בפניי תביעה הנוגעת לכליאתו של התובע, עובד זר, במשמורת וזאת למשך תקופה של 23 ימים, עד שעזב את הארץ.

התביעה החלה דרכה עם שני תובעים שהגישו תביעה משותפת. התובע מס' 2 לא התייצב לדיון ההוכחות ומשכך נמחקה תביעתו, ונותר לדון בטענות התובע מס' 1, ( להלן: "התובע").

לאחר שמיעת ההוכחות סיכמו באי כוח הצדדים טענותיהם בעל פה ופס"ד זה ניתן לאחר שמיעת הסיכומים, במסגרתם הפנו ב"כ הצדדים למכלול כתבי הטענות שהוגשו בתיק.

טענות התובע:

התובע טוען, כי המדובר בעבדות מודרנית, כאשר נכלא כליאה מיותרת במשך 23 יום. התובע טוען, כי חירותו נשללה, על ידי המעסיקה, ונשאה אופי של קנסות, איומים, ו/או אלימות פיזית, דרכונו נלקח ממנו, ונאסר עליו לצאת ממקום המגורים שהוקצה לו ללא קבלת אישור.

התובע טוען, כי לא הייתה ביכולתו להחליף מעביד, כאשר למרות מצבו זה נכלא על לא עוול בכפו למשך 23 יום, תוך רמיסת זכויותיו, וניצול חולשותיו ברגל גסה.

התובע טוען, כי הגיע לארץ באוקטובר 2001 לשם תעסוקה כדין בבניין כאשר התובע נרשם כעובד חברת א. א. א. ל. חברת בניין בע"מ ( להלן: "חברת א. א. א. ל."), שדאגה לקבלת אשרת עבודה לתובע.

התובע טוען, כי מיד עם כניסתו לארץ החל בעבודתו באתר הנתבעת 2, (להלן: "חברת שפיר"), אליה נויד שלא כדין.

התובע טוען, כי לאחר שנויד לחברת שפיר לא דאגה לחדש את אשרת השהייה שלו, דבר שהוביל להכנסתו למשמורת וכליאת השווא.

התובע טוען, כי החל מיד עם כניסתו לארץ לעבוד אצל חברת שפיר, ולא היה מודע להשלכות אי ניודו לחברת שפיר ולא התבקשה הסכמתו לניוד כזה.

התובע טוען, כי הנתבעת 1, ( להלן: "המדינה"), לא התירה את העסקתם של העובדים הזרים, על ידי חברות כוח אדם, אלא החברה המעסיקה בפועל הייתה רשאית לקבל היתר להעסקת עובדים זרים.

התובע טוען, כי חברת שפיר השתמשה בחברה אחרת לצורך מתן שירותי קרקע, חברת י. צרפתי, שכביכול הייתה מפיקה לתובע תלוש שכר, ודאגה כי העובדים אצל חברת שפיר, יציגו תפוקות תוך השלטת משמעת ברזל.

עוד טוען התובע, כי חברת צרפתי החזיקה את הדרכונים של העובדים, כדי שלא יוכלו לעזוב את חברת שפיר, או לחזור לארץ מולדתם, בין היתר אוימו העובדים בפגיעה פיזית, ולעיתים אף הותקפו בפועל. המדינה אף פעלה כנגד חברת צרפתי והגישה כתבי אישום בעניין.

למרות שהתובע הגיע ארצה עם אשרה תקיפה למשך חודשיים בלבד, וששה חודשים לאחר הגעתו ארצה פגה אשרת השהיה שלו, לא פעלה חברת שפיר להאריך את תוקף אשרת השהייה של התובע , לא דאגה ליידע את המדינה על העסקתו באתריה, והסדרת מעמדו כדין.

התובע טוען, כי הועסק על ידי חברת שפיר, שלא כדין בעל כורחו ובלי יכולת ממשית לשנות את מצבו.

התובע טוען, כי ביום 13.4.03 נעצר התובע על יד משטרת ההגירה והושם במשמורת, למשך 23 עד שיצא את הארץ בכוחות עצמו.

עוד באותו היום נערך לתובע שימוע שתועד בפרוטוקול, ממנו עולה כי חברת שפיר היא המעסיקה של התובע, ועל פי עדות נציגה בפני הממונה על ביקורת הגבולות, נויד התובע אליה בעקבות הסכמי ניוד בין חברות ואולם אלה לא חודשו כי לחברת שפיר יש עודף עובדים.

התובע טוען, כי חרף המסקנה הברורה לפיה המעסיקה היא האחראית למחדלים, ננקטו על ידי המדינה סנקציות של משמורת והרחקה, והוצא צו משמורת. ביום 14.3.03 הוצא שלא במעמד התובע צו הרחקה מהארץ. צו זה לא הוצג ולא נמסר לתובע.

התובע טוען, כי הושם במשמורת 23 יום עד גירושו מהארץ.

התובע טוען, כי עסקינן בכליאת שווא, ברשלנות רבתי של המדינה, בפגיעה בזכויות יסוד.

התובע טוען, כי המדינה אחראית כלפיו שכן המדינה התעלמה מתוצאותיו הבאושים של הסדר הכבילה, ומכך שהעובד חסר יכולת להסדיר את מעמדו, והוא זה שנושא בתוצאות אי ההסדרה של מעמדו. התובע טוען, כי חברת שפיר, שהייתה המעבידה, התרשלה רשלנות חמורה בכך שלא הסדירה את מעמדו, לא פעלה לשחרורו מהמשמורת, והתנהלותה באי הסדרת שהייתו של התובע למרות שהיה עובד שלה, ורשלנותה בכך שפעלה בניגוד לדין כשלמרות האיסור על העברת עובדים בלא הרשאה מפורשת שמית וכדין, העסיקה את התובע שלא כדין ובניגוד להיתר.

לפיכך, עותר התובע לפסוק לטובתו את מלוא סכום התביעה לנוכח שהייתו באופן בלתי מוצדק במשמורת כלוא במשך 23 ימים.

טענות הנתבעת 1, המדינה:

המדינה טוענת, כי התובע פנה בכתב תביעה ימים ספורים בטרם תום תקופת ההתיישנות, והתנהגותו זו מלמדת על וויתור מכללא של טענותיו הנוגעות לכליאת שווא או רשלנות, נשוא התובענה.

עוד נטען, כי לכל הפחות נגועה התביעה בשיהוי, לנוכח הזמן הרב שחלף מאז האירועים בשנת 2003, ועד למועד הגשת התביעה בשנת 2010.

המדינה טוענת, כי אשרת העבודה שהונפקה לתובע הייתה עד ליום 31.12.01, ומאותו המועד שהה בישראל באופן בלתי חוקי.

ביום 13.4.13 נעצר התובע על יד משטרת ההגירה כשהוא שוהה בלא אשרת שהייה ובלא רישיון עבודה כחוק. לפיכך, טוענת המדינה, כי מעצרו של התובע היה כדין ובהתאם לחוק.

לטענת המדינה עם מעצרו, הובא התובע בפני הממונה על בקורת הגבולות , שם טען כי הוא עובד של חברת שפיר, ועוד אישר התובע, כי הוא מודע לכך שאשרת שהייתו פגה.

המדינה טענה, כי בנסיבות אלו הוצא לתובע צו משמורת כדין.

עוד טענה, כי ביום 14.4.03 הוצא לתובע צו הרחקה בהתאם להוראות חוק הכניסה לישראל כדין.

עוד נטען, כי ביום 1.5.03 הובא התובע בפני ביה"ד לביקורת גבולות, שם טען, כי לא עזב את מעסיקו מיום שהגיע לארץ, כי אינו מעוניין לעבוד בארץ, וכי הוא מבקש להיוותר במשמורת עד להרחקתו, וביום 5.5.03 הורחק התובע מישראל.

המדינה טוענת, כי התובע לא פנה בעתירה מנהלית כנגד המשמורת או החלטת ההרחקה, וחזקה כי הצווים הוצאו כדין, והתובע מנוע כעת מלערער על החלטות והצווים שניתנו בהתאם לחוקים ולתקנות שהיו רלוונטיים במועדים הנקובים בכתב התביעה.

המדינה טוענת, כי הנתבעת 2, חברת שפיר, עשתה דין לעצמה, והעסיקה את התובע בלא אשרת שהייה כדין, ולפיכך, מלוא האחריות מוטלת עליה.

המדינה טוענת, כי מעמדו של התובע הוסדר בחברת א.א.א.ל. והיה עליו להסדיר את מעמדו בארץ כדין. כמו כן משהועסק על ידי חברת שפיר ובהעדר בקשה לניודו של התובע הרי הועסק על ידי שפיר שלא כדין.

המדינה טוענת, כי משחברת שפיר לא פעלה להסדרת אשרת שהייה והעסקת התובע אצלה, הרי פעלה שלא כדין ויש לחייבה בכל סכום שיקבע על ידי ביהמ"ש, במסגרת הודעת צד ג' שהוגשה על ידי המדינה כנגד חברת שפיר.

המדינה טוענת, כי פעלה כדין בהתאם לחוקים ולתקנות ובהתאם לצווים שהוצאו כדין ואין לחייבה מקום שהיא פועלת בהתאם לחוקים ולדינים הידועים ויש לדחות את התביעה.

טענות חברת שפיר:

חברת שפיר טוענת בראש ובראשונה, כי התובע לא הועסק אצלה, וכי לא הייתה מעבידה של התובע, ומוסיפה כי תביעת התובע בביה"ד האזורי לעבודה נמחקה בהסכמה.

חברת שפיר אף היא טוענת לעניין ההתיישנות והשיהוי ומוסיפה, כי כתוצאה מהשיהוי הבלתי סביר נגרם לה נזק ראייתי.

חברת שפיר טוענת, כי יש לסלק את התביעה כנגדה משום שהתובע בעצמו הודה בכתב התביעה, כי הגיע לארץ באמצעות חברת צרפתי, כי הועסק על ידי חברת א.א.א.ל, תלוש המשכורת שלו הוצא על ידי חברת א.א.א.ל., וחברת שפיר לא הייתה המעסיקה שלו. לטענת חברת שפיר, בשל כישלון עסקיהם של חברות צרפתי וא.א.א.ל. התובע מחפש כיס עמוק, ולכן הגיש תביעתו נגדה, בעוד שלא הייתה המעסיקה של התובע והתובע לא עבד אצלה.

חברת שפיר מפרטת בכתב הגנתה את הנהלים שהיו ידועים במועד הרלוונטי, ואת מצוקתה, שכן למרות שהייתה לגרסתה מכסה לעובדים זרים, בשל נוהלי המדינה לא הצליחה חברת שפיר לקבל עובדים זרים לאור מדיניות "שמים סגורים", בה נקטה המדינה.

חברת שפיר, טוענת, כי כתוצאה מהתנהלות המדינה היה עליה להגיש בעבור עובד שסיים את עבודתו אצלה, מסיבות שונות, בקשה לניוד עובדים. הבקשות לא נדונו, ורק בשנת 2003 ניתנה החלטה בבקשות שהוגשו בשנת 2002. התוצאה הייתה כישלון השיטה ולאור התוצאות העגומות שמחד גיסא עובדים שהו בלא אשרת שהייה, כאשר הם עוזבים את מעסיקיהם המקוריים, ומאידך גיסא קבלן שיש לו היתר להעסקת עובדים אינו מצליח לקבל את מכסת העובדים שהוענקה לו, שונתה השיטה להעסקת עובדים זרים והנושא רוכז בחברות כוח אדם.

חברת שפיר טוענת, כי התובע הגיע לארץ באמצעות חברת צרפתי, ולא באמצעותה. לה היה הסכם עם חברת צרפתי לאספקת עובדים, וכל תנאי ההעסקה היו נתונים לחברת צרפתי, על פי הסכם קיבוצי מיוחד.

לטענתה, חברת א.א.א.ל. הייתה בעלת אשרת העבודה במסגרתה הובאו העובדים לארץ, וכל טענה שיש לתובע ביחס לאי חידוש האשרה או ביחס לאי טיפול בכך עליו להפנות לחברת א.א.א.ל. בלבד.

חברת שפיר מכחישה את הטענות לעניין ההתנהגות לעובדים או שכרם וטוענת, כי פעלה כחוק ושילמה את מלוא המגיע כדין.

חברת שפיר טוענת, כי התובע כלל לא עבד באתריה והיא כלל לא ידעה על דבר מעצרו, בעוד ביחס לתובע מס' 2 שתביעתו נדחתה, אישרה חברת שפיר כי הועסק אצלה, ואכן פעלה לשחרורו במסגרת עתירה מנהלית שהגישה.

חברת שפיר טוענת, כי התנהלות המדינה הובילה לכך שלמרות שהייתה זקוקה נואשות לעובדים, לא יכלה לקבל את העובדים שביקשה, והגישה מספר עתירות מנהליות בנושא, משכך טוענת חברת שפיר כי עשתה כל שלאל ידה ולא ניתן לטעון כלפיה לרשלנות, או לחייבה בעילה אחרת.

יותר מכך, טוענת, חברת שפיר, כי רק ביום 31.3.03 קיבלה המדינה החלטה המאשרת את המכסות שהוקצו לחברת שפיר לשנת 2002, כלומר בדיעבד, ובעקבות אישור זה יכלה הייתה חברת שפיר לטפל באשרות של העובדים בהתאם למכסה שניתנה לה.

לפיכך, טענה חברת שפיר כי יש לדחות את התביעה נגדה לרבות הודעת צד ג'.

דיון:

בטרם אדרש לגופו של עניין, אתייחס לנושא שאחז חלק נכבד מסיכומי ב"כ התובע, ואשר לטעמו של ביהמ"ש מוטב היה אלמלא הועלה, והוא התנהלות הנתבעות בדיון בפני ביהמ"ש באשר לבקשות שהוגשו בנוגע לדרישות לייפויי כוח מטעם התובעים.

קצפו של ב"כ התובע יצא, על כך שהנתבעות ובמיוחד המדינה, הגישו בקשות הנוגעות לסברתם שאין בידי ב"כ התובע ייפויי כוח כדין, וב"כ התובע נאלץ להכין ייפויי כוח חדש קונסולארי, ולהציגו לתיק ביהמ"ש, דבר שמחייב לעמדת ב"כ התובע קביעת הוצאות משמעותיות.

הנתבעות, במהלך הדיון בתיק זה, הגישו בקשה למחיקת התביעה על סף בהעדר ייפויי כוח כדין, ניתנה על ידי החלטה מיום 14.6.11, המדברת בעד עצמה, במסגרתה הוריתי לתובע להמציא ייפויי כוח כדין.

ב"כ התובע טוען, כי דרישות אלה של הנתבעות התבררו כחסרות ייסוד נוכח ייפויי כוח שהומצא לתיק, נוכח אישורו של התובע את ייצוגו של ב"כ התובע במסגרת דיון בה נכח, ונוכח התייצבותו של התובע לחקירה על תצהירו.

להזכיר, אחת מטענות הנתבעים הייתה, כי מוגשות תביעות, ואולם בבוא העת לנהלן, תובעים אין. יותר מכך, הוצגו בפני ביהמ"ש פרוטוקולים של דיונים, בהם הצהיר תובע זה או אחר בהליכים שונים, כי לא התכוון להגיש תביעה לביהמ"ש אלא מסר ייפויי כוח למטרות אחרות לב"כ התובע.

אני סבורה, כי בדין עמדו הנתבעות על הדרישה לקבלת ייפויי כוח כדין מהתובע לב"כ התובע. אומנם פס"ד זה נוגע לתובע שנותר במסגרת ההליך, אין לשכוח, כי תביעה זו החלה את דרכה על ידי שני תובעים. במועד הרלוונטי, היינו מועד ההוכחות, התובע מס' 2 כלל לא התייצב.

כלומר, טענת הנתבעים, כי לא ברור אם מאחורי התביעה עומדים תובעים שמודעים לקיומה של התביעה, ואכן מבקשים לנהלה, התבררה בתיק שבפניי לכאורה כבעלת משקל, ולא כעורבא פרח, שכן , אכן כעמדת הנתבעות, אחד התובעים, בתביעה המוגשת על סכום של 200,000 ₪, כלל לא התייצב לדיון, ולכל הפחות זנח את תביעתו.

לפיכך, אני דוחה את טענת ב"כ התובע כי הרקע לניהול התיק שבפניי הינו אישי וכנגדו, והתייחסותי מכאן ואילך, הינה לטענות ולראיות שהובאו בפניי בלבד.

העובדות;

התובע הגיע ארצה ביום 18.10.01 ברישיון עבודה למעסיק בשם א.א.א.ל., אשר היה בתוקף עד ליום 31.12.01.

ביום 13.4.03 נעצר התובע.

ביום 14.4.03 נחתם נגדו צו הרחקה מישראל.

ביום 19.4.03 התקיים פרוטוקול שימוע שוהים בלתי חוקיים.

ביום 1.5.03 התקיים דיון בביה"ד למשמורת.

ביום 5.5.03 הורחק התובע מהארץ.

עובדות אלו אינן שנויות במחלוקת וכולן מפורטות במסמכים שצורפו כנספח א' לתצהיר העדה מטעם המדינה הגב' קונפורטי.

כליאת שווא;

התובע אינו חולק מבחינה עובדתית, כי במועדים הרלוונטיים לכתב התביעה לא הייתה בידיו אשרה כדין, (ראה סעיף 14 לכתב התביעה).

טענת התובע בעניין זה מבוססת על שני אדנים:

הראשון – כי המדינה בהסדר החוקי הקיים בפועל מנעה מהתובע את האפשרות לקבל אשרה בכוחות עצמו, אלא הותירה אותו שבוי בידיו של המעביד, אשר כפי העולה מכתב התביעה, לקח את דרכונו של התובע, ונקט ב"ביד ברזל", כלשון כתב התביעה, כנגד התובע ועובדים אחרים להגשת תפוקות מרביות והותרת התובע כעבד השרוי ביד אדונו.

השני- משך תקופת הכליאה הינה בלתי סבירה.

התובע פרט בכתב התביעה, כפי שציינתי לעיל מסכת התעללות ממש והתנהגות אלימה וברוטלית של המעביד כלפיו, ואציין, כאשר ניתן לראות, כי תצהירו של התובע מתון יותר, לקוני מאוד, ונעדר כל תשתית עובדתית מינימאלית לביסוס טענות אלה. כגון, פירוט אירועים ספציפיים, תיאור עובדות נלוות, תיאור המשתתפים באירועים קונקרטיים, והתיאור הכוללני והכללי, לטעמי נועד ליצור רקע ואווירה יותר מאשר טיעונים ענייניים.

מעיון במסמכים, שאין חולק כי נערכו בזמן אמת, אנו נמצאים למדים, כי במועד שמיעת טענות התובע, מצוין בפרוטוקול השימוע כי דרכונו בידו. (ראה עמוד 1 לנספח א' לתצהיר קונפורטי).

כלומר, שלא כטענת התובע, כי מעבידו לקח ממנו את הדרכון, והותירו חסר אונים, התובע נתפס על ידי הרשות בזמן אמת כשדרכונו בידו.

התובע נשאל על כך, והשיב בחקירתו, כי המנהלים הבולגרים שהיו אחראים עליהם הביאו להם את הדרכון. (ראה חקירתו בפרוטוקול הדיון מיום 23.10.14 עמוד 27 שורות 2-4 וכן בהמשך). מעיון בתצהירו עולה, כי התובע לא טען כלל כי במועד מעצרו דרכונו לא היה עמו, ולא טען כי מאן דהוא הביא הדרכון אליו. התובע אינו מציין, מי הביא אליו את הדרכון, באיזה נסיבות? לאן הובא הדרכון?.

לא ניתן לקבוע כממצא עובדתי, בניגוד לאמור בפרוטוקול שימוע שנכתב בזמן אמת, כי דרכונו של התובע לא היה בידיו בעת תפיסתו, וכי הובא אליו על ידי מאן דהוא לאחר מכן, וזאת רק בהתבסס על עדותו של התובע, שאם נאמר בלשון עדינה, הייתה סלקטיבית ובררנית באשר למה התובע מוכן לומר ומה אינו זוכר.

התובע טען, כי לא היה מודע לכך שלא הייתה לו כל אשרת עבודה בתוקף.

אני דוחה טענה עובדתית זו של התובע.

ראשית, תקופת האשרה מפורטת בדרכון במספרים. בעניין זה יש לציין כי התובע הסביר, שבבולגריה הדרכון משתנה בכל חמש שנים, ולמעשה זוהי תעודת הזהות של התושבים, ( ראה עדותו שם, בעמוד 22 שורות 2-6). התובע לא טרח לצלם עותק מהדרכון כדי שביהמ"ש ילמד כיצד מפורטת אשרת העבודה בדרכון שלו.

שנית, כאשר נשאל התובע, אם במועד מעצרו היה בידיו רישיון עבודה, השיב: "לא זוכר", (שם, עמוד 22 שורות 20-21). בהמשך אישר כי הוא ידע שצריך אשרה, והראו לו את האשרה ולקחו את הדרכון, ( שם עמוד 27 שורות 7-11)

התובע למעשה מבקש שביהמ"ש יסיק כי הוא לא היה מודע לכך שתוקף האשרה פג, על בסיס הטענה, כי דרכונו נלקח ממנו. מי לקח מהתובע את הדרכון? התובע אינו טוען כי הנתבעת 2, חברת שפיר לקחה את הדרכון, אלא מעדותו עולה, כי לעמדתו מישהו מחברת צרפתי, הבטיח לו שהכול יהיה תקין, ולמעשה כל ההבטחות וההתנהלות הייתה למול חברת צרפתי, (ראה עדותו שם, בעמוד 27 שורות, 5-6, בשורות 13-14, בשורה 21, בעמוד 28 שורות 3-6).

על כוחו הרב של המעביד במשטר החוקי שהיה בתוקף בזמנים הרלוונטיים, אמר ביהמ"ש העליון בעניין בגץ 4542/02 עמותת "קו לעובד" נ' ממשלת ישראל, (פורסם בנבו), כך:

"ההסדר עודו מותיר בידי המעסיק כוח רב, שכן התלות הראשונית בין חוקיות שהייתו של העובד בישראל לבין זהות המעסיק נותרה על מכונה. נטען, כי תלות זו הופכת בידי מעסיקים רבים קרדום לחפור בו. כך, למשל, מהתצהירים שצורפו להודעתם המשלימה של העותרים עולה כי במקרים אחדים עובדים אשר הגיעו לישראל נתבקשו לשלם למעסיקם סכום גבוה בעבור העסקתם, כנגד התשלום ששילם המעסיק לחברת כוח-האדם...

... אף תנאי העבודה והמחייה המוצעים לעובדים זרים – ירודים, ונמצא כי רבים מהם מתגוררים בצפיפות רבה ובתנאי-דיור קשים (ראו דוח שנתי 46, ע' 476, 493; תפ (ירושלים) 106/03 מדינת ישראל נ' מרדכי אביב מפעלי בניה בע"מ, טרם פורסם, 5.12.2005). הם אינם נהנים מהגנתה האפקטיבית של חקיקת המגן (ראו ע' ידלין "עבודה זרה בישראל" ספר מנחם גולדברג (א' ברק, ס' אדלר, ר' בן-ישראל, י' אליאסוף, נ' פינברג, עורכים, תשס"ב-2001), ע' 350 והאסמכתאות שם; עב (באר שבע) 1347/03 אצובה נ' "סנסרה" ניהול מועדוני בריאות בע"מ, טרם פורסם, 3.3.2005); הם חשופים להתעמרות, ניצול ועושק (ראו רע"פ

10255/05 חננה נ' מדינת ישראל, טרם פורסם, החלטה מיום 7.11.2005; וראו גם בדוח משרד המשפטים, משרד העבודה והרווחה ומשרד החוץ "יישום האמנה הבינלאומית בדבר זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות" (1997), ע' 27), ומתקשים – בין היתר בשל היעדר הידע והממון הנדרשים לצורך ניהול הליך משפטי, והתלות הרבה במעסיקיהם – להביא את עניינם לפתחן של ערכאות (ראו ע"ע 1064/00 קיניאנגו'י נ' אוליציקי עבודות עפר, פד"ע לה 625, 638)."

ואולם, ביהמ"ש פוסק במקרה קונקרטי, ולא בתופעה, ויש להביא ראיות כלשהן על מנת שניתן יהיה לקבוע ממצאים עובדתיים, ואפילו המדובר בתצהיר צד אחד בלבד, עליו להיות מרובד בעובדות מפורטות, קונקרטיות, המאפשרות קביעות עובדתיות בתיק שבפניי. לא ניתן להגיע לממצאים עובדתיים ביחס למעביד אחד על יסוד התנהלות של מעביד אחר.

מעדותו של התובע, ניתן להסיק, כי התובע אינו טוען, שחברת שפיר לקחה ממנו את הדרכון, אינו טוען שחברת שפיר הבטיחה לו איזה הבטחה, ואינו טוען כי המדינה הייתה מודעת להבטחות שניתנו לו על ידי חברת צרפתי.

מי מטעם חברת צרפתי לא הובא להעיד בנוגע לנסיבות העסקתו של התובע. וגם תביעה לא הוגשה נגד חברת צרפתי, או חברת א.א.א.ל. שביחס אליהן מעלה התובע את טענותיו.

אני קובעת כמסקנה עובדתית, כי התובע נתפס בלא אשרה כדין, כשהוא מודע לכך, וכי דרכונו היה בידיו.

כאמור, ועל כך אין חולק, כי מיד עם תפיסתו של התובע, בלא אשרה כדין, הובא לשמיעת טיעוניו והוצא לו צו מעצר כדין, (עמודים 1 ו-2 בנספח א' לתצהירה של הגב' קונפורטי).

אני קובעת כי תפיסתו ומעצרו של התובע היו כדין.

בעת תפיסתו ומעצרו של העובד היה נוסחו של סעיף 13יד[א] לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב- 1952 כדלקמן:

"מוחזק במשמורת יובא לפני בית הדין בהקדם האפשרי ולא יאוחר מתום 14 ימים מיום תחילת החזקתו, אלא אם כן הובא לפני בית הדין קודם לכן עקב פניה לפי ס' 13יז"

אכן הובעה ביקורת רבה על נוסח הסעיף, על התקופה המותרת להחזקת אדם במעצר, בלא שיובא בפני בית הדין למשמורת, ראה למשל בעניין עת"מ (י-ם) 398/03 קר נ' שר הפנים, (פורסם בנבו), והאסמכתאות המפורטות בפס"ד זה, וכך נאמר:

"בשים לב לאמצעי הדרסטי הננקט במקרה זה – מעצר, תקופה של 14 יום לפני הבאתו של ה"עצור" לבחינת עניינו בפני בית-הדין למשמורת הינה תקופה ארוכה במיוחד. בשים לב לכך שמדובר בזכות יסוד ראשונה במעלה של חירות הפרט, נראה כי המחוקק הורה לרשות לדאוג להבאת העצור לבית-הדין לבחינת עניינו מיד, כדי למנוע מצב של שהייה במעצר תקופה ממושכת עד שעניינו יובא לביקורת. תקופת הזמן של עד 14 יום נועדה למקרים יוצאי-דופן בלבד וביניהם עיכובים הנעוצים בעצור עצמו."

הסעיף הרלוונטי שונה בתיקון מס' 17 בשנת 2008, וכך קובע היום הנוסח המתוקן :

"מוחזק במשמורת יובא לפני בית הדין בהקדם האפשרי ולא יאוחר מתוך 96 שעות מעת תחילת החזקתו, אלא אם כן הובא לפני בית הדין קודם לכן עקב פניה לפי ס' 13יז"

הסעיף לאחר תיקונו לא חל בענייננו של התובע שבפניי.

כאמור לעיל, קבעתי עובדתית, כי מעצרו של התובע היה כדין, ואולם אין חולק, כי התובע שהה במעצר 23 ימים, וכי הובא בפני בית דין ביום 1.5.03, כלומר, הובא בפני בית הדין לאחר שחלפו 14 הימים הקבועים בחוק.

המדינה טענה בעניין זה, כי בשל חג הפסח שחל בשנה זו בחודש אפריל בימים שממועד 23-16 לאפריל 2003, ובידוע בתי המשפט בפגרה בתקופה זו, בשל כך לא הובא התובע בתוך 14 יום בפני בית הדין אלא רק ביום 1.5.03.

ביהמ"ש אינו יכול לקבל נימוק זה.

לכתחילה קבע המחוקק תקופה ממושכת של 14 יום.

כאמור לעיל, על תקופה זו נשמעה ביקורת רבה, ואין צריך לומר, כי כליאתו של אדם בלא שהוא מובא בני ערכאה שיפוטית המבררת את טענותיו ומאפשרת לו להביא דברו בפניה, מקומה לא יכירנה בשיטת המשפט הישראלית.

המדינה הייתה אמורה להיערך לתקופות שבהם עובדיה יוצאים לחופשה, ולדאוג לתורנות כמקובל בבתי המשפט בזמן פגרה.

מעבר לכך, בעניין עע"מ 223/04 דרקואה נ' משרד הפנים, ממונה ביקורת הגבולות, פורסם בנבו, נקבע כך:

"באשר לשאלה העקרונית אם לבית-הדין סמכות אוטונומית להורות על החזקה במשמורת, שאלה זו אינה פשוטה כלל ועיקר. לכאורה, מנוסחו של החוק עולה כי בית-הדין נעדר סמכות כאמור. סעיף 13יד(ד) לחוק קובע כי מקום שמוחזק לא הובא בפני בית-הדין במועד, יורה הממונה על שחרורו ממשמורת. אין חולק כי על הממונה חובה מוחלטת לשחרר מוחזק במצב דברים זה. האם ניתן להתגבר על חובה זו באמצעות בית-הדין? כאמור, חירותו של אדם, לרבות זכותו להלך חופשי, זכות יסוד היא, ואין לשוללה אלא על-פי הסמכה מפורשת בחוק. מקור הסמכות להוצאת צו משמורת מצוי בסעיף 13א(ג) לחוק, המסמיך את הממונה לבדו להוציא צווים. לכאורה, אם הממונה מחויב להורות על שחרור ממשמורת, שוב לא ניתן להחזיק אדם במשמורת לא בדרך של אישור צו המשמורת המקורי ולא בדרך של צו משמורת אוטונומי של בית-הדין. מבנה הסמכויות שהתווה המחוקק ומועדי הזמנים שקבע משקפים, כך נראה, את האיזון שביקש המחוקק לערוך בין הרצון להבטיח חופש פעולה וגמישות מינהלית אצל רשויות ההגירה לבין חירויות הפרט של שוהים שלא כדין. אך בנסיבות העניין, נוכח הקביעה כי לא היה מקום לאשר את צו המשמורת גם בהנחה כי בית-הדין מוסמך, עקרונית, לעשות כן, אין צורך להכריע בסוגיית הסמכות, וניתן להותירה לעת הזו בצריך עיון. "

עיון בפרוטוקול בית הדין למשמורת עולה, כי התובע ביקש לעזוב את הארץ, ואכן התובע יצא מהארץ כחמישה ימים לאחר מכן, (ראה עמודים 4-5 לנספח א' לתצהירה של הגב' קונפורטי).

אם כך, אני קובעת כי התובע נעצר כדין, ואולם הובא בפני בית הדין לאחר שחלפו למעלה מ- 14 ימים הקבועים בחוק הכניסה, לעיל, ומשכך, הוחזק התובע שלא כדין לתקופה העולה על 14 ימים.

התובע טען, כי לא היה מודע לכך שהוא יכול להגיש עתירה מנהלית, וכי חברת שפיר לאהגישה בעבורו כל עתירה.

בעניין זה כמו בשאר העניינים העובדתיים, התובע לא טרח להביא כל ראיות ולא הניח בפניי תשתית עובדתית מפורטת בתצהירו באופן שניתן לקבוע על יסודה ממצאים עובדתיים, ולכן אינני יכולה לקבוע כממצא עובדתי, כי התובע לא יכול היה לעשות שימוש בזכותו להגשת עתירה מנהלית.

יותר מכך, מעיון בתצהירו לעומת התשובות לשאלות שנשאל בחקירה הנגדית עולה תמונה שונה במידה לא מבוטלת.

התובע העיד בפניי, כי בעת שהייתו במעצר, לא הגיע אף לא אחד ממעסיקו, ודחה את הטענה, כי ביקש להישאר במעצר משום שסבר, כי נושא שהייתו יוסדר ואביא הדברים כלשונם:

"ש. אני אומר לך שהבטיחו לך שאם תחכה קצת יוכלו להחזיר אותך לעבודה, מה אתה אומר?

ת. לא זוכר. אף אחד לא הבטיח לי כלום. יכול להיות שלמישהו אחר הבטיחו. לי לא הבטיחו כלום."

( ראה עדותו בפניי, שם, בעמוד 28 שורות 9-11)

מנגד בתצהירו הוא מעיד בסעיף 13:

"יצויין כי כאשר הייתי בכלא, נציגי חברת צרפתי אמרו לי שיתנו לי אשרת עבודה ואני אמשיך לעבוד בישראל. הבטחות אלה לא התממשו. למיטב זיכרוני, כרטיס לבולגריה נרכש לי על ידי מעסיקותיי, אך על חשבוני, (פשוט ניכו לי מחיר של כרטיס טיסה – 130 $ משכר)."

כלומר, אם נניח לטובת התובע, כי מעסיקו הבטיח לו, לאחר הדיון בפני ביהמ"ש כי הוא יסדיר את נושא האשרה, והדבר לא קוים, הרי לכל הפחות מיום 1.5.03 התובע שהה במעצר מרצונו ועל מנת להמתין למעסיקתו, ויש לשים לב, התובע במפורש בתצהירו מדבר על חברת צרפתי ולא חברת שפיר.

מסקנתי היא, כי מעבר לתקופה של 14 ימים, הנקובים בחוק, אסור היה על המדינה להחזיק את התובע במעצר, ולאור הצהרתו בתצהיר לעיל, הרי שאני קובעת כי לצורך בחינת כליאת השווא, התובע הוחזק במעצר מיום 13.4.03 ועד ליום 1.5.03, כלומר 18 יום היינו ארבעה ימים מעבר למותר על פי דין.

אני סבורה, כי מהממצאים העובדתיים שנקבעו על ידי לעיל, ולמעשה אינם שנויים במחלוקת באשר לתקופת המעצר ולעובדה כי התובע שהה במעצר בשל חג הפסח והעדר עובדים בבית הדין, נושא שאינני מקבלת אותו כנימוק וכהצדקה לאי הבאת התובע בפני בית הדין, הרי התובע הוחזק במעצר מעבר לתקופה המותרת על פי דין ארבעה ימים.

בעניין החזקת התובע במשך 14 ימים, כעילת תביעה בגין רשלנות או כליאת שווא, אני מפנה לפס"ד של כב' השופט גינת בביהמ"ש המחוזי בתל אביב בעניין בעניין עא (ת"א) 7768-04-10 מדינת ישראל נ' ואסילה קוזמינקה, (פורסם בנבו), שם קובע כב' השופט גינת, כי פעולה בהתאם לדין לא יכולה להוות עילת תביעה ברשלנות, והמחוקק התיר לרשות להחזיק שוהה בלתי חוקי במעצר במשך 14 ימים, ולכן למרות הביקורת שהושמעה על היתר זה, ולמרות השינוי שנעשה בו, במועד הרלוונטי המשטר החוקי שעמד בתוקפו התיר זאת לרשות.

כב' השופט גינת, מבהיר, כי על התובע הטוען לפגיעה בלתי מידתית בזכויותיו להוכיח כי לא התקיים מצב חריג כזה בענייננו. התובע מעבר לטענה עובדתית באשר למספר הימים, כאמור לעיל במספר מקומות, לא טרח להביא כל ראייה ולא מסר עדות רציפה, ונהפוך הוא, התובע מאשר, כי בתקופת מעצרו הובטח לו על ידי חברת צרפתי כי נושא האשרה יוסדר.

מסקנתי לאור כל האמור היא, כי שהמדינה לא הביאה את התובע בפני בית הדין בתוך מניין הימים הקבוע בחוק, (נכון למועד הרלוונטי), וכי החזיקה את התובע במעצר בלתי חוקי במשך 4 ימים נוספים. אני קובעת כי באי הבאת התובע בפני בית הדין בתוך פרק הזמן שנקבע על ידי המחוקק, המדינה פעלה שלא כדין, התרשלה.

סיכום מסקנתי העובדתית והמשפטית עד כה, כי המדינה החזיקה את התובע במשמורת לא חוקית במשך ארבעה ימים.

מי המעסיק;

הנתבעת הכחישה נמרצות, כי היא הייתה המעסיקה של התובע.

לאחר הדיון אני סבורה, הוכח בפניי כי חברת שפיר לא הייתה המעסיקה של התובע בזמנים הרלוונטיים.

מהו היסוד לטענת התובע?

התובע הובא ארצה באמצעות אשרה של חברת א.א.א.ל., (ראה תצהירה של הגב' קונפורטי, סעיף 4).

מעיון בנ/1 תלושי השכר של התובע הוצאו על ידי חברת א.א.א.ל., ובהם מופיע בכיתוב קטן בתחתית העמוד שמה של הנתבעת 2, חברת שפיר.

אין חולק כי התובע עבד בכנסת, וכי חברת שפיר עבדה באתר הכנסת בתקופה הרלוונטית.

בפרוטוקול שימוע התובע בעת מעצרו, נרשם כי נעשתה שיחה עם מר כהן מטעם הנתבעת 2 בה הובהר כי בין חברת שפיר לבין חברת א.א.א.ל. יש הסכמי ניוד, ( ראה עמוד 1 לנספח א' לתצהירה של הגב' קונפורטי).

התובע טען בעדותו, כי הועסק על ידי חברת שפיר, סעיף 3 לתצהירו, ועוד טען כי לא עבד מעולם אצל חברת א.א.א.ל., סעיף 7 לתצהירו.

אם נעיין בחקירתו הנגדית של התובע לב"כ הנתבעת 2, חברת שפיר, נראה מיד, כי מרבית טענותיו הינן עדויות שמיעה, ויותר מכך, למעשה חברת צרפתי, שהביאה את התובע ארצה לדבריו, היא שמסרה לו את הפרטים הנטענים על ידו, היינו כי הוא מועסק על ידי חברת שפיר, (ראה למשל עדותו שם, בעמוד 27 לכל אורך כל העמוד, ובהמשך בעמוד 28 לפרוטוקול), התובע הסביר כיצד נמסרו לו הדברים שהוא טוען להם מנציגי חברת צרפתי, ולמעשה המידע שברשותו הוא מאנשים שונים, בחברת צרפתי.

התובע לא טרח להביא מי מאנשי חברת צרפתי או חברת א.א.א.ל. לעדות, לא הגיש כל בקשה בעניין זה, לא המציא כל מסמך בעניין חברות אלו ומה עלה בגורלן, וככל הנראה הפסיקו את פעילותן.

ב"כ התובע מבקש ללמוד מכך שחברת שפיר וחברת א.א.א.ל. נהגו שלא כדין וניידו ביניהם עובדים למרות שעובד הגיע עם אשרה של חברת אחת הוא הועסק על ידי חברת שפיר, מכאן יש ללמוד שזה המקרה גם בענייננו. שוב ביהמ"ש לא יכול לתת פסקי דין על יסוד טענות כלליות וכוללניות, ושאינן מגובות באסמכתאות או בראיות קונקרטיות.

מעבר לעדותו של התובע שממנה ניתן ללמוד בצורה ברורה, כי מי שהעסיק אותו היה חברת צרפתי או מי מטעמה, ותלוש השכר שלו הוצא על ידי חברת .א.א.א.ל., התובע בעצמו מאשר, כמפורט לעיל, כי כאשר היה במעצר הגיע נציג של חברת צרפתי והבטיח לו הבטחות שונות כפי שתיארתי לעיל.

מסקנתי, כי התובע לא הועסק על ידי חברת שפיר, מבוססת בעיקרה על יסוד עדותו של המצהיר מטעם חברת שפיר, מר כהן, שכל שלושת הצדדים שהופיעו בפניי החמיאו להגינותו וליושרתו, ולא בכדי. גם ביהמ"ש התרשם באופן בלתי אמצעי מהגינותו של עד זה.

מר כהן העיד בפניי, כי כאשר הוגשה התביעה, ביקש לברר האם התובע הועסק אי פעם אצל חברת שפיר, ולא מצא אותו בשום מסמך, וכדבריו, עבור העובדים הוא צריך היה לשלם, (פרוטוקול הדיון מיום 23.10.14 עמוד 40 שורות 14-24). בעדותו הסביר מר כהן, כי בדק בחשבונות, ואף נסע לפתח תקווה שם מצויים המשרדים הראשיים של החברה, כדי למצוא את השם של התובע, וכי אין שום נייר עם השם של התובע.

מר כהן אישר, כי חברת צרפתי הייתה משלמת את המשכורות, והייתה מנהלת את העובדים עם אנשי השטח שלה, וכי חברת שפיר הייתה משלמת לה בעבור כל העובדים, בהתאם לשמות העובדים שהועסקו.

מר כהן העיד, כי בתקופה הרלוונטית היה לחברת שפיר אישור העסקה של יותר עובדים מאשר עובדים בפועל, וכי בעניין הזה הוגשו על ידי חברת שפיר עתירות כנגד המדינה, שהסתיימו באישורם של העובדים, כאשר שמו של התובע נפקד מהם.

בנוסף, בתיק זה הוגשה תביעה על ידי מר דז'בט שנדחתה מחמת שמר דז'בט לא הגיע לתת עדות. כעולה מכתב הגנתה של חברת שפיר, חברת שפיר לא הכחישה כי התובע הנוסף מר דז'בט עבד בעבורה. במועד כתב ההגנה לא היה ניתן לדעת כי מר דז'בט לא יתייצב למסור עדות. העובדה שחברת שפיר לא הכחיה את העסקתו של עובד אחד מתוך שני עובדים שהגישו תביעה, מלמדת גם היא על אמינותה של עמדתה של חברת שפיר.

בנוסף, כאשר מר דז'בט נעצר יחד עם התובע, הוגשה עתירה מנהלית על ידי חברת שפיר לשחרור העובדים, שמו של מר דז'בט מופיע בעתירה זו, (ראה נספח י' לתצהירה של הגב' קונפורטי), ושמו של התובע נפקד מהעתירה. דבר המצביע על כך שבזמן אמת חברת שפיר לא הכירה את התובע שהרי לו היה התובע עובד של חברת שפיר, הייתה זו מצרפת את שמו לעתירה שהוגשה על ידה.

התובע טען, כי חברת שפיר ביצעה עבודות קבלניות באתר הכנסת, ואולם לביהמ"ש אין כל ידיעה שיפוטית באשר לאיזה פרויקט בוצע בתחום הכנסת, כמה קבלנים עבדו באותו האתר, והאם חברת שפיר הייתה הקבלן היחידי. על פניו נראה כי התשובה בוודאי שלילית.

אני מאמינה למר כהן, שכאמור לעיל באי כוח הצדדים כולם הסכימו כי הוא אמין ומהימן ולא בכדי. מר כהן הסביר, כי הוא ניסה לעזור וחיפש את המסמכים הרלוונטיים כדי לאשר את טענת התובע שעבד אצל חברת שפיר, ואני מאמינה למר כהן כי אכן לא אותרו מסמכים כאלה.

בכל מקרה הנטל להוכיח, כי הועסק על ידי מעביד זה או אחר לא מוטל על הנתבעת אלא על התובע. התובע לא הרים את הנטל, מעבר לעובדה שדבריו מהווים עדות שמיעה, התובע העיד בעצמו כי בעת מעצרו הגיע אליו נציג חברת צרפתי והבטיח הבטחות שונות להסדיר לו את אשרת השהייה, עניין זה מצביע אף הוא כי חברת שפיר לא הייתה המעבידה שלו, אחרת היה נמצא זכר לקיומו במסמכיה ואחרת בזמן אמת הייתה מוגשת בעניינו עתירה על ידה במצורף לעתירה שהוגשה בשמו של התובע מס' 2.

זאת ועוד, התובע הגיש תביעה כנגד חברת שפיר בבית הדין האזורי לעבודה תביעה שנמחקה, לא הובאו לביהמ"ש פרטים בנוגע לכך. אם הייתה מתקבלת תביעה בבית הדין האיזורי לעבודה כנגד חברת שפיר, מן הסתם היה פס"ד כזה אפילו הסכם פשרה מוגש לתיק שבפניי לביסוס הטענה, כי חברת שפיר הייתה המעבידה, כאשר התובע בוחר שלא להגיש כל מסמך בנוגע לתביעה שהוגשה לכאורה בבית הדין לעבודה כנגד המעבידה לטענתו, הדבר אומר דרשני.

המסקנה הבלתי נמנעת היא, כי התובע לא הוכיח שחברת שפיר הייתה מעבידתו בזמנים הרלוונטיים. אני מקבלת את גרסת הנתבעת, כי התובע לא הועסק על ידה בזמנים הרלוונטיים לכתב התביעה. במקרה זה פרק הזמן שחלף מאז האירוע, ועד להגשת התביעה כמעט שבע שנים עומד בעוכרו של התובע, ומהווה אבן נגף בדרכו להוכחת טענתו בנוגע למי הייתה מעבידתו בזמנים הרלוונטיים.

התוצאה היא, כי התביעה כנגד הנתבעת 2 נדחית, משקבעתי כי הנתבעת 2 לא הייתה המעבידה של התובע הרי דין הודעת צד ג' להידחות.

סיכום ביניים:

קבעתי כממצא עובדתי, כי התובע הוחזק במעצר ארבעה ימים מעבר למותר על פי דין.

קבעתי כי האחריות בעניין מוטלת על הנתבעת 1 המדינה.

קבעתי כי הנתבעת 2 לא הייתה המעבידה של התובע.

הנזק:

אין ספק כי כל רגע במעצר בלתי חוקי מהווה סיבה לקבלת פיצוי שכן המדובר בחרויות הפרט, ובזכויות יסוד ואין צורך להכביר מילים בעניין זה.

מצד שני, אין ביהמ"ש יכול להרשות לעצמו לשמש כקרדום לחפור בו.

התובע נשאל אומנם ביחס לתביעה הנוגעת לבית הדין האזורי לעבודה, מדוע הגישה, והשיב:

"הבנתי שאפשר לקבל יותר כסף"

(עמוד 24 לפרוטוקול מיום 23.10.14 שורה 16).

ובהמשך,

"ש מי אמר לך שאתה יכול לקבל יותר כסף?

ת. חברים."

(שם, שורות 27-28).

ההתרשמות שלי מעדותו של התובע, הינה, כי לאחר שחלפו כמעט שבע שנים, הסתבר לו שהוא יכול לקבל כסף בעבור שהייתו בכלא ולכן הגיש תביעה זו.

לא לשם כך נועד הפיצוי. הפיצוי נועד לפייס את התובע על תחושת העוול שנעשתה לו בהחזקתו שלא כדין במעצר, ולא על מנת שאדם ייזכר כמעט שבע שנים לאחר המעשה באירוע, כי חברים יספרו לו שאפשר להוציא מכך כספים.

לאור כל האמור בתיק זה, ובנסיבות המיוחדות של התובענה, מועד הגשתה, נסיבות הגשתה, העובדה שהתובע בעצמו בחר להמשיך ולהישאר במעצר, כפי עדותו בתצהיר כי מי מחברת צרפתי הבטיח לו שנושא האשרה יוסדר, מנגד כאשר ביהמ"ש אינו יכול לקבל בשום אופן טענה, כי בשל חג, ישב אדם כלוא על לא עוול בכפו, ולא יובא בפני בית דין, בניגוד להוראות החוק, לאור כל האמור בפסק דיני אני קובעת כי המדינה תפצה את התובע בתשלום בסך של 15,000 ₪, כסכום הכולל שכ"ט והוצאות.

סכום זה עולה בקנה אחד עם פסיקתו של ביהמ"ש העליון בעניין ברע"א 5932/08 עמי שירי נגד מדינת ישראל, [פורסם בנבו] אישר ביהמ"ש העליון תשלום פיצוי בשיעור של 3,000 ₪ לכל יום, במקרה של כליאת שווא, כאשר מעבר לשיעורו של הסכום קבע את ההלכה המנחה, ואת הסלידה שביהמ"ש חש מהזלזול בחירותו של אדם, וכך נאמר:

"כאמור, חירותו של אדם היא זכות יסוד מן המעלה הראשונה, שעוגנה בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ושרק אינטרס ציבורי מובהק מצדיק להגבילה (ראו: דנ"פ 2316/95 גנימאת נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(4) 589, 633 (1995)). קשה להפריז בחומרת מצב בו נלקח אדם ומושם מאחורי סורג ובריח, ואף נשאר שם משך 30 ימים, על לא עוול בכפו וללא הסמכה מפורשת כדין, שכן – "אין מידה ואין שיעור לערכה ולאורכה של חירות האדם" (ראו: בג"ץ 5304/92 פר"ח 1992 סיוע לנפגעי חוקים ותקנות למען ישראל אחרת – עמותה נ' שר המשפטים, פ"ד מז(4) 715, 765 (1993))."

אני סבורה, כי בנסיבות העניין אין לפסוק הוצאות בנוגע להגעתו ארצה של התובע, הוצאות טיסה ושהייה, בשל הנסיבות של תיק זה, ולאור הסכום הזעום בו חויב עם דחיית תביעתו כנגד הנתבעת 2.

התובע ישלם לנתבעת 2 הוצאות בסכום הערובה שהופקדה על ידו בתיק זה.

מעבר לאמור אין צו להוצאות.

ניתן היום, כ"א טבת תשע"ה, 12 ינואר 2015, בהעדר הצדדים.