1. התובעים היו בעבר זוג נשוי, והתגוררו עד שנת 2002 במשק במושב בית אלעזרי, שהם בעלי הזכויות בו כלפי מינהל מקרקעי ישראל. המשק כולל בית מגורים ומשק חקלאי (הנכס בכללותו, לרבות המשק החקלאי ולרבות בית המגורים, להלן- "המשק").

התובע עזב את הארץ בשנת 2002, ומאז גר ברומניה. היום הם גרושים.

2. בשנת 2002 הושכר המשק לנתבע תמורת דמי שכירות בסך 1,500$ לחודש. הוסכם שגם אדם נוסף, רפי שוחט, יעשה שימוש במשק. התובע, בעת ההשכרה, דרש וקיבל מהשוכרים ערובות בסך של 200,000$. מתוך סכום זה, נתן הנתבע סך של 150,000$, ומר שוחט נתן 50,000$. לטענת התובעים, הסך 200,000$ הנ"ל ניתן להם כפיקדון בגין השכירות, על מנת להבטיח שהמשק יישמר בצורתו המקורית והתקינה, ולא ייעשה בו שום שינוי בתקופת השכירות. לטענת הנתבעים, הסך 200,000$ הנ"ל היה הלוואה, שהנתבע הלווה לתובע.

3. המשק היה ממושכן לטובת בנק לאומי, וסכום החוב לבנק עמד על למעלה ממיליון ש"ח. הבנק פתח תיק הוצל"פ למימוש המשכנתא. התובעים ביקשו מהבנק הזדמנות למכור את המשק בעצמם, ולא באמצעות כונס נכסים, והבנק נענה לכך.

4. ביום 18/1/06 נתן התובע, המתגורר כאמור ברומניה, יפוי כח בלתי חוזר לתובעת, תושבת ישראל, שבו ייפה את כוחה למכור את זכויותיו במשק לפי ראות עיניה, אך זאת בכפוף לשני תנאים: האחד – סילוק ותשלום מוחלט של כל החובות וההתחייבויות שהתובע חייב מכל סיבה שהיא לנתבע, למר שוחט, לבנק לאומי, ולרשויות המס; השני – שכל המיסים הכרוכים במכירת המשק, כולל אלה המוטלים עפ"י דין על המוכר, ישולמו במועדם ע"י הקונה ועל חשבונו.

5. ביום 2/3/06 אישרו הנתבע ומר שוחט בכתב, במסמך שכותרתו: "חוזה שכירות מיום 5/9/02", כי התובעים החזירו לידיהם את מלוא הפיקדון בסך של 100,000$, וכי אין להם כל טענה או תביעה בקשר לפיקדון, אותו קיבלו כאמור במלואו.

6. ביום 12/3/06 נחתם חוזה מכר בין התובעים והנתבעים, לפיו מכרו התובעים את כל זכויותיהם במשק לנתבעים, תמורת סך בשקלים השווה ל- 360,000$. התובע לא חתם על ההסכם. התובעת חתמה על ההסכם גם בשמו, מתוקף יפוי הכח הבלתי חוזר שנתן לה לצורך כך.

התובעים טוענים כי התמורה המוסכמת האמיתית כפי שהוסכמה בין הצדדים היתה 560,000$ (בתוספת כל המיסים), ומסכום זה קוזז פיקדון השכירות, בסך של 200,000$, וכך הגיע הסכום שנרשם בחוזה ל- 360,000$ (בתוספת כל המיסים). הנתבעים מכחישים את הטענה כי התמורה המוסכמת האמיתית היתה 560,000$ (פרו', עמ' 55).

7. הנתבעים לא עברו להתגורר במשק, ואינם מתגוררים בו עד היום, אך מנהלים את המשק החקלאי. מי שמתגורר בבית המגורים שבמשק הוא בנם של הנתבעים ובני משפחתו.

8. מחלוקת נטושה בין הצדדים בשאלה האם התמורה החוזית שולמה במלואה, אם לאו. מה שאין עליו מחלוקת הוא, שהנתבעים לא שילמו את המיסים בגין העיסקה, מיסים שחובת תשלומם הוטלה בחוזה עליהם. התובעים הגישו אפוא את תביעתם זו, להצהיר כי חוזה המכר בטל ומבוטל, ולחייב את הנתבעים בתשלום הפיצוי המוסכם מראש, תוך שהתובעים ישיבו לנתבעים את הסכומים ששילמו, בקיזוז הפיצוי המוסכם מראש ובקיזוז הכספים שעוקלו ונמשכו ממשכורתה של התובעת ע"י שלטונות מיסוי מקרקעין.

9. בתביעתם טוענים התובעים כי הנתבעים הפרו את החוזה בשניים: בכך שלא שילמו את מלוא התמורה הנקובה בחוזה (360,000$); ובכך שלא שילמו את המיסים בגין העיסקה.

באשר לתשלום התמורה, טענת התובעים היא, כי הנתבעים שילמו סך של כ- 300,000$ בלבד, ונותרה יתרה של 60,000$, שלא שולמה. ואילו הנתבעים גורסים, כי שילמו את מלוא התמורה, ולא נותרה כל יתרת חוב.

ובאשר לתשלום המיסים, טענת התובעים היא, כי הנתבעים לא שילמו את המיסים בגין העיסקה, שבחוזה נקבע כי הם חלים עליהם, ועקב כך הטילו רשויות המס עיקולים על משכורתה ועל חשבונותיה של התובעת בבנקים. הנתבעים מאשרים כי הם אלה החייבים בתשלום מלוא המיסים בגין העיסקה, וכי המיסים לא שולמו על ידם, אולם טוענים כי הדבר אינו מהווה עילה לביטול החוזה, וכי הם יפעלו בהקדם על מנת להסדיר את תשלום המיסים.

10. בנוסף טוענים הנתבעים כי אם יחליט ביהמ"ש לבטל את החוזה, או אז יש להתנות את הביטול בהשבה של מלוא ההשקעות שהם השקיעו במשק, בסך של כשני מיליון ש"ח, וזאת בנוסף להשבת מלוא הסכומים ששילמו, בסך של 360,000$.

התובעים לעומת זאת טוענים כי הנתבעים לא ביצעו כל השקעה במשק. ובאשר להשבה, טענת התובעים היא כאמור לעיל כי הנתבעים שילמו 300,000$, ולא 360,000$, וכי מסכום ההשבה יש לנכות את הפיצויים המוסכמים מראש, הקבועים בחוזה המכר.

11. אין מחלוקת כי ביום 10/4/06 שילמו הנתבעים סך של 960,000₪. סכום זה, לפי השער היציג של הדולר באותו תאריך (4.612₪ לדולר) היה שווה ל- 208,153$.

אין מחלוקת גם, כי ביום 10/5/06 שילמו הנתבעים סך של 177,600₪. סכום זה לפי השער היציג של הדולר באותו תאריך (4.448₪ לדולר) היה שווה ל- 39,928$.

כמו כן, באותו תאריך, 10/5/06, שילמו הנתבעים סכום נוסף בשקלים, השווה ל- 24,000$, במזומן. סכום זה, לפי השער היציג באותו תאריך, היה 106,752ש"ח.

המחלוקת בענין התשלומים

12. התובעת בתצהירה טוענת כי לאחר התשלומים הנ"ל, שילמו לה הנתבעים מדי חודש בחודשו סך של 1,000₪ לערך, ולעיתים יותר – עד לסכום של 2,000₪ לחודש, ובסה"כ – סכום של בין 20,000$ ל- 30,000$. היא איננה זוכרת אם סה"כ הסתכמו התשלומים הללו ב- 20,000$ או ב- 30,000$.

ואילו הנתבעים טוענים כי הסכום ששולם הוא 40,000$, וכי סכום זה שולם לתובעת במזומן, בדולרים, במהלך חודש אוגוסט 2006. כך טענו הנתבעים בכתב הגנתם ובתצהיר ע"ר מטעמם, אולם בח"נ גרס הנתבע אחרת, היינו, כי הם שילמו לתובעים סך של 1,000₪ לחודש, בתור ריבית על החוב (פרו', עמ' 52, ש' 15, עמ' 53 ש' 15 – 18), ואילו החוב עצמו, 40,000$, שילמו בשניים, שלשה, ארבעה תשלומים (עמ' 53, עמ' 22).

התובעת מכחישה מכל וכל את הטענה כי קיבלה סך של 40,000$ (פרו', עמ' 13, ש' 21 – 23).

13. סבורני כי לא עלה בידי הנתבעים לשכנע, ששילמו סך של 40,000$.

ראשית, הלכה פסוקה היא מימים ימימה כי "נתבע הטוען "פרעתי" נטל השכנוע להוכחת טענתו עליו, ולעולם אינו עובר לתובע" (ע"א 402/59 פויראייזן נ' איזנר פ"ד ט"ו 937, בעמ' 943; רע"א 5438/09 גרוסמן נ' אסלן, פורסם באתר נבו). הנתבעים לא הביאו בדל של ראיה להוכחת טענתם, ודי בכך כדי לדחותה, שכן, כאמור, הנטל בענין זה עליהם. יצוין כי לגבי כל התשלומים שהנתבעים שילמו, הם הקפידו להחתים את התובעת על אישור בכתב (ראה נספחים ה', ו', ו'1 לתצהיר התובעת, ונספח ג' לתצהיר הנתבע). על כן, סביר ביותר להניח, שאילו שילמו סך 40,000$, כטענתם, היה בידיהם אישור או אישורים בכתב על כך, בחתימת התובעת.

שנית, קיימת סתירה ברורה בנקודה זו בין תצהירו של הנתבע לבין עדותו בח"נ בבית המשפט. בתצהירו טען כי שילם לתובעת באוגוסט 2006 סך של 40,000$, ואילו בחקירתו בביהמ"ש טען כי שילם סכום זה בשניים, שלשה, או ארבעה תשלומים (פרו' עמ' 53, ש' 21 – 22), ואינו יודע מתי זה היה, אפשר שבשנת 2006 או 2007 או 2008 (עמ' 53 ש' 10 – 11, עמ' 54 ש' 4). כשנשאל על הסתירה השיב כי אולי עורך דינו לא הבין אותו (עמ' 53 ש' 30), תשובה בלתי משכנעת בעליל.

שלישית, אם שילם את הסך 40,000$ בשנת 2006, או 2007, או 2008, כטענתו, מדוע המשיך (לטענתו) לשלם את הריבית על החוב הזה עד שנת 2010? הרי לא ייתכן (והנתבע אישר זאת) תשלום ריבית על חוב, כאשר קרן החוב נפרעה זה מכבר? (עמ' 52 ש' 19 – 25).

ורביעית, לפי התשלומים שאינם במחלוקת כמפורט בפיסקה 11 לעיל, שולם סך כולל של 272,081$. בנוסף שילם הנתבע לטענתו סך של 50,000$ בדרך של קיזוז חוב שהתובע היה חייב לו (על כך – להלן). יוצא אפוא שלפי גירסתו, נותרה יתרה לתשלום בסך 37,919$ בלבד. מדוע אפוא שילם סך 40,000$? אין זה סביר ששילם סכום העולה על התמורה הנקובה בחוזה.

אני דוחה אפוא את טענת הנתבעים כי שילמו סך של 40,000$.

14. התובעים טוענים בענין זה כי הסכום ששולם ע"י הנתבעים היה בין 20,000$ ל- 30,000$. טענה זו של התובעים מהווה הודאת בעל דין (הפוטרת את הנתבעים מלהוכיח תשלום סכום זה), והם נתפסים על הודאתם לפי הסכום המירבי שלה, דהיינו 30,000$.

התוצאה היא אפוא כי עד כאן הוכח תשלום סך כולל של 302,081$.

טענת קיזוז יתרת הלוואה בסך 50,000$

15. בענין יתרת התמורה טוענים הנתבעים כי בשנת 2002 נתן הנתבע לתובע הלוואה בסך 200,000$, וכי בראשית שנת 2006, יתרת ההלוואה, שהתובע נותר חייב, עמדה על סך 50,000$. לפיכך, סך של 50,000$ ע"ח התמורה שולמו ע"י הנתבעים בדרך של קיזוז יתרת ההלוואה.

16. התובעים מכחישים טענה זו מכל וכל. לטענתם, אכן היה קיזוז, אך לא מן התמורה הנקובה בחוזה (360,000$), כי אם מן התמורה המוסכמת האמיתית (560,000$). מן הסכום של 560,000$, קוזז פיקדון השכירות (שאותו על התובע להשיב לנתבע, עם סיום השכירות) בסך 200,000$, וכך נקבעה התמורה הרשומה בחוזה, בסך של 360,000$, ומן הסכום הזה לא נעשה כל קיזוז, ולא היה ממה לקזז.

אעיר כי אפשר שהקיזוז של פיקדון השכירות נעשה לא בדרך של קיזוז, אלא בדרך של תשלום בפועל, שהרי ביום 2/3/06 (עשרה ימים לפני חתימת החוזה) אישרו הנתבע ומר שוחט במסמך בכתב, שנעשה כהכנה לקראת חוזה המכר (פרו', עמ' 49, ש' 1 – 3), כי הם קיבלו מאת התובעים את מלוא פיקדון השכירות בסך 100,000$, וכי אין להם כל טענה או תביעה בקשר לכך (וראה פרו' עמ' 41, ש' 15 – 18).

17. נשאלת השאלה מדוע נכתב במסמך הנ"ל, כי הוחזר מלוא סכום הפיקדון בסך 100,000$? הרי פיקדון השכירות היה בסכום של 200,000$? והתשובה היא, שהפיקדון אכן היה 200,000$, אולם בחוזה השכירות נרשם רק 100,000$, וסך נוסף של 100,000$ ניתן מבלי שנרשם (ראה סעיף 5 לתצהיר התובע). בנקודה זו, הנתבע אמנם טען בתחילה כי בחוזה השכירות נרשם פיקדון 200,000$, אך אח"כ הודה כי אינו זוכר ואינו יודע כמה נרשם בחוזה (פרו', עמ' 44, ש' 8, ש' 18).

ומאחר שבחוזה השכירות נרשם פיקדון 100,000$, על אף שבפועל היה 200,000$, לפיכך, גם בהחזר/קיזוז הפיקדון (המסמך מ- 2/3/06) נרשם 100,000$, על אף שבפועל הוחזר/קוזז 200,000$ (פרו', עמ' 35, ש' 17 – 20, עמ' 36, ש' 27 – 31, עמ' 37, ש' 29 – 30). גם הנתבע אישר כי במסמך מ- 2/3/06 "זה רשום פה 100, אך זה היה 200" (עמ' 48, ש' 16), "100 רשמנו ו- 100 לא נרשם" (עמ' 48 ש' 30).

18. סבורני כי לא עלה בידי הנתבעים להוכיח ולשכנע כי הם קיזזו סך של 50,000$ מן התמורה החוזית של 360,000$.

ראשית, התובעים העידו כי לא נכונה הטענה שהיה חוב שלהם לנתבעים בגין פיקדון השכירות, וחוב נוסף ונפרד שלהם לנתבעים בגין הלוואה (פרו', עמ' 15, ש' 12 – 14, עמ' 16, ש' 20 – 21, עמ' 34, ש' 1 – 12).

ב"כ הנתבעים נתפס בחקירה הנגדית לכך, שביפוי הכח הבלתי חוזר שהתובע נתן לתובעת למכור את המשק, אחד התנאים היה סילוק של כל החובות/התחייבויות שהוא (התובע) חייב לנתבע, ולא נזכרה שם המלה "פיקדון".

אך התובע הסביר, כי בביטוי חובות/התחייבויות הם התכוונו לפיקדון, שכן, לא היתה כל חבות אחרת פתוחה ביניהם (עמ' 34 ש' 3), והפיקדון הוא אכן בגדר חוב או בגדר התחייבות, הואיל ובסיום השכירות על התובעים להחזיר את הפיקדון לשוכרים, וזה הופך להיות חוב (עמ' 34 ש' 4 – 5, עמ' 36 ש' 4).

בענין הפיקדון/הלוואה של 200,000$ העיד הנתבע כך:

"ש. אתה מסכים אתי שהפיקדון שנתת על פי הסכם השכירות היה 200,000 דולר ולא 100?

ת. אמת.

ש. אתה מסכים אתי שהפיקדון של ה- 200,000 דולר נועד להבטיח שהמשק יחזור במצבו לתובעים אחרי הסכם השכירות?

ת. ה- 200,000 דולר ניתנו הלוואה לאדון קרול שהוא ייסע לרומניה.

ש. לא כפיקדון?

ת. תנסח את זה איך שאתה רוצה. אך בעולם המסחר שלנו זאת הלוואה.

ש. אבל קראתם לה פיקדון?

ת. תקרא לזה איך שאתה רוצה. אני לא יודע מה קראנו לזה. קראנו לו חוב, הלוואה." (פרו', עמ' 51).

סבורני כי מעדותו זו של הנתבע עולה כמעט במפורש, כי "הפיקדון" או "ההלוואה" זה אותו דבר בעיניו, "תקרא לזה איך שאתה רוצה", ולא היו שני סכומים נפרדים – פיקדון של 200,000$, והלוואה של 200,000$. מבחינתו של התובע היה זה פיקדון, להבטיח שהמשק יישמר כמו שצריך בתקופת השכירות, ומבחינתו של הנתבע – "בעולם המסחר שלנו זאת הלוואה" (זו גם ככל הנראה הסיבה לכך, שגם התובעים, בסעיף 5 לכתב התביעה, כינו זאת הלוואה). הנתבע לא אומר שהיה סכום נוסף, נפרד, של הלוואה, שאיננו קשור כלל לפיקדון השכירות. הוא מדבר על אותו סכום, סכום של 200,000$, שהתובעים קראו לו פיקדון, ואילו הוא קורא לו חוב, הלוואה.

לסיכום נקודה זו, הנתבעים לא הוכיחו טענתם, שמלבד ובנוסף לחוב פיקדון השכירות, היה גם חוב הלוואה. אדרבה, מעדות הנתבע משתמע כמעט במפורש, שהוא מודה בטענת התובעים כי היה סכום אחד של 200,000$, בין אם נקרא לו "פיקדון", בין אם נקרא לו "הלוואה".

ומאחר שהסכום הזה במלואו קוזז/הוחזר לנתבעים ביום 2/3/06^[1], ממילא לא נותר כל חוב שהוא של התובעים כלפי הנתבעים, וממילא לא היה לנתבעים ממה לקזז, ודין טענת הקיזוז להידחות.

ושמא יטענו הנתבעים כי במסמך מ- 2/3/06 נאמר במפורש, כי הסכום שהוחזר/קוזז היה 100,000$, ומכאן שנותר עדיין חוב של התובעים, בסך 100,000$ –

ובכן, טענה זו סותרת את עדות הנתבע עצמו, שהודה, ביחס למסמך מ- 2/3/06, כי "זה רשום פה 100, אך זה היה 200" (עמ' 48, ש' 16). "100 רשמנו, ו- 100 לא נרשם" (עמ' 48, ש' 30). ושנית, אם נותר חוב של התובעים בסך 100,000$, אין כל הסבר הגיוני מדוע לטענת הנתבעים קיזזו 50,000$ בלבד. מדוע לא קיזזו 100,000$?

שנית, בחוזה המכר נקבעה התמורה בסך של 360,000$, ואין בו כל איזכור לכך שהתובעים חבים סך 50,000$ לנתבעים, או כי מן התמורה הנקובה בחוזה קוזז או יקוזז סך של 50,000$ שהתובעים חייבים לנתבעים.

שלישית, אין מחלוקת כי הנתבעים לא שלחו הודעת קיזוז, והלכה היא כי זכות הקיזוז אינה משתכללת ואינה בת פועל, ללא הודעת קיזוז (ע"א 377/82 התעשיה האוירית נ' צור גת פ"ד מ"ב (2) 725, בעמ' 735).

ורביעית, אילו נעשה קיזוז, כטענת הנתבעים, סביר ביותר להניח שהם היו מחתימים את התובעת על מסמך בכתב המאשר זאת, כשם שדאגו לעשות ביחס לכל אחד ואחד מהתשלומים ששילמו. אין אף לא תשלום אחד שהנתבעים שילמו, בלא שהחתימו את התובעת על אישור בכתב.

19. לסיכום עד כאן, אני דוחה את טענת הנתבעים כי הם קיזזו סך 50,000$ מן התמורה של 360,000$, הנקובה בחוזה.

הוכח אפוא תשלום סך כולל של 302,081$, ונותרה יתרת חוב בסך 57,919$, שלא שולמה ע"י הנתבעים עד היום. מסקנה זו מתיישבת עם עדות התובעת כי נותרה יתרת חוב של 60,000$ (פרו', עמ' 11, ש' 23 – 24).

20. באשר לטענת הנתבעים כי, מאז חתימת החוזה ועד להגשת התביעה, לא טענו התובעים מעולם, שלא קיבלו את מלוא התמורה, וגם לא שלחו שום מכתב בנדון, טוענת התובעת כי היא כן פנתה אל הנתבעים בע"פ בענין זה, "ביקשתי והוא אמר לי שעכשיו אין לו, ועוד מעט, ואני הסכמתי" (עמ' 12 ש' 2), "בפעמים האחרונות הוא אמר לי שהוא לוקח את ה- 60 אלף דולר, והוא לא יתן לי, והוא פנה לעו"ד" (עמ' 12, ש' 5 – 6). היא לא ראתה צורך לפנות אליו בכתב בענין זה "בגלל שהקונה הוא סוחר, ובעלי גם היה סוחר, יש בין הסוחרים דבר כזה שהולכים על אמון" (עמ' 12 ש' 1). גם התובע נתן תשובה דומה באותו ענין: "בעולם המסחר הרבה עסקים נסגרים בעל פה, ומכבדים שני הצדדים, אחרת הוא שרוף בשוק" (עמ' 40 ש' 5).

אינני מתעלם מחולשת התשובות הללו, אך ייתכן אולי שההסבר נעוץ בטענת התובע (שלא הוכחה) כי בין התובעת והנתבע התנהל רומן (פרו, עמ' 29, ש' 8 – 15, עמ' 40, ש' 6), וזו הסיבה שהתובעת נמנעה (אם היא נמנעה) מלפנות אל הנתבע במפגיע או בכתב בענין יתרת החוב.

ומדוע התובע לא פנה? משום שהוא הרי גר ברומניה, וכלל לא היה מודע לכך שהתשלומים לא שולמו במלואם (ר' תצהיר התובע, סעיף 23), ומלבד זאת, הוא הקנה לתובעת את הזכות לקבלת מלוא התמורה (ראה סעיף 3 ליפ"כ, וכן סע' 20 לתצהיר התובע), כך שענין זה למעשה לא עניין אותו כלל.

מכל מקום, גם אם אניח כי לא היתה כל פניה מאת התובעת אל הנתבעים, משך כל התקופה מאז חתימת החוזה ועד הגשת התביעה, הרי עובדה זו כשלעצמה, הגם שהיא מעוררת סימני שאלה, אינה מהווה הוכחה לתשלום, ואינה באה במקום הגשת ראיות קבילות להוכחת התשלום. כפי שפורט לעיל, לא עלה בידי הנתבעים להוכיח בראיות את טענתם – שנטל הוכחתה מוטל עליהם בלבד – כי שילמו את מלוא התמורה.

21. המסקנה כי הנתבעים לא שילמו סך של 57,919$, מתוך סה"כ התמורה המוסכמת של 360,000$, משמעותה כי הם הפרו את החוזה הפרה יסודית. הדעה השלטת בפסיקה היא, כי כאשר מדובר באיחור ממושך בתשלום, זוהי הפרה יסודית (ד' פרידמן, נ' כהן, "חוזים" אבירם הוצאה לאור, תשע"א-2011, כרך ד', בעמ' 311). במקרה דנן, מדובר לא באיחור אלא באי תשלום כלל ועיקר, ושל חלק לא מבוטל מהתמורה, כך שלא יכול להיות ספק, שעסקינן בהפרה יסודית. יתר על כן, חוזה המכר שבין הצדדים קובע מפורשות, כי המועדים הקבועים בחוזה, כמו גם הוראות סעיף 3 לחוזה, שעניינן בתשלום התמורה ומועדי התשלום, הם תנאים עיקריים של ההסכם. מקום שהצדדים קובעים בחוזה כי תנאי מסוים הוא תנאי עיקרי, הדבר מצביע על כוונה, שהפרתו תהווה הפרה יסודית (פרידמן, שם, בעמ' 321).

אי תשלום המיסים

22. ההפרה השניה היא בכך, שהנתבעים לא שילמו את המיסים בגין העיסקה. חוזה המכר קובע כי הנתבעים הם שיישאו בכל המיסים בגין העיסקה, לרבות המיסים אשר חלים על פי דין על המוכר (ר' סע' 3(א) לחוזה, סע' 3(ב)(4) לחוזה, סע' 8 לחוזה).

ביום 7/5/06 הוגשה הצהרת מס שבח בגין העיסקה, עם שומה עצמית בסך 216,413₪, אך סכום זה לא שולם לשלטונות המס (פרו' עמ' 62 ש' 4 – 6). הנתבעים אינם חולקים על כך שלא שילמו את המיסים בגין העיסקה. כתוצאה מכך נקטו שלטונות המס הליכים נגד התובעים לפי פקודת המיסים (גביה), ואף הטילו עיקולים על משכורתה של התובעת ועל חשבונות הבנק שלה. נכון להיום רשום על שם התובעת חוב למס שבח בסך של 304,000₪, ועל שם התובע רשום נכון להיום חוב למס שבח בסך של 935,500₪ (עמ' 60 ש' 25 – 29). אפילו את מס הרכישה, החל על הנתבעים עפ"י החוק, לא שילמו הנתבעים, ורק לאחרונה הגיעו להסדר תשלומים לתשלום מס הרכישה בתשעה תשלומים, שטרם נסתיימו (נ/1).

23. הנתבעים הן בכתב הגנתם והן בתצהיר ע"ר מטעמם מודים ומאשרים כי אין כל מחלוקת שהם חבים בתשלום מלוא המיסים וההיטלים בגין חוזה המכר, אולם לטענתם נבצר מהם בשלב זה לשלם את תשלומי המיסים, והם מציינים כי יפעלו על מנת להסדיר ענין זה.

הסיבה לכך, לטענתם, שנבצר מהם לשלם היא, שהם תכננו לשעבד את המשק, כנגד קבלת הלוואת משכנתא בנקאית, ובאמצעותה לשלם את המיסים וההיטלים החלים על העיסקה; אולם בפועל, ככל הנראה בעקבות לחצים שהופעלו על ידי התובעים, מסרב המושב לקבל את הנתבעים כחברים במושב, ללא כל סיבה ראויה, וכפועל יוצא מכך נמנע מהם לשעבד את המשק ולקבל את ההלוואה לצורך תשלום המיסים.

24. האמור בכתב ההגנה – כמו גם בתצהיר – כי "נבצר בשלב זה מן הנתבעים מלשלם את תשלומי המיסים בגין העיסקה – שחובת תשלומם חלה על הנתבעים – כאשר הנתבעים מודעים לכך שחובתם לשלם ולהסדיר את מלוא תשלומי המיסים בגין הסכם המכר", מהווה הודאת בעל דין ברורה ומפורשת של הנתבעים, בכך שהפרו את החוזה, באי תשלום המיסים החלים עליהם.

25. הסיבות שהם נותנים לכך (ר' לעיל) לא רק שאינן נכונות, אלא גם אינן רלוונטיות ואינן מהוות הגנה כלפי טענה של הפרת חוזה.

אינן נכונות, משום שביחס לטענה שהתובעים הפעילו לחצים שלא לקבל את הנתבעים כחברים במושב, אין כל הוכחה לטענה זו, והתובעים, כמו גם מזכיר האגודה, מר אורן תלמי, בעדותו בביהמ"ש, שללו טענה זו מכל וכל (פרו' עמ' 19 ש' 33 – 34, עמ' 21, ש' 21 – 24). מלבד זאת יש לציין כי הנתבעים מנועים מלהעלות כל טענה שהיא כלפי התובעים בענין קבלתם או אי קבלתם כחברים באגודה (כך קובע סעיף 4 לחוזה המכר שבין הצדדים). ביחס לטענה שהם לא נתקבלו כחברים, ללא כל סיבה ראויה, מזכיר האגודה מר אורן תלמי מנה בעדותו לא פחות מארבעה נימוקים שונים לאי-קבלת הנתבעים כחברים באגודה (פרו' עמ' 23 ש' 1 – 3, ש' 10 – 12; וכן עמ' 23 ש' 21 – 24; וכן עמ' 23 ש' 29 עד עמ' 24 ש' 3; וכן עמ' 25 ש' 24 – 27).

אינן רלוונטיות, משום "שאחריות חוזית היא אחריות מוחלטת, במובן זה שהיא קמה בדרך כלל במלוא היקפה, בלא תלות באופי ההפרה, בהלך מחשבתו של המפר, או בנסיבות אחרות" (ע"א 3912/90 Eximin נ' טקסטיל והנעלה פראררי פ"ד מ"ז (4) 64 בעמ' 81); "המשיבים אינם יכולים להיבנות מטענה בעלמא כי הדבר נבע מסיבות שאינן תלויות בהם. האחריות החוזית הינה מוחלטת במובן זה שכל סטייה של הקיום בפועל מן החוזה מהווה הפרה של החוזה" (ע"א 4162/02 רנדור נ' דרור מהנדסים פ"ד נ"ח (4) 193, בעמ' 200).

26. העובדה שלא עלה בידי הנתבעים לקבל הלוואה בנקאית, לצורך תשלום המיסים, בוודאי ובוודאי אינה עולה כדי סיכול, והנתבעים אף לא העלו טענת סיכול. הנתבעים היו צריכים לדעת או לצפות אפשרות שמא בקשתם להלוואה לא תיענה, בפרט שהם היו מודעים לכך שהתנאי לקבלת הלוואה הוא – שעבוד המשק, והתנאי לשעבוד המשק הוא – קבלתם כחברים באגודה.

27. בעוד שבכתב ההגנה ובתצהיר מטעם הנתבעים נטען, ובהדגשה, כי אי תשלום המיסים נבע אך ורק בשל חוסר האפשרות לשעבד את המשק ולקבל בגינו הלוואה, וזאת עקב אי קבלתם כחברים במושב, הרי במהלך המשפט צצה בפי הנתבעים סיבה חדשה לכך שלא שילמו את המיסים. הסיבה היא, שבהצהרת מס שבח שהוגשה ע"י התובעים, או, ליתר דיוק, בבקשה לפטור ממס בגין דירת מגורים, לא חתם התובע בעצמו, אלא התובעת חתמה פעמיים, פעם אחת בשם עצמה, ופעם שנייה – בשמו, מתוקף יפוי כח. לצורך קבלת פטור ממס שבח, חובה על מבקש הפטור לחתום בעצמו. שלטונות המס אינם נותנים פטור על סמך בקשת פטור, שנחתמה ע"י אדם אחר, עפ"י יפוי כח (פרו' עמ' 60 ש' 16 – 17, עמ' 63 ש' 21). לפיכך לא קיבל התובע פטור ממס שבח בגין בית המגורים, וחויב במס שבח, בגין הבית, העומד נכון להיום על סך של 609,000₪ (עמ' 60, ש' 26). לטענת הנתבעים, הימנעותו של התובע מלחתום בעצמו על טופס בקשת הפטור מהווה הפרת חוזה מצידו, אשר גרמה לכך, שסכום המס הכולל, שעליהם לשלם בגין העיסקה, גבוה בהרבה מכפי שהיה צריך להיות, וזו הסיבה לכך שלא שילמו^[2].

28. אינני מקבל טענתם זו של הנתבעים.

ראשית, הנתבעים מצהירים, במפורש ובמודגש, בכתב הגנתם ובתצהיר ע"ר מטעמם, כי אי תשלום המיסים נבע אך ורק בשל חוסר האפשרות לשעבד את המשק ולקבל בגינו הלוואת משכנתא. מכאן שכל נימוק אחר, חדש, שהם מעלים כיום, ואשר צץ לראשונה רק במהלך המשפט, ולא הועלה ע"י הנתבעים בכתב ההגנה או בתצהירם, מהווה גירסה כבושה, ואיננו אמת. אעיר גם כי מעדותו של הנתבע עולה שהוא לא באמת יודע מהו הנימוק המיסויי שבעטיו כביכול נמנע מלשלם את המיסים. לדבריו, "הוא (התובע) צריך להביא חתימה, ועו"ד שחתמה את החוזה ביקשה מאשתו של קרול להביא חתימת חוזה מרומניה..." (???) (פרו' עמ' 45 ש' 16 – 17). ובהמשך: "לי אין בעיה לשלם את הכל. שיחתום אז מחר אני משלם. הוא צריך להביא חתימה ממס שבח ואין לי מושג מה בדיוק" (עמ' 46 ש' 11 – 12). ככל הנראה מאן דהוא נתן לנתבעים עצה משפטית בדיעבד בענין זה, אך הנתבע עד היום לא ממש מבין מהי החתימה החסרה ומדוע, ועל כן ברור – כפי שגם עולה מפורשות מתצהירו – שלא זו הסיבה לכך שנמנע מלשלם את המיסים. הסיבה האמיתית היא חוסר יכולת כלכלית, משום שמדובר במיסים בסכום גבוה, והדבר מחייב נטילת הלוואה.

עדותו של הנתבע כי "לי אין בעיה לשלם את הכל. שיחתום אז מחר אני משלם" איננה עדות אמת, שהרי בהמשך עדותו נשאל האם יש לו הכסף לשלם את המס, והשיב: "אין לי את הכסף. אני חייב לקחת משכנתא" (עמ' 54 ש' 18).

שנית, "הפטור ממס שבח הינו זכות אישית, השייכת לחייב עצמו" (פש"ר (ת"א) 1494/00 בש"א 20896/02 לוי יצחק בפש"ר נ' הכנ"ר, פורסם בנבו, החלטה מיום 1/9/03). התובע לא התחייב כלפי הנתבעים לחתום על בקשה לפטור ממס, או לוותר על הזכות לפטור ממס (שהיא כאמור זכות אישית הקנויה לו) ולהקנות אותה לנתבעים, ואינני מקבל את הטענה כי סעיף 7(א) לחוזה חייב אותו לעשות כן. סעיף 7(א) לחוזה עניינו במתן סיוע אדמיניסטרטיבי-טכני לנתבעים, בחתימה על טפסים ומסמכים המהווים חלק מהפרוצדורה של העברת הזכויות על שמם. אין עניינו בהקניית זכויות מהותיות, זכויות כספיות, לנתבעים, כגון הזכות של התובע לפטור ממס שבח. לא נאמר בסעיף, ולא משתמעת ממנו, התחייבות להקנות לנתבעים הטבה כספית מפליגה (פטור ממס), המגיעה לתובע. לו זו היתה הכוונה, אין ספק שהצדדים היו מציינים זאת בצורה ברורה ומפורשת. לא זו בלבד שאין בחוזה זכר ורמז להתחייבות של התובע להקנות את הפטור ממס לנתבעים, נהפוך הוא, החוזה מדבר מפורשות על תשלום כל המיסים, ע"י הנתבעים. הנה, מדובר על תשלום מלא ובפועל של כל המיסים, לא על ניצול של פטור ממס. אין בחוזה כל תנאי, כי הנתבעים יישאו בתשלומי המיסים, בתנאי שהתובע יחתום על בקשה לפטור ממס. כמו כן, ביפוי הכח שהתובע נתן לתובעת, הבהיר התובע היטב כי אחד התנאים למכירה הוא, שכל המיסים ישולמו במועד על ידי הקונה ועל חשבונו בלבד. גם כאן: תשלום. לא ניצול של פטור ממס (וראה תצהיר התובע, סע' 25, סע' 28, תצהיר התובעת, סע' 17).

שלישית, טוען ב"כ הנתבעים בסיכומיו, כי התובעים יכלו להחליט שאינם מבקשים פטור ממס שבח, ואילו כך החליטו – לא היתה יכולה להיות לו כל טענה כלפיהם בענין זה. אך לא כך החליטו התובעים: בטופס הצהרת מס שבח, שהוגש לשלטונות המס, כן נתבקש פטור ממס עבור שני התובעים. מכיוון שכך, מחויב היה התובע לחתום בעצמו על טופס הבקשה לפטור ממס (ר' פרו', עמ' 96, עמ' 98). אינני מקבל טענה זו. גם אם התובעת התיימרה לבקש פטור ממס בשם שני התובעים, היא לא יכלה לעשות זאת. מי שמבקש פטור ממס חייב לחתום על בקשת הפטור בעצמו, ולא שאחר יחתום בשמו, על פי יפוי כח (פרו', עמ' 60, ש' 16 – 17. עמ' 63, ש' 21). הבקשה לפטור ממס, שהתובעת חתמה על דעת עצמה, בשמו של התובע, מתוקף יפוי הכח, איננה תופסת, ואינה מתקבלת ע"י שלטונות המס. מי שהיה צריך לחתום על הבקשה לפטור של התובע, הוא התובע. והנה, ב"כ הנתבעים מודה ומאשר במפורש, שהתובע רשאי היה להחליט שהוא איננו רוצה לבקש פטור ממס, ובמקרה כזה, היה על הנתבעים לשלם את המס המלא, ולא היתה יכולה להיות להם כל טענה נגדו (ר' פרו' עמ' 97 ש' 4 – 8, עמ' 98 ש' 1 – 2, ש' 11 – 14). והרי זה בדיוק מה שקרה בפועל?!

ורביעית, התירוץ בדבר אי חתימת התובע בעצמו על בקשה לפטור ממס שבח אינו נותן מענה לשאלה מדוע לא שילמו הנתבעים את המיסים החלים על התובעת (פרו' עמ' 54 ש' 9 – 11); מדוע לא שילמו את המיסים בגין המשק (דבר שאין לו כל נגיעה לפטור ממס על דירת המגורים) (עמ' 62 ש' 20 – 26); מדוע לא שילמו את חלק המס של התובע שאינו שנוי במחלוקת (אותו חלק שהיה חל עליו בכל מקרה, גם לו ביקש וקיבל פטור ממס על הדירה) (עמ' 54 ש' 12 – 14); ומדוע לא שילמו אפילו את מס הרכישה, החל מלכתחילה עליהם, ואשר בוודאי אין לו כל קשר לסוגיית הפטור ממס שבח (רק לאחרונה הסדירו הנתבעים את מס הרכישה, בהסדר תשלומים, שטרם נסתיימו).

29. לסיכום, אני דוחה הטענה כאילו היתה לנתבעים סיבה מוצדקת להימנעותם מתשלום המיסים, והיא – הימנעותו של התובע מלחתום בעצמו על בקשה לפטור ממס שבח.

30. אין כל ספק כי אי תשלום המיסים ע"י הנתבעים מהווה הפרה יסודית של החוזה, בין משום שהוראות סעיף 3 לחוזה המכר (הקובעות, בין היתר, כי המיסים יחולו על הנתבעים, ראה סעיף 3(ב)(4) לחוזה) נקבעו כתנאים עיקריים של החוזה (ר' סע' 12); בין משום שהטלת המיסים על הנתבעים היוותה, ביפוי הכח, תנאי לעיסקה (וראה סע' 13, 15, 16, 19, 21, 24, 26, 27, לתצהיר התובע); ובין משום שלא יכול להיות ספק בכך שהתובעים לא היו מתקשרים בחוזה אילו ראו מראש את ההפרה ותוצאותיה, היינו, קיומו של חוב, בשלטונות המס, במאות אלפי שקלים, על שם התובעים, והטלת עיקולים על משכורתה וחשבונותיה של התובעת (ראה סע' 33, 34 לתצהיר התובעת, וסע' 27 לתצהיר התובע). ואזכיר גם, שההפרה לא תוקנה עד היום הזה, כמעט שבע שנים אחרי חתימת החוזה, ושנתיים ומחצה אחרי הצהרת הנתבעים בכתב הגנתם, כי הם יפעלו בהקדם להסדיר את תשלום המיסים.

ביטול החוזה בעקבות ההפרות

31. בעקבות הפרתו היסודית של החוזה ע"י הנתבעים (בין באי תשלום מלוא התמורה; בין באי תשלום המיסים) זכאים היו התובעים לבטל את החוזה, והם עשו כן, בכך שהגישו תביעתם זו, לביטול והשבה. כידוע, הגשת תביעה לביטול ולהשבה עשויה כשלעצמה להיחשב כהודעת ביטול (ע"א 294/92 דרוק נ' אליאסיאן פ"ד מ"ז (3) 23, בעמ' 29 – 30). בסיכומיו, העלה ב"כ הנתבעים את הטענה, שהודעת הביטול לא ניתנה תוך זמן סביר, אלא שטענה זו הועלתה לראשונה בסיכומים, ועל כן, אין להיזקק לה. יוער כי הנתבעים בכתב הגנתם התייחסו במפורש ובאופן ענייני לסעד הביטול (ר' סע' 30.2 וסע' 32 לכתב ההגנה), אך אין זכר ורמז לטענה שלא ניתנה הודעת ביטול תוך זמן סביר. לא ניתן להעלות טענה זו לראשונה בסיכומים. לפיכך, דין הטענה להידחות, מטעם זה בלבד. בנוסף, וכהערת אגב בלבד אציין, שהודעת ביטול יש למסור "תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על ההפרה". לתובע נודע על הפרות החוזה ע"י הנתבעים רק בסמוך להגשת התביעה (תצהיר התובע, סע' 22, 23), כך שלגביו בוודאי לא חלף הזמן הסביר למתן הודעת ביטול. אשר לתובעת, לה נודע על אי תשלום המיסים ע"י הנתבעים כאשר קיבלה לראשונה את דרישות התשלום משלטונות המס, ביולי 2009 (נספחים ז'1 – ז'3 לתצהיר התובעת). פרק הזמן שחלף מיולי 2009 ועד הגשת התביעה באפריל 2010 (תשעה חודשים) הוא, בנסיבות הענין, זמן סביר, בשים לב בין היתר לכך שהנתבעים טרחו כל הזמן להציג מצג – והמשיכו להציג מצג זה גם בכתב הגנתם ובתצהירם – כאילו הם מתכוונים בקרוב מאד להסדיר את תשלום המיסים (ר' סע' 30.1 לכתב ההגנה, וסע' 28.1 לתצהיר ע"ר של הנתבע). משלא עשו כן, וחלפו תשעה חודשים, הוגשה התביעה. כאמור, בנסיבות הענין, זהו זמן סביר.

טענת הנתבעים להשקעות במשק

32. ביטול החוזה מחייב השבה, היינו, השבת התמורה ששולמה – לידי הנתבעים, והשבת המשק – לידי התובעים. אלא שהנתבעים טוענים כי השקיעו השקעות כספיות עצומות במשק, בסכום כולל של 2,080,000₪, וזאת לצורך בניית סככות, עבודות חשמל, גידור, כלובים, מערכות איוורור, ועוד ועוד, הכל כמפורט בתצהיר הנתבע, סעיף 23. לטענתם, יש להתנות את הביטול בהשבת מלוא ההשקעות הללו לידיהם.

התובעים מכחישים טענה זו. לגירסתם, הנתבעים לא ביצעו כל השקעה במשק. ההשקעות שהם עשו היו ברמת תחזוקה שוטפת, ולא מעבר לכך (תצהיר התובעת, סע' 36). ה"השקעה" היחידה שביצעו הנתבעים היא בניית סככה אחת, ללא היתר, והיא לדברי התובעים "לא שווה כלום, שכן היא ללא היתר בניה, והיא לא חוקית" (תצהיר התובעת, סע' 38). הנתבע אישר בעדותו, שהוא לא יכול היה לקבל היתר בניה, לצורך בניה כלשהי במשק (עמ' 49, ש' 24 – 26), ושהסככה נבנתה ללא היתר (עמ' 49 ש' 30 – 31).

33. הנתבעים לא הציגו כל ראיות להוכחת ההשקעות הנטענות שלהם במשק, בהיקף נטען של כ- 2 מיליון ש"ח, או בכל סכום אחר. הדבר היחיד שהוצג הוא – צילומים, בהם רואים את הרפת וחלקים אחרים של המשק והבית. מן הצילומים לא ניתן כמובן לדעת מה היה המצב לפני העיסקה, ומה בוצע (אם בוצע) ע"י הנתבעים לאחר העיסקה. הצגת צילומים איננה הדרך להוכיח השקעות. את זאת היה על הנתבעים להוכיח אם בדרך של הגשת מסמכים, כגון חוזים, הצעות מחיר, חשבוניות, קבלות, ספרי חשבונות, אישורי תשלום, ואם ע"י העדת הקבלנים והפועלים שביצעו את העבודות הנטענות הללו. דבר מכל אלה לא נעשה. ואזכיר שוב כי הנתבע אישר בעדותו שהוא כלל לא היה יכול לקבל היתר בניה, לצורך בניה במשק (פרו' עמ' 49 ש' 24 – 26), ואם כך ברור שכל שבנה (אם בנה) נבנה ללא היתר ואיננו חוקי.

לסיכום נקודה זו, הנתבעים לא הוכיחו טענתם כי השקיעו השקעות במשק, ובוודאי לא הוכיחו – אף לא בקירוב – את סכום ההשקעות הנטענות הללו.

34. משקבעתי כי הנתבעים הפרו את החוזה הפרות יסודיות, זכאים התובעים לפיצויים מוסכמים מראש לפי הוראות החוזה בסך השווה ל- 30,000 דולר. כמו כן, משבוטל החוזה, חייב כל צד להשיב למשנהו את מה שקיבל על פי החוזה, היינו על התובעים להשיב את מלוא הסכומים שקיבלו, ועל הנתבעים להשיב את המשק. מן ההשבה המגיעה לנתבעים יש לקזז את הפיצויים המוסכמים מראש. התובעים טענו בכתב התביעה כי יש לקזז, בנוסף, גם את הכספים שעוקלו ע"י שלטונות המס ממשכורותיה של התובעת (סך 2,843₪, ר' נספח ח'2 לתצהיר התובעת, וסך נוסף של 4,278₪, ר' פרו', עמ' 61, ש' 17 – 22). אינני מקבל טענה זו, שכן, לא ניתן לתבוע גם פיצויים מוסכמים מראש, וגם, במצטבר, פיצויים רגילים בהוכחת נזק, מקום ששניהם מתייחסים לאותו ראש נזק (ג' שלו, י' אדר "דיני חוזים-התרופות, לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי", דין הוצאה לאור, התשס"ט-2009, בעמ' 83, ה"ש 40, וכן בעמ' 522).

סיכום

35. לאור כל האמור לעיל, אני מקבל את התביעה, וקובע כלהלן:

(א) החוזה בוטל כדין ע"י התובעים, עקב הפרתו היסודית ע"י הנתבעים.

(ב) התובעים זכאים לתשלום הפיצוי המוסכם מראש בסך בשקלים השווה ל- 30,000 דולר, דהיינו סך 110,760₪, נכון ליום הגשת התביעה (11/4/10), ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 11/4/10 ועד התשלום בפועל.

(ג) הנתבעים ישיבו לידי התובעים את המשק (כולל בית המגורים והמשק החקלאי), והתובעים ישיבו לידי הנתבעים את הסכומים ששולמו על ידם, כמפורט מטה, בקיזוז הפיצוי המוסכם מראש כאמור לעיל.

1. סך 960,000₪ בתוספת הצמדה וריבית כחוק מיום 10/4/06 ועד התשלום בפועל.

2. סך 284,352ש"ח בתוספת הצמדה וריבית כחוק מיום 10/5/06 ועד התשלום בפועל.

3. סך 114,060₪ בתוספת הצמדה וריבית כחוק מיום 1/1/09 ועד התשלום בפועל (סכום זה משקף את אותם 30,000$, שקבעתי כי שולמו ע"י הנתבעים, אולם מועדי התשלום אינם ידועים, ואת הסכום קבעתי לפיכך לפי שער הדולר ביום 1/1/09).

(ד) הנתבעים יישאו בתשלום האגרה במלואה, וכן בתשלום שכ"ט עו"ד של התובעים בסך 65,000₪ כולל מע"מ, ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק, על האגרה – מיום תשלומה, ועל שכ"ט עו"ד – מהיום, ועד התשלום בפועל.

התובעים רשאים לקזז סכומים אלה מן הסכומים המושבים לנתבעים, כאמור בפיסקה (ג) לעיל.

ניתן היום, ג' טבת תשע"ג, 16 דצמבר 2012, בהעדר הצדדים.

המזכירות תשלח פסק דין זה לצדדים בדואר.

1. ובפיסקה 17 לעיל הוסבר כי במסמך מיום 2/3/06 נרשם כי הסכום שהוחזר לנתבעים הוא 100,000$, אך הסכום שהוחזר בפועל היה 200,000$. ↑

2. טענה זו אמנם לא נזכרה בכתב ההגנה אך היא מופיעה בכתבי הטענות (סע' 38 – 39 לכתב התביעה; סע' 5 – 6 ל"בקשה לצירוף מסמכים", שהוגשה ע"י התובעים) והוזכרה ע"י ב"כ הנתבעים בדיונים (פרו' עמ' 41 ש' 4 – 6), כמו גם בחקירות של העדים, כך שגם אם יש בכך שינוי חזית או הרחבת חזית, הרי ב"כ התובעים לא התנגד לכך, ואף הגיב עניינית לטענה.

   לעומת זאת, הטענה שאי חתימת התובע על בקשה לפטור ממס מהווה הפרת חוזה מצידו, היא טענה חדשה, שהועלתה לראשונה בסיכומים, ומהווה שינוי/הרחבת חזית, ודינה להידחות. ↑