התביעה דנן היא תביעה לפינוי וסילוק יד של הנתבע מנכס, שהוא מרתף, הנמצא בבניין ברחוב מאה שערים בירושלים (להלן: "הנכס" או "המרתף").

העובדות שאינן שנויות במחלוקת הן אלה:

ר' ישעיה והגב' דינה טשרווינסקי (להלן: "המנוחים") יצרו הקדש על בניין שהיה בבעלותם, ברחוב מאה שערים בירושלים. על פי שטר הקדש (נספח א' לתצהיר התובעים) גבולות ההקדש נרשמו בשטר ההקדש במילים הבאות: "צפון: רחמים מזרחי, מזרח: דרך, דרום: דרך, מערב: ישראל יעקב".

במסגרת שטר ההקדש הם גם מינו נאמנים להקדש, ביניהם בנם ישראל טשרווינסקי שלימים עיברת את שם משפחתו לצורבא.

בפסקא ה' לשטר ההקדש הוציאו המורישים את המרתף הכפול שבנכס מתחולת ההקדש והורישו אותו לשני ילדיהם - החלק החיצוני לבן ישראל והחלק הפנימי לבת רחל, ואחריהם לצאצאיהם "עד סוף כל הדורות".

בשנת 1958 השכיר ישראל צורבא את הנכס נשוא ההליך דנן לאביו של הנתבע מר יהודה שמעוני (נספח ד' לתצהיר התביעה) למשך שנה אחת, שבסופה הפך האב מר שמעוני להיות דייר מוגן. על פי הסכם השכירות הנכס נועד להיות מחסן.

מר שמעוני נפטר בשנת 1980.

הנתבע נשאר בנכס וניהל בו בית דפוס עד לשנת 2000 (סעיף 29 לסיכומי הנתבע). בהמשך השכיר הנתבע את הנכס לעסקים שונים ומאז שנת 2002 התנהלה פיצרייה במקום.

מומחה מטעם בית המשפט אשר ביקר בנכס בחודש ספטמבר ציין כי הנכס ריק ולא בשימוש. אולם לטענת התובעים לאחר מכן חזר הנתבע והשכיר את הנכס לפיצרייה.

התובעים עוד טוענים כי הנתבע לא משלם דמי שכירות במשך תקופה ארוכה מאד.

התובעים רשומים בנסח המקרקעין (נספח ג' לתצהיר התביעה) כבעלים של הנכס ומצוינת הערה בדבר קיומו של הקדש. המקרקעין אינם מוסדרים והאמור בנסח הוא ראיה לכאורה לתוכנו.

התובעים טוענים כי הם נאמני ההקדש ובתור שכאלה הם דורשים את פינוי הנתבע מן הנכס – הן בשל השימוש בו בניגוד להסכם השכירות המקורי הקובע כי השימוש בנכס יהיה כמחסן, הן בשל השכרת המשנה אליה נלווית גם טענת הנטישה והתעשרות הנתבע שלא כדין, והן בשל אי תשלום דמי שכירות.

ממצאי המומחה מטעם בית המשפט כי הנכס עומד שומם וריק בספטמבר 2011, יש בהם כדי לבסס את טענת התובעים על נטישת הנכס על ידי הנתבע. העובדה שלאחר מכן, במקביל להליך דנן חזר הנתבע והשכיר, ככל הנראה, את הנכס, מחזקת את המסקנה בדבר השכרת משנה אסורה.

הנתבע אינו מכחיש את טענות התובעים בדבר השכרת משנה, נטישה ואף בדבר אי תשלום דמי השכירות. טענות הנתבע הן עקרוניות יותר המתיימרות לשלול מן היסוד את זכותם של התובעים להגיש תביעה זו. אדון בטענות כסדרן.

הטענה הראשונה של הנתבע היא כי התובעים לא הוכיחו כי הנסח שהגישו לתיק, על פיו יש להם זכויות בנכס כלשהו, חל על הנכס נשוא ההליך דנן (סעיף 3 ואילך לסיכומי הנתבע).

ראוי היה לנתבע שלא היה חוזר על טענה זו בסיכומיו, לאחר שעוד במהלך הדיונים (החלטה בעמ' 18) הפנה ב"כ התובעים את תשומת לבי ואת ב"כ הנתבע לעובדה כי הגדרת גבולות ההקדש, כפי שפורטו לעיל, הם בדיוק אותה הגדרה המופיעה בנסח המקרקעין כגבולות הנכס עליו חל הנסח (נספח ג' לתצהיר התביעה).

לאחר שהתובעים הצביעו על התאמה זו עובר הנטל הנתבע להוכיח כי, למרות ההתאמה בהגדרת גבולות הנכס, יש לקבל את טענתו כי זכויות התובעים על פי הנסח אינן חלות על הנכס בו נמצא המרתף.

הנתבע לא הוכיח טענה זו והיא נדחית.

הטענה השניה של הנתבע היא כי התובעים לא הוכיחו כי הנכס דנן, המרתף המוחזק על ידו, הוא חלק מן הנכסים שהורישו המנוחים.

הנתבע טוען, תוך שהוא מפנה אותי לאנציקלופדיה ולספרות על היישוב במאה שערים בשנים עברו (סעיפים 62 ואילך לסיכומיו), כי בבניין בו ממוקם הנכס דנן ישנם נכסים שאינם חלק מן ההקדש דנן וכי לא מן הנמנע כי גם הנכס בו מחזיק הנתבע אינו חלק מן ההקדש.

גם טענה זו ראוי היה שלא היתה מועלית. הנתבע אינו מכחיש את העובדה כי הנכס דנן הושכר לאביו של ידי ישראל צורבא (סעיף 19 ואילך לסיכומים). אין גם מחלוקת כי אותו ישראל צורבא הוא בנם של המורישים, יוצרי ההקדש. הרי שכך, האפשרות כי ישראל צורבא השכיר לאביו של הנתבע נכס שלא היה של הוריו, היא אפשרות דמיונית.

ככל שהנתבע מחזיק בטענה זו כי המרתף דנן אינו חלק מנכסי המנוחים, עליו מוטל הנטל להוכיח זאת ולהסביר מדוע מר ישראל צורבא טיפול בנכס זה.

הנתבע לא הרים נטל זה והטענה נפסלת.

הטענה השלישית של הנתבע היא כי המרתף בו הוא מחזיק הוצא מן ההקדש וכי המנוחים הורישו אותו אישית לבנם ישראל צורבא ובתם רחל (סעיף 19 ואילך לסיכומי הנתבע וכן סעיף 45, סעיף 50 ואילך).

גם טענה זו על הנתבע מוטל הנטל להוכיח אותה, כי אכן המרתף דנן הוא זה אשר הוצא מן ההקדש בפסקה ה' לשטר ההקדש. הנתבע לא הרים את נטל.

יתר על כן, גם לו היה הנתבע מוכיח זאת, לא היה בכך כדי להועיל לו, זאת משום ההוראה המפורשת בשטר ההקדש פסקה ז' הקובעת כלהלן:

"מי מבנינו שלא ישתמש בעצמו בחלקו בבתים או במרתף כנ"ז אין לו כל זכות למכור או להשכיר או למשכן את חלקו, ואך האפוטרופוסים ישכירו את חלקו והכסף ינתן... ללימודים ותפילות..."

לאמור, כי גם אם המרתף דנן הוא המרתף שהורש לבן ישראל צורבא אישית, כיוון שישראל צורבא לא עשה בעצמו שימוש במרתף, הרי שאסור לו להשכיר את המרתף והזכות עוברת לאפוטרופוסים להשכיר את החלק שלו.

כיוון שהמרתף דנן הושכר לאביו של הנתבע על ידי מר צורבא, המסקנה היא כי מר צורבא השכיר אותו במסגרת סמכויותיו כאפוטרופוס של ההקדש.

הנה כי כן שחזרנו לנקודת המוצא – כי האפוטרופוסים של ההקדש בעלי הסמכות לנהוג עם המרתף של ישראל צורבא כחלק מן ההקדש.

הטענה הרביעית של הנתבע כי היא התביעה התיישנה. גם טענה זו אין בה ממש. התביעה אינה נשענת על אירועים שארעו בשנים רבות בעבר. התביעה נשענת על אירועים שבשנים האחרונות ובכלל זאת השכרת הנכס על ידי הנתבע לשוכרים אחרים בשכירות משנה אסורה ונטישת הנכס לטובת גב' בשם אילנה כהן והפעלת פיצרייה שם בשנת 2009, ואף השכרת הנכס לגב' רבקה אדבלו בשנת 2006, שהפעילה את הפיצרייה בנכס אל תוך שנת 2009 (קבלה של קניה בפיצרייה ביום 22.7.09 נספח ג(2) לתביעה).

לאור האמור, איני רואה מקום לטענת הנתבע בדבר התיישנות.

איני רואה צורך לדון ביתר הטענות של הנתבע, לרבות טענת הנתבע לעניין מסמך שזוייף לטענתו על ידי התובעים, כיוון שאין לעניין זה כל נפקות על קביעותיי שלעיל, כך גם לעניין טענת הנתבע כי התובעים חייבו אותו לחתום על מסמך כי המרתף הוא חלק מן ההקדש. לעניין זה שוכנעתי כאמור, די הצורך, כי המרתף דנן הוא חלק מן ההקדש ואין זה מעלה או מוריד אם הנתבע חתם על המסמך מרצון אם לאו.

עוד מצביע הנתבע על כך שהוא ביצע שיפוצים בנכס אשר היה לפני קריסה (סעיף 98 לסיכומים), אלא ששיפוצים אלה בוצעו עוד בשנת 2000 ומאז החזיק הנתבע בנכס, לא שילם דמי שכירות ואף השכירו בשכירות משנה וגרף דמי שכירות ריאליים. לפיכך איני רואה בעובדה שהנתבע שיפץ את הנכס כעילה ראויה למנוע את הפינוי. לכל היותר, ככל שהתובעים יגישו כנגד הנתבע תביעה כספית (ככל שהדין מאפשר זאת), יוכל הנתבע לתבוע קיזוז על כך (אם אכן יוכיח את השיפוץ ואת זכותו המשפטית לכך).

התוצאה הסופית היא שאני מורה לנתבע לפנות את הנכס ולהחזיר את החזקה בו לידי התובעים, לא יאוחר מיום 30.10.14.

הנתבע ישלם לתובעים סך של 10,000 ₪ הוצאות ההליך. הסכום ישולם בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום בפועל.

ניתן היום, י"ב אב תשע"ד, 08 אוגוסט 2014, בהעדר הצדדים.