נגד

צדדי ג' 1. כבהה מוחמד

ע"י ב"כ עו"ד יוסף מחג'אנה

2. ואכד מאלכ

זו תביעה כספית ע"ס 85,160 ₪, שהוגשה בסדר דין מקוצר, ובגין פיצוי עבור מקרה ביטוח.

כללי

התובע, הבעלים והמחזיק של כלי רכב מסחרי פרטי "איסוזו" מדגם " טרופר" (להלן:"הרכב").

הנתבעת, חברה העוסקת בביטוח והנפיקה לתובע פוליסת ביטוח רכב מקיף, המכסה בין היתר אובדן או נזק, שייגרם לרכב עקב "תאונה מכל סוג שהוא או גניבה".

טענות הצדדים

לטענת התובע, ביום 16.5.08 , מסר את הרכב לטיפול במוסך אצל צד ג' מס' 1 (להלן: "מר כבהה"),

בעל המוסך, והשאיר בידיו, כמקובל, את מפתחות הרכב. נטען כי בחצות ליל ה-17.5.08, במרחק של כ-50 ק"מ מהמוסך, היה הרכב מעורב בתאונת דרכים, בעת שנהג בו צד ג' מס' 2 (להלן: "העובד") של מר כבהה, ונגרם לו נזק המוערך בסך של 58,029 ₪. נטען, כי לאחר חקירה מטעם הנתבעת, קבעה הנתבעת, כי הרכב נלקח מהמוסך בשעה 21:00, ע"י אחד העובדים של מר כבהה, למטרות פרטיות, ושלא באישור התובע. כמו כן הנתבעת דחתה את תביעתו בטענה שהנהיגה הייתה ללא רשות המבוטח, שהנהג לא היה נהג מורשה (גילו היה פחות מ-30). ושאין מדובר בגניבת רכב אלא

בנטילתו ללא אישור המבוטח, והמקרה אינו מוגדר כ"ארוע ביטוח" ואינו מכוסה על פי תנאי הפוליסה.

הנתבעת טוענת לדחיית התביעה, לטענתה, התאונה ארעה בעת שהעובד נהג ברכב כשנמצא יחד עמו ברכב מר כבהה, ושלו מסר התובע, מרצונו החופשי, את מפתחות הרכב לצורך תיקונו, ועל כן אין להגדיר את האירוע כגניבה. לטענתה, הסיכונים, המבוטחים על ידי תנאי הפוליסה, הם גניבה וכל נזק שנגרם עקב גניבה, תוך כדי גניבה ובעת ניסיון גניבה, וכי האירוע נשוא התובענה אינו מהווה מקרה ביטוח, שכן לא ניתן להגדיר את המקרה כגניבה.

נטען, כי ע"פ פרק 3 לפוליסה, רשאים לנהוג ברכב המבוטח "אדם הנוהג על פי הוראתו או ברשותו של המבוטח, או אדם הנמצא בשירותו ונוהג על פי הוראתו של המבוטח", וכן הגיל המותר לנהיגה על פי תנאי הפוליסה הינו 30, וכי התובע שילם פרמיה מופחתת בהתאם.

הנתבעת שלחה הודעת צד ג' , נגד בעל המוסך והעובד שלו, ומי שנהג ברכב, ושהיו מעורבים בתאונה, ובטענה כי צד ג' 1 הפר את חובתו כשומר ולא פעל באופן ראוי למניעת אירוע הנזק. וכי צד ג' 2 נהג במהירות מופרזת, לא בלם את הרכב, ולא נקט באמצעי זהירות כלשהם לצורך מניעת התאונה.

צד ג' 1, מר כבהה, טוען כי התובע נוהג לעשות אצלו טיפולים לרכבו, מזה הרבה שנים, ואף שררו בין הצדדים, יחסים חבריים. הנסיעה הייתה בהרשאה וברשות התובע, שקיבל ממנו הסכמה מפורשת, וכאשר היה ברור לו שיש לרכב ביטוח, ודובר בנסיעת מבחן /בדיקה ולאחר ביצוע התיקון. נטען כי הרכב השני שהיה מעורב בתאונה הוא הגורם לתאונה. נטען כי עדכן למחרת את התובע , וכבר אז יידע אותו התובע כי תהיה בעיה עם הביטוח, אז הסדירו את התשלום ביניהם באופן שמר כבהה שילם לתובע 10,000 ₪ וכן נשא בעלות התיקון 5,000 ₪ , צד ג' 1 טוען לקיזוז הסכומים, ככל שתוטל עליו אחריות לנזק .

צד ג' 2 טוען, כי נהג ברכב בזהירות , ונהג הרכב שהיה מעורב בתאונה אשם, עוד נטען כי מר כבהה טען בפניו כי רכש את הרכב ואפילו הציג בפניו את מסמכי הבעלות.

דיון והכרעה

בהחלטת יום 31.10.10 ניתנה לנתבעת רשות להגיש כתב הגנה.

בהחלטת יום 22.11.11, נותרו במחלוקת סעיפים 7 ו- 9 לכתב התביעה , ו 8-9 לכתב ההגנה, והצדדים הגישו השלמת טיעון בעניין.

בין הצדדים רבתה המחלוקת בשאלה האם ניתן להגדיר את הארוע נשוא התביעה כ"גניבה", ולהחיל את פוליסת הביטוח על המקרה, ותשלום הפיצוי בגין נזקי התאונה לתובע, או שמא משמעות הותרת

הרכב במוסך על ידי התובע למר כבהה , בעל המוסך, היא שהדבר נעשה בהרשאתו, ועל כן המקרה איננו מוגדר כגניבה, ובשל כך איננו חוסה תחת כיסוי פוליסת הביטוח.

על פי סעיף 383 (א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"), גניבה מוגדרת כ"נטילה או נשיאת דבר הניתן להיגנב, ללא הסכמת הבעלים, במרמה ובלי תביעת זכות בתום לב, כאשר התכוון הנוטל לשלול את הדבר מבעליו שלילת קבע;

בסעיף 413 ג לחוק העונשין, הדן בשימוש ברכב ללא רשות, נקבע כי "הנוהג, משתמש או מעביר רכב ממקום אחד למשנהו ללא רשות הבעלים, דינו מאסר", כך שגם אם נלקח הרכב ללא רשות התובע, באופן זמני, עדיין מדובר בעבירה פלילית. (שבל"ר)

האם יש לפרש את המונח "גניבה" פרשנות מצמצמת על פי הוראות סעיף 383 (א) לחוק העונשין, או האם יש לכלול בהגדרת המונח "גניבה" שבפוליסת הביטוח, את הוראות סעיף 413 ג (שימוש ברכב ללא רשות), ובכך להרחיב את הפרשנות למונח?

לגישת הנתבעת יש ליתן למונח "גניבה" את המשמעות שניתנה לו במשפט הפלילי, הא ותו לא. דהיינו, משלא הוגדר המונח בפוליסה עצמה, באופן השונה מההגדרה המופיעה בחוק העונשין, יש לבחון את כוונת ההשבה של הרכב לבעליו, וככל שתתקבל התוצאה כי הרכב נלקח בכוונה להחזירו, לא יוגדר הארוע כגניבה ולא תחול עליו הפוליסה. גישתה של הנתבעת נתמכת בקביעתה של כב' השופטת נתניהו בע"א 391/89 אורית וייסנר נ' אריה חברה לביטוח בע"מ פד"י מז(1)837:ביטוח פריצה, גניבה, שוד וכו' הוא ביטוח של סיכון הנגרם מטבעו במעשה מכוון בידי אדם. באין הגדרה אחרת בפוליסה, יש לתת למונחים אלה את מובנם המקובל, ולפיו אין אדם גונב או שודד מאת עצמו ואינו פורץ אצל עצמו, או את התוכן שלהם בחוק העונשין, התשל"ז-1977".

לגישת התובע, לא ניתן לצמצם את כיסוי פוליסת הביטוח למקרים של גניבה על פי הגדרתה בחוק העונשין, אלא יש לכלול אף את רכיבי העבירה של שימוש ברכב ללא רשות כגניבה, על פי דרישת הפוליסה. לעניין זה קבע כב' הנשיא שמגר בע"א 1845/90 רוני סיני נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ פ"ד מז(3)661: "אין גם כל טעם בהחלת הגדרותיו של חוק העונשין ככל שהדבר כרוך בפרשנות חוק חוזה הביטוח או בפרשנות פוליסות ביטוח. המדובר, למעשה, במהות חוזית, שפרשנותה צריכה להיעשות על פי כללי הפרשנות המאפיינים את המשפט האזרחי בכלל ודיני החוזים בפרט. לפיכך, יש לפנות במקרי ביטוח לפרשנות העולה בקנה אחד עם כוונת הצדדים, הנסיבות והנוהג המקובל".

לטעמי, וכפי שנקבע ע"י כב' השופט ד. צרפתי בת.א(שלום נצרת) 2005/01 פזאיזה נ' הכשרת הישוב אין לפרש את המונח גניבה בפוליסה על פי הגדרתו המצומצמת כאמור בחוק העונשין, אלא באופן נרחב יותר, כך שגם שבל"ר עלול להיחשב בנסיבות מסוימות כגניבה לצרכי הפוליסה, וזאת בהתאם למשמעותו הפשוטה של המונח בלשון בני האדם, בשפת יום יום, כל מקרה צריך להיבחן לנסיבותיו, תוך מתן פרשנות מרחיבה כאמור, וכאשר יש לבחון רשלנות המבוטח, ושאלת סבירות מתן ההרשאה בדיעבד. באותו עניין ת.א 2005/01 נקבע: "בעניננו עובדת היות פאיז קטין, בדרגה משפחתית שניה לתובע, חסר רשיון ואשר נהיגתו ברכב היה בה ליצור סיכון ממשי לאדם ולרכוש, כפי שאכן אירע בדיעבד, ואף סיכון בעבירות פליליות גם למבוטח, מובילות בהכרח למסקנה כי אין כל סבירות שהתובע, ככל מבוטח סביר, אילו היה מתבקש לתת הרשאה לשימוש היה בהכרח מסרב מכל וכל".

בענייננו כאן, נקודת המוצא שהתובע לא נתן הרשאה לנסיעה במהלכה התרחשה התאונה, ולטעמי נוכח העובדה שהתאונה התרחשה במרחק 50 ק"מ מהמוסך של צד ג' 1 ו-2, אין גם סבירות שהתובע, כמבוטח סביר, לו היה מתבקש, היה נותן הרשאה לנסיעת מבחן שכזו. משכך, יש לראות את נסיעת צד ג', כשבל"ר, שלענייננו כמוהו כגניבת הרכב מבעליו-התובע, ולצורך הפוליסה.

לטעמי, אין לקבל גם את הטענה החילופית של הנתבעת, לפיה מדובר בנהג צעיר, צד ג' 2, לגביו אין כיסוי בפוליסה. שאלת גיל הנהג וכאשר נהיגתו בוצעה כאמור תוך שבל"ר, וללא הרשאה, אינה רלוונטית לעניין החבות כאן, שנגרמה כתוצאה מתאונה שמהווה סיכון המכוסה בפוליסה. את פרק החריגים לחבות, יש להחיל רק במקרה של שימוש ברכב בהרשאה, ואינו חל במקרה שבל"ר, כפי שנקבע בענייננו.

נוכח האמור, תביעת התובע, סעיפים 10 (1), (2) מתקבלת.

הדרישה שבס"ק 10 (4) לריבית מיוחדת ומירבית לפי סעיף 28 א' לחוק – נדחית.

כפי שקבעתי, כל מקרה , וללא קשר לפרשנות הראויה, נבחן על פי נסיבותיו המיוחדות, ובמקרה דנן היתה זכאית הנתבעת להעלות טענות לעניין סיווג האירוע כמקרה ביטוח, ונוכח הפסיקות השונות הקיימות בעניין, ולא ניתן לראות בה, כמי שדחתה בחוסר תום לב קיצוני את התביעה ובאופן, המצדיק שימוש בסנקציה האמורה.

סוף דבר

1. אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע סך של 60,570 ₪, ס"ק 10 (1) (2) , צמוד ונושא ריבית כחוק, מיום 17.5.08 ועד לתשלום בפועל.

2. אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע שכ"ט עו"ד בשיעור 23.4% מן הסכום שבסעיף 1 , וכן את סכום האגרה ששולמה ע"י התובע בתיק, צמוד ונושא ריבית כחוק מיום התשלום ועד לתשלום בפועל

3. לגבי ההליך שבין הנתבעת לצדדי ג', התיק נקבע לקד"מ ליום 5.2.13 שעה 10:20 .

המזכירות תשלח פסה"ד לב"כ הצדדים, וכן תזמן הנתבעת וצדדי ג' לדיון האמור.

ניתן היום, כ"ט כסלו תשע"ג, 13 דצמבר 2012, בהעדר הצדדים.