כתב האישום:

בכתב אישום אשר הוגש בתחילת שנת 2010, הואשמה הנאשמת ב- 3 עבירות הכוללות: איומים, העלבת עובד ציבור והתנהגות פסולה במקום ציבורי.

כעולה מעובדות כתב האישום המדובר באירועים שאירעו ביום 23.4.2009 בשעת צהריים בתחנת המשטרה באשקלון.

תחילה נטען כי משביקשה השוטרת סולי נחמני מהנאשמת, שצעקה, להנמיך את קולה, איימה עליה הנאשמת תוך הנפת ידיים במילים "תיזהרי ממני אני קווקזית מי את שתגידי לי לשתוק", וכן צעקה "מי את בכלל, תראי מה בעלי יעשה לך".

בהמשך כתב האישום מתואר כי משניגש אל הנאשמת הקצין שרון וקנין, איימה עליו הנאשמת במילים "תראה מה יהיה לך, אתה לא יודע עם מי התעסקת, אני צילמתי את הפנים שלך".

משהודיע לה הקצין דבר מעצרה בגין התנהגותה זו, החלה הנאשמת לצעוק, לקפוץ ולשטוח עצמה על ריצפת המקום ואף איימה על הקצין במילים הבוטות, המפורטות בסעיף 4 לעובדות כתב האישום.

בהמשך, משהגיעה אל המקום השוטרת וייצמן במטרה לשמור על הנאשמת העליבה אותה הנאשמת במילים הבוטות המפורטות בסעיפים 5, 6 ו-7 לעובדות כתב האישום.

השתלשלות הדיונים:

לישיבת המענה הראשונה מיום 13.11.10, לא התייצבה הנאשמת ואז הוברר כי עברה לכתובת מגורים אחרת והדיון נדחה לחודש ינואר 2011 על מנת לאתרה בכתובת זו.

בין לבין שלחה הנאשמת בכתב ידה מכתב לבית המשפט המדבר בעד עצמו עם עותק שלטענתה שלחה ליועץ המשפטי לממשלה, לאורו החלטתי ביום 28.1.11 למנות לה סניגור ציבורי לייצגה בתיק זה.

בישיבה מיום 19.1.2011 הופיע מטעמה עו"ד מקלר חיים בשם עו"ד זייצב ז'אנה, הסניגור ביקש אותו יום שלא להשיב לכתב האישום, לדבריו התלונה בגין האירוע המתואר בכתב האישום הועברה למחלקה לחקירות שוטרים (מח"ש). משנתקבלה תגובת מח"ש הוגש ערר לפרקליטות וטרם נתקבלה תשובת היועץ המשפטי לממשלה. משכך ביקש עו"ד מקלר דחייה. בהסכמת התביעות נדחה הדיון ליום 22.3.2011.

ביום זה הופיע בשמה עו"ד מועלם בשם עו"ד זייצב, אז ביקשה הסנגוריה שהות נוספת של כחודש ימים וזאת בכדי לסיים המשא ומתן עם התביעה בנוגע לתיק זה.

בינתיים הודיעה נציגת התביעות כי הגיע אליהם החומר הרלוונטי ממח"ש והוא עומד לרשות הסנגוריה, הדיון נדחה ליום 1.5.2011.

בישיבה מיום זה, ביקשה הסניגורית דחייה נוספת לשקול הצעה שקיבלו מהתביעות, גם לבקשה זו נעתרתי והדיון נדחה ליום 6.6.2011 גם המועד הזה וגם מועדים נוספים נדחו.

בישיבה מיום 30.10.2011 לא התייצבה הנאשמת נאלצתי להוציא נגדה צו הבאה. בשעה מאוחרת יותר התייצבה הנאשמת יחד עם הסניגורית עו"ד זייצב , לאחר שהבנתי כי לא הצליחו להגיע להסדר לא היה מנוס מקביעת התיק להוכחות.

יחד עם זאת, ולבקשת בית המשפט העמידה הסניגורית המלומדת את גדר המחלוקת על מכונה.

נאמר, כי אין לנאשמת טענת אליבי, לטענתה היא זו שהותקפה על ידי השוטרים, טענה שלא איימה ולא העליבה עובד ציבור. הסניגורית ביקשה לזמן לעדות את כל עדי התביעה והדיון נקבע להוכחות ליום 22.5.2012.

בפתח הדיון אותו היום ביקשה הסניגורית להעביר את התיק למותב אחר, שכן עו"ד שרון וקנין שימש קצין תורן אותו יום והופיע כנציג התביעות בתיקים פלילים ומשסיים את שירותו המשטרתי אף הוא מופיע כסניגור. טענה כי זו בעיה לחקור אותו כעד תביעה וביקשה להעביר התיק למותב שאיננו מכיר את עו"ד שרון וקנין.

ב"כ המאשימה בצדק טענה כי אם זו טענת פסלות היה על ההגנה לטעון אותה מיד עם הגשת כתב אישום, ואם זו איננה כזו אין זו הדרך בבקשה כזו להעביר את התיק.

בהחלטתי סקרתי את השתלשלות הדיונים בתיק זה עד לאותו יום, לפי שקבעתי שאם המדובר בטענת פסלות מצד ההגנה זו איננה במקומה, אין לי דבר נגד הנאשמת אין לי דבר בעניינו של עד התביעה, ציינתי כי גם הסניגורית נקלעה למצב לא פשוט בכך שלמרות הכרותה המקצועית את עו"ד שרון וקנין היא תידרש לחקור אותו נגדית ולא ביקשה שימונה לנאשמת סניגור ציבורי אחר.

בנסיבות אלה החלטתי שלא לדחות את הדיון, עוד ציינתי שספק אם ישנו שופט במרחב לכיש או במחוז הדרום שאינו מכיר את עו"ד וקנין ולא שמעתי שנתבקשה בקשה להעביר התיק לבית משפט במחוז אחר שהדבר נתון לסמכותו של נשיא בית המשפט העליון.

משהגיעו אותו יום העדים ונמצאנו כשנה וחצי לאחר הגשת כתב האישום, החלטתי לדחות את בקשת הסניגורית והחלה שמיעת העדויות בתיק.

פרשת התביעה:

עד תביעה מס' 1 היה מר שרון וקנין שהיה בתקופה הרלוונטית, קצין משטרה בדרגת פקד ושימש כתובע בתביעות לכיש. ביום 1.6.2010 סיים את שירותו המשטרתי ומאז משמש כסניגור אזרחי.

העד, העיד כמיטב זכרונו מהאירוע שכזכור התרחש ביום 23.4.2009, למעלה משנתיים מיום מסירת עדותו בבית המשפט (22.5.2012). אז תאר בעדותו הראשית כיצד בשעת צהריים עבר בכניסה לתחנה והבחין בשוטרת סולי נחמני ובנאשמת, שלא הייתה מוכרת לו קודם לאירוע ושרק לאחר מכן התברר לו שמה. לטענתו הבחין בנאשמת מבצעת תנועות בידיה וממה שזכור לו, היה זה איום בהתנהגות ובמילים כלפי השוטרת סולי נחמני.

העד זכר שדברי האיום היו בעברית אך לא זכר אותם במדויק. לטענתו, הוא ניגש אליהן מתוך כוונה להרגיע את המצב כדי שלא יתפתח ולא יסלים, בתגובה הנאשמת החלה לאיים עליו ואמרה לו ממה שהוא זוכר וממה שרענן את זכרונו מהמזכר שכתב "תראה מה בעלי יעשה לך". העד זכר שהיה לבוש בגדים אזרחיים לכן, מצא לנכון להסביר לנאשמת ולהזדהות כאיש משטרה.

הנאשמת, המשיכה באיומים ואמרה לו כי צילמה את הפרצוף שלו. בנסיבות אלו לטענתו, הודיע לה שהיא עצורה ואמר לה לעלות לחדר החקירה. במקום נכח גם עו"ד נוסף בשם יוסי דיין.

העד העלה את הנאשמת לחדר החקירות במדרגות ולקראת סוף גרם המדרגות הראשון התיישבה הנאשמת על הרצפה והחלה לצעוק. או אז אחז העד בידה וביקש ממנה לעלות, היא עלתה ואז קרא העד לשוטרים סלומון גולומב ורותי וייצמן. במקום נכחה עו"ד נוספת בשם מלי אטיאס.

לדבריו הנאשמת אמרה לו "אתה תראה מה אני אעשה לך, אני אזיין אותך במח"ש אתה הרבצת לי". העד זכר כי השוטר סולומון גולומב כבל את ידי הנאשמת בכבלי ידיים ובכך לטענתו סיים העד את טיפולו, רשם מזכר ודו"ח מעצר.

העד ציין כי רשם במזכר את שמותיהם של עורכי הדין והסניגורים שנכחו במקום באותו זמן, אלו כזכור עורכי הדין דיין ואטיאס ואמר שהם יכולים להעיד על אשר ארע.

לדבריו כל השימוש בכוח היה אחיזה של הנאשמת בידה משביקש להרגיע את המצב שלא יוחמר ולהיטיב עם הנאשמת כי הבין שהחלה להשתולל לאחר שלקחו לה את הילד.

עד כאן עדותו הראשית.

בחקירתו הנגדית השיב העד לכל שאלה לא התחמק מדבר. כאשר נשאל אם ביקש מעורכי הדין שנכחו באקראי מקום למסור עדות השיב, בצדק מבחינתו, שהיה מעורב כעד באירוע וציין את המעורבים אך לא היה אחראי לחקירה בתיק.

העד הודה כי עד שהוציא את תעודת המינוי שלו כשוטר, מאחר שלא ניתן היה לזהותו משלבש לבוש אזרחי, סבור הוא שהנאשמת אומנם לא ידעה שהינו שוטר, ואולם לאחר שאיימה עליו הוציא את תעודת המינוי. לשאלת הסנגורית ביחס לעבירת האיומים טען העד בצדק כי גם אם לא ידעה שהינו שוטר עבירת איומים יפה היא כלפי כל אדם, להבדיל מעבירה של העלבת עובד ציבור.

לדבריו כל התחנה שמעה את צעקותיה של הנאשמת. העד עמד על גרסתו, לא נוקש בלשונו והותיר בפני רושם של עד אמין לחלוטין שלא העליל עלילות שווא על הנאשמת. לא היה לו דבר נגדה שעשה את אשר התבקש בנסיבות העניין ושהנאשמת בהתנהגותה הפרובוקטיבית העלילה עליו עלילות דברים.

עדת התביעה מס' 2 רס"ר סולי נחמני, שרתה אותה תקופה במרחב לכיש ועברה באקראי ביומן תחנת משטרת אשקלון שהיא לבושה מדי משטרה. אז לטענתה ניגשה אליה הנאשמת והחלה לצעוק. במצב הדברים האמור ביקשה העדה מהנאשמת להנמיך את קולה, אלא שזו בתגובה ניגשה אליה בתוקפנות ואמרה לה "אני קווקזית תיזהרי ממני".

אז הגיע עד התביעה 1 והרחיק הנאשמת מהעדה. עד כאן הייתה עדותה הראשית הקצרה והעניינית של עדה זו.

עדה זו המשיכה להותיר בי את הרושם האמין שנתנה בעדותה, גם בחקירתה הנגדית, עד כדי כך שאישרה בפה מלא שלא זכרה אם עד התביעה 1 היה לבוש מדי משטרה ולא זכרה מה אמר לנאשמת וכי היא לא עלתה אחריהם במעלה המדרגות לאחר מה שארע ביניהן אלא נכנסה למשרדה וערכה מזכר.

ניכר כי עדה זו העידה את אשר ראתה ושמעה לא התבוששה לומר דברים שאיננה זוכרת ולא העידה לגביהם. עוד ניכר כי מבחינתה, מעורבותה תמה משהסתיים האירוע עת פנתה למשרדה וערכה מזכר על שאירע.

עד כאן היו עדי התביעה שהגיעו לאותו הדיון ונאלצתי לדחות המשך הדיון ליום 25.6.2012.

לדיון ביום 25.6.2012 הגיעה למרבית הצער רק עדת תביעה נוספת אחת, עדת תביעה מס' 3, מפקחת מורן שואט שימשה בזמנו כחוקרת. היא זו שגבתה אמרתה של הנאשמת אשר הייתה אותה העת חשודה ואף ערכה מזכר בעניין. המזכר והאמרה התקבלו ללא התנגדות הסניגורית וסומנו ת/1 , ת/2.

ת/2 עניינו, מזכר קצר על פיה במהלך חקירתה של הנאשמת על ידי העדה, טענה כי הוכתה וכי יש סימנים על גופה. לבקשת החוקרת כי תראה לה את הסימנים הרימה את הנאשמת את חולצתה, אך אז לא הבחינה העדה בשום סימן כאמור.

ת/1 עניינו, אמרתה של הנאשמת אשר נגבתה בשעה 13:52 לאחר שהוזהרה כי היא חשודה בעבירות של העלבת עובד ציבור, איומים וניסיון לתקיפת שוטר.

הנחקרת בתחילת עדותה אישרה כי הבינה בדיוק במה היא חשודה, אך מיד הוסיפה "כל זאת עלילה שקר, זה הכל".

כאשר נשאלה הנאשמת בחקירתה לפשר הגעתה לתחנת המשטרה אותו היום, הסבירה הנאשמת כי אחותה התקשרה אליה שתבוא לעזור לה בתרגום לעברית לאחר שהמשטרה עיכבה אותה לברור, את השתיים הובילו בניידת לתחנת המשטרה.

לדבריה בחקירה, נכנסה לחוקרת וביקשה לתרגם לאחותה, אלא שהחוקרת צעקה עליה ואמרה לה תעופי מהמשרד הנאשמת סירבה לעשות כן, או אז לטענתה החוקרת דחפה אותה החוצה ובתגובה לכך צעקה.

לדבריה החוקרת צעקה עליה יותר חזק ואף דחפה אותה כמה פעמים, רק אז לטענתה יצאה מהחדר. לטענתה, משיצאה שהתה בחוץ שוטרת אחרת, אשר לדבריה צעקה עליה ואמרה לה אף תסתמי את הפה שלך ושהיא לא רוצה לראות אותה. עוד נכתב כי השוטרת אמרה לשוטר שיכניס אותה למקום אחר. אז לדבריה אחז בה השוטר, הרים אותה והעלה אותה למעלה לקומה השנייה. אז לטענתה, הפיל אותה לרצפה ונתן לה שתי בעיטות בצלעות.

עוד הוסיפה באמרתה כי השוטר אמר לה שעכשיו הוא יטפל בה. משאמרה לדבריה שאין לו זכות להרביץ לה, השיב לה שהוא איש חוק והיא לא תוכיח שום דבר. בנוסף לטענתה אף גידף וחרף אותה לדבריה במילים "זונה קטנה ורוסיה מסריחה". לדבריה ארבע אנשים ראו מה עשה לה, אחד מהם היה שוטר ששמו סלומון גולה. בשלב זה ציינה החוקרת כי אחותה של החשודה נכנסה לחדר ואמרה לה שלא להקשיב לחשודה כי היא לא מדברת לעניין.

אז המשיכה הנחקרת וטענה שאמרה לשוטר שתתלונן במח"ש ואף תעשה כתבה לאחר שהשפיל אותה. לדבריה הגיעה בחורה נוספת בשם רותי שהחלה לצעוק עליה ולהאשים אותה באשמה ואמרה לה שהיא לא בסדר בתגובה צעקה עליה הנאשמת בחזרה וגם לה אמרה כי תתלונן במח"ש.

לדבריה היא לא הכירה את השוטרים שהיו אותו יום בתחנה, ובתשובה לשאלה אם יש לה סכסוכים עם מישהו מהם השיבה בכלל לא, הנאשמת אישרה באמרתה כי היא בת העדה הקווקזית.

כאשר נשאלה הנאשמת לפשר החשד נגדה, טענה שזו עלילה וכי הדברים אינם נכונים. לדבריה היא אמנם אמרה שהיא לא רוסיה ושהיא קווקזית. אולם זאת נאמר בכדי שידעו שהיא לא תשתוק כמו בכתבות שפורסמו בעניין הבעיות שעושה משטרת ישראל לעולים החדשים ולרוסים במיוחד.

הנאשמת הכחישה גם את האיומים שאיימה על קצין המשטרה וטענה שלא הציג לה כל תעודת שוטר. בנוסף כששאלה אותו לשמו והוא לא ענה, השיבה לו שלא חשוב מאחר והיא צילמה אותו בזיכרון שלה והיא יכולה לזהותו במח"ש.

הנאשמת חזרה והכחישה באמרתה את החשדות נגדה, ושבה וטענה שזהו שקר ושזו עלילה, לטענה קצין המשטרה משקר מאחר והוא מפחד ממח"ש.

הנאשמת גם הכחישה מכל וכל שהעליבה את השוטרת, נהפוך הוא לטענתה השוטרת היא זו שצעקה עליה ודיברה אליה "במילים רעים" (ת/1 ג' שורה 56 ).

הסניגורית לא נחה ולא שקטה עד שחקרה את עדת תביעה מס' 3 בחקירה נגדית, בתחילה העדה לא זכרה אם היא זו שהעבירה את חומר החקירה למח"ש. אולם, לאחר שעיינה בתיק החקירה השיבה כי התיק הועבר למח"ש על ידי חוקרת אחרת. עוד לא זכרה העדה את מצבה של הנחקרת ואת חקירתה וכן לא זכרה את האירוע.

משביקשה הסניגורית להגיש מסמך רפואי שקיבלה הנאשמת מאוחר יותר, התנגדה בצדק התובעת והחלטתי כי המסמך יכול ויוגש במסגרת פרשת ההגנה.

משלא הגיעו עדי תביעה נוספים נאלצתי לדחות התיק דחייה נוספת ואף המועד הנוסף נדחה. למרבית הצער לישיבה מיום 20.12.2012 לא התייצבו שניים מעדי התביעה שהינם שוטרים והמועד שנקבע להמשך הוכחות ליום 30.1.213 נדחה לאחר שהסניגורית הייתה חולה. בסופו של יום, ישיבת ההוכחות הבאה התקיימה ביום 21.4.2013.

עדת תביעה מס' 4 השוטרת רות וייצמן משרתת במשטרה למעלה מ-25 שנה, ומשמשת כסיירת בתחנת אשקלון. לאחר האירוע ערכה זיכרון דברים על האירוע וממנו רעננה את זיכרונה. בעדותה תיארה העדה כיצד שמעה צעקות וביקשה לראות מה קרה. העדה ציינה כי הייתה לבושת מדי משטרה. משהלכה לברר לפשר הצעקות, הבחינה בנאשמת, אותה לא הכירה קודם לכן, מקללת ומשתוללת. העדה לא זכרה במדויק את הקללות, שוב רעננה את זיכרונה בזיכרון הדברים שערכה. העדה העידה כי הנאשמת הטיחה המילים "כולם זונות בני זונות". העדה לא התייחסה לאירוע כחריג נכנסה לחדר האוכל סיימה את הארוחה ושאלה את השוטר סלומון גולה אם רוצה שהיא תחליף אותו על מנת שיכנס אף הוא לאכול וכך היה.

אז לטענתה בעדותה, הפכה הנאשמת את העדה לקורבן, לא הפסיקה לקלל, לגדף ולחרף אותה במילים בוטות, מגונות ומבישות המפורטות בכתב האישום (עמ' 26, שורה 3 ואילך).

לדבריה היא לא השיבה לנאשמת וזו הוסיפה וקיללה אותה במילים המצוינות שם (שורה 8, ואילך).

גם עדה זו עשתה רושם אמין לחלוטין בעיני בית המשפט, עסקינן בשוטרת שמילאה תפקידה נאמנה, ספגה את מילות העלבון הבוטות מצד הנאשמת ואף על פי כן שמרה על איפוק ולא השיבה לנאשמת דבר, לרבות לא נגררה אחריה. העדה השיבה לכל שאלה בחקירה הנגדית, השיבה כי כתבה בזיכרון הדברים שהתרשמה כי מדובר בגברת לא נורמלית ולא שפויה, והסבירה זאת כי קיללה את כולם וגם אותה ללא סיבה. מכאן שהתרשמה שיש לה בעיה נפשית.

עד התביעה מס' 5 גולה סלומון אף הוא שוטר סיור בתחנת אשקלון, ערך זיכרון דברים שהתקבל וסומן כ-ת/3 המדבר בעד עצמו. שם מתואר כיצד נתבקש על ידי שוטר קהילתי להגיע לקניון לב אשקלון לחניה, אז חבר לשוטר אריק כחלון שעיכב אישה שישבה ברכבה לאחר שזו סירבה להראות את ילדה שנמצא בסיכון. לדבריו האישה הייתה עצבנית עד מאוד והתקשרה למישהי שתבוא לקחת את הרכב. לאחר שהמתינו בסבלנות הגיעה אחותה, זו הנאשמת, עצבנית עוד יותר וצעקנית. הנאשמת נתבקשה להתלוות לתחנת המשטרה כבקשת אחותה ובתחנה המשיכה לצעוק ולקלל את כל מי שעמד בפניה.

החוקרת ביקשה ממנה שתמתין בחוץ והיא צעקה עליה ויצאה מאוחר יותר כשהיא צועקת ומקללת את כל מי שעמד בדרכה.

בעדותו המשיך וציין כיצד קצין שהזדמן למקום, שרון וקנין תפס אותה בידה והעלה אותה לקומה למעלה תוך שהיא מאיימת עליו ואף מוסיפה צרור של קללות. כאשר השוטרת רותי ביקשה ממנה להירגע הטיחה הנאשמת בשוטרת מילות עלבון בוטות ומגונות אף הזכירה שהיא קווקזית ותראה להם, אז המשיכה לצעוק ולקלל כל מי שניסה להרגיעה.

בחקירתו הנגדית העד עמד על שלו לא נוקש בלשונו ציין כי בסופו של דבר הנאשמת הגיעה לבקשת אחותה לקחת את הרכב אך לבסוף ביקשה להצטרף אליה לתחנה וכך היה.

הדגיש כי הוא לא זוכר כלום מהאירוע מעבר למה שכתב במזכר.

עד כאן הייתה פרשת התביעה.

פרשת ההגנה:

הנאשמת והיא לבדה העידה להגנתה.

לדבריה אחותה התקשרה אליה וביקשה שתבוא לעזור לה בתרגום, אמרה שהיא ליד קניון לב שם נעצרה על ידי שני שוטרים. מאחר והעדה גרה בקרבת מקום הגיעה מהר רגלית למקום. לדבריה תרגמה לאחותה מה שהשוטרים אמרו לה, וזאת שצריכים אותה לתחנת המשטרה. לדבריה ביקשה לבוא איתה גם לשם ולעזור לה בתרגום ולכך הסכימו השוטרים. היא הצטרפה לאחותה בניידת המשטרה שהביאה אותם לתחנת המשטרה. שם לטענתה השוטרת מאיה החלה לדבר עם אחותה. לטענת הנאשמת השוטרת צעקה על אחותה וגם עליה וגירשה אותה מן החדר. הנאשמת טענה שגירשו אותה בצורה לא יפה למרות שהביאו אותה כדי לתרגם.

לדבריה היא התחילה לצאת מהתחנה או אז ניגש אליה שרון שהיה לבוש ביגוד אזרחי ואמר לה מה את צועקת תסתמי את הפה, והיא השיבה לו שהיא לא צועקת. או אז לקח אותה במדרגות לקומה הראשונה נתן לה בעיטה אמר לה שתסתום את הפה. לדבריה שרון תפס אותה בחולצתה בצווארון וכמעט הרים אותה בכל המדרגות. עוד הוסיפה כי הוא נתן לה בעיטות ואף השוטר סלומון ראה את הכל. לדבריה עקב התנהגותו החלה לבכות. לאחר מכן השוטר שרון המשיך להפיל אותה בכוח, ואמר לשוטר סלומון לשים עליה אזיקים כי היא עצורה.

הנאשמת חזרה וטענה טענה שבכתה מהכאבים ואמרה שאין צדק. הנאשמת הודתה שצעקה חזק אך לדבריה לא קיללה אולם דיברה הרבה ברוסית אולי לכן חשבו ככה.

לדבריה דיברה עם עצמה ועם הכאבים שלה, כשהגיעה השוטרת והחלה לצעוק עליה טענה הנאשמת כי לא קיללה רק צעקה ובכתה ודיברה הרבה בשפה הרוסית.

אמרה שאיננה רוצה לומר שהשוטרים שקרנים, היא אומרת שהם לא הבינו אותה (עמ' 29, שורה 5 ואילך).

עד כאן עדותה הראשית שעשתה רושם עגום על בית המשפט.

ניכר כי ביקשה לצמצם את התנהגותה אך להתנהגות של הרמת קול וצעקות הכחישה מכל וכל שקיללה גידפה וחרפה. אף היא לא טענה שהשוטרים שקרנים, כל שהיא טענה שהם לא הבינו אותה לפי שדיברה הרבה בשפה הרוסית. גרסה זו הינה מתחמקת ובלתי אמינה לחלוטין. אם כך בעדותה הראשית לא כל שכן בחקירתה הנגדית, הודתה בפה מלא כי לא הכירה את השוטרים קודם לאירוע, לא היה לה ולא לאחותה סכסוך עם השוטרים, היא שוהה בארץ כבר 15 שנה ומבינה עברית טוב מאוד.

לדבריה נכחה בחדר עד שהשוטרת גירשה אותה מהמקום, אולי בגלל שדיברה עם אחותה ברוסית.

טענתה כי יצאה משם, אך מאחר וגירשו אותה בצורה לא יפה היא נעלבה. עוד אישרה בפה מלא כי השוטרת לא הרביצה לה, לא הרימה עליה ידיים, אך גירשה אותה בצורה מילולית לא יפה ומכאן שנעלבה.

לטענתה השוטרת אף דחפה אותה. הנאשמת הכחישה מכל וכל את גרסת השוטרים שרון ונחמני, לדבריה לא קיללה אלא דיברה עם עצמה.

לדבריה היא חושבת ששרון לא הבין מה קרה, אולי חשב שהיא עצורה בגין עניין אחר. לדבריה הוא נכנס בדיוק כשהיא התכוונה לצאת מהמקום. לטענתה קצין המשטרה הרביץ לה ואף נתן לה בעיטות, זאת עשה בקומה השנייה בתחנה.

לדבריה מחזיקה היא בתעודה רפואית שהתקבלה וסומנה כ-נ/1 המדברת בעד עצמה.

הנאשמת אישרה כי הגישה תלונה למח"ש, אלא שתיק זה נסגר גם על ידי משרד המשפטים. הנאשמת חזרה וטענה שלא היו קללות, טענה שדיברה ברוסית ואולי לא הבינו אותה, דיברה על הצדק ברוסית אולי חשבו שהיא קיללה אך לא קיללה.

עד כאן הייתה פרשת ההגנה, כאמור הנאשמת והיא לבדה העידה להגנתה.

יאמר כבר עתה כי מוזר הדבר שההגנה לא העידה כאן את אחותה של הנאשמת, שיכלה לפחות לתמוך בגרסתה וזאת לפחות לגבי תחילתו של האירוע שהחל כאמור ב"קניון לב" באשקלון והמשכו בתחנת המשטרה, לפחות עד לאותו שלב שהוצאה הנאשמת מחדר החקירות.

יתרה מזו, ההגנה לא הביאה כעדי הזמה שני עורכי דין מכובדים שנזכרו בפה מלא על ידי עד התביעה מס' 1, עורכי הדין יוסי דיין ומלי אטיאס.

בשל השעה המאוחרת והעובדה שהסניגורית מיהרה למשפט אחר נדחו הסיכומים על פה ליום 29.4.13.

סיכומי התביעה:

בא כוחה המלומד של המאשימה הכין סיכומים בכתב והגישם כהצעת בית המשפט. אלו נתקבלו וסומנו כ- ת/4 ומדברים בעד עצמם.

בסיכומיו סקר התובע המלומד את העדויות שנשמעו בתיק זה, טען כי עדויות עדי התביעה היו קוהרנטיות ואמינות והעידו על רצף ברור של אירועים. על נאשמת שהגיעה לתחנה כעוסה בגין אחותה שצעקה וקיללה וכן איימה. כל הניסיונות להרגיעה עלו בתוהו עד אשר לבסוף נעצרה.

מנגד, טען כי עדותה של הנאשמת לוקה בחסר, נמצאו בה לטענתו סתירות פנימיות עליהן עמד בסיכומיו בעוד שהנאשמת טענה שלא היה לה סכסוך עם השוטרים, הרי אלו לשיטתה תקפו אותה באכזריות. עוד טען לעניין זה כי המדובר בגרסה מופרכת מצד הנאשמת לפיכך, ביקש להרשיע את הנאשמת בעבירות שיוחסו לה בכתב האישום.

סיכומי ההגנה:

הסניגורית בסיכומיה ביקשה לזכות את הנאשמת מכל העבירות שיוחסו לה בכתב האישום.

הסבה תשומת לב בית המשפט, שלמעשה כל עדי התביעה טענו שלא זכרו את האירוע שארע לפני זמן רב והעידו על סמך רישומים בכתב שערכו. לטענתה השוטרת סולי נחמני בקושי זכרה את האירוע המדובר. באשר לעדותו של הקצין שרון וקנין, הרי שהוא אישר שהנאשמת לא ידעה שהוא שוטר בתחילת האירוע וטענה שעצר אותה עוד קודם שהזדהה כשוטר.

הסנגורית טענה לסתירות בין עדותו של הקצין וקנין לבין עדותו של השוטר גולה וטענה שהשוטר וקנין הפעיל נגדה כוח, עצר אותה בניגוד לסמכותו ולא הזדהה בפניה. הסנגורית ציינה כי זכותה של הנאשמת היה להתנגד למעצר הלא חוקי, כפי שזה בוצע בענייננו. עוד הקשתה הסנגורית, מדוע החוקר בתיק לא פנה לשני עורכי הדין שנזכרו כעדים לאירוע וטענה למחדל חקירתי בעניין זה. עוד נטען מצידה כי לא ניתן לקבל אף גרסה מגרסות עדי התביעה מאחר ויש סתירות ביניהם, וכי התביעה לא הרימה את הנטל המוטל עליה.

לטענה הנאשמת נעצרה בצורה בריונית והייתה נסערת ממעצר זה. לחיזוק למצבה זה ניתן למצוא בפנייתה למח"ש. בנוסף טענה כי הנאשמת התעקשה לנהל תיק זה מבלי להגיע להסדר ומבלי להודות בדבר אשר לא עשתה, כי רצתה להגיע לחקר האמת.

לשאלות בית המשפט הבהיר התובע בהשלמת סיכומיו כי בעבירות כלפי השוטרים בתחנת המשטרה כוונת הנאשמת הייתה להתנהגות פסולה במקום ציבורי בעוד שהאיומים והעלבת עובד הציבור היו כלפי אנשים ספציפיים בתחנה.

מנגד הסניגורית טענה שהמילים שיוחסו לנאשמת אינם בגדר איומים.

בנסיבות העניין ובכדי לשקול את אשר הובא בפני בכובד ראש, דחיתי את מתן הכרעת הדין להיום.

דיון והכרעה:

שקלתי את העדויות שנשמעו בתיק זה, חזרתי ועיינתי במסמכים שהוגשו, בחנתי שוב ושוב את סיכומיהם של באי כוחם המלומדים של הצדדים.

בסופו של משפט ברור שעל השופט בראש ובראשונה לקבוע ממצאי אמינות ומהימנות של העדים שהעידו בפניו, מהם תיגזרנה העובדות ומהן תיגזרנה המסקנות המשפטיות וכך בענייננו.

כל עדי התביעה ללא יוצא מן הכלל עשו בעיני רושם אמין לחלוטין, לא הכירו את הנאשמת קודם לאירוע, לא היה להם דבר נגדה, לא העלילו עליה עלילות דברים ולא קשרו קשר להפלילה.

גם אם ניתן למצוא כפי שטענה הסניגורית המלומדת בסיכומיה, אי התאמה בדבריהם, המדובר בעניינים שוליים שרק מוסיפים נופך של אמינות לגרסתם.

ברור כי כאשר מדובר באירוע שארע ביום 23/4/2009 ושהעדויות נשמעות בביהמ"ש רק מקץ שנים בשנים 2012-2013, לא ניתן לדרוש מכל עד ועד זיכרון בלתי אנושי שיעיד במדויק על מה ראה ומה שמע באירוע, כאילו ארע אתמול שלשום. מדובר בעדים שהינם שוטרים שחווים אירועים שוטפים מידי יום ביומו, מידי שבוע, מידי חודש, מידי שנה, עשרות מאות ואולי אלפי אירועים. דווקא לו היו מתיימרים לזכור במדויק כל מילה ואמירה, היו חשודים בעיני מבחינת אמינותם. לו עדויותיהם היו עולות בקנה אחד, בהתאמה מלאה, גם אז היו חשודים בעיני. כטבעם של בני אדם, בני אנוש שכל אחד יכול להעיד על שראה ושמע מהנקודה בה נמצא, מהמקום בו נכח, וכמו כל עד ועד העדות נגזרת מיכולתו להפנים את אשר ראה ושמע, לזכור את הדברים ומקץ שנים להעיד עליהם בעדות בבימ"ש, וכך בענייננו.

אין לי ספק, מדובר בנאשמת שסברה כנראה שההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה וכך למעשה טענות ומענות לה כנגד כולם פרט לעצמה.

אין לי ספק שנהגו עימה כראוי מתחילת האירוע ועד סיומו. כך למשל, כאשר המתינו להגעתה לבקשת אחותה, כך כאשר הסיעו אותה בניידת לבקשת השתיים, אלא שהנאשמת פרשה את הדברים שלא כהלכה ובזמן שנחקרה אחותה אכן לא היה מנוס מלהרחיק אותה מחדר החקירות, או אז פתחה הנאשמת בהתנהגות רעה וחמורה מילולית הן על דרך של איומים, הן על דרך של העלבת עובד ציבור בכל מי שנקרה בדרכה, החל בשוטרת סולי נחמני שכל שביקשה מהנאשמת להירגע, להנמיך את קולה ולא לצעוק, אלא שזו הגיבה כנגדה בתוקפנות "אני קווקזית תיזהרי ממני". במצב דברים זה ומשנקלע באקראי למקום הקצין שרון וקנין והגם שהיה במדים אזרחיים, הוא וודאי שלא יכל לעבור על כך לסדר היום כשבתחנת משטרה אזרחית כך מתנהגת כלפי שוטרת. אין לי ספק שאמנם כל שביקש זה להרגיע את המצב ולמנוע הסלמה ולאחר שאוים על ידי הנאשמת במילים "תראה מה בעלי יעשה לך" הזדהה כאיש משטרה, אלא שהנאשמת לא חדלה מאיומיה במילים בוטות וחריפות כפי שהעיד עליהם העד.

כפי שאמר בצדק, גם אם מלכתחילה לא ידעה שהוא שוטר, עד שהזדהה הרי עבירת האיומים חלה כלפי כל אדם באשר הוא אדם ובשונה מהעלבת עובד ציבור שכשמה כן היא מופנית כלפי עובד ציבור. וכאילו בכך לא די, הוסיפה מילות עלבון בוטות וחמורות כלפי השוטרת ויצמן, מילים שאני ממש בוש ונכלם לחזור ולצטטן.

מנגד, ניצבת לה בבדידותה גרסתה המיתממת של הנאשמת. טענתה כביכול שהורחקה מהחדר בה נחקרה אחותה על דרך של גרוש הוא תיאור לא אמין לחלוטין, אין לי ספק שהורחקה משם כי הפריעה בחקירה והמשך התנהגותה בתחנה מוכיח כי לא באה לסייע לאחותה אלא להסלים את האירוע, לא שמה רסן לפיה והתנהגה בצורה בריונית ובזויה כלפי כל שוטר שנקרה בדרכה. אין לי ספק שהתנהגותה הייתה פרובוקטיבית, היא אשר הפילה את עצמה במכוון במדרגות. אני דוחה מכל וכל את טענותיה שהקצין שרון הפעיל נגדה כח לא סביר, או שחלילה בעט בה, או שגידף וחירף אותה. מעניין שהנאשמת הייתה מוכנה להודות שצעקה חזק, אך מיד הוסיפה שלא קיללה. מעניין שאומרת שדיברה ברוסית אל עצמה. אכן זוהי גרסה מצוצה מן האצבע.

אין לי ספק שהשוטרים לא דוברים השפה הרוסית, לא ידעו על קללות ואיומים בשפה הרוסית, אלא בשפה העברית, זו הנאשמת שאישרה בחקירתה הנגדית ששוהה בארץ כבר 15 שנים, מבינה עברית טוב מאוד ולא נזקקה כלל לתרגום במהלך הדיונים המשפטיים, גם לא עת נגבתה ממנה אמרתה לאחר אזהרה מלפני שנים.

הנאשמת עצמה מאשרת כי לא היה לה סכסוך עם מי מהשוטרים, ומעניין כי אף היא הבינה שבמצב דברים זה כיצד ולמה התייחסו אליה כפי שהיא טוענת שהתייחסו אליה, או אז העלתה טענה מעניינת ומוזרה שהיא חושבת שהקצין וקנין לא הבין אותה, לא הבין מה קרה וחשב שאולי היא עצורה.

אני דוחה גרסתה זו מכל וכל.

הנאשמת סברה כאמור כי ההגנה הטובה ביותר היא התקפה וכך דאגה לסור ולקבל את התעודה הרפואית נ/1, אולם הדבר לא יכול לתמוך במאומה בדבריה. זה שהיא אומרת לרופא שלדבריה הותקפה על ידי שוטר, וודאי לא יכול להוסיף נופך של אמינות לדבריה. אם נחבלה בגופה, אין לה אלא להלין על עצמה, על שהשליכה עצמה במדרגות. הוא הדין לגבי התלונה שהגישה למח"ש שאין לי ספק שגורמי מח"ש עשו מלאכתם נאמנה גם בחקירה, גם בהחלטה לגבי סגירת התיק ואין זה סוד שגם ערר שהגישה הנאשמת כפי שהתברר במהלך הדיונים הראשונים נדחה על ידי היועץ המשפטי לממשלה, שאף הוא חזקה עליו שעשה מלאכתו נאמנה.

הנה כי כן, לא נותר בפני ביהמ"ש אלא מה שבא בפניו. התנהגות רעה וחמורה של אזרחית שהגיעה לתחנת משטרה כביכול לסייע לאחותה במלאכת התרגום, אך התנהגה בצורה בזויה ושפלה, מתוך התנהגות פרובוקטיבית, לא שמה רסן לחרצובות לשונה ומפיה יצאו מילות איום והעלבה בוטות וחמורות.

לאור כל האמור דלעיל, באתי לכלל מסקנה כי יש להעדיף ללא כל היסוס את גרסת עדי התביעה על פני גרסת הנאשמת במקרה דנן.

כפי שכבר ציינתי חזקה על הסניגורית המלומדת שעשתה מלאכתה נאמנה ולו יכלו אחותה או עוה"ד יוסי דיין ומלי אטיאס שנכחו, ולו בזמנים מסוימים, באירוע המתגלגל כאן, לסייע להגנת הנאשמת חזקה עליה שהייתה מזמנת אותם או מי מהם לעדות מטעם ההגנה. אין לי חלילה סיבה לחשוד כי הסניגורית המלומדת לא עשתה מלאכתה נאמנה, נהפוך הוא, ייצגה בנאמנות ובמסירות את הנאשמת בדרך ההגנה שבחרה הנאשמת לילך בה.

עדיין יש לבדוק היטב את העבירות שיוחסו לנאשמת.

יצוין כי מנסחת כתב האישום נהגה בהגינות רבה עם הנאשמת ולא ייחסה לה ריבוי עבירות של איומים או העלבת עובד ציבור לכל מילת איום או עלבון או העלבה שצוינו בכתב האישום כלפי מי מהשוטרים.

חלילה לפגוע בעדה הקווקזית המכובדת וגם בהניח בצד את מילות האיום שיוחסו לנאשמת "תיזהרי ממני אני קווקזית" נותרות בעיני מילות איום אחרות שהעידו עליהם עדי התביעה שוודאי עולים כדי עבירת איומים (ודי אם אפנה לספרו של השופט קדמי, על הדין בפלילים, חוק העונשין, חלק רביעי בעמ' 2121 ואילך).

הוא הדין בעבירה של העלבת עובד ציבור שגם בעניין זה נכשלה הנאשמת קשות וחמורות במילים הבוטות שהטיחה בשוטרת וייצמן. גם בעניין זה אין לי אלא להפנות לספרו הנזכר של השופט קדמי דלעיל בעמ' 1719 ואילך ומראה המקום הנזכרים שם.

התלבטתי אך בנוגע לעבירה השלישית של התנהגות פסולה במקום ציבורי. בעניין זה לא שמעתי טיעון ממצה מטעם באי כוחם המלומדים של הצדדים, כך לגבי השאלה אם מדובר אמנם ב"מקום ציבורי" , האם אמנם המקום פתוח לקהל הרחב, וראה בעניין זה ספרו הנ"ל של השופט קדמי, בעמ' 2234 ובמיוחד בדוגמאות המובאות בעמודים 2235-2236.

ואולם, בכל מקרה לעניות דעתי אותה התנהגות פסולה במקום ציבורי שהייתה כאן, נבלעת בעבירות של איומים והעלבת עובד ציבור.

אמנם ב"כ המאשימה בסיכומיו התייחס לנקודה זו וביקש לעשות אבחנה שעבירות האיומים והעלבת העובד הציבור היו כלפי אנשים ספציפיים בשונה מההתנהגות הפסולה במקום ציבורי, אך לעניות דעתי במקרה דנן לא ראוי לחלק באופן מלאכותי את התנהגותה של הנאשמת ולעניות דעתי במקרה דנן התנהגותה הפסולה אפילו היה זה מקום ציבורי, נבלעת בעבירות הספציפיות של איומים והעלבת עובד ציבור, הגם שהדברים נעשו תוך הרמת קול.

סוף דבר, הכל נשמע החלטתי לזכות את הנאשמת מחמת הספק הסביר בלבד מעבירה של התנהגות פסולה במקום ציבורי, אך מרשיע אותה בעבירת איומים בגין האיומים שהטיחה בשוטר שרון וקנין, עליהם העיד בבית המשפט ובעבירה של העלבת עובד ציבור במילות העלבון הקשות והחמורות שהטיחה בשוטרת ויצמן.

ניתנה היום, י"ח סיון תשע"ג , 27 מאי 2013, במעמד הצדדים