1. לפניי בקשת הנתבעת 2 (להלן – הנתבעת) לחייב את התובעים בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיה.

2. זוהי הפעם השניה בה נדון נושא הפקדת ערובה ע"י התובעים בפני בית המשפט. ב"גלגול הקודם" של העניין קבע כבוד סגן נשיא י' בן-חמו כי על התובעים להפקיד ערובה בסך 15,000 ₪, וזאת לנוכח סיכוייה הקלושים של התביעה. בקשת רשות ערעור על החלטה זו התקבלה בפסק-דינו של כב' סגן נשיא א' אברהם בבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי ציין בפסק הדין כי סיכויי התביעה דנן להתקבל הם אומנם נמוכים מאוד, אולם סיכויים נמוכים לתביעה אין בהם די על מנת להצדיק חיוב התובע בהפקת ערובה להוצאות הנתבע. בית המשפט המחוזי התייחס לטענה נוספת שהועלתה בפניו על-ידי הנתבעת לפיה התובעים לא שילמו הוצאות שנפסקו לחובתם בהחלטת ביניים, בציינו כי אין מקום לדון בכך מהטעם שאלה נפסקו רק לאחרונה ולא נשקלו על-ידי בית המשפט בהחלטתו נשוא הערעור.

3. במסגרת הבקשה דנן חוזרת הנתבעת על טענותיה לעניין קלישות סיכויי התביעה, כשלכך מתווספת הטענה לפיה הנתבעים לא שילמו הוצאות שהושטו עליהם בינתיים בשתי החלטות ביניים, באופן שמלמד על חשש וודאי, לטענתה, כי בסופו של הליך וככל שתדחה התביעה היא תעמוד בפני שוקת שבורה והוצאותיה לא ישולמו. הנתבעים מתנגדים לבקשה, וטוענים כי אין בה אלא מסווה לניסיון ערעור על החלטות קודמות שניתנו, וכי היא איננה עומדת בתנאים הקבועים בפסיקה להטלת ערובה על תובע.

4. הבסיס הנורמטביי לעניינו מצוי בתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984, המעניקה לבית המשפט שיקול דעת לחייב תובע בערובה להבטחת הוצאות הנתבע בהליך. התכליות העומדות בבסיס תקנה 519 הן בין היתר הגנה על האינטרס של הנתבע כי לא ייצא בחסרון כיס מהליך אליו "נגרר" אם תידחה התביעה נגדו, מניעת תביעות סרק ובזבוז משאבים שיפוטיים. בהתאם להלכה הפסוקה, שיקולים אלה יש לאזן אל מול זכות הגישה לערכאות של התובע והחשש מפני צמצומה. נוכח החשיבות של זכות הגישה לערכאות, שהינה זכות חוקתית, הרי שככלל, הטלת ערובה בערכאה ראשונה הינה צעד חריג, ועל בית המשפט לפעול בהקשר זה במשורה ובזהירות (רע"א 4037/12 רחל סופר-סייג נ' ארז איתן עו"ד, מנהל מיוחד (פורסם במאגרים); רע"א 9359/09 אביגדור נמני נ' בנק הפועלים בע"מ (לא פורסם)).

5. בענייננו, התביעה מעוררת קשיים של ממש כפי שצויין בהחלטות קודמות, לרבות פסק הדין של בית המשפט המחוזי, ואין צורך לחזור על הדברים. עניין זה, כשהוא עומד לעצמו, אין בו כדי להצדיק חיוב התובעים בהפקדת ערובה. אלא שבינתיים נוספו נסיבות חדשות, בדמות אי-תשלום הוצאות שהושתו על הנתבעים זה מכבר בשתי החלטות ביניים שונות (החלטה בעניין אי-הפקדת הערובה חרף חזרת הנתבעים מבקשת עיכוב ביצוע, והחלטה בבקשה לתיקון כתב תביעה). כאמור לעיל, הנתבעת בבקשתה טוענת כי הוצאות אלה לא שולמו לה עד היום חרף פניותיה בעניין. הנתבעים בתגובתם לבקשה, מצאו לנכון להתעלם כליל מעניין זה. נסיבות בהן נתבע איננו משלם הוצאות קודמות שהושתו עליו, עשויות להוות שיקול רלוונטי בבקשה לחיוב בהטלת ערובה, שכן הן מלמדות על הקושי הצפוי לנתבע בקבלת שיפוי בגין הוצאותיו בהליך אם תדחה התביעה; "אם בגביית הוצאות שנפסקו בהליכי ביניים נתקלו המבקשים בקשיים, אזי קל וחומר שעלולה להתעורר בעיה אם ייפסו הוצאות לחובת המשיב בסוף הליך ארוך של הוכחות" (רע"א 8730/10 אמנון יוסף ואח' נ' בינסון (פורסם במאגרים). בענייננו, מדובר כאמור בשתי החלטות בהן חוייבו התובעים בהוצאות, שלא קויימו על-ידם. נסיבות אלה מעלות חשש ממשי בדבר יכולתה של הנתבעת להיפרע את הוצאותיה מהתובעים אם תדחה התביעה, חשש אשר נותר ללא מענה נוכח התעלמותם המוחלטת של התובעים מעניין זה בתגובתם לבקשה. נתון זה, כשהוא מצטבר לשיקול אודות סיכויי התביעה המוקשים, כפי שצויינו לעיל, מטה את הכף בענייננו אל עבר חיוב התובעים בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבעת (ראו: ת"א (מחוזי ירושלים) 21683-06-11 סרי בקרי נ' אימן סומירה (פורסם במאגרים); ת"א (מחוזי ירושלים) 9333-02-13 אשר ממן נ' שלמה שטרית ואח' (פורסם במאגרים).

6. בנסיבות העניין, ותוך שקילה במאזן הכולל את זכות הגישה לערכאות של התובעים ומניעת חשש לסיכולה, אני רואה לקבוע ערובה בסכום של 10,000 ₪.

7. אני מורה איפוא כי התובעים יפקידו בקופת בית המשפט ערובה בסך 10,000 ₪, במזומן או בערבות בנקאית אוטונומית ללא הגבלת זמן, וזאת עד יום 30.9.13.

8. בשולי הדברים אני רואה להוסיף כי מעיון בתיק עולה כי טרם הוגשו תצהירי עדות ראשית מטעם התובעים, וזאת בניגוד לנטען על-ידי התובעים בתגובתם לבקשה הנוכחית, ואף שחלף המועד להגשת התצהירים.

המזכירות תמציא את ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, כ' אלול תשע"ג, 26 אוגוסט 2013, בהעדר הצדדים.