רקע עובדתי והשתלשלות הליכים

על הפרק מונחת שאלת חיובם של חברי מושב עובדים להתיישבות- ניר יפה וחברי האגודה השיתופית המאגדת את תושבי המושב בתשלום עבור שירותים שהאגודה מספקת לכל תושביה.

בכתב התביעה אשר הוגש על ידי המושב והאגודה יחדיו (להלן: "התובעות") עתרו האחרונים לחיוב עשרות מתושבי ההרחבה במושב ניר יפה (להלן: "הנתבעים") בתשלום עבור שירותים שהאגודה מספקת לתושביה, בין השנים 2008-2009 (להלן: "התביעה"). סכום התביעה מתייחס לכל נתבע בנפרד, בהתאם לכל כתב תביעה שהוגש. יובהר, כי תביעה זו הינה איחוד של עשרות תביעות שהתובעות הגישו נגד חברי המושב בגין החוב האמור.

חלק מהנתבעים הסדירו את החוב האמור, ומשכך עתרה התובעת להורות על מחיקתם מההליך ללא צו להוצאות.

להליך דנן, קדם הליך אחר, אשר עסק בשאלת חיובם של חברי מושב אחרים, בתשלום מסי אגודה שלא שולמו, אשר נדון אף הוא בפני מותב זה במסגרת תא"ק 1950-02-08 (שלום עפולה) ניר יפה מושב עובדים להתיישבות חקלאית נ' גבאי (13.10.11). ההליך הקודם התייחס למשפחה אחת במושב, היא משפחת טניה וגולן גבאי (להלן: "ההליך המוביל"). במסגרת פסק הדין שניתן בתיק המוביל, קיבלתי את התביעה והוריתי על חיובה של משפחת גבאי בתשלום מלוא סכום התביעה, לאחר שדחיתי את טענות ההגנה שהועלו על ידי האחרונה. משלא השלימו הנתבעים בהליך המוביל עם תוצאות פסק הדין שניתן בעניינם, הם הגישו ערעור לבית המשפט המחוזי בנצרת, אשר דחה את הערעור (ע"א 12103-12-11 גבאי נ' ניר יפה מושב עובדים להתיישבות חקלאית (11.06.12)). המערערים לא אמרו נואש והגישו לבית המשפט העליון בקשת רשות ערעור על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי בנצרת, ברם בית המשפט העליון אף הוא לא מצא לנכון לקבל את טענות המערערים (רע"א 6499/12 גולן גבאי נ' ניר יפה מושב עובדים להתיישבות חקלאית (החלטה מיום 19.2.13)).

התביעות שבפניי הוגשו בשנת 2010, עוד לפני שניתן על ידי פסק הדין בתיק המוביל. משכך, עתרו הנתבעים כאן לדחיית מועדי הדיון שנקבעו בתיק דנן, למועד שלאחר שמיעת הערעור שהוגש בעניין משפחת גבאי, בטענה שבין אם יידחה הערעור בעניין גבאי ובין אם יתקבל, תהא מלאכתו של בימ"ש זה קלה יותר, וניתן להניח במידה רבה של סבירות, שלאחר שיינתן פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי בערעור, לא יהא עוד צורך לנהל הליכים כלשהם בעניין החיוב שבמחלוקת. נימוק זהה העלה ב"כ הנתבעים לאחר הגשת בקשת רשות ערעור לביהמ"ש העליון (ראו החלטות מהתאריכים 7.3.12, 10.6.12 ו- 9.10.12).

לאחר שניתן פסק דין חלוט בעניין משפחת גבאי, התקיימה בפניי ישיבה ק"מ ובמהלכה העלו באי כוח הצדדים את טענותיהם, כאשר על הפרק עמדה שאלת הצורך בהמשך ניהולו של התיק שבפניי, לרבות שאלת קיומו של מעשה בית-דין מכוח ההליך המוביל בעניין משפחת גבאי.

באי-כוח הצדדים העלו את טענותיהם בע"פ ביחס לשאלה זו, כאשר עתר ב"כ התובעות למתן פסק דין המורה על חיוב הנתבעים בתשלום החוב, מכוח מעשה בית דין, בעוד שב"כ הנתבעים עתר לדחיית התביעה על הסף, מאחר ונוסח כתב התביעה עוסק בשאלת "תשלומים מוניציפאליים", כאשר מנגד הודה ב"כ התובעות כי חל על האגודה איסור לגביית מסים מוניציפאליים. בעניין מעשה בית דין, טוען ב"כ הנתבעים כי לא חל בענייננו מעשה בית-דין שכן טענת ההטעיה אותה מעלים הנתבעים בתיק זה בעניין הדברים שנמסרו להם או שלא נמסרו להם במעמד החתימה על ההסכם, לרבות ההסברים שניתנו, לא מקיימת את דרישת "הקרבה" הדרושה לבחינת קיומו של מעשה בית דין. לטענתו, חזית המחלוקת בכתב התביעה וההגנה שבדנן השתנתה במועד שבו הודו התובעות בדבר האיסור החל עליהן בגבייה מסים אלה, ומכאן שהכרעת בתי המשפט בהליך המוביל בעניין סוגיית חוקיות גביית התשלומים המוניציפאליים אינה דרושה בתיק דנן בו קיימת הודאה מפורשת בדבר אי-חוקיות הגבייה.

שאלות אלה תידונה להלן.

על מנת להכריע במחלוקת הניטשת בין הצדדים, יש לעמוד תחילה על גרסאות הצדדים שבכתבי הטענות.

כאמור, התובעות הגישו את התביעות שבכותרת בטענה כי הנתבעים, המתגוררים במושב וחברי האגודה, לא שילמו למושב כספים המגיעים לו בגין מיסי האגודה לשנים 2008-2009, חרף פניות חוזרות ונשנות, כל זאת בניגוד לתקנון האגודה השיתופית ולהסכם בין הצדדים, שעליו חתמו הנתבעים בעת שבנו את בתיהם במושב.

התובעות טוענות, שהנתבעים חבים בתשלום מיסי האגודה על פי סעיפים 104 ו- 105 לתקנון האגודה, המטילים חובה על כל חבר אגודה לשאת בהוצאות ניהול האגודה ובתשלומים תמורת השירותים המוניציפאליים הניתנים על ידי האגודה, כפי שהם נקבעים ע"י האסיפה הכללית של האגודה או ע"י ועד ההנהלה שלה ואישור המועצה האזורית גלבוע.

עוד טוענות התובעות, כי הנתבעים התקשרו עם התובעת 1 בהסכם לצורך בניית בתיהם במושב (להלן: "ההסכם"), ובתוך כך אישרו בסעיף 2.12 להסכם את תוכנו של תקנון האגודה הקהילתית-התובעת 2 ואף קיבלו על עצמם את כל תנאי התקנון, ללא כל סייג.

התובעים הפנו לאמור בסעיפים 111-98 לתקנון שמטילים חובה על חברי האגודה להשתתף בהונה וכן להוראות סעיפים 106-104 לתקנון המטילים על הנתבעים, כחברי אגודה, חובה לשאת בהוצאות ההתיישבות, הוצאות יסוד האגודה, ניהולה והוצאות כלליות מיוחדות וחוזרות, וכן חובת תשלום עבור שירותים שניתנים בהתאם להחלטת האסיפה הכללית, כמו גם עבור שירותים מוניציפאליים המוענקים על ידי האגודה.

כנגד טענות אלו, העלו הנתבעים בכתב ההגנה מספר טענות הגנה, כאשר מתוכן שלוש טענות מרכזיות המשקפות את עמדת ההגנה העיקרית והמצויות בליבת המחלוקת בין הצדדים.

הסוגיה הראשונה שבמחלוקת עניינה בשאלת חוקיות האגודה ביחס להקמתה והתנהלותה. לטענת הנתבעים, חוקיותן של התובעות מוטלת בספק, מאחר שלא נוסדו ונרשמו כדין והן אינן מתנהלות כדין ועל כן, עליהן להקדים ולהוכיח את עצם חוקיות קיומן.

הסוגיה השנייה שבמחלוקת עניינה בשאלת חוקיות הטלת המיסים. לטענת הנתבעים, גביית המיסים אסורה ואינה כדין, הואיל ואין לתובעות שום סמכות על פי דין לספק שירותים מוניציפאליים, ואין להן סמכות לגבות תשלום בעבור אספקתם. עוד טוענים הנתבעים, שההסכם שנחתם בינם לבין התובעות אין לו שום נפקות משפטית, ואינו מחייב, מאחר שמדובר לטענתם במסמך שנגוע במרמה, הטעייה ואי חוקיות.

הסוגיה השלישית שבמחלוקת עניינה סכום החוב המגיע לתובעות. בכתב ההגנה הכחישו הנתבעים את האמור בסעיף 8 לכתב התביעה המקורי העוסק בשאלת סכום החוב. עוד הכחישו את הטבלאות שצורפו לכתב התביעה, לרבות הסכומים הנקובים בהן, וטענו כי על התובעות להוכיח את כל יסודות התביעה, לפי הסדר הבא: שאלת חוקיות האגודה; שאלת חוקיות הגבייה; שאלת סכום החוב ביחס לכל נתבע.

דיון הכרעה

לאחר עיון בכתבי הטענות על נספחיהם ולאחר ששקלתי את טענות הצדדים, סבורה אני שהנתבעים בתיק דנן מעלים טענות זהות לטענות שכבר נדונו והוכרעו לגופן בהליך המקביל וניתנו ביחס אליהן פסקי דין מנחים ומחייבים של ערכאות משפטיות גבוהות.

משכך הם פני הדברים, לא שוכנעתי כי יש מקום לשנות ו/או לסטות מההחלטות שניתנו בהליך המוביל, ויש להחיל את הקביעות בנוגע לסוגיות שנדונו והוכרעו בהליך המוביל, על ההליך דנן, קרי- שאלת חוקיות האגודה, סמכות התובעות לגבות מיסים מהנתבעים, לשון תקנון האגודה, מטרת מסי היישוב אף במצב שבו קיימת טעות בניסוח התקנון והחתימה על התקנון וההסכם של בנית הבתים, כמלמדת על הסכמה לשאת בתשלומים המנויים בו.

תימוכין למסקנה זו ניתן למצוא בהתנהלותם של הצדדים עצמם, כפי שעולה מהודעותיהם לבית המשפט במסגרת ההליך דנן. הנתבעים ביקשו מאז ראשיתו של ההליך דנן ולאורך כל הדרך, לדחות את הדיון בעניינם, עד שבית המשפט המחוזי תחילה ולאחר מכן ביהמ"ש העליון, יכריעו סופית בהליך המוביל. התנהלות זו מלמדת על כך, שהנתבעים הביעו הסכמה מפורשת לקבל על עצמם את קביעותיהם של בתי המשפט המחוזי והעליון, כקביעות מחייבות בעניינם כאן. לא זו אף זו, באחת מהודעותיו של ב"כ הנתבעים הוא כותב כנימוק לדחיית הדיונים את הדברים הבאים המדברים בעד עצמם : "מאחר ופסק הדין בהליך דשם, כמו גם הערעור שהוגש, עוסקים בסוגיות מהותיות בעלות זיקה כמעט מוחלטת להליך דכאן, הרי שניהול ההליך דכאן יכול להוביל להוצאות.." (ראו החלטות מהתאריכים 7.3.12, 10.6.12 ו- 9.10.12).

המתווה הנורמטיבי

דוקטרינת מעשה בית דין בנויה על שני אדנים מרכזיים: השתק עילה והשתק פלוגתא. כלל השתק העילה מבוסס על הרעיון בדבר כוחו של פסק דין שניתן בסיומו של ההליך השיפוטי להוביל לסיומה המוחלט של התדיינות בין הצדדים באותו הליך או כל מי שהוא ביחסי "קרבה משפטית" עם אחד מהם, כך שאלו לא יוכלו עוד לחזור ולהתדיין ביניהם בעתיד בכל עניין או שאלה שנדונו והוכרעו במסגרת פסק הדין שניתן. כך, משנתן בית משפט מוסמך פסק דין סופי בהתדיינות פלונית, מקים הוא מחסום דיוני בפני בעלי הדין, המונע כל התדיינות נוספת ביניהם בנושא או בשאלה שהוכרעה במסגרתו. כל עוד פסק הדין עומד על כנו, מחייב הוא את הצדדים לו ביחס לכל קביעה עובדתית או משפטית הכלולה בו ואיש מהם לא יכול להעלות במסגרת התדיינות אחרת ביניהם, טענה העומדת בסתירה לקביעה זו [ע"א 9551/04 אספן בניה ופיתוח בע"מ נ' מדינת ישראל (8.6.2009); ע"א 246/66 קלוז'נר נ' שמעוני, פ"ד כ"ב (2) 561, 584 (1968); ספרה של נינה זלצמן מעשה בית דין בהליך אזרחי 3-4 (1991)].

השתק פלוגתא מקים מחסום דיוני בפני בעל דין המבקש לשוב ולהתדיין בכל שאלה, עובדתית או משפטית, שנדונה בין הצדדים בעבר. תנאיו העיקריים של השתק פלוגתא הם: התנאי הראשון - קיומה של זהות עובדתית ומשפטית בין הפלוגתא שהוכרעה במסגרת פסק הדין הראשון לבין זו העומדת לדיון במקרה הנדון; התנאי השני - קביעתו של ממצא פוזיטיבי באותה פלוגתא במסגרת פסק הדין הראשון, במובחן מממצא שנקבע עקב היעדר הוכחה; התנאי השלישי - נדרש כי ההכרעה בפלוגתא הייתה חיונית לתוצאה הסופית שנקבעה בהתדיינות הראשונה; והתנאי הרביעי - זהות בעלי הדין בהתדיינות הראשונה שהוכרעה בהתדיינות המאוחרת, או היות הצדדים בהתדיינות המאוחרת חליפיהם של הצדדים בהתדיינות הראשונה או היותם "קרובים משפטית" לבעלי הדין שהתדיינו במקרה הראשון [ע"א 2576/03 וינברג נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים (פורסם במאגרים, ניתן ביום 21.02.2007)].

לזהות בעלי הדין ישנה חשיבות בבחינתו של מעשה בית דין. לעניין זה, הכירה הפסיקה בהחלתו של מעשה בית דין מסוג השתק פלוגתא על מתדיין שלא היה צד להליך הקודם, ובלבד שמידת הזיקה בינו לבין מי שהיה בעל דין באותו הליך יוצרת קרבה מספקת של האינטרסים ( privity of Interest ) [ראו: זלצמן, בעמ' 491; ע"א (440/70 ע'אנם נ' ע'אנם , פ"ד כו(2) 829, 838-839); ע"א 431/80 רוזנברג נ' חזן , פ"ד לה(2) 742, 755-756; ע"א 718/75 עמרם נ' סקורניק , פ"ד לא(1) 29, 33]. דרישת זהות הצדדים נועדה להבטיח כי תינתן הזדמנות לכל בעל דין לטעון את טענותיו בפני בית המשפט, אך בה בעת גם להבטיח, כי מי שכבר ניתן לו יומו בבית המשפט, לא ישמיע דברו בשנית, "למען יהיה סוף לריב ולדיונים" [ע"א 258/88 פיכטנבאום נ' רשם המקרקעין, פ"ד מד (2) 576, 580 (1990) – עניין פיכטנבאום")] .

לכלל זהות הצדדים בשני ההליכים נקבעו חריגים שבהתקיימם גם מי שלא התדיין, הוא עצמו, בהליך קודם עשוי להיות כבול בתוצאותיו. החריג הראשון בנוי על אפשרות קיומה של "קרבה משפטית" בין בעלי הדין בהליכים השונים ; החריג האחר ידוע בכינוי "כלל ההזדמנות". חריג זה מתייחס ל"השתק פלוגתא", והוא מונע בתנאים מסוימים, ממי שהיה לו יומו בבית המשפט מלשוב ולעלות את עניינו מחדש גם בהתדיינות עם בעל דין זר בהליך הראשון.

אשר לחריג הראשון, נקבע כי אף ש"בדרך כלל זהות הצדדים בשני ההליכים היא תנאי להשתק... בעל דין זהה לעניין זה הוא גם מי שעומד ביחסי קירבה משפטית (PRIVITY) עם בעל דין, אם כחליפו בזכות או כמי שבא מכוחו בדרך אחרת" (ע"א 718/75 עמרם נ' סקורניק, פ"ד ל"א (1), 29, 32-33). "קרבה משפטית" לצורך מעשה בית דין מתקיימת כאשר קיימת קרבה עניינית הדוקה בין בעלי הדין בשני ההליכים העומדים באותו צד של המתרס, כנגד בעל דין משותף לשני ההליכים (ראו זלצמן בעמ' 377). "קרבה משפטית" יכולה להיווצר, בין היתר, כתוצאה מקשרים משפחתיים, מסחריים, או מכוח זיקה משותפת לעניין כספי משותף. המבחן לכל הוא האם מצויים שיקולים של מדיניות משפטית המצדיקים השוואת מעמדו של בעל דין בהליך נוכחי למעמדו של בעל דין בהליך קודם, וקשירתו לתוצאותיו.

חריג נוסף לתנאי בדבר זהות הצדדים, הנדרש לצורך עקרון מעשה בית דין מסוג "השתק פלוגתא" הוא "כלל ההזדמנות" על פיו "אם לצד ניתנה במשפט קודם הזדמנות מלאה להציג את טענותיו בעניין הפלוגתא ונפלה הכרעה לחובתו, אז יש בהשתק כדי לפעול לטובת צד זר להתדיינות הראשונה" (עניין פיכטנבאום הנ"ל).

מן הכלל אל הפרט

אכן, במסגרת ההליך המוביל בעניין משפחת גבאי, שנדון כאמור בפניי, הם נתבעו כאמור בגין חוב כספי אשר נוצר בשל אי תשלום מיסי האגודה, כפי שמתחייב על פי התקנון וההסכם שנחתם בין הצדדים. במסגרת ההליך המוביל העלו הנתבעים טענות מטענות שונות התוקפות את חוקיות האגודה והעדר סמכות לתובעות לגבות מיסים מוניציפאליים. התביעה נדונה והוכרעה וניתן פסק דין ביום 13.10.2011, אשר במסגרתו הוכרעו כל הסוגיות הללו שבמחלוקת. פסק הדין האמור הפך לחלוט לאחר שהערעורים שהוגשו על הקביעות שבו, כאמור, נדחו.

כפי שהובא לעיל, במסגרת ההליך המוביל נדונו הסוגיות העוסקות בשאלת חוקיות האגודה ביחס להקמתה והתנהלותה, כפי שנדונה שאלת חוקיות הטלת המסים והעדר הסמכות שבידי התובעות לעשות כן. סוגיות אלו עמדו בלב המחלוקת בהליך המוביל. מעיון בפסקי דין שניתנו במסגרת ההליך המוביל עולה, כי בית משפט השלום בחן לגופן את שתי הסוגיות באשר לחוקיות האגודה וסמכות התובעות לגבות מס, ולאחר שדן לעמוק בשלל טענות הצדדים המשניות והנגזרות משאלות אלה, הכריע בסופו של יום בסוגיות הנ"ל לגופו של עניין וקבע כדלקמן:

בנוגע לשאלת חוקיות האגודה נקבע בהליך המוביל, כי בית משפט השלום אין לו סמכות עניינית לדון בטענות הנוגעות לאי חוקיות התקנון ואי חוקיות הקמת האגודה הקהילתית. סמכות זו מסורה לבית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים.

ראו את הקביעה הנ"ל בתא"ק 1950-02-08 ניר יפה-מושב עובדים להתיישבות חקלאית נ' גבאי ואח',:

"ככל שהנתבעים סבורים שהוראות התקנון המעניקות לאגודה הקהילתית סמכות לנהל ולגבות כספים עבור שירותים מוניציפאליים, אינה חוקית, וככל שבפיהם טענות בנוגע לחוקיות הקמת האגודה הקהילתית (עמ' 20 , ש' 23-31 ), מקומן של טענות אלו להתברר בפורומים המקובלים."

בנוגע לשאלת סמכות התובעות לגבות מיסים מהנתבעים, נקבע כי האגודה הקהילתית רשאית לגבות מן הנתבעים את מיסי האגודה, הן מכוח הוראות תקנון האגודה והאסיפה הכללית אשר מהוות מקור משפטי להטלת המס, והן מכוח ההסכם שנחתם בין הצדדים ואשר מראה שהנתבעים קיבלו על עצמם כל הוראות התקנון.

שם, בעמ' 10 נקבע:

"מכל האמור לעיל, אני מסיקה כי האגודה הקהילתית הוקמה מכוח ההסכם שנכרת בין הנתבעים לבין המושב על מנת לארגן השתכנות חבריה בתחום הישוב 'ניר יפה' שהתיישבו בהרחבה של המושב; ביצוע פעולות ומילוי תפקידים של רשות מקומית, וכן מתן שירותים לחברי האגודה, כאשר יש בכל אלה כדי לתרום לאיכות החיים ולרווחתם החברתית של חברי האגודה, וכן להקמה, יזום, ארגון וניהול מפעלי שרות של האגודה וחבריה, והכול בהתאם למטרות של האגודה המעוגנות בסעיף 2 לתקנון. אי-לזאת, לאגודה הקהילתית מוענקת זכות משפטית להגשת תביעה זו השאובה מהוראות ההסכם שנכרת בינה לבין הנתבעים. לחתימת הנתבעים על ההסכם עם המושב והסכמתם לקבל על עצמם את הוראות תקנון האגודה הקהילתית יש נפקות משפטית ממשית, זאת לאור המעמד שמייחס הדין לתקנון האגודה..."

עוד נקבע שם, בעמ' 11:

תקנון האגודה מהווה הסכם בין האגודה לחברים, ובתור שכזה הוא מחייב את שני הצדדים. התקנון כולל, בין היתר, חיובים שונים שהחבר חייב בהם כלפי האגודה בגין תשלום דמי כניסה, תשלום מסים וכדומה, וכל חבר המצטרף לאגודה מקבל על עצמו חיובים אלה, אולם השאלה היא האם יכולה האגודה לחייב את החבר על פי החלטת ההנהלה או אפילו על פי החלטת האסיפה הכללית, בחיובים שזכרם לא בא בתקנונה (ספרו של עו"ד חיים נועם, בעמ' 357 ). כבר נאמר, כי קורה לעתים קרובות שהחבר אינו חולק על החוב הנדרש ממנו, אך הוא מסרב לשלמו בשל נימוקים אחרים, כגון שלא סופקו לו שירותים מסוימים או כי קופח בחלוקת המגרשים וכיוצ"ב. אין ספק שלחבר זכות להעלות כל טענה מסוג זה נגד האגודה, אולם אין היא יכולה לשמש הצדקה לאי תשלום חיוב שהחבר אינו חולק עליו. נקבע כבר, כי הדרך הנכונה היא הגשת תביעה נפרדת או נגדית נגד האגודה ללא התנית התשלום במילוי דרישת החבר.."

ובעמ' 12 ו- 13 שם, נאמר כי :

"אוסיף ואציין, כי מיסי האגודה שהוטלו על כל חבר נתקבלו בהחלטה של אסיפה כללית של האגודה..."

"הלכה היא, כי בית המשפט אינו יושב כערכאת ערעור על החלטת האסיפה הכללית, שהיא אורגן של אגודה שיתופית, וכי הביקורת על ההחלטה דומה בהיקפה ובעילותיה לזו המקובלת במשפט המנהלי .... עם זאת, היקף הביקורת השיפוטית שתופעל על ידי בית המשפט ומידת התערבותו בהחלטות האסיפה הכללית אינה אחידה ותלויה בטיב ההחלטה העומדת לביקורת.

ככל שפגיעתה של ההחלטה בחבר קשה יותר, וככל שהיא פוגעת בזכויות הראויות להגנה ובייחוד בזכויות יסוד, ייטב ביהמ"ש להרחיב את היקף הביקורת שיפעיל".

עוד נקבע שם, בעמ' 14:

"הנתבעים טוענים, כי האגודה הקהילתית אינה רשאית לגבות מס מוניציפאלי שנקבע בדין שמופקד בידיו של הועד המקומי הפועל כגוף סטטוטורי.... גם אם הייתי מקבלת טענה זו מכוח הכלל שאין חברי האגודה חייבים לאגודה אלא את אשר התחייבו בתקנון, אין בכך כדי לשנות ממסקנתי דלעיל, שכן לא אחת נקבע, הן בבתי המשפט והן על ידי רשם האגודות השיתופיות, כי גם במקום שישנה דיכוטומיה בין החיובים של האגודה וחיובים של הועד המקומי, עדיין רשאית האגודה לנהל את מערכת החיובים הדואלית כחשבון חובה אחד של חבר האגודה. בנוסף לאמור טענת הנתבעים לפיה מדובר באותם שירותים שהמועצה מספקת ועבורם גובה מסים, דינה להידחות מכיוון שנטענה בעלמא ללא שהוכח בפניי מהם השירותים האמורים, מהו הסכום החיוב שנגבה עבורם, מהם השירותים החופפים שיש לגביהם, כביכול, כפל גבייה וכיוצ"ב"

בסוף נקבע שם, בעמ' 15 כדלקמן:

"על יסוד כל המקבץ לעיל, אני בדעה כי האגודה הקהילתית רשאית לגבות מן הנתבעים את מיסי האגודה, שהינם תוצר של חוזה, בהעדר הוכחה לכך ששיעורם מוגבל על-פי הדין או כי גבייתם חופפת וזהה למיסים אותם משלמים הנתבעים לוועד המקומי מכוח הדין."

בית המשפט המחוזי בנצרת במסגרת ע"א 12103/11 אשרר את פסק דין שניתן בבית משפט שלום ואף הוסיף וקבע, שהאגודה מוסמכת לגבות מיסים מוניציפאליים בגין שירותים שנותנת לחברי המושב- כאשר לא המינוח בו נקטו התובעות הוא החשוב, כי אם תוכנם של השירותים שנותנות האגודות- הוא החשוב. בעמ' 1 לפסק הדין קבע כב' סגן הנשיא א. אברהם (כתוארו אז) כדלקמן:

"בטענת המערערים לא ראיתי ממש. אכן, בדרישה שהוציאו מעת לעת למערערים נקבו המשיבות במונח " מסים מוניציפליים", והמערערים נאחזים במינוח זה על מנת לשכנע, כי עניין לנו בחריגה מסמכותם של המשיבות כאגודות פרטיות, שפלשו לתחומה של הרשות המוניציפלית, בדרישה שאין בידיהן לדרוש מאת חברי האגודה. אלא שלא המינוח הוא החשוב, כי אם תוכנם של השירותים שנותנות האגודות-המשיבות הוא החשוב. אותם מיסי ישוב שנדרשו בידי המשיבות נועדו למימון שירותים, הניתנים בתוספת לשירותים המתקבלים מאת הרשות המוניציפלית, ובכלל זה פעילויות חברתיות למיניהן. אכן, יש בתוך שירותים אלה, שלפי טיבם הם אמנם מוניציפליים, כגון טיפוח הגנים, אלא ששירותים אלה ניתנים כתוספת לשירותים הניתנים בידי הרשות המוניציפלית. הרשות המוניציפלית אמנם מטפחת את הגנים שבישוב, אלא שהיא עושה כן עד לגבול מסוים. אינני רואה כל פגם בכך, שהאגודה תבחר להוסיף לשירותים אלה טיפוח נוסף של הגנים, על הטיפוח המוגבל הניתן בידי הרשות המוניציפלית....הטלת מיסי הישוב, שכאמור נועדו ליתן שירותים שונים לרווחת התושבים, מעוגנת בתקנון האגודה בה חברים המערערים, תקנון שהמערערים קיבלו את תנאיו, כאשר חתמו על המערכת ההסכמית בעת שבנו את ביתם בישוב. הטלת המיסים מעוגנת, נוסף על כך, ובגדרו של התקנון, בהחלטות שקיבלה האסיפה הכללית" (הדגשה הוספה – ש.נ.).

על סמך נימוקים אלה נקבע בריש גלי כי לא נמצא כל פגם שבחוקיות הדרישה לתשלום מיסי הישוב.

אף בהחלטה שניתנה בבקשת רשות ערעור שהוגשה לבית המשפט העליון, נאמרו הדברים הבאים:

"הבקשה שלפניי מבוססת על עובדות המקרה הספציפי בו תקנון האגודה שמכוחו חויבו המבקשים לשלם את מסי היישוב, נוקט בלשון שמעוררת לכאורה את שאלת הסמכות. ואולם לא הונחה לפניי כל תשתית לטענת המבקשים לפיה מדובר בשאלה כללית ולא בטענת נקודתית במינוח התקנון של אגודה ספציפית".

עוד נפסק שם כי-

"אעיר למעלה מהצורך, כי מקובלת עליי קביעתו של בית המשפט המחוזי, לפיה כל עוד מסי היישוב נועדו לממן שירותים המהווים תוספת על השירותים המוניציפאליים, טעות בניסוח התקנון אינה יכולה להקים טענה של חוסר סמכות".

עוד, ייחס בית המשפט העליון, בדומה לכל הערכאות שקדמו לו, נפקות לחתימת חברי האגודה על תקנון האגודה תוך שקבע את הדברים הבאים:

"אם כן, חתימת המבקשים על תקנון האגודה מלמדת על הסכמתם לשאת בתשלומים המוזכרים שם, גם אם נפלה בהגדרת התשלומים טעות פורמאלית שלא היה בה כדי להטעות את המבקשים. אכן תקנון של אגודה שיתופית אינו בבחינת מקור סטטוטורי לגביית מסים, אך אין בכך כדי לשלול את האפשרות לגבות מכוח התקנון תשלומים עבור שירותים החורגים מהשירותים המוניציפאליים הניתנים על-ידי האגודה השיתופית לחבריה".

ובחזרה לענייננו -

סבורה אני, כי במקרה שלפנינו מתקיימת "קרבה משפטית" מובהקת בין הנתבעים שכאן לבין הנתבעים בהליך המוביל, שכן מדובר בחברי אגודה המתגוררים באותו מושב, חתמו על אותו תקנון בנוסח אחיד, וכך גם לגבי חתימתם על ההסכם לבניית הבתים. יתרה מכך, במסגרת ההליך המוביל, טענה משפחת גבאי טענה טענות דומות, אם כי לא זהות, לטענות שמעלים הנתבעים בתביעה שבפניי, כאשר האינטרס אותו ייצגה משפחת גבאי בהליך המוביל זהה לאינטרס של הנתבעים בהליך שבפניי. כאמור, טענותיה של משפחת גבאי- נדונו לגופן ונדחו. משכך, הקביעות שניתנו במסגרת ההליך מחייבות את הנתבעים שכאן בשל עקרון "הקרבה המשפטית" המתקיים בענייננו.

ישנן מספר טענות נוספות הראויות להתייחסות אותם טען ב"כ הנתבעים במסגרת הדיון שנערך בפניי.

האחת, נוגעת לשאלה האם יש להמשיך את בירור התביעה, בשים לב לטענת ההטעיה בחתימה על ההסכם, שמעלה ב"כ הנתבעים דכאן כטעם לאי הטלת החיוב על הנתבעים או מי מהם. גם בנקודה זו, דעתי שונה מדעתו של ב"כ הנתבעים, משלא מצאתי טעם להמשך ניהול ההליכים בפניי. כפי שנפסק, הטלת מיסי הישוב, שכאמור נועדו ליתן שירותים שונים לרווחת הנתבעים, מעוגנת בתקנון האגודה בה חברים הנתבעים, תקנון שהנתבעים קיבלו את תנאיו, כאשר חתמו על המערכת ההסכמית בעת שבנו את בתיהם ביישוב (סעיף 4 לפסק דינו של ס. הנשיא (כתוארו אז) כב' השופט א. אברהם). בפסק הדין שנתתי בעניין משפחת גבאי התייחסתי בהרחבה לטענה בדבר נסיבות החתימה על ההסכם, אשר הוא והתקנון יחדיו מהווים את מקור הסמכות של התובעות להגשת התביעה דנן ולהטלת התשלומים האמורים. טענת ההטעיה המתוארת בכתב ההגנה (סעיף 33) מתייחסת להצגת האגודה למתיישבים מלכתחילה כאילו הינה הגורם המוניציפאלי החוקי ביישוב וגרמה לכך שהם הסכימו להצטרף לגוף זה, ובכך אין לראות בהצטרפותם משום מעשה מחייב. כאמור, טענת ההטעיה בעלת זיקה מובהקת לשאלת חוקיות ההתאגדות, שאלה שכבר נדונה והוכרעה בהליך המוביל. טענתו של ב"כ הנתבעים בדיון בפניי ולפיה יש להמשיך ולדון בשאלה איך השפיעה ההטעיה המיוחסת לתובעות על גביית תשלומים עבור שירותים מוניציפאליים שניתנים על ידי האגודה וכן על נכונותם של הנתבעים להתקשר בהסכם, אף היא אינה יכולה להתקבל, שכן טענה זו כלל לא הועלתה על ידו בכתב ההגנה.

השנייה, קשורה לאופן ניסוח כתב התביעה, לפיו עותרות התובעות לחיוב הנתבעים בתשלום בגין "תשלומים מוניציפאליים הניתנים על ידי האגודה", במצב בו הודו התובעות שהגבייה זו הינה אסורה, ובכך חל שינוי בחזית במחלוקת לעומת זו שנדונה בהליך המוביל. אין בידי לקבל טענה זו ולו מהנימוק שהוכר בהליך המוביל, ולפיו לא המינוח בו נקטו התובעות הוא שיחרוץ את הדין, אלא מהות החיוב. טענות הנתבעים לאי חיובם בתשלומים האמורים דומות מאוד לאלו שנדונו ומשהוכרעו בהליך המוביל, אין עוד מקום להיזקק להן בהליך דכאן.

השלישית, נוגעת לתיקון כתב התביעה. אין בידי להיעתר לבקשת התובעות לתיקון כתב התביעה ולו מן הטעם, שכתב התביעה המקורי מתייחס לשנות התקציב 2008-2009, בעוד שכתב התביעה המתוקן מתייחס לשנות התקציב 2008-2010 ולא ברור, בניגוד לטענת התובעות, אם סכום החוב ביחס לכל נתבע בנפרד, פחת , אם לאו.

אשר לסכום החוב, הנתבעים הכחישו, אמנם, בסעיף 8 לכתב ההגנה מטעמם את סכום התביעה, אך מדובר בהכחשה כללית, גורפת שאין בה כדי לענות על דרישת הפירוט המבוקשת מהם בנסיבות העניין, כאשר כובד משקל טענותיהם כוון לשאלת חוקיות האגודה וחוקיות החיוב ויתר השאלות עליהם עמדתי קודם לכל ואשר לגביהן קיים מעשה בית דין. אומר ואוסיף כי ב"כ הנתבעים בטיעוניו במהלך הדיון שנערך בפניי לא חזר על הכפירה בסכומי החוב המיוחסים לנתבעים כטעם המצדיק המשך בירור ההליך שבפניי.

סוף דבר

על יסוד כל המקובץ לעיל, אני מורה על קבלת התביעות שבכותרת נגד הנתבעים, בכל ההליכים שבפניי אשר הדיון בהן אוחדו כאמור במסגרת התביעה דנן.

בשים לב לאמור בבקשה ובכתב התביעה המתוקן מהם עולה, כי חלק מהנתבעים סילקו את חובם כפי התובעות, עוד לפני התיקון המבוקש (סעיפים 11-12 לכתב התביעה המתוקן), אני מורה לתובעות לצרף תוך 14 יום מהיום הודעה מסודרת ביחס לנתבעים, לגביהם היא לא מבקשת כי יינתן נגדם פסק דין נוכח סילוק החוב על ידם כאמור, וללא קשר לשאלת קיומו של מעשה בית-דין מושא פסק דין זה. מאחר והתובעות מבקשות מחיקת התביעה נגד אותם נתבעים ללא צו להוצאות, תועבר ההודעה לאחר הגשתה לתגובת אותם נתבעים אשר יתייחסו לשאלת אי החיוב בהוצאות.

כמו כן, נוכח מספר הנתבעים הכלולים בתיקים שבכותרת, תגשנה התובעות תוך 14 יום מהיום פסיקתאות לחתימתי ביחס לכל אחד ואחד מן הנתבעים נגדם מבוקש לקבל פסק דין מחמת מעשה בית דין ובמסגרתן תתייחס כאמור לחוב של כל אחד מהם עפ"י האמור בכתב התביעה המקורי לשנות התקציב 2008-2009.

התיק לעיוני ביום 25.06.15.

המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ט"ו סיוון תשע"ה, 02 יוני 2015, בהעדר הצדדים.