בפניי תובענה כספית מיום 12.4.2010 מכח חוק איסור לשון הרע , התשכ"ה – 1965 בסך של 100,000 ₪ .

רקע עובדתי וטענות הצדדים :

1) התובע שימש במועדים הרלוונטיים לתובענה כשוטר בדרגת נגד במשטרת ישראל . הנתבע 1 שימש במועדים הרלוונטיים לתובענה כקצין בדרגת רפ"ק וכמפקד תחנת "גולן" בישוב קצרין . בתאריך 1.9.2009 החליט הנתבע 1 לערוך לתובע ראיון עבודה , בעקבות החלטת הנתבעת לשבצו לעבודה במסגרת תחנת "ירדן" הנמצאת בישוב ראש-פינה לאחר 12 שנות עבודה בהן הועסק במסגרת תחנת "גולן" שבקצרין . יודגש , כי הנתבע 1 נמחק מכתב התביעה בתאריך על פי החלטת ביהמ"ש מיום 30.6.2011 .

2) לגרסת התובע , במהלך ראיון העבודה הציג בפניו הנתבע 1 דף הכולל ראיון מיום 13.7.2008 , וזאת חרף העובדה שהתובע לא עבר את אותו ראיון באותו מועד . לטענת התובע , במהלך אותו ראיון עבודה , הטיח בפניו הנתבע 1 טענות שקריות מהן עולה , כי התובע התנהג באופן גזעני כלפי בני העדה הדרוזית , וכי הדבר הוביל להחרמתו על ידי בני העדה הדרוזית המשרתים בתחנה . אליבא דעמדת התובע , הנתבע 1 אף הגדיל עשות והוציא את דיבתו רעה בפני קצין בודק , אשר מונה לחקור את תלונתו של התובע , עת ציין בפני הקצין הבודק במהלך החקירה כהאי לישנא: "גזעני כלפי הדרוזים , דבר שהביא להוצאת חרם על השוטר על ידי בני העדה הדרוזית ששירתו בתחנה יחד עם השוטר" . כאשר בהמשך הריאיון הבהיר הנתבע 1 בפני הקצין הבודק , כי לא אחת נמצא התובע כאדם בלתי אמין וכשקרן .

3) לגרסת התובע , עדות זו כוללת בחובה אמירות שיש בהן משום דברי לשון הרע כלפיו , מאחר והדברים הועברו לידיעת מפקדיו הבכירים , אשר החליטו לנקוט כנגד התובע יד קשה על לא עוול בכפו , וכי האמירות הללו הובילו להחרמתו של התובע על ידי בני העדה הדרוזית אשר שירתו עמו בתחנת "גולן" . התובע מוסיף וטוען , כי האמירות הללו חסמו בידיו את האפשרות להתקדם לתפקידים בכירים יותר במסגרת המשטרה ולהתקדם בדרגותיו , וכן גרמו לו לטרדה רבה ולשיבוצו מחדש בתחנה המרוחקת מרחק רב מביתו – דבר אשר אילץ אותו להשתרך בדרכים באמצעות תחבורה ציבורית בשל כך ששובץ לעבודה בתחנת ראש-פינה .

4) בתאריך 21.10.2009 הגיש התובע תלונה בכתב לנציב קבילות השוטרים והסוהרים בה הלין על העברתו מתחנת "גולן" לתחנת ראש-פינה , המרוחקת כ – 70 ק"מ ממקום מגוריו ברמת-הגולן . במסגרת אותה תלונה ציין התובע , כי החלטת הנתבעת להעבירו לתחנת ראש-פינה , נובעת מהכנסת מסמכים מזויפים לתיקו האישי וכן גם בשל היעלמותם של מסמכים אחרים מתוך תיקו האישי . בד בבד עם הגשת תלונה זו , הלין התובע בפני סגן מפקד המחוז , תנ"ץ זוהר דביר , על היעלמותם של מסמכי ראיונות מתוך תיקו האישי של התובע וכן גם ביחס להכנסת אותו עותק של הריאיון אשר לא התקיים בפועל , אל תוך תיקו האישי של התובע . אי לכך , החליט נציב הקבילות (עו"ד עליזה קרבץ) בתאריך 13.12.2009 , כי בהתאם לחוק המשטרה (דין משמעתי , בירור קבלות שוטרים והוראות שונות) , התשס"ו – 2006 , אין מקום לבחון את התלונה מאחר והתלונה נבדקת על ידי קצין בודק .

5) בתאריך 12.9.2010 מצא הקצין הבודק אשר מונה לחקור את התלונה , סנ"צ הראל דוד , כי לא נמצא כל דופי בהתנהלות הממונים על התובע וכי אותו ראיון שורבב בטעות לתיקו האישי , בשל טעות של שוטרת שח"ם , אשר שירתה באותה עת בשירות סדיר במשטרת ישראל וסיימה את שירותה הסדיר . אי לכך , הורה הקצין הבודק לממונים על התובע מטעם הנתבעת , להוציא את אותו ראיון מתיקו האישי , אולם בד בבד קבע , כי אכן נערך לתובע ראיון אזהרה בשנת 2009, במסגרתו הותרה התובע על ידי הממונה עליו במשטרת "גולן" על תפקודו המקצועי .

6) בתאריך 18.4.2010 נערך לתובע ראיון נוסף על ידי סגן מפקד המחוז הצפוני , במסגרתו קבל התובע על כך שריכוז שתי תמציות ראיונות , אשר הוכנסו אל תוך תיקו האישי , הוכנסו אל תוך התיק במרמה וכי אין כל שחר לטענותיו של מפקדו הישיר , איציק בן-אבו , לפיו הינו שקרן וגזען . התובע הוסיף וציין , כי שרבוב אותו מסמך אל תוך תיקו האישי על ידי אותה מזכירה בשירות שח"ם גרם לכך , שהתובע הוחרם על ידי בני העדה הדרוזית וכן למניעת שיבוצו בתחנת משטרה הסמוכה למקום מגוריו . בסיום הריאיון הבהיר סגן מפקד המחוז , כי יש צורך למצות את הבדיקה עד תומה וכי יש להוציא את המסמכים אשר אינם שייכים לתובע מתוך תיקו האישי ולהשמידם .

7) לשיטת הנתבעת , הנתבע 1 המליץ להעבירו לתחנת משטרה אחרת משיקולים מקצועיים גרידא , הנובעים מחוסר שיתוף פעולה עם חבריו ליחידה וכי ההחלטה להעבירו ליחידה אחרת נעשתה לאחר שיקול דעת ובחינת העניין על ידי מפקדי המחוז ויחידת כח האדם , מה גם , שמבחינה כרונולוגית האמירה אשר נאמרה בראיון , נאמרה רק לאחר שהוחלט להעביר את התובע לתחנת משטרה אחרת . הנתבעת מוסיפה ומציינת , כי התובע אף לא טרח להציג אסמכתאות לכך שאכן נפגע בפועל מבחינה כלכלית כתוצאה מהשיבוץ וכי ההעברה מנוגדת לנוהלי המשטרה .

8) אשר לאמירתו של הנתבע 1 בדו"ח העדות אותו מסר לקצין הבודק , מדגישה הנתבעת כי האמירה נאמרה במסגרת תפקידו , כמי ששימש באותה עת כממונה הישיר על התובע , וכי מעדותה בביהמ"ש של השוטרת בשירות שח"ם , הגברת חן מועלם , אף עלה , כי הריאיון אשר נערך לתובע (ראה : מוצג נ/5) שורבב בטעות לתיקו האישי כתוצאה מטעות אנוש אותה ביצעה המזכירה . אשר לאמירה הנוגעת ליחסו הגזעני של התובע כלפי השוטרים הדרוזים , ציינה הנתבעת כי האמירה התבססה על מזכרים שהוצגו בפניו וכן על אמירות בפניו של שוטרי התחנה , אשר התלוננו על היחס השלילי אותו "זכו" לקבל מהתובע , וכן על עדויות של מספר שוטרים וכן ביחס לאמירותיו הגזעניות של התובע ובכלל זאת עדים אשר העידו בביהמ"ש – השוטר , מר יוסף קבלאן , השוטר עמית רוזנמן והשוטר , מר איציק בן-אבו .

9) אשר לפן המשפטי , הדגישה הנתבעת כי על פי פסיקותיו של ביהמ"ש העליון , המבחן לפרשנות הפרסום הינו מבחן אובייקטיבי ולכן אין כל חשיבות לשאלה , האם הפרסום נתפש כפוגע בעיני הנפגע , אלא כיצד הדברים היו נתפשים בעיני האדם הרגיל . זאת ועוד , ממכלול הנסיבות אשר הוצגו בפני ביהמ"ש סבורה הנתבעת , כי הנתבע 1 ציין את האמירה המיוחסת לו ביחס להתנהלותו הגזענית , במסגרת תפקידו כממונה הישיר על התובע ולאחר שנערכה לתובע שיחת אזהרה ביחס להתנהלותו עם שוטרים אחרים . אי לכך סבורה הנתבעת , כי על פי פסיקת ביהמ"ש בעניין ע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' אילון (לוני) הרציקוביץ' , פ"ד נח(3) , עמוד 570) , וככל שביהמ"ש ימצא לנכון לקבוע , כי האמירה אותה מסר הנתבע 1 במהלך עדותו בפני קצין הבדיקה מהווה לשון הרע , כי אז הדבר ישליך על יכולתו לתפקד מבחינה מקצועית כקצין הממונה על התחנה . בנוסף לכך מדגישה הנתבעת , כי במקרה דנן הוכח מהראיות אשר הוצגו בפני ביהמ"ש במהלך ההתדיינות , כי תיק בדיקה הנערך על ידי קצין בודק , הינו בעל מסלול מובנה ואף נגנז בסיום הליך הבדיקה , ולפיכך איננו משתקף בתיק האישי כאשר במקרה דנן , מי שעיינו בתיק קצין הבדיקה היה אך ורק קצין תלונות ביקורת הציבור והממונה על משרד היועמ"ש , מר דוד הראל , וכן סגן מפקד המחוז , כך שלדו"ח זה לא הייתה ממילא שום השלכה על המשך תפקוד השוטר .

10) הנתבעת אף מוסיפה ומציינת , כי יש לסלק את התובענה על הסף מאחר ודברי הנתבע 1 נאמרו אגב חקירה יזומה אשר התנהלה על ידי "רשות מוסמכת" ומכאן , שחלה בענייננו הגנת סעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע . לחילופין , גורסת הנתבעת כי ככל שייקבע כי אכן מדובר באמירות שיש בהן משום לשון הרע , אזי אמירותיו של הנתבע 1 חוסות תחת הגנת סעיפים 14, 15(2) ו – 15(7) לחוק איסור לשון הרע , מאחר ועל מפקד התחנה מוטלת חובה מוסרית וחברתית להתבטא במסגרת תפקידו באופן חופשי ומשוחרר , מתוך מטרה להגן על שוטרים אחרים אשר נפגעו כתוצאה מאמירות פוגעניות של שוטר אחר ולהביע את דעתו בעניין תפקודו של אחד מהשוטרים הכפופים אליו לטובת ניהול התחנה .

דיון והכרעה:

11) סעיף 2 לחוק איסור לשון הרע מגדיר מהו פרסום כדלקמן: "(א) פרסום לעניין לשון הרע- בין בעל פה בין בכתב או בדפוס, לרבות ציוד, דמות, תנועה, צליל, וכל אמצעי אחר. (ב) רואים כפרסום לשון הרע- בלי למעט מדרכי פרסום אחרות;(1) אם הייתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע;(2) אם הייתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות להגיע לאדם זולת הנפגע".

12) בענייננו , עסקינן באמירה אשר נאמרה על ידי הנתבע 1 אגב מסירת עדות , אשר נמסרה בפני החוקר פקד ניר קפון , במסגרת החקירה אשר נערכה על ידי הנתבעת לצורך בחינת תלונותיו של התובע ביחס לדרך התנהלותם של הנתבעים . האמירה תועדה על גבי טופס הודעה/טופס מסירת עדות בתאריך 23.12.2009 , כאשר למען הסדר הטוב , יובאו הדברים מפי אומרם כפי שנכתבו ותועדו בגוף ההודעה ובהתייחס לאמירות המפורטות בכתב התביעה המתוקן : "... חשוב לציין שמדובר בשוטר עם ניסיון ורקע מקצועי טוב אך הבעיות החברתיות אותן הוא יצר בעת שירותו בתחנה הגיעו לכך שמרבית שוטרי התחנה לא רצו לעבוד אתו בעקבות התבטאויות גזעניות מצדו של השוטר כלפי הדרוזים . השוטר הוחרם על ידי בני העדה הדרוזית ששירתו בתחנה ושוטרים נוספים ... אך לציין כי לא פעם נתפס השוטר בבעיות אמינות לדוגמא שקריו בכל הנוגע למרחק מקום מגוריו מתחנת ראש פינה ובעיות אמינות נוספות שצצו במהלך פעילותו ולצערי לא עלו בכתב ע"י מפקדיו הישירים".

13) מאחר ואין כל מחלוקת ביחס לנוסח האמירות אשר נאמרו בע"פ ותועדו בכתב בגוף ההודעה , הרי שעל פניו מתקיים אלמנט הפרסום בהתאם להוראת סעיף 2(א) לחוק איסור לשון הרע ולפיכך , יש להידרש לשאלה האם יש באותן אמירות משום לשון הרע כלפי התובע . בעניין ע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' אילון הרשקוביץ , פד"י נח(3) 553 התווה ביהמ"ש העליון את הדרך והשלבים אשר על בית המשפט לעבור בתובענות אשר עניינן לשון הרע בקבעו כדלקמן :"ניתוח ביטוי במסגרת עוולת לשון הרע נעשה בארבעה שלבים. בשלב הראשון, יש לשלוף מתוך הביטוי את המשמעות העולה ממנו, לפי אמות המידה המקובלות על האדם הסביר. כלומר, יש לפרש את הביטוי באופן אובייקטיבי, בהתאם לנסיבות החיצוניות וללשון המשתמעת. בשלב השני, יש לברר, בהתאם לתכלית החוק ולאזונים החוקתיים, האם מדובר בביטוי אשר החוק מטיל חובה בגינו, בהתאם לסעיפים 1 ו-2 לחוק. בשלב השלישי, בהנחה שעברנו את המשוכה השנייה, יש לברר האם עומדת למפרסם אחת ההגנות המנויות בסעיפים 13-15 לחוק. השלב האחרון הוא שלב הפיצויים".

14) על פי הפסיקה, המבחן לשאלה אם ביטוי מסוים מהווה לשון הרע אם לאו , הוא מבחן אובייקטיבי, דהיינו , מהי המשמעות שייחס אדם סביר לדברי הפרסום ומה יבין מהם. על פי הפסיקה , אין בהכרח כל זהות בין נקודת הראות האובייקטיבית של האדם הסביר, לבין נקודת הראות הסובייקטיבית של התובע, ולעיתים הפער הוא תהומי, עד כדי כך שיש מקרים בהם נקבע שלא פורסם לשון הרע כלל וכלל, על אף תחושת העלבון וההשפלה של התובע.

15) על פני הדברים , נראה כי במבחן האדם הסביר האמירות הללו אכן מהוות לשון הרע בהתאם להוראת סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע , מאחר ויש באמירות המפורטת בכתב התביעה המתוקן משום אפשרות לעשותו למטרה ולבוז ולפגוע בפרנסתו כאיש משטרה . עם זאת , בטרם בחינת נסיבות האמירה ואמיתות תוכנה , אזי בראש ובראשונה יש לבחון גם את טענות הנתבעת לפיהן על המקרה דנן חולשות הוראות סעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע . לשיטת הנתבעת , עסקינן במקרה שבו הנתבע 1 אולץ בשל תפקידו , להיחקר על ידי הקצין הבודק בהתאם לנוהלי הנתבעת , במענה לשאלות עליהן נשאל על ידי החוקר ואי לכך מדבר באמירה החוסה תחת הגנת הסעיף , בשל היותו של החוקר נציג מטעם "רשות מוסמכת" אשר מתפקידה לחקור את תלונת התובע בכל הנוגע להתנהלות הממונים עליו .

16) חוק איסור לשון הרע איננו מפרט מהי "רשות מוסמכת" , אשר הוראה או היתר שלה עשויים להקנות הגנה מוחלטת . בעניין ע"א 211/82 ננס נ' פלורו , פ"ד מו(1) , 210 , 215 העדיף ביהמ"ש שלא לתחום במדויק את גדרה של "רשות מוסמכת" , אך נראה , כי למקרא פסה"ד דנן, רשויות כאלה חייבות להיות "רשויות רשמיות" . ההגנה לא תחול על כל פרסום הבא בעקבות הוראה או היתר של רשות מוסמכת , שכן המפרסם צריך להצביע על כך שאותה רשות הייתה מוסמכת "כדין" להורות או להתיר את עשיית פרסום שבגינו ננקט ההליך (ראה : אורי שנער , דיני לשון הרע , הוצאת "נבו" , 1997 , עמודים 203 – 204) .

17) הלכה היא , כי סעיף 13(9) מעניק הגנות מוחלטות מפני תביעה בגין פרסום לשון הרע ואין נפקא מינה אם הפרסום נעשה בזדון ו/או ממניעים לא כשרים ואף אם הדברים אינם אמת ולא נאמרו בתום לב (ראה : רע"א 1104/07 עו"ד פואד חיר נ' עו"ד עודד גיל מיום 19.8.2009 ; ע"א 6356/99 דרור חוטר-ישי נ' עדנה ארבל , פ"ד נו(5), 254). הדגש הוא אפוא על זהות המפרסם והמסגרת בה נעשה הפרסום ולא על תוכנו ולפיכך , מוגן פרסום בנסיבות סעיף 13 אף אם היה כוזב ואף אם פעל המפרסם בחוסר תום לב ובזדון. תוצאה זו יסודה בכך שהחוק מבכּר את האינטרסים הכלליים - ציבוריים הגלומים באותם פרסומים המנויים בסעיף 13, על פני אלה של מי שנפגע מהם [ראו: א' שנהר , שם , עמ' 191 - 192] . יחד עם זאת, מכיוון שפגיעה שקרית וזדונית עלולה לגרום עוול לנפגע, הלכה היא , שיש לפרש את סעיף 13 באופן דווקני ולכן יש להבטיח שההגנה לא תינתן לגבי פרסומים שלא למענם נועדה [ראו: ע"א 1233/07 (מחוזי נצרת) אשל נ' עטר (לא פורסם) ; רע"א 8629/08 דני עטר ואח' נ' יעל אשל ואח' מיום 5.10.2011).

18) החקירה דנן , אשר במסגרתה נאמרו האמירות נשואות תובענה זו , התנהלה על פי פקודות המטה הארצי של משטרת ישראל , בהתאם לנוהל מסודר ומפורט המסדיר את נוהל מינויים של הקצינים הבודקים . אמנם אין מדובר בדין מחייב , ברם דיני המשפט המנהלי הכירו בהנחיות מעין אלה , כחלק מסמכותה של הרשות במסגרת הפעלת שיקול דעתה בכל הנוגע לסמכות הקונקרטית המוענקת לה בדין המסמיך . הנחיות מעין אלה הינן חלק ממערך העזר המוקם על ידי הרשות לצורך הפעלת הסמכות המוקמת בדין , ולכן בתי המשפט הכירו ברבות השנים , בפסיקה עקבית ומוצקה בסמכותן של חלק רב מהרשויות הממלכתיות הפועלות על פי דין , לקבוע לעצמן הנחיות פנימיות בהתאם לשיקול דעתן צורך שיפור הליכי המנהל (ראה : ברוך ברכה , משפט מינהלי (כרך ב') , הוצאת "נבו" , תשנ"ו , עמודים 220 – 225) .

19) מן הכלל אל הפרט , בענייננו , העיד מטעם הנתבעת סנ"ץ דוד הראל , אשר שימש במועדים הרלוונטיים לתובענה כקצין ביקורת ותלונות הציבור במחוז הצפוני . מעדותו של סנ"ץ הראל עולה, כי תכני החקירה ועצם בקשתו של התובע למנוי קצין בודק כלל לא מתועדים בתיקו האישי של התובע/המתלונן , אלא דווקא בתיקו של הנתבע/הנילון . עוד עולה מתצהירו של העד , כי תיקי הבדיקה מופרדים לחלוטין מתיקיהם האישיים של השוטרים ולאחר מכן נגנזים בנפרד מאותם תיקים אישיים של שוטרי המרחב , וכי מחלקת הביקורת התירה לתובע לצלם את המסמכים הרלוונטיים מתוך תיק הבדיקה , לרבות חוות-דעת וסיכום מסקנות הקצין הבודק , למעט תכתובות פנימיות .

20) מעדותו של סנ"ץ הראל עולה , כי ככלל , תפקידה של מחלקת הביקורת הינו לבחון את הממצאים וכן גם להסיק מסקנות , המתבססות על ממצאי החקירה בהינתן מקרה שבו מוגשת תלונה משמעתית כנגד איש משטרה . לאחר גיבוש ממצאי החקירה על ידי הקצין הבודק , עובר התיק לעיונו של סנ"ץ הראל כמפקד המחלקה ולאחר מכן , לעיונו של סגן מפקד המחוז . אולם במקרה דנן , מאחר ומדובר בתלונה של שוטר בדרגת נגד כנגד שוטר בדרגת קצונה , אזי הסמכות מסורה לראש אגף משמעת (אמ"ש) . אי לכך , הועבר התיק מלשכת סגן מפקד המחוז אל אגף המשמעת , כאשר בסופו של יום , החליט ראש אמ"ש לאמץ את מסקנותיו של הקצין הבודק מטעם מחלקת הביקורת של מחוז צפון והורה על הוצאת הריאיון מתיקו האישי של התובע , כאשר גם לאחר החלטת ראש מחלקת המשמעת , נבדק אופן יישום ההחלטות על ידי סנ"ץ הראל בשל היותו מפקד המחלקה .

21) התובע אמנם ציין בסיכומיו , כי החוקר בפועל היה פקד ניר קפון , אשר לא זומן ליתן עדות בתיק , בעוד שסנ"ץ הראל הינו שוטר במסגרת המחוז הצפוני ואיננו נמנה על מחלקת המשמעת במטה הארצי כפי שציין בעדותו . מכאן , שאליבא דעמדת התובע , סנ"ץ הראל איננו רשאי להיחשב מבחינת ביהמ"ש כקצין אשר היה אמון על ביצוע הבדיקה . עוד טוען התובע בסיכומיו , כי החקירה אותה ביצע הקצין הבודק התנהלה ברשלנות רבתי , מאחר ולא ניתנה על ידי סנ"ץ הראל הנחייה לחקור את טענת הנתבע 1 לפיה , התובע הביע עמדות גזעניות כלפי בני העדה הדרוזית ואף לא טרח לחקור את אותה חיילת בשירות שח"ם .

22) ודוק , כי בניגוד לאמור בסיכומי התובע , סנ"ץ הראל הבהיר בריש גלי , הן בתצהירו וכן גם בעדותו בביהמ"ש (ראה : עמוד 18 שורה 23 לפרוטוקול מיום 16.10.2013) , כי הינו משמש כקצין הביקורת ותלונות הציבור וכממונה על משרד היועץ המשפטי של המחוז הצפוני , וכי כמפקד המחלקה , הינו אמון מבחינה מערכתית על "חוקרי השטח" וכן על בחינת ממצאי מסקנותיהם ואכיפת החלטותיהם של ראש אגף המשמעת ומפקד המחוז הצפוני . בענייננו , לא היה כל צורך כי החוקר עצמו יתייצב למתן עדות בביהמ"ש ודי בעדות של מפקד היחידה . המדובר באמירות אשר נאמרו על ידי איש מרות , תוך כדי חקירה אשר התבצעה מכח הוראות פנימיות של המשטרה – הוראות המחייבות אותו ליתן עדות בפני קצין בודק מטעם מחלקת פניות הציבור , על פי יוזמתה של מחלקת פניות הציבור בעקבות תלונתו של התובע כנגד הנתבעים . זאת ועוד , המדובר ביחידה הפועלת על פי דין במסגרת גוף ממלכתי , כך שעסקינן ב"רשות מוסמכת" רשמית ומכאן , האמירות אשר נאמרו על ידי הנתבע 1 , אגב חקירה אותה יזמה מחלקת החקירות בעקבות תלונות התובע ואשר מכוחן הוגשה תובנה זו , חסות תחת הגנת סעיף 13(9) ואין נפקא מינא , האם האמירות נאמרו בזדון או בחוסר תום לב ואף אם יש בהן משום דברי לשון הרע כלפי התובע .

23) אשר על כן , הנני מוצא לנכון לדחות את התובענה על הסף . מאחר והתובע איננו מיוצג על ידי עו"ד ובשל כך שהתובע הגיש תובענה כנגד מקום עבודתו אינני מוצא לנכון לעשות צו להוצאות .

ניתן היום, ד' חשון תשע"ד, 08 אוקטובר 2013, בהעדר הצדדים.