ביחס לנתבעים 2-3

לפני תביעה במסגרתה עותרת התובעת כי בית המשפט יורה לנתבעים להוסיף ולשלם לידיה את יתרת חוב ארנונה ביחס לתקופה שבין נובמבר 2005 לבין יוני 2008.

בכתב התביעה טענה התובעת כי הנתבעים החזיקו במקרקעין המצוים על שטח של כ- 1923 מ"ר ברחוב לישנסקי 24 בראשון לציון (להלן: "הנכס") בתקופה הנדונה.

חרף פניות חוזרות ונשנות, לא שילמו הנתבעים את חובם, ועל כן נדרשה התובעת להגשתה של תביעה זו.

כנגד הנתבע 1 ניתן ביום 11.1.12 פסק דין בהעדר הגנה.

הנתבעים 2-3 (להלן בפסק דין זה, ביחד: "הנתבעים") הגישו בקשת רשות להתגונן במסגרתה הועלו טענות מרובות כנגד התביעה ועתירתה של התובעת לבקש להיפרע מהם ביחס ליתרת החוב.

לשיטת הנתבעים, הושכר הנכס על ידי בעליו לצדדים שלישיים שונים, לצורך הפעלת אולם אירועים, עד כי בשלב כלשהו הוסב הסכם השכירות לנתבעים 1-3. יחד עם זאת, היה ידוע לכל, כי הפעילות בנכס מתבצעת על ידי תאגיד, חברת "תן חיוך בע"מ" (להלן: "החברה") אשר הוקמה ימים ספורים לאחר חתימת הסכם השכירות באמצעות הנתבע 1.

הנתבעים 2-3 אינם בעלי מניות או מנהלים בחברה אלא שהנתבעים 2 ו- 3 עבדו בחברה כשכירים ותו לא, וזאת כאשר הנתבעת 2 הינה בתו של הנתבע 1 ואשת הנתבע 3.

לטענת הנתבעים, היה ידוע לתובעת כי החשבונות השוטפים, משולמים בפועל על ידי החברה ולא על ידי הנתבעים או מי מהם, ומכאן שהייתה מודעת היטב לכך שהם אינם "המחזיקים" בנכס.

הנתבע 3 הגיע באופן אישי למשרדי התובעת לצורך הסדרת החוב בגין השנים 2005 ו-2006 שאז דרש במפורש החלפת שם המחזיק משמם של הנתבעים 2-3 לשם החברה. לטענת הנתבעים, נאמר להם באותו מועד כי שינוי שם המחזיק, יכול ויעשה, רק לאחר פירעון החוב לתובעת בגין השנים 2005 ו – 2006.

למעלה מכך, לטענת הנתבעים 2-3 החשבונות השוטפים, אשר נשלחו לנכס בהמשך, נשלחו על שם החברה ולא על שמם.

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, בתצהירים ומסמכים אשר צורפו לתיק בית המשפט, כמו גם נתתי דעתי לעדויות הצדדים וסיכומיהם, באתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל. טעמיי להלן.

במסגרת כתבי הטענות המקוריים לא חלקו הצדדים כי הרישום הראשון של המחזיקים בנכס, ביחס לתקופה נשוא התביעה, היה על שם הנתבעים 3- 1.

נוכח כך, ולאור הוראות פקודת העיריות [נוסח חדש], (להלן:"פקודת העיריות"), והפסיקה הרלוונטית, יש לכאורה להטיל על הנתבעים את תשלום החוב אשר הצטבר, ביחס לנכס.

ואולם, מכוח בקשת הרשות להתגונן אשר הפכה לכתב הגנתם של הנתבעים, עולה כי הם סבורים שאין מקום לעשות כן, ממספר טעמים מרכזיים כדלהלן :

א. ידיעתה של התובעת כי ה"מחזיקה" בנכס הינה החברה, בין אם בפועל ובין אם מכוח זהות הגורם אשר שילם את התשלומים השוטפים בפועל.

ב. שינוי זהות המחזיק בפועל ברישומי העירייה באופן שבו בתקופה מסוימת הייתה זו החברה אשר נרשמה כמחזיקה בפועל, ואליה נשלחו החיובים השוטפים.

ג. נוכח התנהלות מי מנציגיה של התובעת אשר סירב, שלא כדין, להחליף את שם המחזיק, בעת הגשת הבקשה בנושא על ידי הנתבעים, אין מקום לחייב את הנתבעים לשאת בתשלום כלשהו.

לא מצאתי לקבל איזה מטענות ההגנה אשר נמנו לעיל על ידי הנתבעים וזאת בין אם מחמת העובדה כי לא הוכחו עובדתית ובין אם מכוח העובדה כי משפטית, אין לטענות הנתבעים על מה להיסמך.

באשר לזהות המשלם בפועל, הרי שלא ניתן לראות בזהותו של זה, כיוצרת ידיעה קונסטרוקטיבית של הרשות לעניין זהותו של המחזיק, או ככזה היוצר חובה לשנות את שם המחזיק.

מחזיק, יכול לבחור לשלם את חובו לרשות או לכל ספק, על דרך של מתן המחאות שונות של צדדים שלישיים. אין בזהות המשלם כדי להקים קונסטרוקציה של חזקה בנכס.

הוסיפו הנתבעים והפנו את שימת הלב לכך, שגם את דמי השכירות שילמה החברה לידי בעלי המקרקעין, וכי תשלומים אלו לא שולמו על ידם באופן אישי.

גם בכך אין כדי להועיל לנתבעים שכן אין בהסכמות אשר בין בעל המקרקעין לשוכר, כדי להשליך את זהות המחזיק מבחינת העירייה. לא ניתן לצפות מן הרשות המקומית כי תהפוך עצמה "בלש" ביחס לשאלת אפשרות החלפתם בפועל של שוכרים במושכר. בנוסף, איני יכולה להתעלם מן העובדה (כפי שיפורט גם להלן), כי המשכיר מעולם לא נתן הסכמתו להחלפה זו או אחרת שבין הנתבעים לבין החברה.

הוראות פקודת העיריות מטילות על מי שרשום בפועל כמחזיק במקרקעין לעדכן בכל שינוי. על הנתבעים הייתה מוטלת החובה לעדכן את הרישום. (בעניין זה ראה בין היתר סעיפים 325 ו-326 לפקודת העיריות) וכן פסק דין רע"א 3502/06 עיריית חיפה נ' דור אנרגיה (טרם פורסם).

נוכח כך, השאלה המהותית אליה אני נדרשת הינה האם אכן ביקשו הנתבעים, כטענתם, לשנות את שם המחזיק ונתקלו בסירוב. עסקינן בשאלה עובדתית.

לאחר שנתתי דעתי לכלל עדויות הצדדים, אין לי אלא להסיק, כי אין כל ממש בטענותיהם העובדתיות של הנתבעים בעניין זה, וכי דין טענתם זו, להידחות.

מצאתי את עדותה של הגברת רותי ברק, נציגת התובעת ומי ששימשה בזמנים הרלוונטיים לתביעה כמנהלת יחידה האכיפה במחלקת הגבייה של התובעת, כמהימנה מאוד.

עדותה הייתה סדורה, עקבית וברורה מאוד בתוכנה. התרשמותי הבלתי אמצעית הייתה כי היא אינה נרתעת מן השאלות הקשות והרבות אשר הוצגו בפניה במסגרת החקירה הנגדית, וכי כמכלול, היה בתשובות אלו, כדי לחזק את טענות התובעת ולא להפריכן.

מעדותה עלה כי הנתבעים, או מי מטעמם, הגיעו למשרדי העירייה בחודש יולי 2005 וביקשו לעדכן את שם המחזיק בנכס לשמם.

עקב העובדה כי באותה עת הסכם השכירות לא נחזה לגברת ברק כתקין, היא ביקשה לקבל לידיה את ההסכם המקורי, וזה הוגש לרישום (רטרואקטיבית) ביום 19.1.2006.

לטענתה של הגברת ברק, מעולם לא נטען בפניה כי המחזיקה בפועל היא החברה ולא הנתבעים, אלא שמטרת הפגישות הייתה לרשום את הנתבעים עצמם, חלף בעל המקרקעין כמחזיקים במקום או לצורך קבלת הנחה ופטור מתשלום דמי ארנונה מטעמים שונים אשר ננקבו על ידם.

הגברת ברק ידעה להפנות את שימת הלב לנספחים השונים במסגרתם נכללו, בין היתר, רישומים אשר בוצעו על ידה באופן אישי, ביחס לחוב וביחס לנתבעים.

בהמשך, ועקב אי תשלום חוב הארנונה, החלו פעולות גבייה מנהלית אשר לא צלחו עד כדי הצורך בפנייה לקבלת סעד בבית המשפט.

מאידך, מצאתי את עדותם של הנתבעים 2 ו – 3 בפני כחסרה, וככזו המעלה תהיות רבות.

בין עדויות הנתבעים לבין עצמם, נמצאו סתירות לא מעטות. בנוסף, נמצאו סתירות בין עדותו של הנתבע בפני במסגרת שמיעת הראיות לבין בקשת הרשות להתגונן.

למעלה מכך, הגם שטענות התובעת נתמכו בראיות ובמסמכים שונים, לרבות, הסכם השכירות, תכתובת בדבר התראות, רישומי שיקים חוזרים וכיוצא באלו, לא נלוו לטענות הנתבעים, ראיות כלשהן אשר היה בהן כדי לחזק את גרסתם העובדתית.

הנספחים אשר צורפו על ידי הנתבעים לתצהירי העדות הראשית מטעמם, עוסקים, בעיקר, במערכת התשלומים שבין הבעלים לבין צדדים שלישיים או הנתבעים עצמם. לא הוגש מסמך כלשהו הנוגע לפנייה לתובעת, או התייחסות לקיומה של פגישה זו או אחרת עם מי מנציגי התובעת ביחס לסוגיות נשוא הדיון.

בנוסף, והגם כי לשיטת הנתבעים הייתה החברה בבעלות או בחזקתו של הנתבע 1, לא מצאו הנתבעים לצרף תצהיר מטעמו של הנתבע 1 או לזמנו לעדות. ויובהר, לשיטת הנתבעים היה זה הנתבע 1 אשר בשנת 2006 פרע את החוב לעירייה והיה מודע לדרישה לשינוי שם המחזיק. עוד העיד הנתבע 3 בפני כי הגיע לעירייה, יחד עם הנתבע 1 לצורך הסדרת סוגיית החוב.

אי-העדתו של הנתבע 1 בנסיבות אלו, עומדת לחובתם של הנתבעים שבפני באופן ברור.

אני מודעת לטענתו של הנתבע 3 על פיה עזב הנתבע 1 את הארץ ואולם גם לטענה זו לא נלוו ראיות כלשהן, אשר יהא בהן כדי ללמד על כך שהנתבע 1 אינו בארץ, או שנעשה מאמץ כלשהו לזמנו לדיון.

(בעניין זה ראה עמוד 1 שורות 16-20 לפרוטוקול הדיון מיום 28.11.10, וכן עמוד 33 שורות 26-29 לפרוטוקול הדיון מיום 2.7.12).

טענו הנתבעים, כי העירייה הייתה מודעת לכך שהמחזיקה הינה החברה, שכן מר שקלים (בעל המקרקעין), היה מודיע באופן קבוע על כל מקרה של שינוי בזהות מחזיק.

הנתבעים לא ידעו להציג מסמך או פנייה בכתב של מר שקלים לרשות, ואף לא ביקשו לזמנו לעדות. גם בכך יש כדי כרסום בטענותיהם.

כאמור, ענף מרכזי בטענות ההגנה, הייתה טענתם של הנתבעים על פיה באו בדברים עם התובעת, וזו סירבה להחליף את שם המחזיק, שלא כדין.

לעניין גרסתם זו של הנתבעים, נמצאו פערים כה מהותיים בעדויותיהם שלהם, עד כי לא נותר מטענתם זו, דבר וחצי דבר.

בראשית עדותה של הנתבעת, בתו של הנתבע 1, התברר כי מטרת חתימת הסכם השכירות הייתה סיוע לאב, שעה שהחברה טרם הוקמה, ונוכח דרישתו של בעל המקרקעין.

עם זאת, לא ניתן טעם סביר לשאלה מדוע מחד, לא ניתן היה להסתפק בחתימתו של האב בלבד על הסכם השכירות אלא שנדרשה חתימת כל שלושת הנתבעים, ומאידך, ניתנה הסכמת הבעלים לכך שההסכם יומחה לחברה שאך הוקמה, ובאופן בלעדי.

ויודגש, הייתה זו הנתבעת אשר טענה במסגרת חקירתה הנגדית כי התנאי לחתימה על הסכם השכירות, מטעם הבעלים, הייתה כי הנתבעים 2-3 יהיו רשומים כשוכרים בנכס. בנסיבות אלו, הטענה על הסכמתו של הבעלים, ימים ספורים לאחר מכן, לחתום על הסכם חדש עם תאגיד בלבד, היא טענה אשר יקשה עלי לקבל.

(בעניין זה ראה עמוד 23 שורות 6-8 לפרוטוקול מיום 2.7.12).

זה גם המקום לציין, כי הנתבעים לא הציגו בפני הסכם שכירות חדש, עם החברה, ממנו ניתן ללמוד על העברת הזכויות , מהנתבעים לידי החברה.

לטענת הנתבעת, הובטח להם על ידי בא כוחם, עורך הדין חלימי, כי זה האחרון, יפעל לרישום שינוי שם השוכר, אך נמנע מלעשות כן בפועל.

טענה זו, לעניין רשלנותו של עורך הדין נטענה לראשונה במסגרת החקירה הנגדית, לא נמצא זכרה במסגרת בקשת הרשות להתגונן, וכאמור עורך הדין חלימי לא זומן לעדות.

למעלה מכך, לא הוצגה בפני פנייה בכתב או דרישה של הנתבעים למר שקלים או לעורך הדין, לצורך ביצוע החלפת שם המחזיק בפועל.

בהעדר הסכם שכירות, או אישור מטעם בעל המקרקעין על שינוי שם המחזיק, או אפילו הסכמת המחזיק החלופי, לא ברור כיצד ניתן היה לצפות מהתובעת, גם אילו היה מוכח כי הייתה פנייה של הנתבעים כמתואר על ידם, לבצע את שינוי זהות המחזיק בפועל.

נהיר כי לא ניתן להסתפק בדרישתו של מחזיק קיים לשינוי זהות "מחזיק", מקום בו לא מוצג הסכם או אישור של המחזיק החדש/הבעלים המקורי.

זה גם המקום להפנות את שימת הלב לכך שלא הוצג אישור מטעם החברה כי הינה או הייתה המחזיקה בפועל בנכס. לכאורה, כה פשוט היה להציג אישור של החברה על פיה היא החזיקה או מחזיקה בפועל בנכס. דבר מאלו לא נעשה.

הנתבע 3 הודה, במסגרת חקירתו הנגדית, כי הסכם השכירות מעולם לא שונה משמם של הנתבעים לשם החברה. לשיטתו, לא היה בכך צורך מקום בו לא הומצא החוזה לגוף כלשהו, לרבות רשויות המס או ספקים. (בעניין זה ראה עמוד 31 שורות 4-5 לפרוטוקול מיום 2.7.12).

לא ברור כיצד חברה מתנהלת באופן שבו היא זו המשלמת את דמי השכירות , כמו גם משלמת בפועל (לטענת הנתבעים) את מיסי הארנונה, ומאידך אין לקיומה כל אזכור בפני רשויות המס. למעלה מכך, העדר יכולתה של התובעת, בנסיבות אלו, להעביר את הרישום על שם החברה, מקבל משנה תוקף, בין אם ביקשו הנתבעים לבצע את אותה החלפת זהות, ובין אם לאו.

בנוסף, איני יכולה להתעלם מן העובדה כי לשיטת הנתבעים הם חתמו על הסכם השכירות, עד להקמת החברה, אשר הוקמה בתוך מספר ימים, ומאידך, טרחו לעדכן את העירייה דווקא בקיומו של אותו הסכם שכירות, וגם זאת, לא באופן מיידי.

הפגישה במשרדי התובעת

במסגרת ישיבת קדם המשפט אשר התקיימה באולמי ביום 16.4.12 טענה הנתבעת כי פנו "בבהילות" לעירייה לאחר שקיבלו את הדרישה לתשלום.

בסעיף 18 לתצהיר העדות הראשית נטען כי הנתבעת הגיעה לעירייה יחד עם בעלה, הנתבע 3.

במסגרת ישיבת קדם המשפט אשר התקיימה ביום 18.4.12, העידה הנתבעת כי כאשר ראו שחשבונות הארנונה נשלחים על שמם ביקשו בבהילות לשנות את הרישום.

בחקירה הנגדית טענה הנתבעת לפתע, לראשונה, כי גם אביה נכח באותה פגישה.

(בעניין זה ראה עמוד 25 שורות 20-21 לפרוטוקול הדיון).

משעומתה הנתבעת עם העובדה כי נוכחות אביה באותה פגישה לא נזכרה כלל על ידה קודם לכן, השיבה כי בישיבת קדם המשפט הייתה "בפקעת עצבים", ולעניין הפער לגופן של גרסאות, לא ידעה להשיב. (בעניין זה ראה עמוד 25 שורות 21-27 לפרוטוקול הדיון מיום 2.7.12).

בסעיפים 18-20 לתצהיר העדות הראשית של הנתבעת נטען על ידי הנתבעת כי הגיעה עם בעלה למשרדי התובעת ושם נפגשה עם "פקידה", וכן פנתה למנהל האגף בדרישה להחלפת השמות.

עם זאת, במסגרת חקירתה הנגדית טענה כי נפגשה עם הגברת רותי ברק, אשר העידה מטעם התובעת.

משנשאלה הנתבעת מדוע לא ציינה בתצהירה כי נפגשה עם הגברת ברק, אלא כי נפגשה עם מנהל (זכר) ועם פקידה, השיבה כי ציינה בישיבת קדם המשפט כי ישבה מול פקידה, מול המנהלת, ושוחחה עמם כשהיא מלווה על ידי אביה (הנתבע1) ובעלה (הנתבע 3).

(בעניין זה ראה עמוד 27 שורות 2-4 לפרוטוקול).

עיון בפרוטוקול ישיבת קדם המשפט מלמד שאין כל זכר לדבריה אלו של הנתבעת, אלא שנטען על ידה במסגרת ישיבת קדם המשפט כי הגיעו בבהילות לעירייה וביקשו לשנות את שם המחזיק, ונאמר להם כי יש לשלם את החוב הקיים קודם לכן.

(לעניין עדותה של הנתבעת מישיבת קדם המשפט, ראה עמוד 6 שורות 2-6 לאותו פרוטוקול).

המשיכה הנתבעת וטענה בהמשך חקירתה הנגדית כי למעשה היו במקום, הפקידה, הגברת רותי ברק ומנהל נוסף, כאשר הגברת ברק התייעצה עם אותו מנהל ביחס לנושאים אשר אינם קשורים לנתבעת.

(בעניין זה ראה עמוד 27 שורות 8-11 לפרוטוקול הדיון מיום 2.7.12).

ובהמשך, כי מנהל האגף הצטרף למפגש שבין הנתבעים לגברת רותי ברק, כאשר הפקידה הוחלפה למעשה על ידי הגברת ברק, ומנהל האגף שוחח עמם לעניין ההתנהלות בנכס בחודשים הראשונים של המקום.

(בעניין זה ראה עמוד 28 שורות 7-10 לפרוטוקול הדיון מיום 2.7.12).

זה המקום לחזור ולהדגיש כי מעדותה של הגברת ברק עלה כי לאגף הגבייה הייתה בזמנים הרלוונטיים לתביעה, מנהלת אחת ולא מנהל, היא-היא הגברת ברק עצמה.

ולסוף, וכאילו לא די היה באלו, טענה הנתבעת כי כוונתה בסעיפים 19 ו -20 לתצהיר הייתה למעשה לגברת ברק, כאשר היא מודעת לכך שהיא מנהלת האגף, אך הגיע מנהל נוסף, והתנהל עמו דין ודברים, ו-"החלפת מידע", תוך שהגברת ברק מבטיחה לנתבעים כי השם ישונה לשם החברה.

(בעניין זה ראה עמוד 28 שורות 15-25 לפרוטוקול הדיון מיום 2.7.12).

הנתבעת לא ידעה לתאר את הפקידה אשר הייתה במקום בעת הפגישה עמם, אך ידעה לומר בוודאות, במסגרת חקירתה הנגדית כי הגברת ברק נכחה במקום.

מאידך, הנתבע 3 העיד כי הפקידה שהייתה במקום היא העדה הנוספת מטעם התובעת, דהיינו הגברת טלי יפרח. אשר כלל לא נזכרה על ידי הנתבעת 2 (אשר כאמור טענה כי הגברת ברק היא זו אשר פגשה בהם).

(בעניין זה ראה עמוד 34 שורה 9 לפרוטוקול הדיון מיום 2.7.12).

מעדותה של הגברת יפרח עלה כי הינה חשבת במשרדי התובעת, וכלל אינה פקידה אשר מקבלת קהל (ראה סעיף 2 לתצהירה מיום 25.4.12).

הוסיף בא כח התובעת ושאל את הנתבע 3 האם נכח בפגישה אדם נוסף, והשיב כי היו הרבה אנשים, כולל מנהל אגף, אחד שהכניסו אותם אליו והוא אמר שאין בעיה להורות על השינוי כנגד תשלום יתרת החוב. כלומר הנתבע 3 התייחס למנהל זכר, ואליו בלבד.

(בעניין זה ראה עמוד 35 שורות 17-18 לפרוטוקול הדיון מיום 2.7.12).

לשיטת הנתבע 3, לא ייתכן כי מנהל האגף באותו שלב הייתה גברת, אלא שמדובר היה במנהל זכר.

(ראה עמוד 36 שורות 27-30 לפרוטוקול הדיון מיום 2.7.12).

לבסוף, נשאל הנתבע 3 האם פגש את הגברת רותי ברק באותה פגישה והשיב במפורש בשלילה, הגם שהוכח בפני כי הגברת ברק היא מנהלת האגף.

(בעניין זה ראה עמוד 35 שורות 27-28 לפרוטוקול הדיון מיום 2.7.12).

דהיינו, הנתבעים עצמם היו חלוקים באשר לכל הנתונים העובדתיים המהותיים לרבות מספר האנשים עמם נפגשו, זהות אדם עמו נפגשו, כאשר לשיטת כל אחד מן הנתבעים, הגם שנכחו באותה פגישה בדיוק, מן העבר השני נכח אדם אחר לגמרי.

הסתירות בין האמור בתצהירי העדות הראשית של הנתבעים לבין עדותה של הנתבעת 2 ובין עדויות הנתבעים עצמן בסוגיה זו הינן כה צורמות, עד כי לא ניתן, בשום דרך, לאמץ את גרסתם העובדתית, בכל הנוגע לפגישה במשרדי התובעת.

בעדותו של הנתבע 3, נמצאו סתירות נוספות כאשר בתחילה טען כי הפגישה בעירייה התקיימה כשנה וחצי לאחר הקמת החברה (אשר כאמור לשיטתו הוקמה ימים ספורים לאחר חתימת הסכם השכירות (מיולי 2005), לאחר מכן שנה ולבסוף כי הגיעו בחודש ינואר 2006 (דהיינו חמישה חודשים לאחר החתימה על הסכם השכירות).

(בעניין זה ראה עמוד 32 שורות 18-25 לפרוטוקול הדיון מיום 2.7.12).

גם בנושאים אשר לכאורה, לא היה כדי להשליך באופן ישיר על ההכרעה בתיק זה, נמצאו סתירות בין טענות הנתבעים לבין האמור בכתבי הטענות או בין עדויות הנתבעים לבין עצמם.

כך לדוגמא, טענה הנתבעת בסעיף 12 לתצהירה כי מעולם לא קיבלה שכר כלשהו מהחברה.

עם זאת, במסגרת חקירתה הנגדית התברר כי שולמו לה כספים בגין עבודתה בחברה, הגם שלא הוצא לה תלוש שכר (ראה עמוד 22 שורות 26-27 לפרוטוקול). עוד עלה כי למעשה, כל המשפחה, בזמן זה או אחר, עבדה במקום.

בהמשך טענה כי היו אף תקופת בהן הייתה לה משכורת מהחברה. (בעניין זה ראה עמוד 22 שורה 21 לפרוטוקול הדיון מיום 2.7.12).

בתצהירי העדות הראשית טען הנתבע 3 תפקידו בחברה התמצה בהיותו שכיר, כעובד מטבח.

עם זאת, בהמשך חקירתו הנגדית התברר כי נתנו לו זכויות חתימה בחברה. בנסיבות אלו יקשה עלי לראות בנתבע 3 כמי אשר אינו מנהל בחברה, ואף יותר יקשה עלי לקבל את הטענה כי הנתבעים לא יכלו לפעול , גם באמצעות החברה, לצורך הסדרת רישומה כמחזיקה בנכס, מקום בו אכן היו אלה פני הדברים.

הנתבעת העידה כי עבדה באולם האירועים כמנקה או מלצרית בהתאם לצורך. (בעניין זה ראה עמוד 24 שורה 9 לפרוטוקול מיום 2.7.12).

עם זאת, הנתבע 3, במסגרת חקירתו הנגדית, טען כי הנתבעת עבדה במקום לסירוגין, ואולם עבודתה הייתה עבודה משרדית אשר כללה קבלת לקוחות, או מעין קבלת קהל.

(בעניין זה ראה עמוד 36 שורות 21-22 לפרוטוקול מיום 2.7.12).

אני מודעת היטב לכך, שאין בשאלת אופי עבודתה של הנתבעת כדי להשפיע על שאלת זהות הגורם אשר אמור לשלם לתובעת את החובות השוטפים, עם זאת, משנמצאו סתירות כה רבות וכה מהותיות בין העדויות, יש בכך כדי להשליך על מידת המהימנות הכוללת, אותה אני יכולה לייחס לנתבעים שבפני.

שינוי השם בפועל

הוסיפו הנתבעים וטענו כי, בפועל, הגיעו חשבונות הארנונה על שם החברה, תן חיוך בע"מ, ולא על שמם. גם טענה זו לא נתמכה בראייה כלשהי.

הנתבעים לא הציגו בפני, ולו מסמך בודד, חשבון אחד, ממנו ניתן לראות כי אכן שונה שם המחזיק משמם לשם החברה.

מטעם החברה לא הוצג תצהיר על יד מנהלה או בעליה, ולא נתבקשה עדותו של רואה החשבון של החברה אשר יכול היה להציג את החשבונות דנן, ככל שאכן הוצאו על שם החברה.

הנתבעים הוסיפו ועתרו, במהלך ישיבת קדם המשפט האחרונה, כי יינתן צו לתובעת להמציא את העתקי החשבונות אשר נשלחו בפועל בעבר. מצאתי להבהיר לצדדים כי אין זה תפקידה של התובעת לעשות את מלאכתם של הנתבעים לצורך הוכחת הגנתם.

במקום בו נטען באופן כה גורף כי החשבונות הגיעו על שם החברה, ניתן היה לצפות כי תוצג ראשית ראייה לעניין זה, בין אם על דרך של הצגת ולו חשבון בודד, ובין אם על דרך של הבאת עדים, חיצוניים, אשר יכלו להעיד כי אכן נשלחו החשבונות על שם החברה.

עם זאת, ועל מנת שתפרש בפני מלוא התמונה העובדתית, ניתנה על ידי החלטה במסגרתה נדרשה התובעת להודיע , האם יש בידיה את העתקי החשבונות אשר נשלחו בפועל לחברה או לנתבעים.

לאור החלטתי זו, הוגש לעיוני תצהירה של הגברת טלי יפרח, אשר הינה חשבת אגף במחלקת הגבייה של התובעת במסגרתה הובהר כי התובעת אינה מחזיקה העתקים של החיובים, הודעת החיוב, אשר נשלחות למחזיקים, שכן היא מעבירה את הנתונים בקבצי מחשב לבית דפוס, אשר מקבל אותם, משבץ אותם על גבי פורמט קבוע, ומדפיס אותם.

עוד עלה מתצהירה כי נעשתה פנייה לבית הדפוס עצמו לצורך בירור, האם מחזיק בית הדפוס בהעתקי הודעות החיוב, אך נענתה בשלילה.

במסגרת סעיף 16 לתצהיר עדותה הראשי של הנתבעת היא טענה כדלהלן:

"עוד אבקש להדגיש כי כל החשבונות הארנונה כולם הגיעו על שם חברת "תן חיוך בע"מ".

(ההדגשה אינה במקור ה.ס.).

במסגרת חקירתה הנגדית נטען כי היא כמעט בטוחה ב- 99.9% שהחשבונות אשר הגיעו לעסק היו רשום עליהם למעלה "תן חיוך בע"מ" ולא שמותיהם הפרטיים של הנתבעים.

(בעניין זה ראה עמוד 24 שורות 22-23 לפרוטוקול הדיון מיום 2.7.12).

בהמשך חקירתה התברר כי כלל לא ראתה את כל החשבונות, שכן הדוור היה מניח את החשבונות על הגדר (ראה בעניין זה עמוד 24 שורות 27-25 לפרוטוקול הדיון מיום 2.7.12).

בסוף חקירתה הנגדית טענה כי כלל אינה זוכרת כמה שוברים הגיעו על שם החברה שכן לשיטתה לא הייתה צריכה כלל לבדוק, או כדבריה: " לא. זה היה ברור והמשכתי בחיי".

(בעניין זה ראה עמוד 29 שורות 21-22 לפרוטוקול הדיון מיום 2.7.12).

הפער שבין ידיעה ברורה על פיה כל החשבונות, כולם, הגיעו על שם החברה, לבין מצב בו מתברר כי כלל לא ראתה את כל החשבונות, ולמעשה עבדה בניקיון במקום כך שלא הייתה חשופה לנתונים דנן, מקשה עד מאוד לקבל את גרסתה.

בעניין זה דומה כי זיכרונה של הנתבעת היה מאוד בררני.

מחד, ידעה לציין כי יש לה" זיכרון סבבה" ועל כן יודעת לציין בבירור כי ראתה חשבונות על שם החברה. מאידך, מספר שאלות לאחר מכן, במסגרת החקירה הנגדית, לא זכרה איזה שם הופיע על החשבונות לפני שינוי שם המחזיק לשם החברה.

(בעניין ראה בעניין זה עמוד 25 שורה 19 לפרוטוקול מיום 2.7.12).

הנתבע 3 ציין במסגרת בקשת הרשות להתגונן כי למיטב זכרונו, החשבונות יצאו על שמה של החברה (בסעיף 16 לתצהיר הנלווה לבקשת הרשות להתגונן).

במסגרת חקירתו הנגדית, ידע לומר כי החשבונות הראשונים יצאו על שם שלושת הנתבעים ( עמוד 33 שורות 2-4 לפרוטוקול הדיון מיום 2.7.12).

במסגרת תצהיר העדות הראשית של הנתבע 3, "מיטב הזיכרון" הפך בסעיף 16 לתצהיר העדות הראשית לנוסח הבא: "עוד אבקש להדגיש כי כל חשבונות הארנונה, כולם הגיעו על שם חברת "תן חיוך בע"מ" (ההדגשה אינה במקור ה.ס.).

כלומר, מה שהיה למיטב זיכרון בחודש מאי 2010, עד שהוגשה בקשת הרשות להתגונן, הפך לידיעה וודאית כשנתיים לאחר מכן, באפריל 2012, וזאת ללא כל מסמך נלווה.

זאת ועוד, הגם שבתצהיר העדות הראשית נטען כי החשבונות נשלחו על שם החברה, הרי במסגרת ישיבת קדם המשפט אשר התקיימה באולמי ביום 17.4.12, טען הנתבע 3 כי החשבונות נשלחו על שם: "חברת תן חיוך גלבוע דן", כאשר גלבוע דן הוא הנתבע 1 .

(בעניין זה ראה עמוד 5 שורה 29 לפרוטוקול).

בחקירתו הנגדית, טען לפתע כי רק דני (דהיינו הנתבע 1) נשאר בחיובים, ולאחר מכן כי היו החברה וגלבוע דן גם יחד.

(בעניין זה ראה עמוד 36 שורות 5 ו - 12 לפרוטוקול הדיון מיום 2.7.12).

אם אעשה סדר בסיסי בטיעוני הנתבעים הרי שהוצגו בפני הגרסאות הבאות:

1. למיטב זיכרונם של הנתבעים, החשבונות יצאו על שם החברה;
2. בוודאות יכולים הנתבעים לציין כי כל החשבונות יצאו על שם החברה;
3. החשבונות לא יצאו רק על שם החברה אלא על שם: תן חיוך,גלבוע דן;
4. החשבונות יצאו רק על שמו של הנתבע 1, גלבוע דן .

ואיזו גרסה יש להעדיף? לנתבעים הפתרונות.

גלבוע ושות'

במסגרת סיכומי הנתבעים הועלתה טענה על פיה הוכח כי החשבונות, מלכתחילה, כלל לא נשלחו על שם הנתבעים 2-3, אלא על שם "גלבוע ושות'" ועל כן ממילא מתייתר הדיון בתביעה ככל שהוא מתייחס לנתבעים 2-3. הנתבעים התייחסו לנקודה זו באופן נרחב בסיכומיהם.

דין טענה זו להידחות, ממספר טעמים.

מדובר בטענה המהווה הרחבת חזית ברורה ואסורה. התובעת התנגדה להרחבת החזית, ואין מקום להתירה.

בשום מקום, במסגרת בקשת הרשות להתגונן או במסגרת תצהירי העדות הראשית, לא טענו הנתבעים כי החשבונות נשלחו על שם גלבוע דן ושות', אלא שלטענתם החשבונות יצאו בתחילה על שמם ולאחר מכן על שם החברה. הא ותו לא.

אין הנתבעים יכולים, בדיעבד, לייצר גרסה עובדתית חדשה, במסגרת שלב הסיכומים.

למעלה מכך, הנתבע 3 עצמו הודה במסגרת חקירתו הנגדית כי החשבונות יצאו בתחילה על שם שלושת הנתבעים.

(בעניין זה ראה עמוד 33 שורות 2-3 ובשנית עמוד 33 שורה 18 לפרוטוקול הדיון מיום 2.7.12).

הגברת יפרח והגברת ברק גם יחד, הבהירו כי נוכח התוכנה בה נעשה שימוש על ידי רשויות מקומיות שונות, השם המופיע על גבי החשבון עצמו, כאשר עסקינן במספר מחזיקים, הוא שמו של המחזיק הראשון תוך ציון: "ושות'".

כפי אשר ציינתי לעיל, מצאתי את עדותן של הגברת ברק ושל הגברת יפרח , מהימנות ולא נמצא כל טעם, שלא לקבל את גרסתן בנושא זה.

העובדה כי הנתבעים עצמם גם העידו כי קיבלו מכתב דרישה לתשלום והגיעו בפועל למשרדי התובעת לצורך שינוי שם המחזיק, יש בה כדי להוסיף ולתמוך בטענת התובעת כי הנתבעים כולם, היו "המחזיקים" בנכס, וכי עובדה זו הייתה ידועה לכל הנוגעים בדבר.

מעל כל אלו, לא ניתן להתעלם מן העובדה כי הסכם השכירות, כי דווח לתובעת, הינו חוזה שכירות בו נקובים שמות הנתבעים, כולם.

סוף דבר

מכלל העדויות שפני עולה תמונה עובדתית על פיה בעל המקרקעין הסכים להשכיר את אולם האירועים, בכפוף לכך שהסכם השכירות ייחתם על ידי הנתבע 1 והנתבעים 2-3, גם יחד.

מדובר היה בתנאי להתקשרות החוזית.

על בסיס הסכמות אלו, נחתם הסכם השכירות, ובהמשך דווח קיומו לתובעת, אשר עדכנה את רישומיה בהתאם.

ככל הנראה, אכן התקיים דין ודברים בין הנתבעים (או מי מהם) לבין התובעת ביחס לנכס, ואולם זה התייחס לדיווח על הסכם השכירות כמו גם שאלת פטור מתשלום לתקופות אלו ואחרות, ולא היה בינו לבין שינוי שמות המחזיקים, דבר וחצי דבר.

הנתבעים לא הוכיחו, כי אכן ביקשו לשנות את שם המחזיק, כי הובטח להם שיבוצע שינוי, או כי זה בוצע בפועל, בתקופה זו או אחרת.

נהפוך הוא, הוכח בפני כי הנתבעים לא ביקשו לשנות את שם המחזיק, והשם לא שונה.

אציין כי יכול ובמערכת היחסים שבין הנתבע 1 או החברה שבבעלותו, לבין הנתבעים 2-3, הובטח לנתבעים 2-3 כי החשבונות השוטפים ביחס לנכס, ישולמו על ידי הנתבע 1.

עם זאת, מדובר בהסכמות חוזיות שבין הנתבעים לבין עצמם, ואין בהם, בהעדר כל אינדיקציה חוזית ומתן הודעה מסודרת לרשות, כדי לחייב את התובעת בשינוי זהות המחזיק.

משלא הוכח כי נתבקש שינוי, או נעשה שינוי בפועל , בזמן זה או אחר, הרי שכל אשר נותר הוא הנתבעים עצמם.

לאור הוראות סעיפים 325 ו- 326 לפקודת העיריות, מוטלת על המחזיק , חובה פוזיטיבית מהותית ליידע את הרשות בדבר שינויים בזהות המחזיק. כן מוטלת עליו מכוח הוראות הדין והפסיקה להוכיח כי אכן פעל, באחת מן הדרכים הנקובות לשם מתן אותה הודעה.

משלא הוכח, אף לא בקירוב, כי הנתבעים אכן פעלו בדרך זו, לא נותר אלא לקבוע כי יש ברישומי התובעת כדי לחייב את הנתבעים 2-3, וזאת בהמשך לפסק הדין החלקי אשר ניתן כנגד הנתבע 1.

לאחר שנתתי דעתי לכל האמור לעיל, אני מורה בזאת כי התביעה מתקבלת במלואה.

הנתבעים 2-3, יחד ולחוד, ישלמו לתובעת את הסך של 407,671 ₪. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית בהתאם לחוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה) התש"ם 1980, וזאת ממועד הגשת התביעה (11.4.10) ועד התשלום המלא בפועל.

כן יישאו הנתבעים בהוצאות ההליך בסך של 20,000 ₪. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד התשלום המלא בפועל.

המזכירות תשלח את העתק פסק הדין לצדדים באמצעות הדואר.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום.

ניתן היום, א' באלול תשע"ב, 19 אוגוסט 2012, בהעדר הצדדים.