בפניי תביעה ותביעה שכנגד ובמסגרתה תאונת דרכים מיום 6.9.09 שהתרחשה בכביש 444 מכיוון טייבה לטירה. לפי גרסת התובעת, ביום התאונה נסע בנה עם רכבה בכביש האמור, כאשר לפתע הגיחה הנתבעת עם רכבה מכיוון תחנת דלק, כשלימינה תמרור "עצור" מבלי שנתנה לו זכות קדימה ופגעה ברכבה וגרמה לנזקים המתוארים בכתב התביעה.

גרסתה של הנתבעת לקרות האירוע התאונתי אשר הפכה ממגן לחרב, שכן גם הוגשה תביעה שכנגד, כאמור, הינה שעצרה באופן מוחלט ביציאה מתחנת הדלק, ביקשה לפנות שמאלה לכביש 444 לכיוון צפון, הכביש מכיוון דרום היה פקוק, ותוך כדי כך עצר צד ג' כלשהו את רכבו, אפשר לה לעבור לנתיב השני ולהשתלב למעשה בנתיב שבו ביקשה להשתלב מלכתחילה. היא החלה את נסיעתה, כבר כמעט והשתלבה בנתיב, ולפתע התנגש בה בעוצמה נהג התובעת וגרם לנזקים ברכבה המתוארים בכתב התביעה שכנגד.

לפני בית-המשפט עמדו תמונות זירת האירוע, הודעות הצדדים במשטרה והודעת צד ג', כתבי הטענות וכן חוות-דעת שמאי הצדדים.

יוער כי במאוחר לדיון בתיק זה התברר לבית המשפט כי זהות הנהגת ברכב אינה הנתבעת המקורית שהינה אמה כי אם בתה. נתון מהותי זה הוסתר מעיני בית המשפט והוצג ככזה על ידי הנתבעת במקור.

יודגש כי לכל אורך הדרך ביקשה האם לחפות על בתה ולקחת על כתפיה את האחריות לתאונה. הדברים נלמדים בין היתר מכתב ההגנה המקורי שהוגש לתיק, במסגרתו הודתה האם בנהיגה ברכב (ראה סעיף 4 לכתב ההגנה) אלא שמפאת גילוי מאוחר של זהות הנוהג ברכב, הודתה האם בפני בית המשפט כי היתה זו בתה אשר נהגה ברכב (ראה עמ' 2 ש' 3-4 לפרוטוקול הדיון מיום 29.11.12), הודאה עליה חזרה בתה בדיון היום. להבנתי, הסתרת עובדה זו בנוגע לזהות הנוהג ברכב ולקיחת אחריות של אדם אחר במקומו הינה חמורה ואף גרמה להתמשכות ההליכים בתיק.

לגופם של דברים, לאחר שקלול עדותם של נהג הרכב התובעת בדיון הקודם מיום 29.11.12 ועדותה של והנתבעת היום בפניי– הגעתי לכלל מסקנה כי יש להטיל את האחריות לקרות הארוע התאונתי באופן מלא על הנתבעת.

מסקנתי זו השתכללה מזיקוק עדותם של העדים וההבנה עליה אין מחלוקת כי הנתבעת יצאה מפתח תחנת הדלק כשלצידה הימני תמרור "עצור" המחייב עצירה מוחלטת בכניסה אל נתיב הנסיעה אליו ביקשה להשתלב, כשהוא פנוי. לא השתכנעתי כי הנתבעת שהתה כדבעי לחובתה לפעול על פי התמרור עצור שלצד הדרך ממנה הגיעה. במסגרת עדותה היום בפניי העידה הנתבעת כי ראתה את התמרור "עצור" טרם שביקשה לפנות שמאלה אל נתיב הנסיעה הנגדי, לצדה הימני היה פקק תנועה, היא חיכתה לשיטתה קמעא, אלא אז הגיע רכב צד ג' שאיפשר לה להשתלב בנתיב הנסיעה אליו ביקשה להיכנס. לעמדתה, לאחר שהסתכלה שמאלה וימינה וראתה שאין רכב בכביש, היא יצאה את פתח תחנת הדלק ואז ארעה התאונה. הנתבעת לא ידעה להבהיר לבית-המשפט כיצד מתיישבת גרסתה וחובתה לאפשר לרכבים שבנתיב הנסיעה לחלוף על פניה, עם התרחשות התאונה בפועל בנתיב הנסיעה ממנו הגיע נהג התובעת הזכאי שהתובעת תעצור את רכבה על מנת לאפשר לו לחלוף על פניה ועם העבודה עליה אין עוררין – כי לא היתה כל בעיית ראות באופן שמנע ממנה לבחון את נתיב הנסיעה משמאל לה- אליו ביקשה להשתלב. על פי תמונות זירת הארוע שהוצגו בפני בית-המשפט ניתן לראות בבירור כי לתובעת עמדה ראות מקסימלית של לפחות 100 מ' מצד שמאל אליו ביקשה להשתלב שכן מדובר בכביש דו נתיבי פתוח, אזור התאונה הינו אזור של תחנות דלק, רחב היקף ושטוח, במרחק רב ממנו בנויים בתים נמוכי קומה, כך שלנהגים הנוסעים בנתיב האמור אין בעיית ראות המקשה עליהם לבחון את הרכבים החולפים על פניהם. יצויין כי לעמדה זו גם היתה שותפה הנתבעת אשר העידה כי היתה ראות טובה וכי עסקינן בכביש המאפשר ראייה לטווח ארוך (שם, בעמ' 5 שורות 20-21 לפרוטוקול הדיון).

על כן הנתבעת התקשתה להפיס את דעתי באשר לסיבה בגינה התרחשה התאונה תוך שהיא חולפת את הצומת המתומרר. באשר לטענה כי נהג התובעת נסע במהירות מופרזת, לעניין זה אציין כי עדותה של הנתבעת בנדון היתה עדות מהסברה שכן הנתבעת אינה יודעת מה היתה מהירותו של נהג התובעת, היא העידה כי סברה שמהירותו גבוהה אך לא ידעה לציין זאת שכן לא ראתה את רכב התובעת עובר לתאונה, תוך שמנגד הדבר מחזק את גרסתה של התובעת דווקא כי הנתבעת לא עשתה דיי בכדי לבחון את תוואי הדרך אליו ביקשה להשתלב שכן עת הודתה כי לא ראתה את רכב התובעת עובר לתאונה אזי וממילא בהעדר סיבה אובייקטיבית לכך כדוגמת בעיית ראות מודה היא בפה מלא כי חצתה צומת לא פנוי בניגוד לתמרור עצור.

באשר לטענתה של הנתבעת כי כבר כמעט והשתלבה בנתיב נסיעתה הנגדי טרם שרכב התובעת התנגש בה. איני יכול לקבל גרסה זו שכן כבר למדנו כי הנתבעת לא ראתה את רכב התובעת עובר לתאונה. זאת ועוד, אזורי הפגיעה ברכבה עליהם העידה הנתבעת והחופפים גם את חוות דעת השמאי מטעמה ותמונות הנזק מלמדים על פגיעה בחלקו הקדמי שמאלי של רכבה כאיזור שבו נפגשו לראשונה הרכבים.

נתון זה אינו מתיישב עם טענתה של הנתבעת בנוגע להשתלבות מוקדמת בנתיב הנסיעה הנגדי, שכן אילו כך היה קורה באמת, היינו צפויים לפגיעה אחורית ברכבה בידי רכב התובעת להבדיל מפגיעה קדמית המעידה על כך שהנתבעת לא הספיקה להיכנס ולו חלקית לנתיב הנסיעה אליו ביקשה להשתלב. משאלה מוקדי הפגיעה ברכבים המעורבים, ניתן להסיק שהתאונה קרתה תוך יציאה פתאומית של רכב הנתבעת אל עבר נתיב נסיעת רכב התובעת ומפגש הרכבים התרחש במרכזו או בתחילתו של נתיב נסיעת רכב התובעת.

האמור לעיל גם מתיישב עם עדותו של נהג התובעת ביום 29.11.12, על פיה הנתבעת הגיחה לנתיב נסיעתו באופן פתאומי ומבלי שהסתכלה קודם לכן ובחנה אפשרות לעשות כן. יתרה מכך, נהג התובעת העיד כי ביקש להזהיר את הנתבעת טרם כניסתה אל נתיב נסיעתו בכך שצפר לה אולם היא לא שעתה לצפירותיו וכך גרמה למפגש שבין הרכבים.

באשר לפן ראייתי נוסף המחזק את גרסתה של התובעת, פן זה נוגע לעובדה שברכבה של הנתבעת ישבה לצידה חברתה הטובה אשר לא טרחה להתייצב להעיד לטובתה מסיבות הקשורות עמה הגם שלטענת באת כוחה בפתח הדיון היום, היא התבקשה על ידה לעשות כן. כל שכן לא הובא להעיד נהג צד ג' אשר איפשר לנתבעת להשתלב בנתיב נסיעתו ובענין זה אציין כי עמדו בפני הנתבעת ימים רבים מאז פתיחתו של תיק זה בשנת 2012 לבקש לזמנו ולאתרו כדבעי, אלא שנושא זה התאחר והשתהה שלא לצורך, כאשר אך אמש הוגשה בקשה שנדחתה לדחות את הדיון מטעמה מהטעם שהזימון לדיון מטעם בית-המשפט לעד זה לא צלח. משכך עמדה בפני בית המשפט בהודעתו במשטרה אשר עיון בה מלמד כי היא אינה מחזקת את גרסת הנתבעת שכן הודעה זו הינה פירוט יבש של עובדות האירוע על יסודן אין ללמוד אודות אפשרות של הטלת אשם תורם לפחות על נהג התובעת.

על יסוד האמור, אני קובע כי הנתבעת אחראית לקרות האירוע התאונתי באופן מלא.

באשר לנזק הנתבע – אביה של הנתבעת ציין בתום הדיון היום כי הציע לתובעת לרכוש לה על חשבונו רכב אחר תחת זה שניזוק, אלא שהיא סירבה לכך ובד בבד טען כי הנזקים המתוארים בחוות-הדעת השמאי מטעמה מנופחים.

באשר לטענה הראשונה הטמונה בחובת התובע להקטין את נזקו – לא מצאתי כל תימוכין לטענה זו בכתב ההגנה, מה גם שמנגד טען בעלה של התובעת כי אין שחר לדברים. לגרסתו, הוא דווקא היה מוכן להצעתו של אבי הנתבעת ואף התייצב עמו במגרש מכוניות לשם בחירת רכב חלופי, אלא משנבחר רכב דאג אביה של הנתבעת לא לשלם עבורו ובכך כשלו המאמצים לסיים את הסכסוך מחוץ לכותלי בית-המשפט.

באשר לטענת ניפוח הנזקים – מטעם הנתבעת לא צורפה חוות-דעת נגדית, כל שכן השמאי מטעם התובעת לא התבקש על ידה להתייצב לדיון היום לשם חקירתו על חוות דעתו ובנסיבות ואף לאחר עיון בחוות-הדעת לא נותר לי אלא לקבלה ככתבה וכלשונה.

לאור כל האמור במקובץ, אני קובע כי הנתבעת תשלם לתובעת סך של 31,561 ₪ בגין הנזק הישיר לתאונה, בצירוף סך של 1,200 ש"ח מתוך 2,000 ₪ בגין רכיב עגמת נפש שנתבע, שכן התרשמתי כי במקרה זה שלפנינו הנתבעת בשיתוף פעולה מסיבי של בני משפחתה עשתה כל אשר לאל ידה למשוך את ההליכים בתיק, למנוע פיצוי לתובעת משך תקופה ארוכה ביודעה כי האחריות לתאונה רובצת על כתפיה, ובשים לב לדברים שציינתי בפתח פסק הדין כי כחלק ממהלכים אלו הוסתרה מעיני בית-המשפט זהותה של הנהגת ברכב דבר שהוביל להתמשכות ההליכים. בסה"כ תשלום הנתבעת לתובעת סך של 32,761 ₪ בצירוף הפרשי ריבית והצמדה למדד מיום 6.9.09 (מועד התאונה).

לסכום הנ"ל יתווסף שכ"ט עו"ד בשיעור 11.7% מהסכום הכולל הנפסק (כולל רכיב הריבית וההצמדה הפסוק) ואגרת בית משפט ששולמה בפתיחת התיק ע"ס 435 ₪.

מלוא הסכומים האמורים ישולמו בתוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן, ישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל.

המזכירות תשלח פסק הדין בדואר לצדדים.

ניתן היום, כ"ב אייר תשע"ג, 02 מאי 2013, בהעדר הצדדים.