לפני תביעה בסדר דין מקוצר לתשלום חוב בהתאם למסמך שנחתם על ידי שני הצדדים.

1.   התובע היה במועד הגשת כתב התביעה מזכ"ל בנק ירושלים. הנתבע ניהל במועדים הרלבנטיים לתביעה עסק למסחר במכוניות משומשות.

2.   ביום 24.12.09 הגיש התובע תביעה בסדר דין מקוצר ובה טען כי הנתבע חייב לו 144,900 ₪. תביעה זו הוגשה על יסוד מסמך ערוך בכתב ידו של התובע ונושא את התאריך 31.12.02. המסמך מפרט התחשבנות רבת סעיפים בין התובע לנתבע, ובסופו מאשר הנתבע בחתימתו כי הוא חב לתובע את הסכום דנן (להלן: "המסמך").

3.  ביום 2.2.10 הגיש הנתבע בקשה למחיקת כותרת ולחילופין בקשת רשות להתגונן, וטען כי "במסמך בוצעו תוספות ו/או שיפורים לצורך התאמתו לטענות השקריות של התובע". בתצהיר שצורף לבקשה זו טען הנתבע כי "הפגם בראיה עליה מתבסס התובע בהגשת תביעה בסדר דין מקוצר בולטת לעין מעיון שטחי". חרף טענה זו הנתבע לא פירט מהו הפגם שנפל במסמך. יצוין כי הנתבע לא הכחיש כי חתם על גבי המסמך.

4.  כב' הרשם קבע כי לנתבע תינתן רשות להתגונן כפוף להפקדה של 50,000 ₪ בקופת ביהמ"ש. הבקשה למחיקת כותרת נדחתה.

5.  הנתבע הגיש בקשה לעיון חוזר ובה טען כי "התאריך שמופיע על המסמך שונה מהמועד שבו נחתם, זאת ניתן לראות בבירור...".

6.  הבקשה לעיון חוזר נדחתה על ידי הרשם והנתבע הגיש ערעור, במסגרתה טען כי המסמך "אינו אותנטי ובוצעו בו תוספות רבות לצורך התאמתו לתביעה בסדר דין מקוצר". בהמשך הדברים חזר הנתבע על הטענה שהתובע שינה את התאריך על גבי המסמך ושהמסמך לא נחתם במועד המצוין על גביו. הערעור התקבל באופן חלקי וסכום ההפקדה הופחת ל-20,000 ₪.

7.   בדיון הראשון שהתקיים בפני ביום 6.6.11 טען בא-כוח הנתבע כי הוא מחזיק בידו מסמך זהה למסמך שעליו מסתמך התובע, אך התאריך שרשום עליו הוא 31.12.00 ולא 31.12.02.

9.   התובע הגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו ובו הצהיר כי שינה את התאריך על גבי המסמך, כפי שמעת לעת עדכן את חובו של הנתבע. התובע הצהיר כי המסמך אכן נחתם על ידי הנתבע ביום 31.12.00, אך מאז התעדכן החוב , ועל כן התובע עדכן בכתב ידו את המסמך ואת התאריך הרשום עליו.

10.  ימים מספר לאחר מכן העלה הנתבע לראשונה את הטענה שהתביעה התיישנה, וביקש לסלק את התביעה על הסף.

11. לאחר ששקלתי את עמדות הצדדים דחיתי את טענת ההתיישנות של הנתבע, וקבעתי שאין להיזקק לה בהתאם להוראת סעיף 3 לחוק ההתיישנות תשי"ח-1958.

אקדים את המאוחר ואציין, כי מטעם זה אין אני מתייחסת לטענת ההתיישנות אשר הועלתה בסיכומי הנתבע ושזורה בהם כחוט השני.

12. בעקבות החלטה זו הגיש הנתבע תצהירי עדות ראשית, בתצהיר שהוגש על ידו טען הנתבע, כי המסמך אינו מעיד על חוב אלא על התחשבנות בין הצדדים. הנתבע אף הצהיר כי בעת שחתם על המסמך לא היו כתובות בו המילים הבאות: "לחובת ג'מאל, לזכות שמוליק". או המילים הסמוכות לחתימתו: "יתרת חוב ל-31.12.00 מג'מאל דעס לשמוליק שמטוב, מאשר בחתימת ידי את נכונות הנתונים".

המחלוקת בין הצדדים:

13. בעוד שהתובע טוען כי המסמך מאשר כי היה על הנתבע להחזיר לו הלוואות הרי שהנתבע טוען כי המסמך מייצג התחשבנות עסקית, ואין הוא חב לתובע דבר.

דיון והכרעה:

14. אפתח ואציין כי גם בנוסח המסמך משנת 2002 וגם בנוסחו המוקדם משנת 2000, מצויין במפורש, כי הנתבע הוא שחב לתובע כספים. יתר על כן, בניגוד לנטען ע"י הנתבע בתצהיר העדות הראשית מטעמו, הרי שבתצהירים הקודמים שהגיש לבית המשפט לא ציין כי המילים שמייחסות לו את החוב הוספו לאחר שחתם, ורק העלה טענה כללית ומעורפלת כנגד המסמך.

15. על כן מסקנתי היא, כי המסמך אכן נועד לבטא התחשבנות בין הצדדים שתוצאתה הינה חוב של הנתבע לתובע.

16. התובע טוען כי הנתבע לווה ממנו כספים לצרכים עסקיים ופרטיים וכך נוצר החוב. הנתבע לעומת זאת טוען כי הוא והתובע היו שותפים עסקיים, אך התובע היה שותף סמוי, הן כדי לא לפגוע בעבודתו בבנק והן כדי להימנע מתשלומי מס. בפני הוצגו ראיות לכאן ולכאן. כפי שהתברר, הצדדים פתחו יחד חשבון בנק בבנק הדואר, דבר שיש בו לרמז על שותפות. התובע טען כי נרשם כשותף בחשבון כדי שהנתבע יקבל הלוואה, אך לא היתה ביניהם שותפות עסקית כלל. לא מצאתי כי הסבר התובע לנסיבות פתיחת החשבון הוא משכנע, והדבר אף הוא מרמז על כך שהיתה שותפות בין הצדדים.

17. מנגד אף כי הנתבע טען כי חשבון הבנק שהיה לו ולתובע היה חשבון עסקי, הרי שהנתבע לא הציג דפי חשבון או מסמכים אחרים מחשבון זה. הנתבע גם טען במסגרת בקשת הרשות להתגונן כי יש עשרות עדים לכך שהוא והתובע ניהלו עסק יחדיו, אך שני העדים שהזמין מטעמו לא יכלו להעיד רבות בעניין זה. שניהם העידו בעיקרו של דבר כי הכירו את התובע כמי שנמצא במגרש המכוניות, אך לא יכלו להעיד מעבר לכך.

18. כך או כך, בין אם הצדדים היו שותפים עסקיים ובין אם התובע רק הלווה לנתבע כספים, הרי שבסופו של דבר המסמך מעיד על כך שהנתבע חב כספים לתובע.

19. הנתבע טען כי במסגרת השותפות נערכה התחשבנות בין הצדדים אך הוא פרע את חובו לתובע או במילותיו " מתוך היותנו שותפים אין אני חייב דבר". כך או כך מדובר בטענה שמשמעותה "פרעתי" והיא טענה מסוג של הודאה והדחה, שכן כאמור הטענה של הנתבע כי לא היה חוב ככל נדחתה על ידי ( ע"א 642/61 טפר נ' מרלה, פ"ד טז 1000, 1004; רע"א 3592/01 עיזבון המנוח סימן טוב מנשה נ' ע. אהרונוב קבלנות בניין (1988) בע"מ, פ"ד נה(5) 193, 194). משכך הנתבע צריך להוכיח שאכן פרע את חובו או לשיטתו שהתחשבנות בין השותפים הסתיימה.

20. כפי שציינתי הנתבע הודה שהוא ניהל את העסק בפועל, ואף הודה כי היה בעל השליטה במסמכים (לדוגמה בחוזי המכר של הרכבים) אך לא צירך כלל ראיות לתמיכה בהגנתו. הנתבע אמנם טען שבשל חלוף הזמן אין בידו להציג מסכמים אך גם לא הציג מסכמים שחזקה עליהם שנשמרו. בין אלו יש להניח כי יש דוחות לרשויות המס, ככל שהוגשו, ורישומים של חשבון הבנק המשותף. למעשה אל מול המסמך שהציג התובע לא הציג הנתבע דבר, לא חישובים סותרים ולא אסמכתאות להעברת כספים לידי הנתבע.

21. על כן משקבעתי כי הנתבע חב כספים לתובע על פי המסמך והיות והנתבע טען כי חוב זה נפרע, משלא הרים הנתבע את הנטל ולא הוכיח כי פרע את החוב הרי שדין התביעה להתקבל. לפיכך הנתבע ישלם לתובע סך של 144,900 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 31.12.00 ועד התשלום בפועל. בנוסף הנתבע יישא בהוצאות התובע בגובה האגרה ובשכר טרחת בא כוחו בסך של 14,000 ₪ כולל מע"מ.

ניתן היום, כ"ט ניסן תשע"ג, 09 אפריל 2013, בהעדר הצדדים.