תביעה לפיצויים בגין שווי גמלאות הזקנה שלא שולמו לתובעת על ידי הנתבע באופן רטרואקטיבי.

רקע כללי ועיקר טענות התובעת

1. התובעת ילידת 1918. החל מחודש 1969 קיבלה התובעת גמלת נפגעי פעולות איבה בעקבות רצח בעלה בפיגוע בשוק מחנה יהודה בירושלים.
2. לטענת התובעת, בחודש יולי 2007, נוכח הרעה במצבה הסיעודי, יצרה בתה קשר עם מחלקת השיקום אצל הנתבע. בחודש ספטמבר 2008 נודע לבתה בשיחה עם העובדת הסוציאלית מטעם הנתבע, כי היא זכאית לקצבת זקנה בנוסף לגמלת פעולות איבה, החל משנת 1978. בעקבות כך הוגשה תביעה לקצבת זקנה ביום 16/9/2008. הנתבע אישר תשלום קצבת זקנה רק החל מחודש ספטמבר 2007, באופן רטרואקטיבי למשך 12 חודשים בלבד, וזאת לנוכח הוראת סעיף 296 לחוק הבטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995.
3. לטענת התובעת, היא זכאית לפיצוי מהנתבע בשווי קצבאות הזקנה החל ממועד הזכאות בשנת 1978, ולחלופין, במשך 7 שנים רטרואקטיבית ממועד הגשת התביעה למל"ל, וזאת בעילת רשלנות ועשיית עושר ולא במשפט.
4. התובעת ממשיכה וטוענת כי, הנתבע, בתור גוף סוציאלי, שגובה מידי חודש בחודשו אחוזים משכרם של התושבים ובתמורה מבטיח להם כי ביום מן הימים יעניק להם רשת בטחון כלכלית, יכול וחייב לצפות כי לתושב שלא קיבל את הקצבה ייגרם נזק.
5. עוד נטען על ידי התובעת כי, חוק הבטוח הלאומי הוא בבחינת הסכם ביטוח בין הנתבע לבין מבוטחיו; סעיף 14 לחוק החוזים מכיר בטעות הנובעת מאי-ידיעת החוק; זכאים שמשלמים דמי בטוח לאומי לא אמורים לאבד זכאותם רק כתוצאה מהגשת תביעה באיחור; לתובעת נגרם נזק של מאות אלפי שקלים בגין אי-קבלת קצבת הזקנה החל משנת 1978; הנתבע יכול היה למנוע נזק זה מהתובעת על ידי פעולה פשוטה של משלוח הודעה בדבר זכאותה לקצבת זקנה; הנתבע מאשר כי החל משנת 1987 הוא נוהג לשלוח מכתבי הודעה למבוטחים אודות זכאותם לקצבאות, ולמרות זאת הוא לא שלח כל הודעה לתובעת.
6. התובעת ממשיכה וטוענת כי על פי תכליתו, סעיף 296 לחוק הבטוח הלאומי המגביל את תשלום הקצבה רטרואקטיבית למשך שנה בלבד, לא נועד לחסוך כסף לנתבע, אלא להמריץ את הזכאים להגיש תביעתם בהקדם.

עיקר טענות הנתבע

1. לטענת הנתבע, התובעת לא הוכיחה דבר זכאותה לקצבת זקנה לפני המועד שממנו שולמו לה קצבאות זקנה.

קיימת תמימות דעים בפסיקה כי אין חובה על הנתבע ליידע את מבוטחיו בנוגע לאפשרויות הזכאות שלהם לגמלאות, וכי כל התביעות שהוגשו בעניין זה נדחו.

הסמכות העניינית לדון בתביעה נתונה לבית הדין לעבודה.

התובעת לא הוכיחה את הטענות העובדתיות העומדות בבסיס תביעתה; היא לא הוכיחה שהייתה זכאית לקצבת זקנה בתקופה הנטענת על ידה.

בכל מקרה, התביעה התיישנה בכל הנוגע לקצבאות שכביכול התובעת הייתה זכאית לקבל מעבר ל-7 שנים רטרואקטיבית מיום הגשת התביעה.

1. הנתבעת ממשיכה וטוענת כי, ללא קשר להליך זה, ולאור התיקון בחוק הבטוח הלאומי, שולמה לתובעת קצבת זקנה באופן רטרואקטיבי ל-48 חודשים, היינו – החל מחודש ספטמבר 2004, ולפיכך, לנוכח תקופת ההתיישנות, יריעת המחלוקת מצטמצמת לתקופה שבין אפריל 2003 עד אוגוסט 2004 כ- 16.5 חודשים בלבד.

דיון והכרעה

1. לאחר שנתתי את דעתי לטענות הצדדים ולמכלול החומר שבתיק, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות.
2. מיד ייאמר כי, אף שהתובעת מגדירה את תביעתה כתביעת נזיקין, סיכום טענותיו של ב"כ התובעת כולל ערבוביה של מספר מערכות דינים: דיני נזיקין (עוולת הרשלנות), דיני חוזים ( חובת תום הלב וטעות, סעיפים 12, 39, 14 לחוק החוזים), עשיית עושר ולא במשפט, משפט מנהלי (הגינות ציבורית), בטחון סוציאלי (סעיף 296 לחוק הבטוח הלאומי ותקנה 5 לתקנות הבטוח הלאומי), ואף תורת הסעדים הזמניים (מאזן הנוחות).
3. סבורני כי היות והתובעת מדגישה כי תביעתה היא בעילה נזיקית - לתשלום פיצוי בגין אי-תשלום קצבאות באופן רטרואקטיבי, יש למקד את הדיון בעוולת הרשלנות.

כידוע, "למען תקום חבות בנזיקין מכוח עוולת הרשלנות, יש להוכיח שלושה אלה: קיום חובת זהירות, הפרת החובה וקשר סיבתי בין הפרת החובה לנזק". ע"א 7130/01 סולל בונה בניין ותשתיות בע"מ נגד תנעמי, פ"ד נח(1),1 (2003), (פיסקה 12 והאסמכתאות המובאות שם) (להלן: "פס"ד תנעמי").

חובת הזהירות:

1. סבורני כי הנתבע נושא בחובת זהירות כלפי התושבים הנזקקים לשירותיו, לרבות התובעת. הנתבע, בתור גוף ציבורי, האחראי על מערך הביטחון הסוציאלי והמספק את השירותים הסוציאליים הבסיסיים לתושבים הנזקקים לשירותיו, יכול וצריך לצפות שהתנהגות רשלנית מצידו בתשלום הגמלאות, עלולה לגרום נזק לאנשים הזקוקים לשירותיו.

ההתרשלות (הפרת חובת הזהירות)

1. כאמור, לטענת התובעת, הנתבע הפר את חובת הזהירות כלפיה בכך שלא הודיע לה את דבר זכאותה לקצבת זקנה.

מהפסיקה עולה כי לא קיימת חובה כללית ומוחלטת על הנתבע ליידע את המבוטחים בדבר כל אפשרויות התביעה העומדות בפניהם על פי חוק הבטוח הלאומי, אלא על המבוטח לברר זאת ולהגיש תביעה כנדרש בדין.

"טענת חובת המוסד ליידע המערער על תיקון החוק, חרף היותו מיוצג, ראויה להידחות משלא אחת פסקנו, כי "הלכה היא שמערכת היחסים בין המוסד למבוטחיו נקבעה על פי החוק ומשכך, החוק בלבד הוא שמכתיב את מערכת הזכויות והחובות של הגורמים השונים במערך הביטחון הסוציאלי. לכן, ככלל, אין על המוסד ליידע את המבוטחים בדבר כל אפשרויות התביעה את המוסד העומדות בפניהם אלא על המבוטח עצמו לברר זאת ולהגיש תביעה כנדרש בדין". ((עב"ל 711/08 צ'רבינסקי - המוסד לביטוח לאומי; עב"ל 677/08 ברש - המוסד לביטוח לאומי,ניתן ביום 14.6.09; עב"ל (ארצי) 57861-01-11 לוזון נ' המוסד לבטוח לאומי (7/8/2012) (להלן:" עניין לוזון")).

1. בעניין לוזון הודגש כי, הזכאות לגמלאות תלויה בהצגת תשתית עובדתית שלמה שתונח בפני פקיד התביעות, שבלעדיה לא ניתן לעמוד במדויק על הזכאות לגמלה.

"בבוא פקיד התביעות להחליט כאמור, צריך שתהא לפניו התשתית העובדתית השלמה להכרעה השיפוטית בדבר הזכאות לגמלה. המידע העובדתי המלא הנדרש להכרעה כאמור בתביעת הגמלה - נמצא בידי התובע ולא בידי המוסד.

מעבר לזאת, למען תשולם הגמלה לזכאיה, יש לאפשר למוסד גם לבחון את המסכת העובדתית כפי שפורטה בתביעה למוסד לתשלום הגמלה. חלוף הזמן בין הגשת התביעה לתקופת הזכאות לגמלה הנטענת בה, מקשה על בחינת העובדות ולעיתים הופך אותה לבלתי אפשרית" (שם בפסקה 16).

עוד נקבע בעניין לוזון לעניין חובת הזכאי להגיש תביעה כתנאי לזכאות שלו כי:

"לעניין משמעות אי הידיעה הסוביקטיבית של בעל הזכות לגמלה על זכויותיו. יצויין, כי אפילו היינו מניחים כגישת המערערת, כי הזכות לגמלת שאירים הינה זכות קניינית חוקתית, עדיין חובת המוסד ליידע הציבור על "קנייניו בכוח", אינה פוטרת את מי שהתברר בדיעבד כבעל אותה זכות קניין לגמלה, לברר מלכתחילה - האם קמה לו זכותו הקניינית לקצבת שאירים.

במילים אחרות - "בעל הקניין" אינו יכול לשבת באפס מעשה ולהמתין לביטוח הלאומי שיודיע לו על אפשרות היותו "בעל הקניין", אלא כבעל עניין בקניין, חובתו לברר האם קמה לו זכות קניינית הנוגעת לאופן המשך קיומו אחר שינוי נסיבות חייו. משלא פעל ודרש על פי חובתו כפי שצריך היה לפעול, אין הוא יכול להיתלות באי ידיעה סוביקטיבית של הזכות, שיכול היה לבררה אוביקטיבית מלכתחילה; ומשהוא עצמו ויתר על קניינו מה לו כי ילין על המוסד". (שם בפסקה 25).

1. עוד נקבע בעניין לוזון כי, רק לאחר הגשת תביעה על ידי מבוטח, תחול חובה על המל"ל ליידע את הזכאי על האפשרות שקמה לו זכאות לגמלה.

"25. בצד חובת תובע הגמלה להגיש תביעה מפורטת כנדרש בדין, שכן בלעדיה אי אפשר לקבוע זכאותו לגמלה על פי דין, קיימת חובה כללית של המוסד ליידע את הציבור על האפשרות שקמה לזכאות לגמלה. מדיניות המוסד כנאמן ציבור, עפ"י תכליתו וטיבו, חייבת להיות של יידוע הכלל על אפשרות זכאותו החוקית של הפרט לגמלה; ובמידת האפשר יידוע הפרט על אפשרות זו.

באשר לכך חשוב לציין, שאין להשוות כמובן את המצב לפני למעלה מעשור שנים למצב כיום, בייחוד נוכח התמחשבות מערכותיו של המוסד. די אם נעיר לעניין זה, כי בשעתו, בהעדר קשר בין ענף הגבייה לענפי הביטוח השונים ובינם לבין עצמם - לא ניתן היה להצליב מידע לבחינת זכאות אפשרית לגמלה מסוימת לאדם מסוים.

מאז 2007, נוכח הגברת הקשר בין אגפי המוסד השונים וזמינות יכולתו לקבל מידע ממרשם האוכלוסין, החל המוסד בצעד מבורך של יזום תביעות אליו, לקצבת זקנה ושאירים למשל, בהסתמך על מאגר הנתונים שבידיו, כאמור בתקנה 5 לתקנות, לגבי מי שאפשר שקמה לו זכאות לגמלה. אולם על פי נוהל ייזום התביעות לגבי קצבת שאירים - אם תוך שלושה חודשים ממועד התשלום לא מוגשת על ידי מקבל הגמלה תביעה למוסד כנדרש בחוק - תשלומה מופסק לאלתר. סיבת הדבר נעוצה באבחנה בין האפשרות שקמה זכאות לגמלה לבין הזכאות לגמלה. כאשר הזכאות לגמלה לא יכולה לקום אלא אם מוגשת תביעה לגמלה למוסד כנדרש בדין.

משאלה הם הדברים יש לשבח את המוסד על פועלו למען מימוש הזכאות לגמלה של ציבור הזכאים בכוח, על ידי הפנייתו לזכות לתובעו, או על ידי תשלום גמלה במקרה של תביעה יזומה על ידו כאמור; עם זאת חשוב לחזור להדגיש, כי אי יידוע תובע קונקרטי על אפשרות זכאות לגמלה - אינה יכולה להקים את הזכאות לגמלה בהעדר תביעה לגמלה.

26. לענייננו, כל שנדרש מהמערערת היה, לא לנקוט בגישת שב ואל תעשה ולהמתין 11 שנה לקצבה שתגיע, אלא נדרש ממנה לעשות מעשה פשוט. לסור לסניף המוסד לביטוח לאומי ולברר זכאותה נוכח שינוי מצבה האישי, או לפחות לעיין בחוברות ההסבר המופצות על ידי המוסד לכל דורש. באפשרותה היה גם להיכנס לאתר האינטרנט של המוסד, או לברר בין מכריה איזה זכאויות קמו לה נוכח פטירת בעלה.

מחדלה בנדון ואמירתה הפסיבית בתביעה למוסד, כי "לא ידעתי שצריך להגיש בקשה, ציפיתי לקבל המגיע לי ללא בקשה מיוחדת", גם אם נניח לגביה לא רק ציפיה מהמוסד לשלם לה את קצבת השאירים ללא תביעה, אלא גם אי ידיעת עצם הזכות לקצבת שאירים מהמוסד - אינה פוטרת אותה אישית כמי שיכולה להיות בעלת קניין מכל אחריות לבירור קניינה. אי עשייתה בנסיבות המקרה יש בה משום עצימת עיניים שאינה יכולה להקנות לה זכות לגמלה רטרואקטיבית. היה עליה לברר זכאותה לקצבת השאירים במהלך השנים מאז פטירת בעלה ומשבחרה שלא לבררה - לא קמה לו זכאות לתשלום חד פעמי בעד אותו עבר, מעבר לאשר מקנה לה הדין". (שם, פיסקאות 25,26).

1. בעניין לוזון, מביא בית הדין דוגמא שבה המל"ל עלול להיחשב כמי שהטעה זכאי או התרשל כלפיו, וזאת כאשר הזכאי הגיש את תביעתו ופקיד התביעות של המל"ל שלח אותו כלעומת שבא בטענה שאין לו זכאות ואין טעם בהגשת תביעתו.

"לגבי תובע קונקרטי, אפשר שתקום לו זכאות רטרואקטיבית לגמלה מעבר לקבוע בסעיף 296(ב) לחוק, אם המוסד נהג כלפיו שלא כשורה. למשל, כאשר הוא ביקש להגיש תביעה ופנה לפקיד התביעות בקשר לכך, שלחו האחרון כלעומת שבא באמירה, כי ממילא אין לו זכאות, כך שאין טעם בהגשת תביעה. במקרה קונקרטי שכזה, תביעה פורמלית שהוגשה למוסד באיחור, אפשר שתחשב כאילו הוגשה במועד בו הטעה פקיד התביעות את התובע ושלחו מעל פניו; וככל שקמה זכאות, תשולם הגמלה הרטרואקטיבית על פי סעיף 296(ב) ביחס למועד בו ביקש התובע לראשונה להגיש תביעתו לפקיד התביעות" (שם, פסקה 23).

1. מהדברים שהובאו לעיל עולה כי, לא קיימת חובה כללית כלפי הנתבע להודיע למבוטחים על אפשרויות הזכאות שלהם לקצבאות שונות, ואין לראות בנתבע כמי שהתרשל בעצם אי-יידוע התובעת בדבר אפשרות זכאותה לקצבת זקנה. בענייננו התובעת לא העלתה, וממלא לא הוכיחה, כל טענה בדבר התנהגות רשלנית ספציפית של הנתבע מעבר לעצם אי-יידועה אודות זכאות לקצבת זקנה, שכאמור אינו מהווה כשלעצמו התרשלות מצד התובע.

הנזק

1. כאמור, אחד מיסודות עוולת הרשלנות הוא נזק שנגרם כתוצאה מהתרשלות. סבורני כי התובעת לא הוכיחה שנגרם לה נזק כתוצאה מאי-תשלום הגמלאות באופן רטרואקטיבי.

בניגוד לטענות התובעת, הביטוח הלאומי אינו ביטוח אישי רגיל ואינו תכנית חסכון.

"הביטוח הלאומי אינו ביטוח אישי רגיל אלא הוא ביטוח סוציאלי. גלום בו הרעיון הכפול של סולידריות בין תושבי המדינה בינם לבין עצמם ואחריות המדינה לתושביה" (עניין לוזון, פיסקה 11).

לפיכך, אין לתובעת זכות קנויה לקבל קצבאות מהמל"ל שלא לצורך קיום בסיסי שוטף על פי הכללים שנקבעו בחוק הביטוח לאומי, וזאת ללא קשר ישיר לתשלום דמי ביטוח על ידה.

"תכלית חקיקתו של חוק הביטוח הלאומי, החוק הסוציאלי העיקרי בחקיקתנו, הינה- "חלוקת הגימלאות לסוגיהן על פי קריטריונים סוציאליים לאותם נזקקים בחברתנו כנכה הזקן, הילד, היולדת, המובטל, היתום והאלמנה... אותה חלוקה, שהיא כאמור תכלית החוק - לא תוכל להיעשות ללא גביית כספים מכלל ציבור המבוטחים... למילוי אותה תכלית, הוטלה חובת תשלום דמי הביטוח על המבוטח, ללא קשר לשאלה - האם יהנה אי פעם מגימלה כלשהי. זה טיבו של הביטוח הסוציאלי להבדיל מן הביטוח האישי" (עב"ל 375/99 לאייזן - המוסד לביטוח לאומי).

בהקשר זה צויין בעניין לוזון:

"מן המובא לעיל עולה, כי הגמלאות - גבייתיות או תקציביות, גמלאות קיום מנימלי או גמלאות מחליפות הכנסה, קצרות או ארוכות טווח, כולן נועדו בעיקרו של דבר ליתן מענה למצוקת ההווה או העבר הקרוב, ולא למצוקה היסטורית בעבר רחוק. משום כך בעיקרו של דבר, תשלום הקצבה הוא עיתי חודשי- ולא תשלום כולל חד פעמי בגין עבר שמעבר לשנה שלפני הגשת התביעה למוסד.

לאור האמור, בהוראת הרטרואקטיביות מוגבלת הזמן אין פגיעה בזכות קניין מכוח הוראת חוק, אלא מתן זכות קניין על פי החוק לאור תכליתו, לתובע תשלום קצבה למילוי צרכיו השוטפים בתקופת היזקקותו לאותה קצבה". (שם, פסקה 11).

1. בענייננו, התובעת לא טענה וממילא לא הוכיחה כי היא סבלה מנזק בתנאי הקיום שלה כתוצאה מאי-תשלום גמלאות בעבר על ידי הנתבע. לא נטען על ידי התובעת כי היא סבלה מחוסר מענה לצרכי הקיום השוטף שלה בתקופה שבה לא שולמו לה גמלאות בעבר מיום זכאותה; כך גם לא נטען על ידי התובעת כי היא נטלה הלוואות בתקופה שבה לא שולמו לה קצבאות הזקנה, כדי לדאוג לקיום השוטף שלה.

בנסיבות אלה, הרי בשים לב לתכליתן של קצבאות המל"ל, התובעת לא הוכיחה כל נזק רלבנטי שנגרם לה עקב אי-ידיעתה בדבר זכאותה לקצבת זקנה.

כאמור, אין לקבל את טענתה של התובעת שלפיה נגרם לה נזק ממוני בשל הפסד כספי בשווי קצבאות הזקנה, שלא שולמו לה באופן רטרואקטיבי, שכן, כאמור, הבטוח הלאומי אינו בבחינת ביטוח אישי או תכנית חיסכון עבור הזכאים.

1. לנוכח האמור, התביעה נדחית. בנסיבות העניין, לנוכח נסיבותיה של התובעת, אין צו להוצאות.

ניתן היום, כ"ה תמוז תשע"ד, 23 יולי 2014, בהעדר הצדדים.