גזר דין

כתב האישום המתוקן בענייננו ייחס לנאשמים שימוש (בלבד) ברכיבי בניה כדלקמן: בית מגורים מעץ, בריכה יצוקה מבטון, מכולה/קונטיינר ממתכת וסככת עץ, וסככה חקלאית וקונטיינר. לאחר פרשת התביעה, הודיעו הצדדים על הסדר טיעון, לפיו יודו הנאשמים, יינתן צו איסור שימוש דחוי ל-36 חודשים וצו הריסה דחוי ל-48 חודשים וקנס בסכום של 5,000 עד 7,500 ₪ לכל נאשם.

סימן א'1 לפרק ו'1 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (חוק העונשין (תיקון מס' 113), התשע"ב-2012 (ס"ח 101)) מבנה את שיקול דעתו של בית המשפט בבואו לגזור דין. על רקע שיקולים אלה יוחלט האם לקבל את הסדר הטיעון. מטבעו של הסדר טיעון, אין בפני בית המשפט נתונים בענין חלק מהשיקולים הללו.

1. מתחם העונש ההולם

א. הערך החברתי הנפגע

דיני התכנון והבניה נועדו, בין היתר, לשמר את איכות החיים של הציבור, על מנת שלצד הבנוי יהיו ערכי נוף, על מנת שהבנוי עצמו יהיה אסתטי ועל מנת שלצד העסקים יהיו אזורי מגורים שקטים שבהם נעים לחיות ("איננו מדברים עוד כבעבר – אך בשימושי קרקע למיניהם, אלא בתפיסה סביבתית כוללת של חברה, של כלכלה ושל איכות חיים בעיר ובכפר" (בג"ץ 2920/94 אדם טבע ודין – אגודה ישראלית להגנת הסביבה, עמותה רשומה נ' המועצה הארצית לתכנון ולבנייה, פ"ד נ(3) 441, (28.7.1996)). דיני התכנון והבניה נועדים לשמור על הבטיחות (ע"א 210/88 החברה להפצת פרי הארץ בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, כפר סבא, פ"ד מו(4) 627, בעמ' 649). עבירות של תכנון ובניה פוגעות בעיקרון שלטון החוק (ר"ע 1/84 דוויק נ' ראש העיר ירושלים ויושב-ראש הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה פ"ד לח (1) 494, 500 (1984)). "לצערנו, הפכו עבירות נגד חוקי התכנון והבנייה לחזון נפרץ, ורבים גם טובים איש הישר בעיניו יבנה. זוהי פגיעה חמורה וקשה בשלטון החוק, המזולזל לעין השמש..." (ע"פ 917/85 הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה גליל נ' אבו ניר, פ"ד מא(4) 29, 31 (1987)). עבירות בתחום התכנון והבניה הפכו לתופעה עבריינית שהיא בגדר "מכת מדינה", תופעה שיש למגרה (רע"פ 4357/01 סבן נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה- "אונו", פ"ד נו (3) 49, 59 (2002)).

ב. מידת הפגיעה בערך החברתי הנפגע

כתב האישום המתוקן אינו כולל נתונים בענין תקופת שימוש, רווח כספי, או הפרת צווים אשר צוינו ב-תו"ב 47071-10-10 (שלום רמלה) מדינת ישראל - ועדה מקומית לתכנון ובניה שוהם נ' צוקרמן, פס' 63 (2.1.2014) (להלן: ענין צוקרמן) כקני מידה לחומרת הפגיעה בערך הנפגע. לצד זאת יש לציין, למרות שלא צוינו בכתב האישום מידותיהם של המבנים הנכללים בגדרו, שמדובר בבית מגורים (שלם) וכן מספר מבנים נוספים, וכי אין בפיהם של הנאשמים טענה שהפסיקו את השימוש במבנים ללא היתר (אדרבא, הם במבקשים שצווי ההריסה ואיסור שימוש יהיו דחויים לתקופה ארוכה.

ג. מדיניות הענישה

מדיניות הענישה הנוהגת בעבירות על דיני התכנון והבניה מצויה במגמת הרתעה והחמרה, בשל כך שעבירות הבניה ללא היתר הפכו לחזון נפרץ. נוכח המגוון הרחב של מידות אשם ומידות נזק בעבירות תכנון ובניה, קיים קושי באיתור מדיניות הענישה הנוהגת (ראו ענין צוקרמן). מעיון בפסיקה בענין מדיניות הענישה בעבירות בניה שלא כדין מכניסתו לתוקף של תיקון 113 עולה התמונה כדלקמן:

א. כאשר מדובר בבנייה בלתי חוקית בהיקף של עד 100 מ"ר ובדרגת אשם בינונית, מדיניות הענישה הנוהגת היא קנס הנע בין 3,000- 15,000 ₪ לכל נאשם (ראו ענין צוקרמן).

ב. בענין צוקרמן נקבע כי כאשר מדובר בבניה בלתי חוקית בהיקף של 101 מ"ר עד 500 מ"ר ודרגת אשם נמוכה, מדיניות הענישה הנוהגת היא קנס הנע בין 9,000 - 50,000 ₪.

ג. ע"פ (נצ') 29754-12-12 הוועדה המקומית לתו"ב הגליל המזרחי נ' אסלאן (6.2.2013): בגזר דין בגין בנייה בלתי חוקית בהיקף של 200 מ"ר בניה על קרקע חקלאית פרטית, בנסיבות שבהן הליכי קבלת היתר מורכבים, נקבע כי מדיניות הענישה היא קנס בסך 30,000 – 40,000 ₪.

ד. חעמ (חד') 192-08 עיריית חדרה נ' ברא"ז (9.5.2013): בגזר דין בגין בנייה שלא כדין של שטח אחסון בגודל 10 מ"ר; בניית מבנה עץ למגורים בהיקף של 90 מ"ר; קונסטרוקציית ברזל בגודל 600 מ"ר ומכולה בגודל 10 מ"ר, נקבע כי מדיניות הענישה בדבר קנס נעה בין 100,000 – 200,000 ₪.

ה. ב-תוב (רמ') 52156-05-10 ועדה מקומית לתכנון ולבניה עמק לוד נ' א. סלע מיכון בע"מ (26.2.2103), בו נדון שימוש בבניין בהיקף 300 מ"ר אשר נבנה שלא כדין לאכסנה, נקבע כי מדיניות הענישה בענין קנס נעה בין 10,000 – 30,000 ₪.

ד. הנסיבות הקשורות בביצוע העבירה

1. תכנון מוקדם – אין מחלוקת על כך שלנאשמים הסכם רעיה עם רשות מקרקעי ישראל וכי המרחק בין הישוב בו הם מתגוררים לבין שטחי המרעה אילץ אותם להתגורר במקום הסמוך לבעלי החיים. אין בפני נתונים בשאלה האם הנאשמים ידעו שאין למבנים היתרים כדין.

2. חלקו היחסי של הנאשם ומידת השפעתו של אחר עליו – בית המגורים משמש למגורי שני הנאשמים, לגבי יתר המבנים לא טענו הצדדים בענין השימוש שעושה כל נאשם.

3. הנזק הצפוי מביצוע העבירה – אין נתונים, מעבר לפגיעה בערך המוגן (ראו לעיל).

4. הנזק שנגרם מביצוע העבירה – אין נתונים, מעבר לפגיעה בערך המוגן (ראו לעיל).

5. הסיבות שהביאו את הנאשם לבצע את העבירה – לשיטת המאשימה והנאשמים כאחד, הסיבה שהביאה את הנאשמים לבצע את העבירה היא הצורך שלהם להיות קרובים לבעלי החיים שאותם הם רועים.

6. יכולתו של הנאשם להבין – הנאשמים לא טענו לקושי בענין זה.

7. יכולתו של הנאשם להימנע מהמעשה – הנאשמים לא טענו לקושי בענין זה.

8. מצוקה נפשית עקב התעללות על ידי נפגע העבירה – לא רלוונטי.

9. קרבה לסייג לאחריות – הנאשמים לא טענו לקושי בענין זה.

10. אכזריות, אלימות והתעללות – לא מתעוררות.

11. ניצול לרעה של כוחו של הנאשם, של מעמדו או של יחסיו – לא מתעורר.

12. מצבו הכלכלי של הנאשם (לענין קנס) – אין נתונים.

ה. מתחם העונש ההולם: העובדה שלא צוינו היקפי המבנים מקשה על קביעת העונש ההולם בענייננו. די ברור, בין היתר מהתמונות שצורפו לכתב האישום, שמדובר בהיקף בניה מעל 100 מ"ר. לאור ענין סלע מיכון בע"מ, אשר עסק בשימוש בלבד בשטח של כ-300 מ"ר, אני קובע כי מתחם העונש הולם בגין שימושים כמפורט בכתב האישום המתוקן מתבטא, בענין הקנס, בקנס הנע בין 7,000 עד 21,000 ₪. מאחר ומדובר בשני בני זוג ואותם מקרקעין, דומני כי העמדות של שני הצדדים -- קנס בסך 5000 ₪ לכל נאשם (ובסך הכל 10,000 ₪) לעמדת הסנגור וקנס בסך 7500 ₪ לכל נאשם (ובסך הכל 15,000 ₪) לעמדת המאשימה) – מתיישבות עם מתחם הענישה.

2. גזירת העונש של הנאשם:

א. הנסיבות שאינן קשורות לביצוע העבירה

1. פגיעת העונש בנאשם – אין נתונים.

2. פגיעת העונש במשפחת הנאשם – אין נתונים.

3. נזק שנגרם לנאשם מביצוע העבירה ומההרשעה – אין נתונים.

4. נטילת אחריות ומאמצים לחזרה למוטב – בסופו של דבר ולאחר פרשת התביעה נטלו הנאשמים אחריות בכך שהודו.

5. מאמצים לתיקון תוצאות העבירה – הנאשמים אמנם הסכימו לצווי הריסה ואיסור שימוש, אך הסכמתם היא לצווים הדחויים לתקופה ארוכה.

6. שיתוף הפעולה של הנאשם (שיקול לקולא) – יש לזקוף לזכות הנאשמים חסכון מסוים של זמן שיפוטי בכך שלאחר שנשמעה פרשת התביעה, הודו במיוחס להם.

7. התנהגות חיובית – הסנגור טען בענין שירותי הצבאי של הנאשם 1, אך זאת ללא עדים או ראיות אחרות.

8. נסיבות חיים קשות – הנאשמת, רעייתו של הנאשם ואם לילדיהם הקטינים.

9. התנהגות רשויות אכיפת החוק – אין נתונים.

10. חלוף הזמן מעת ביצוע העבירה – אין נתונים.

11. עבר פלילי או העדרו – אין נתונים.

ב. שיקום; הגנה על שלום הציבור; הרתעת היחיד; הרתעת הציבור – אין נתונים שיש בהם כדי להצדיק חריגה ממתחם הענישה הולם במקרה זה.

ג. נסיבות נוספות – הסנגור טען למהלך בכנסת להסדרת "חוות בודדים" באזור הצפון, ללא כל ראיות בענין.

לאור כל האמור אני מקבל את הסדר הטיעון. אציין כי רק עקב מחלתה הקשה של הנאשמת אני מקבל את התקופות הארוכות המוסכמות לגבי צווי ההריסה ואיסור השימוש. בהתאם לכך, הנני משית על הנאשמים עונשים כדלקמן:

1. הנאשם 1 - קנס בסך 7500 ₪, או 60 ימי מאסר תחתיו. הקנס ישולם ב-10 תשלומים חודשיים, שווים ורצופים החל מיום 1.4.2015 וביום הראשון של כל חודש עוקב. אי ביצוע תשלום במלואו ובמועדו יעמיד את הקנס כולו לפרעון מיידי.

2. הנאשמת 2 - קנס בסך 5000 ₪, או 40 ימי מאסר תחתיו. הקנס ישולם ב-10 תשלומים חודשיים, שווים ורצופים החל מיום 1.4.2015 וביום הראשון של כל חודש עוקב. אי ביצוע תשלום במלואו ובמועדו יעמיד את הקנס כולו לפרעון מיידי.

3. ניתן בזה צו האוסר על הנאשמים או מי מהם לעשות שימוש במבנה מבין המבנים מושא כתב האישום החל מיום 18.1.2018, אלא אם עד אותו מועד הם מחזיקים בהיתר בניה כדין לגבי אותו מבנה.

4. ניתן בזה צו המורה לנאשמים להרוס את הכל המבנים מושא כתב האישום עד יום 18.1.2019, למעט מבנה שלגביו הם מחזיקים עד אותו המועד בהיתר בניה כדין.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בנצרת תוך 45 יום מהיום.