ב"כ העוררות: עו"ד גדעון סגל

ב"כ המשיב: עו"ד חגי דומרוביץ – פרקליטות מחוז ירושלים

רקע ועובדות עיקריות

1. העוררת 1 (להלן: "ועד העזרה או העמותה") היא עמותה המוכרת כמוסד ציבורי לפי סעיף 46 לפקודת מס הכנסה.

2. ביום 13.8.1947 רכשה ועד העזרה את המקרקעין הידועים כחלקה 119 בגוש 30075 בירושלים, שעלים הוקם בניין שמכיל 48 דירות, שהושכרו על-ידי העמותה בדיירות מוגנת (להלן: "המקרקעין").

3. ביום 27.10.2004 מכרה ועד העזרה את המקרקעין לעוררת 2 (להלן: "ארנינג") ולרוכשת נוספת יחד עמה אינטטנסטמנט פרופרטי אסושטייד (להלן: "אינטטסטמנט").

4. העוררות הגישו שומה עצמית (נספח ג' לכתב הערר). לפי השומה העצמית ביקשה ועד העזרה פטור ממס שבח, לפי סעיף 61 (ב)(1) לחוק מיסוי מקרקעין, פטור ממס מכירה, לפי סעיף 72 (ה) לחוק האמור ותקנה 12 (1) לתקנות מיסוי מקרקעין (פטור ממס מכירה) – התש"ס-2000 (להלן: "תקנות הפטור").

5. המשיב לא קיבל את השומה העצמית, והוציא שומות (נספח ד' לכתב הערר). בשלב הזה סבר המשיב, כי מדובר ברכישת המקרקעין על-ידי ארנינג כרוכשת יחידה, ורק בשלב ההשגה הוחוור לו כי מדובר בשתי רוכשות.

6. העוררות השיגו על השומות (נספח ה לכתב הערר), ולבקשת המשיב נשלח אליו מידע שביקש, הוגשו השגות הן שומת מס שבח והן לעניין מס מכירה.

7. המשיב תיקן את השומות באופן חלקי.

8. בשומה העצמית דווח שווי העסקה בסכום השווה בשקלים ל- 2.4 מיליון דולר של ארה"ב (10,718,400 ₪), ואילו בשומה שהוציא המשיב הוא העמיד את השווי על סכום השווה בשקלים ל- 4.8 מיליון דולר (21,436,800 ₪). השוני שבשווי העסקה נובע מהחלופות שנקבעו בהסכם המכר, כפי שנפרט להלן.

שווי המקרקעין

9. לפי הסכם המכר הועמדה התמורה בעד המקרקעין, לרבות בניין הדירות, על סכום השווה ל- 2.4 מיליון דולר. בהסכם הותנה, כי אם פינוי הדיירים עד ליום 1.5.2009 על חשבון הרוכשות, סכום התמורה האמור לא ישתנה. אולם, אם הפינוי יהיה על חשבון ועד העזרה, תעמוד התמורה על סכום השווה ל- 4.8 מיליון דולר. אם יפונה אך חלק מן הדיירים, כי אז יחול ההסדר האמור בהתאמה (סעיפים 6.2 ו- 6.3 להסכם המכר). ההסכם אף פירט בנספח ד' להסכם את המחיר של כל דירה בבניין אם תפוסה ואם פנויה.

10. מכאן השוני בקביעת שווי המקרקעין על-ידי המשיב. אולם, בסעיף 49 לסיכומי המשיב, טוען המשיב, כי בהחלטה בהשגה קבע המשיב, כי על העוררת – ועד העזרה, להוכיח למשיב את קיום התנאי של הדיירים, אך העוררת לא עשתה זאת, וכי רק בתצהיר מטעם העוררת הוצהר הי היא פינתה את הדיירים, ומשום כך יש להעמיד את שווי העסקה לצורך קביעת המס על סכום השווה ל- 2.4 מיליון דולר )ולא סכום השווה ל- 4.8 מיליון דולר). המשיב מצהיר כי הוא יתקן את השווי אחרי מתן פסק הדין.

11. אנו מקדימים מאוחר, וקובעים כבר כאן שיש להעמיד את שווי המקרקעין על סכום השווה בשקלים ל- 2.4 מיליון דולר, שהועמד בשומה העצמית על סך 10,718,400 ₪, ולא כפל הסכום האמור.

טענות ועד העזרה לעניין שומת מס-שבח

12. ועד העזרה טוענת שהיא מוסד ציבורי לפי סעיף 46 (א) לפקודת מס הכנסה, ועובדה זו אינה במחלוקת. לפיכך, כך היא טוענת, היא זכאית למצער לשיעור מס מוגבל, העומד על מחצית המס שחל אילו לא מעמדה כמוסד ציבורי, וזאת לפי סעיף 61 (ב)(2) לחוק מיסוי מקרקעין. נראה כי גם עובדה זו אינה במחלוקת, כפי שנפרט להלן.

13. המקרקעין נרכשו על-ידי ועד העזרה לפני שנת 1948, ולפי סעיף 48א (ד)(1) לחוק מיסוי מקרקעין, שיעור המס שחל ברגיל הוא 12%. ממילא, המס שחל על מוסד ציבורי וועד העזרה הוא כזה, עומד על 6%.

14. אולם, ועד העזרה טענה בכתב הערר, כי המקרקעין שימשו אותה כמוסד ציבורי – למטרותיה ובמישרין במשך עשרות שנים, ומשום כך היא צריכה להיות פטורה כליל ממס, לפי סעיף 61 (ב)(1) לחוק מיסוי מקרקעין, ואין מקום להטיל עליה חיוב של מס, אף לא בשיעור מופחת.

15. עוד טוענת ועד העזרה, כי אם לחלופין, היא חייבת לשלם מס מופחת, הרי ששיעורו צריך להיות פחות מ- 6%.

טענות ועד העזרה לעניין מס-מכירה

16. המשיב פטר על-פי החלטתו את ועד העזרה ממחצית מס המכירה, וחייבה לשלם מס זה בשיעור 1.25%, לפי שווי של 4.8 מיליון דולר.

17. גם לעניין זה טוענת ועד העזרה, כי היא פטורה לחלוטין ממס זה לפי תקנות הפטור, ואך לחלופין, אם יקבע שהיא חייבת במס מכירה, יש להעמידו על 1.25% כשהשווי הוא סכום השווה ל- 2.4 מיליון דולר.

טענות ארנינג לעניין מס-רכישה

18. בתחילה, הוציא המשיב שומת רכישה אחת על שם ארנינג, בסוברו, כאמור, כי מדובר ברוכשת אחת, כששווי העסקה הועמד על סכום השווה ל- 4.8 מיליון דולר, כאשר שיעור המס הוא 5%. בהחלטה בהשגה נתקבלה טענת ארנינג שיש לקבוע את המס לפי כל דירה בנפרד, כיחידת מיסוי עצמאית, עם זכות לשיעור מס רכישה מדורג לפי סעיף 9 (ג(א)(1)) לחוק מיסוי מקרקעין. ואמנם, המשיב הוציא שומות לכל דירה בנפרד וקבע שהמס שחל על כל דירה יהיה 3.5%, לפי מדרגות המס.

19. לטענת ארנינג, יש לתקן את שווי המקרקעין גם לצורך מס רכישה, ולהעמידו על סכום השווה ל- 2.4 מיליון דולר, כאשר לארנינג יש לייחס אך מחצית משווי זה.

תחולת סעיף 51 לחוק מיסוי מקרקעין

20. מחלוקת נוספת שניטשה בין הצדדים נוגעת לתחולת סעיף 51 לחוק מיסוי מקרקעין על הסכם המכר בעניין דנן. העוררות טוענות כי טרם התקיימה אחת מהחלופות שבסעיף 51 לחוק האמור, ומשום כך טרם הגיע המועד לתשלום מס רכישה או מס שבח, אם לא תתקבל טענת ועד העזרה שהיא פטורה לחלוטין מתשלום מס שבח.

הוראות הדין והפסיקה בעניין פטור מוסד ציבורי ממס

21. לפי סעיף 6 לחוק מיסוי מקרקעין, מס שבח יוטל על השבח במכירת זכות במקרקעין, שהוא הסכום שבו עולה שווי המכירה על יתרת שווי הרכישה, כמשמעותה בסעיף 47.

22. סעיף 61 לחוק המקרקעין נוגע למוסדות ציבור והסעיף הנוגע לענייננו הוא סעיף 61 (ב)(1) ו- (2)(2) שזו לשונו:

"מכירת זכות במקרקעין בידי מוסד ציבורי –

1. אם המקרקעין שהזכות בהם נמכרת היו בידי המוסד הציבורי במשך תקופה של שנה לפחות ושימשו במישרין את המוסד במשך תקופה של 80% לפחות מהתקופה שהזכות במקרקעין הייתה בידיו – תהא פטורה ממס.

2. אם המקרקעין שהזכות בהם נמכרת שימשו במישרין את המוסד במשך תקופה קצרה מ- 80% מהתקופה שהזכות במקרקעין הייתה בידי המוסד או שלא שימשו אותו כלל.

(א)...

(ב) כשהזכות במקרקעין הייתה בידי המוסד במשך תקופה העולה על ארבע שנים – יינתן פטור של מחצית המס, ואם המקרקעין שימשו במישרין את המוסד – יינתן בנוסף לפטור האמור, גם פטור על חלק יחסי מהמחצית השנייה של המס, שהוא כיחס שבין התקופה שבה שימשו המקרקעין במישרין את המוסד לבין כל התקופה שהזכות הייתה בידיו".

23. בעוד שהעוררות טוענות, כי ועד העזרה זכאי לפטור מלא לפי סעיף 61 (ב)(1), טוען המשיב, כי ככל שועד העזרה זכאי לפטור, הרי שהפטור שחל עליו הוא לפי סעיף 61 (ב)(2)(ה) לחוק, דהיינו לפטור ממחצית המס. זו, למעשה, המחלוקת העיקרית שבין הצדדים.

24. לצורך הוכחת טענות הצדדים הגישו הצדדים תצהירים: תצהיר הרב ריינמן מטעם ועד העזרה ותצהיר מטעם המשיב. מתצהיר הרב ריינמן ומחקירתו על תצהירו, עולה, כי ועד העזרה החל לפעול לפני יותר מחמישים שנה, במטרה להעלות לארץ רבנים, ניצולים שואה מרוסיה ולסייע בקליטתם. לשם כך נבנו בבניין הדירות על מקרקעין שנרכשו בשנת 1947, כדי לשכן בו את הרבנים הנצרכים – אם בלא תשלום ואם בתשלום מסובסד. במהלך השנים, אף שלא תוקן תקנון העמותה, שוכנו בדירות נזקקים ובעיקר משפחות ברוכות-ילדים, שאינם מקיימים את התנאים של רבנים ניצולי שואה – יוצאי רוסיה. רק מאוחר יותר תוקן תקנון העמותה, אך זה היה בתחילת שנות ה- 80.

25. תצהיר המשיב מעלה כי טענתו העיקרית של המשיב היא, שלא שוכנע שהשימוש שנעשה במקרקעין (בדירות) הוא שימוש במישרין למטרות המוסד, וכי ועד העזרה לא קבע קריטריונים לזכאות לשימוש בדירות, או שלא הייתה הקפדה או פיקוח על שימוש למטרות המוסד. אולם, המשיב העלה בתצהירו, וכך עולה מן הסיכומים שהגיש לנו, טענה חדשה שהחלטת המשיב בהשגה לא התבססה עליה. טענה זו מעלה פרשנות מצומצמת לשימוש במישרין של המקרקעין לפי סעיף 61 (ב)(1), או גם בסעיף 61 (ב)(2)(ב) לחוק מיסוי מקרקעין. המשמעות היא שהמשיב סבור, כי המקרקעין בענייננו היו צריכים לשמש רק את המוסד במישרין ולא לצד שלישי, גם אם השימוש בדירות על-ידי צד שלישי כשהשימוש האמור עולה בקנה אחד עם מטרות המוסד – לא תיחשב שימוש במישרין.

26. העוררות התנגדו לפתיחת חזית חדשה כעולה מן התצהיר של המשיב, וביקשו למחוק סעיף זה מן התצהיר, תוך הגבלת טענות המשיב לנימוקים והטענות שהעלה בהחלטתו בהשגה, שבה לא נטענה הטענה האמורה נוכח החלטתנו כפי שנפרט להלן, אין צורך בהחלטה מיוחדת לעניין מחיקת סעיף מהתצהיר.

27. בענייננו, לא היה צריך להגביל את השימוש ב- 48 הדירות שבבניין לשימוש בלעדי של המוסד. לשון אחרת, אין לפרש את סעיף 61 (ב)(1) באופן שהשימוש יהיה רק למשרדיו או למחסניו של המוסד. ועד העזרה הוא מוסד ציבורי, שהוכר ככזה על-פי סעיף 48 לפקודת מס הכנסה, שמטרתו העיקרית הייתה לשכן בדירות אנשים אחרים. לשם כך הוקמה העמותה ולשם כך בנתה את הבניין המכיל 48 דירות. העמותה הוכרה כמוסד ציבורי שמקיים את מטרתה לשכן רבנים ונזקקים כאלה.

28. המחלוקת היא אם בכל התקופה של קיום המוסד הוא פעל לפי המטרה שהכתיב לעצמו בתקנון העמותה. על כך נדון ונחליט להלן.

29. מכל מקום הטענה שהשימוש במקרקעין צריך להיעשות על-ידי המוסד הציבורי עצמו ועל-ידו בלבד ולא הייתה בבסיס ההחלטה השגה, ונקדים ונאמר, כי אין היא מקובלת עלינו, בנסיבות העניין הזה. עוד נאמר בשלב זה שיש לבחון אם השימוש שנעשה למטרתו העיקרית של המוסד ועל-פי תקנונו, נעשה לכל אורך התקופה של החזקת המוסד במקרקעין, או לתקופה קצרה מ- 80% מתקופת ההחזקה במקרקעין, כאמור בסעיף 61 (ב)(2) לחוק מיסוי מקרקעין.

טענות הצדדים

טענות העוררות

30. טענה ראשונה בפי העוררות (ראו: סעיף 4 ו- 31 לסיכומים) היא, שהמשיב אינו מוסמך לבוא בנעלי פקיד השומה, ולבדוק אם נעשה פיקוח על המוסד הציבורי שאישר פקיד השומה לפי סעיף 48 לפקודת מס הכנסה מאז שנת 1983. בעניין זה אין יכולה להיות מחלוקת. זאת, גם המשיב רשאי בגדר החלטתו לעניין מיסוי מקרקעין, לבדוק את אופי השימוש במקרקעין, ואם מדובר ב"שימוש במישרין" אם לאו, לעניין סעיף 61 האמור.

31. טענה שנייה היא, שהעוררת אינה יכולה ואינה צריכה לשמור את מסמכיה ואת רשומותיה לאורך שנים רבות, כדי להאות שהיא קיימה במשך שנים ובכל מקרה את מטרת השימוש במישרין על-ידי משתכנים שהם נצרכים קשי-יום, אף שאינם רבנים עולי רוסיה וניצולי שואה. עם זאת, כך לטענת העוררת, היא נברה, חיפשה ומצאה מסמך (ע/1), שהוא תיעוד על משתכנים פוטנציאליים ועל מצבם הכלכלי הקשה, על-פי החלטות המבוססות על שיקול דעת אף של שר דתות ורב ראשי לשעבר.

32. העוררת מוסיפה וטוענת ,כי ההלכה בעניין זה היא, שאין חובה לשמור ולשמר את כל המסמכים, וניתן במקרים מתאימים להסתמך על מסמכים אחרים במקום קבלות מקורות, כמו דו"חות של רואי חשבון וטפסים שהוגשו לפקיד שומה (ו"ע 1400/01 שופרסל בע"מ נ' מס שבח רחובות, מיסים יט/1 (2/2005(עמ' 371).

33. העוררת דוחה את טענות המשיב, שלפיהן יש לבדוק בדווקנות את תקנון המוסד הציבורי לעניין השימוש בדירות, על-ידי המוסד עצמו לטענת העוררת, אין כל דרישה בדין שהשימוש צריך להיעשות בהתאם לתקנון המוסד, ודי בכך שהשימוש יעשה למטרה הציבורית בהתאם לכך, אף אם העוררת שיכנה בדירות אנשים נזקקים, ולא רק עולים מרוסיה – ניצולי שואה, הרי שהיא קיימה את מטרותיה ועשתה שימוש במישרין במקרקעין.

34. ועוד זאת, לטענת העוררת כל עוד נציבות מס הכנסה הכירה בעוררת כמוסד ציבורי, והרי שיש לראות בכך בדיקה של פעילותה כמוסד ציבורי, שנבדק ונמצא ראוי להיות כזה.

35. בחינת החוזים עם תשע משפחות שפורטו בסיכומי העוררות (סעיף 37), כעולה מחקירתו הנגדית של הרב ריינמן, מעלה בבירור, כי בדירות שוכנו משפחות נזקקות ברוכות-ילדים, וזו מטרה ציבורית.

36. הנה כי כן, לטענת העוררות, אין הצדקה לתיאום מוחלט בין המצב בפועל לבין הוראות התקנון, שאין לו סימוכין בדין ובפסיקה.

37. לפיכך, יש לראות גם בשימוש זה, שאינו עולה ומתאים במדויק עם התקנון "שימוש במישרין".

טענות המשיב

38. המשיב טוען, שיש ללמוד מן הדין ומן ההלכות, כי מי שמבקש פטור מלא ממס לפי סעיף 61 (ב)(1) לחוק המקרקעין, עליו לקיים תנאים מצברים אלה:

א. שנעשה שימוש במקרקעין וכי השימוש נעשה בידי המוסד הציבורי בעצמו.

ב. השימוש על-ידי המוסד עצמו מהווה חלק בלתי נפרד מהביצוע הישיר של מטרתו הציבורית.

בכל מקרה נטל ההוכחה מוטל על מי שטוען לפטור או להקלה (כך עולה מפסק הדין בתיק 1378/81 אור שלום כפר ילדים ונוער נ' מס שבח מרכז, מיסים יט(4), ה45, 296).

39. המשיב מאזכר מספר פסקי דין שלדעתו עולה מהם כי השימוש צריך להיעשות במישרין על-ידי המוסד הציבורי בעצמו. כך בע"א 527/6 הטכניון נ' מנהל מס-שבח חיפה (פד"א, ג, עמ' 198). במקרה זה העמיד הטכניון דירת מגורים לשימושו של חבר ... לפי חוקת הטכניון. בית המשפט העליון קבע ששימוש זה לא היה שימוש במישרין למטרות הטכניון. כך גם נקבע בע"א 641/71 קרן אהרונסון בע"מ נ' מנהל מס שבח חיפה, פד"א ה, עמ' 313, שבו נקבע כי השכרת נכס (כאם) שפירותיו משמשמים לצורך העמותה – אינו שימוש במישרין למטרותיה. כך גם בעמ"ש 321/89 אגודת שוחרי האוניברסיטה העברית נ' מנהל מס שבח, מיסים ד/5 (10/90), 32, עמ' 182, בעניין הליכי תכנון מקרקעין שרכשה האוניברסיטה (וראו גם: ו"ע 1339/02 שוחרי מורשת יעקב נ' מס שבח רחובות, מיסים כ/3, ה- 38, 334), בעניין זה שימשו דירות של העמותה העוסקת בחינוך תורני למגורי רבנים ובני משפחותיהם.

ב"כ המשיב מביא גם פסקי דין נוספים של ועדות ערר (ו"ע 8126/07 ביה"כ אליהו הנביא נ' מנהל מס שבח, מסים כב/6 (12/2008), ה- 47, 346, ועמ"ש 34/95 הפטריארכיה היוונית אורתודוכסית נ' מנהל מס שבח נצרת, מיסים י/3, ה- 38, 277 ועוד).

40. ואולם, בכל המקרים האלה (הטכניון, האוניברסיטה העברית, קרן אהרונסון, מורשת יעקב, בית הכנסת אליהו הנביא, הפטריארכיה היוונית-אורתודוכסית ועוד), השכרת הנכסים או אכלוס דירות במשתכנים מסוימים לא הייתה מטרה מן המטרות של המוסד הציבורי. משום כך, יש לאבחנם מן המקרה שבפנינו.

41. המשיב טוען בסיכומיו, כי בעניין דנן, העוררת לא עשתה שימוש למטרותיה בתקופת החזקה במקרקעין לפחות של 80% מהתקופה.

42. המשיב מסתמך על תצהירו של הרב ריינמן, מטעם העוררת – ועד העזרה, שלפיו לפי תקנון העמותה, משנת 1950, מטרת העמותה היא "לעזור לרבנים בבואם ארצה, בסידורם ובהתיישבותם ולתמוך בהם בכל צרכיהם". מעיון בחוזים שונים, כך לפי טענת המשיב (רוטמן, רוזנפלד, ידואב, ועוד), עולה, כי אין מדובר בפליטי שואה שממלאים אחר, מטרות העמותה, וכי מדובר במקרים מסוימים בילידי הארץ, אף אם הם נזקקים.

43. בכל מקרה העוררת – ועד העזרה לא עשתה בדירות שימוש במקרקעין – לעצמה.

44. בשל כל אלה, העוררת אינה עומדת בתנאים שנקבעו בתקנון העמותה, ומשום כך אינה מקיימת את התנאים שלפי סעיף 61 (ב)(1) לחוק.

45. בכל מקרה, העוררת קיבלה פטור חלקי של מחצית המס לפי סעיף 61 (ב)(2) לחוק, ועניין זה יושם גם על מס-מכירה.

החלטה וסיכום

46. בחינת הוראות הדין ופסקי הדין, וכן הראיות שבאו לפנינו, מעלים מסקנות אלה:

א. מטרות העוררת – ועד העזרה, לפי תקנונה הן סיוע ועזרה לרבנים שעלו לארץ מרוסיה, שהם פליטי שואה. לשם כך היא רכשה את המקרקעין ובנתה עליהם בניין שיש בו 48 דירות.

ב. בתחילה, הקפידה העוררת לקיים את מטרותיה. היא גם הוכרה כמוסד ציבורי לפי סעיף 48 לפקודת מס הכנסה, בשל יישום מטרותיה.

ג. בחלוף השנים החלה העמותה לעשות שימוש בדירות שלא לשיכונם של רבנים עולי רוסיה וניצולי שואה, כי אם למטרה כללית אחרת, שהיא עזרה וסיוע לנזקקים ולנצרכים, בעלי משפחות ברוכות-ילדים. בתחילה לא תוקן התקנון של העמותה, אך תיקון מאוחר נתן ביטוי לשינוי במטרה הראשונית של העוררת.

ד. לא נוכל לקבוע והדבר לא הוכח בפנינו, כי השימוש למטרות המוסד הציבורי שהוא ועד העזרה, נעשה לאורך תקופה של 80% מתקופת ההחזקה של המקרקעין.

ה. משום כך, לדעתנו לא הוכח קיום התנאים של סעיף 61 (ב)(1) לחוק מיסוי מקרקעין.

ו. עם זאת, לדעתנו הוכח קיום התנאים שלפי סעיף 61 (ב)(2) לחוק האמור, אשר לפיו זכאית ועד העזרה לפטור של מחצית המס. הסדר זה יחול על העוררת גם לעניין מס-מכירה.

ז. אין לתת פירוש דייקני ומצמצם שלפיו שימוש במישרין הוא רק כאשר המוסד משתמש בדירות לשימוש עצמי שלו בלבד. פרשנות זו אינה עולה בקנה אחד עם מטרות העמותה. הדירות, בענייננו, נבנו לצורך אכלוסן על-ידי צדדים ש... מקרה זה אינו דומה כלל למקרים שהביא המשיב בפנינו.

47. כפי שאמרנו לעיל, בסיס החישוב של שווי המקרקעין יהיה סכום השווה ל- 2.4 מיליון דולר.

48. מקובלת עלינו עמדת המשיב בכל הנוגע לטענות העוררות (בסעיף 62 לסיכומיהן) לעניין הוצאות ושכר טרחת עורך-דין (ראו: סעיפים 51-57סיכומי המשיב). נזכור, כי המכירה נעשתה בשנת 2004, לפני שתוקן סעיף 39(7) לחוק המקרקעין, וכבר החלטנו בעניין אחר (ו"ע 1026/00 גבריאלי נ' מנהל מס שבח ירושלים, מיסים כ/5 (10/206), ה- 39, עמ' 281), כי החוק לא התיר ניכוי של הוצאות בהליכי ערר וערעור. החלטתנו עמדה בעינה בפסק הדין של בית המשפט העליון בע"א 8763/06 גבריאלי נ' מנהל מס שבח מקרקעין (פורסם בנבו). כן ראו החלטתנו ב- ו"ע 1053/06 תרצה כהן נ' מנהל מס מקרקעין, ירושלים) באותו עניין. לפיכך, אנו דוחים את טענת העוררות בעניין זה, הגם שהועלתה לראשונה בסיכומים ולא הועלתה בהשגה.

49. העולה מן המקובץ שאנו דוחים את הערר בכל הנוגע להחלת סעיף 61 (ב)(1) לחוק מיסוי מקרקעין על ועד העזרה, בכפוף לכך שהמשיב ייתן פטור של מחצית המס לפי סעיף 61 (ב)(2) והסדר זה יחול גם על מס מכירה, בהתאמה. שווי עסקת המכר יהיה, כאמור, על בסיס סכום השווה ל- 2.4 מיליון דולר.

50. ב"כ העוררות העלה בסיכומיו טענה, כי המועד לתשלום מס מכירה טרם בא לעולם. לא הוחוור לנו אם התקיימו התנאים המפורטים בסעיף 51. משום כך, המשיב יבדוק זאת, כחלק מהחלטתו להוציא שומות בעקבות פסק דין זה.

51. בנסיבות העניין, כל צד יישא בהוצאותיו.

המזכירות תשלח עותקים מפסק הדין לבאי-כוח הצדדים.

_____________ ______________ _______________

עזרא קמא, שופט שלמה מדהלה, חבר אריאלה אקשטיין, חברה

ניתן היום, ו' טבת תשע"ג, 19 דצמבר 2012, בהעדר הצדדים.