיב.

ההליך בבית משפט קמא:

3. המשיב הובא לדין בבית משפט קמא בגין עבירה של נהיגה בשכרות - בניגוד לסעיפים 62 (3), 64ב (א) ו- 39א' לפקודת התעבורה, [נוסח חדש] התשכ"א- 1961 (להלן: "הפקודה") ותקנה 169א' לתקנות התעבורה, תשכ"א- 1961 (להלן: "התקנות").

4. בכתב האישום נטען כי ביום 20/02/10, נהג המשיב במקום ציבורי – רחוב השושנים בכרמיאל, בהיותו שיכור. בדיקת הינשוף שבוצעה למשיב, גילתה כי בגופו נמצא ריכוז של 395 מיקרוגרם אלכוהול בכל ליטר אוויר נשוף.

5. המשיב הודה בבית משפט קמא, הורשע על סמך הודאתו ולאחר שהצדדים טענו לעונש הטיל עליו בימ"ש קמא את העונשים הבאים:

24 חודשי פסילה בפועל בניכוי חודש פסילה מנהלית, תוך שהוא מסייג את הפסילה בחלוף 12 חודשי הפסילה הראשונים בהם הפסילה תהיה מלאה באופן שב- 12 חודשי הפסילה האחרונים, יוכל המשיב לנהוג ברכב (מבלי לציין מספר רישוי של רכב כלשהו) למעט בימי סוף השבוע - שישי ושבת וכן בין השעות 22:00 ועד 05:00 בשאר ימי השבוע. משמעות הדבר שהמשיב יוכל לנהוג בין השעות 05:01 ועד לשעה 21:59 בערב. כאמור, הערעור של המדינה מופנה כנגד חלק זה של גזר הדין.

6. זאת ועוד, הטיל בית משפט קמא על המשיב עונשים נוספים כמפורט בגזר הדין. על כן ומשהערעור ממוקד בסוגיה מסוימת והגם שנתתי את דעתי לרכיבי הענישה השונים שהוטלו על המשיב, אינני מוצא מקום לפרט כאן.

טענות הצדדים:

7. המערערת טוענת כי המשיב ביצע עבירה חמורה שיצרה סיכון רב הן למשיב עצמו והן למשתמשים בדרך. יחד עם זאת, בית משפט קמא טעה משהפנה להצעת החוק ולכאורה הסתמך עליה, הצעה שקבעה מדרג מסוים של עונשי פסילה בהתאם לרמת ריכוז האלכוהול שבגופו של הנהג.

8. לדעת המערערת, טעה בית משפט קמא מששם את הדגש על העונש המינימאלי הקבוע בחוק ומידת השפעתו על חיי הנאשם ובענייננו המשיב, כאשר השיקול המרכזי שהיה עליו לבכר הוא שיקולי הענישה שבהרתעה ובגמול לאור חומרת העבירה והסיכון האדיר שנוצר בעקבותיה למשתמשים בדרך.

9. אומנם עונש הפסילה המינימאלי הקבוע בחוק מהווה סנקציה קשה ומכאיבה, אך אין להתעלם מכך שסנקציה זו נקבעה על ידי המחוקק כעונש מנימום. די בכך שבגופו של המשיב נמצא ריכוז של 395 מיקרוגרם אלכוהול בכל ליטר אוויר נשוף כדי להביא להטלת עונש המינימום הקבוע בחוק.

10. המערערת הפנתה לפסיקת בתי המשפט ובין השאר בית המשפט העליון ביחס לחומרת העבירה של נהיגה בשכרות והצורך הדווקני ביישום הוראות החוק תוך הטלת עונש הפסילה המינימאלי הקבוע בחוק כי הרי חריגה לקולא ממנו דורשת קיומם של טעמים ונימוקים מיוחדים. בעניינו של המשיב, לדעת המערערת, לא היו נימוקים שכאלה.

11. עוד טענה המערערת כי בית משפט קמא טעה עת סטה בגזר דינו מקביעת בימ"ש זה בעפ"ת 22761-12-11, מדינת ישראל נ' פאעור, (ניתן ביום 21.2.12), שם קיבל בימ"ש זה את ערעור המדינה על העונש וקבע כי אין להתיר סיוג המרוקן את הפסילה מתוכנה.

12. על כן, ביקשה המערערת לקבל את הערעור ולבטל את סיוג עונש הפסילה.

13. המשיב ביקש לדחות את הערעור. בית משפט קמא שקל באופן מעמיק את מכלול השיקולים שהיה עליו לשקול בטרם גזר את דינו של המשיב והוא נתן את דעתו לשיקולי הענישה השונים, הן לקולא והן לחומרה, והחליט להקל במידת מה עם המשיב בדרך של סיוג עונש הפסילה.

14. לדעת המשיב, הגם שנמצא בגופו ריכוז אלכוהול העולה על הריכוז המותר על פי החוק, הרי בפועל לא הייתה השפעה לכך על התנהלותו ובעיקר גם על נהיגתו. כך שהוא לא היווה סכנה למשתמשים בדרך.

15. בית משפט קמא לא התעלם משיקולי הענישה ובנסיבות העניין בחר לאפשר למשיב לנהוג כדי לצמצם את הנזק שעונש הפסילה אמור לגרום לו וזאת כדי שימשיך לעבוד לשם פרנסת משפחתו.

16. לדעת הסנגור, סיוג הפסילה לא מרוקן מתוכן את עונש הפסילה.

17. עוד הוסיף הסנגור וטען כי מדובר באדם שעובד במע"צ ועקב זאת הוא אמור להגיע למקומות שונים בארץ ולשם כך זקוק לרישיונו, גם על מנת שיוכל לפרנס את משפחתו.

18. לדעת הסנגור, על בית המשפט לנהוג בערעור זה בהתאם להלכה הקובעת כי ההתערבות בעונש שהוטל על ידי הערכאה הדיונית יהיה מצומצם ותבוא לידי ביטוי רק במקרים יוצאי דופן שבהם מוטל עונש החורג מרמת הענישה המקובלת במקרים דומים וכי המקרה שבפנינו לא נמנה עם מקרים אלה.

19. על כן, ביקש לדחות את הערעור ולהשאיר את גזר דינו של בית משפט קמא על כנו.

דיון והכרעה:

20. לאחר שעיינתי בהודעת הערעור, בגזר דינו של בית משפט קמא, בהרשעות הקודמות של המשיב ושמעתי את טענות הצדדים, אני מחליט לקבל את הערעור ולבטל את סיוג עונש הפסילה ולהלן נימוקיי.

21. סעיף 36א' לפקודה קבע את סמכותו של בית משפט לסייג את עונש הפסילה בהתאם לסוג הרכב וזו לשונו:

"הטיל בית משפט פסילה או פסילה על תנאי מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה, יטיל את הפסילה כאמור לגבי נהיגה ברכב מכל סוג שהוא, אולם רשאי בית המשפט, בנסיבות מיוחדות, שיפרש בפסק הדין, להורות כי הפסילה לא תחול לגבי נהיגת רכב מסוים או לגבי סוג מסוים של רכב".

כאמור, הסיוג בעניינו של המערער מתייחס לעונש הפסילה ללא ציון כל רכב, הן מבחינת סוג הרכב והן מבחינת מספר רישוי הרכב – ראו בש"פ 8514/05, אבו צעלוק נ' מדינת ישראל, (ניתן ביום 18.9.05). אומנם שם דובר בפסילה עד תום ההליכים, אך יחד עם זאת הפסילה סויגה ביחס לנהיגת מלגזה. לעניין סיוג הפסילה לכלי רכב שמשמש מקומות עבודה ( כמו מלגזה וכו' ) - ראו ע"פ 783/07 חאלד עתאבה נגד מדינת ישראל (ניתן ביום 23.09.07) וגם עפ"א (חי') 124/08 פדידה נגד מדינת ישראל (ניתן ביום 8.9.08).

22. בבוא בית המשפט לסייג את עונש הפסילה נדרש הוא לפרש בגזר דינו את הנסיבות המיוחדות שהביאו אותו לעשות כן כדרישת סעיף 36א לפקודה. בענייננו לא מצאתי נימוקים שכאלה.

לטעמי, גם אם בימ"ש קמא סבור כי עונש המינימום שקבע המחוקק הוא עונש חמור ואף אם אני מסכים אתו שעונש שכזה אינו קל, הרי נימוק זה לא הוכר בפסיקה כעילה לסיוג עונש הפסילה. זאת ועוד הנחת הצעת חוק על שולחנו של המחוקק, ביחס לשינוי ודירוג הענישה בהתאם לרמת ריכוז אלכוהול שימצא בגוף הנהג, אינה לטעמי, עונה על הדרישה לקיומן של נסיבות מיוחדות כדרישת הדין.

כאמור בסוגיה זו, על בית המשפט לשקול בראש ובראשונה מידת המסוכנות הנובעת מאותו נהג, ובענייננו המשיב, כי הרי אם נשקפת ממנו מסוכנות מסוימת, בימ"ש לא יטה לסייג את עונש הפסילה. המשיב הורשע בעבירה של נהיגה בשכרות, שכשלעצמה היא מהווה הוכחה למסוכנות הנהג – לעניין זה ראו פסק דין ברע"פ 1286/11, יעקב אמברם נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 16/10/12), (להלן "פס"ד אמברם") וכן רע"פ 8135/07, אהוד גורן נ' מדינת ישראל, (ניתנה ביום 11/02/09) (להלן: "פס"ד גורן").

בפסק דין אמברם כתב השופט סולברג כי:

"בשלב שבו אדם נוהג בשכרות, כמעט ולא ניתן לעשות דבר על מנת למנוע את הסכנה הנשקפת מכך. לא בכדי מטיל החוק אחריות על אדם שמבצע עבירה בשכרות, הגם שאין לו מודעות באותו שלב, הואיל ובשלב מוקדם יותר בחר במודע להכניס את עצמו למצב מסוכן שבו הוא עלול לאבד שליטה... ".

עובר לפסק דין אמברם, כתב השופט רובינשטיין בפס"ד גורן כי:

"לא יתכן חולק כי השכרות היא אחת מאמות כל חטאת בתחום התעבורה. הנוהג שיכור מסכן לא רק את עצמו, אלא את כל סביבתו בכביש ואף הולכי רגל, ואין צורך להכביר מילים על כך. תופס הגה והוא שיכור – הוא כמכונת מוות נעה...".

ראו גם כן החלטתו של השופט ג'ובראן ברע"פ 6439-06, קריטי נ' מדינת ישראל, (ניתנה ביום 19/10/06).

23. לגישתי בעניין שבפני ראוי שבית המשפט יתן את דעתו על אורך תקופת הפסילה שסויגה. במצב דברים זה, עליו לבחון את השאלה: האם יש בהוראה זו כדי לרוקן מתוכן את אפקטיביות עונש הפסילה? אם כן, לא יינתן סיוג.

כמו כן, על בית המשפט לשקול, בין יתר שיקוליו, את מידת הנזק שעלול להיגרם כתוצאה מדחיית הבקשה לסיוג עונש הפסילה והאם מדובר בנזק מוכח? האם זה נזק רגיל וטבעי או מיוחד ובלתי הפיך? בסוג הראשון של הנזק (הרגיל והטבעי), לא ייעתר בימ"ש לבקשה לסיוג הפסילה, אולם אם מדובר בסוג השני של הנזק, יבחן בימ"ש אם מתקיימים יתר הדרישות ונימוקים נוספים ובעיקר האם קיימות נסיבות מיוחדות שיצדיקו סיוג הפסילה. בענייננו הנזק של המשיב נמנה עם הנזק הטבעי, והרגיל.

24. כאן המקום לציין כי כבר נקבע שהסעת ילדים לבית ספר ונסיעה לעבודה אינם יכולים לשמש נימוקים מיוחדים שיצדיקו סיוג עונש הפסילה לרכב מסוים. יודגש, כי נזק כלכלי לבדו אינו מצדיק סיוג הפסילה ובעיקר אם מדובר בנזק ארעי וטבעי. כאמור יש לבחון כל מקרה ונסיבותיו. כך למשל בע"פ (מחוזי חי') 2725/07 אליאס נ' מדינת ישראל, (ניתן ביום 1.1.08), דחיתי את בקשת הסיוג על אף שדובר בעובד מחשבים שהרכב נדרש לו לביקור במוקמות בהם הוא נותן שירות, שכן בנסיבות אלו הסיוג מרוקן מתוכן את משמעות הפסילה, האפקטיביות שבעונש זה ותכליתו כלפי הנאשם והציבור ואינו מפחית או מצמצם את מידת הסכנה הנובעת מהנהיגה. משיקולים אלו - בעפ"ת 2969-02-12 (חי') מדינת ישראל נגד ויטלי איליזרוב (ניתן ביום 29.4.12), קיבלתי את ערעור המדינה על החלטת בימ"ש השלום שסייג את הפסילה שהוטלה על נהג מונית, והתיר לו לנהוג במונית בימים א' – ה' בשבוע, שכן ומבלי להתעלם מכך שהמונית מהווה מקור פרנסה לנאשם, קבעתי כי סיוג הפסילה באופן שלא תחול על המונית, מרוקן מתוכן את משמעות ומשקל עונש הפסילה, ובעיקר את האפקטיביות שיש בעונש זה.

לעניין השיקולים לסיוג עונש הפסילה ראו גם ע"פ 77/84 מדינת ישראל נגד שקולניק. פ"ד לט(2) 505.

24. ברי כי עמדה בפניי ההלכה הקובעת כי ערכאת הערעור לא תתערב ככלל בעונש שהטילה הערכאה הדיונית למעט המקרים החריגים שיש בהם כדי להצדיק התערבות – ראו בעניין זה ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 29/1/09), ע"פ 6681/09 אלחטיב נגד מדינת ישראל (ניתן ביום 13.1.10), ע"פ 5236/05 עמאשה נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 4/3/09) וע"פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסקי (ניתן ביום 3/7/06).

בעניינו של המערער לא מצאתי נימוקים שהצדיקו את סיוג עונש הפסילה, מה גם שהסיוג הינו כללי, רחב ואינו מוגדר במידה מספקת, אינו מתייחס לרכב מסוים, מכך משתמע כי המשיב יכול לנהוג בכל רכב באותן שעות שנקבעו על ידי בית משפט קמא.

25. זאת ועוד, אם הסיוג נקבע כדי לאפשר למשיב להמשיך לעבוד ולפרנס את משפחתו, הרי לא ברור לי מדוע הסיוג אמור להסתיים בשעה 22:00, הגם שנהגי מוניות יכולים לעבוד במהלך כל היממה. לעומת זאת, הקביעה כי הסיוג יתחיל בשעה 05:00, נראית סבירה למי שמתחיל את יום עבודתו מוקדם.

זאת ועוד לא מצאתי נימוקים מדוע הסיוג אמור להתחיל בשנת הפסילה השנייה, כאשר במהלך שנת הפסילה הראשונה, הסיוג לא יחול והפסילה מלאה, כך שהמשיב הורחק מההגה תקופה ארוכה.

הרחקת נהג מהכביש במשך שנה ובחלוף פרק זמן זה להחזירו להגה בתנאים שכאלה, מוטעה הוא. אין זה נכון ואף מסוכן להתיר למי שנפסל למשך שנה לחזור ולנהוג מבלי שעבר הכשרה מתאימה; ואף המחוקק נתן דעתו על כך משחייב מי שנפסל לשנה ומעלה לעבור הכשרה מחדש. יש בסיוג שכזה כדי ליצור סיכון ממשי הן לאותו נהג והן למשתמשים בדרך.

26. בחנתי את גזר דינו של בית משפט קמא ולא שוכנעתי כי הונחו בפניו נימוקים המצדיקים סיוג עונש הפסילה ולכן, נראה לי כי טעה משסייג את עונש הפסילה, כאמור בגזר דינו.

27. אשר על כן, אני מקבל את הערעור ומבטל את סיוג עונש הפסילה כפי שקבע בית משפט קמא, הפסילה תהיה מלאה לאורך 24 חודשי הפסילה שהוטלו, בניכוי חודש פסילה מנהלית.

28. המזכירות תשלח לצדדים עותק מפסק דין זה בדואר רשום עם אישור מסירה.

ניתן היום, א ניסן תשע"ג, 12 מרץ 2013, בהעדר הצדדים.