1. בפני תביעה כספית בגין אי תשלום שכר דירה. על פי כתב התביעה, הנתבעים התגוררו בדירה מגורים בבעלות המנוחה, אילנה גטלר, ז"ל, ולא שילמו שכר דירה מאז 15/5/07 ועד לפינויה ביום 31/01/09 (20.5 חודשים). שכר הדירה החודשי עמד על סך של 500 $. חובם של הנתבעים עומד על סכום כולל של 10,250 $ (ובשקלים 44,000 ₪ נכון ליום הגשת התביעה). התביעה הוגשה בסדר דין מקוצר וביום 29/8/11 התירה כב' הרשמת גילה ספרא-ברנע לנתבעים להתגונן בפני התביעה שהוגשה כנגדם.
2. הנתבעים הכחישו את החוב הנטען, לרבות תקופת אי תשלום שכר הדירה. לדבריהם, לאחר שנדרשו לפנות את הדירה, ללא התראה מוקדמת מספקת ושלא כדין, והוגשה נגדם תביעת פינוי וכן תביעה נפרדת לתשלום דמי שכירות בבית המשפט לתביעות קטנות, הגיעו הצדדים להסכם כתוב, לפיו הם יפנהו את הדירה עד ליום 30/1/09. יתרת החוב בקשר עם הדירה, עד למועד הפינוי בפועל, בסך 25,000 ₪, תשולם בשיק, לסילוק סופי ומלא של כל התביעות. השיק שנתנו הנתבעים לעו"ד ג'ילו איש לב לא כובד אך כנגד זאת, הם ביצוע העברה בנקאית לחשבונו של עו"ד ג'ילו בסך של 15,000 ₪, את היתרה בסך 10,000 ₪ נתנו לו במזומן ובתמורה, החזיר להם עו"ד איש לב את השיק שחולל.
3. התובעים, הכחישו קיומו של הסכם כאמור, טענו כי הוא מזויף, כי סכום השיק לא שולם וכי החוב הנתבע עומד בעינו.
4. פטירת התובעת וסוגיית בעלי הדין:

התביעה הוגשה תחילה על ידי המנוחה אילנה גטלר ז"ל, בטרם פטירתה, באמצעות ב"כ עוה"ד מוטי קנייבסקי ו/או ג'ילו איש לב. בתאריך 29/11/11 הודיע ב"כ התובעת על פטירתה של התובעת. בתאריך 23/1/12 הוגשה הודעה נוספת, להודעה צורף צו קיום צוואה לפיו כל זכויותיה של המנוחה בדירה עברו לבתה הגב' אגנס איש לב ולבעלה ג'ילו איש לב, בחלקים שווים, ונאמר, כי עו"ד ג'ילו איש לב ייצג מעתה ואילך את עיזבון המנוחה. עוד צורף להודעה ייפוי כח מטעם אגנס איש לב וג'ילו איש לב לעו"ד קנייבסקי לייצגם. מאז ועד לקראת סיום ההליכים לא הגיש מי מהצדדים כל בקשה בעניין זה, והתביעה המשיכה להתנהל על פי תקנה 36 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.

בכותרת הסיכומים מטעם התובעים לא נרשמה התובעת כלל אלא, נרשמו "הזוכים על פי צוואתה" ג'ילו איש לב ואגנס איש לב. בגוף הסיכומים, נתבקש בית המשפט להתיר תיקון "פורמאלי" בכתב התביעה לפיו, במקום התובעת יבואו תובעים "חדשים", היורשים כאמור, שהם בעלי הזכויות במקומה. בנסיבות העניין, מכיוון שאינני סבור כי יש בתיקון המבוקש כדי לשנות דבר מבחינת היחסים בין הצדדים לתיק, ובהתייחס לאינטרס העיקרי של שני הצדדים להביא את המחלוקות ביניהם לידי סיום, מבלי צורך לקיים הליכים משפטיים נוספים, אני נעתר לבקשה ומורה על תיקון כתב התביעה כמבוקש, כך שמר ג'ילו איש לב ירשם כתובע מס' 1 והגב' אגנס איש לב תירשם כתובעת מס' 2.

ביום 6/1/13 הוגשה, "הודעה דחופה" מטעם התובעים, לפיה הגב' אגנס איש לב ממחה את כל זכויותיה בכספים אשר הגיעו למנוחה מהנתבעים, לטובת בעלה עו"ד ג'ילו איש לב. אין זה מעניינו של הליך זה לעסוק ביחסים בין יורשי המנוחה לבין עצמם.

1. יצוין, כי תפקידו של עו"ד ג'ילו איש לב לא הוגבל לייצוג התובעת בבתי המשפט בלבד. לדברי הנתבעים, כל ההתנהלות בקשר לשכירת הדירה התבצעה מול עו"ד איש לב, הוא זה שערך מולם את ההסכמים, דמי השכירות הועברו לידיו, ומולו התנהלו הליכים קודמים בין הצדדים. עו"ד איש לב אישר בעדותו, כי ניהל את הדירה גם לאורך חיי המנוחה (פרוט' עמ' 18 ש' 30-31). הנתבעים אף טענו בתצהירים מטעמם, כי על אף שהדירה נרשמה על שם המנוחה מטעמים שאינם ידועים להם, הדירה הייתה שייכת למעשה למר איש לב, אשר רכש אותה ונהג בה מנהג בעלים. ב"כ התובעים לא חקר את הנתבעים על דברים אלו.
2. מטעם התובעים העיד מר ג'ילו איש לב בלבד, ומטעם הנתבעים העידו שני הנתבעים וכן מר יצחק מרדכי.

דיון והכרעה:

החוב הנתבע:

1. אומר מיד, כי לא עלה בידי התובעים להוכיח את עצם קיומו של חוב בגין שכר דירה שלא שולם ולא את סכומו.

על פי כתב התביעה ותצהירו של מר איש לב, הנתבעים הפסיקו לשלם דמי שכירות החל מיום 15/7/07. בעדותו של מר איש לב בבית המשפט, לא עלה בידו לתמוך בטענה זאת בראיות חיצוניות ואף לא לבססה בעדותו, על דרך של ידיעה אישית או זיכרון אישי. הוא אישר בעדותו, כי תשלומי שכר הדירה בוצעו בדרך כלל במזומן. בתשובה לשאלה כיצד תועדו תשלומי שכר הדירה השיב כי התובעת ז"ל היתה מנפיקה לנתבעים קבלות אישיות, אך לא היה בידו להציג קבלות אלו. הוא טען כי לא שמר אותן, בגלל שהיו של "אמא של אשתו". כאשר נשאל ישירות, כיצד ידע כי הנתבעים הפסיקו לשלם בחודש 5/07 השיב:

"הם לא הכחישו את זה מעולם, לא היה ויכוח על המועד בו הפסיקו לשלם" (פרוט' עמ' 27 ש' 21 – 28), הא ותו לא.

הטענה כי מועד הפסקת תשלום שכר הדירה לא הוכחשה מעולם איננה נכונה. הנתבעים טענו, לכל אורך הדרך, כי שילמו את שכר הדירה בצורה סדירה, הכחישו במפורש את גובה החוב הנתבע וטענו, כי מלוא חוב דמי השכירות ואף חיובים נוספים, שולמו כולם באמצעות השיק ע"ס 25,000 ש"ח. ראה: בקשת רשות להתגונן; סעיף 5 לתגובה בכתב שהגישו הנתבעים (ביום 4/8/10); סעיפים 3, 4 לתצהיר המפורט שהוגש בתמיכה לבקשת רשות להתגונן (ביום 6/10/10); סעיפים 2, 3 לתצהיר עדות ראשית של שני הנתבעים.

משכך, הנטל להוכיח כי קיים חוב בגובה 44,000 ₪, כפי שנתבע, ולבסס את מקור החוב, לרבות מועד הפסקת תשלום שכר הדירה, היה מוטל על התובעים.

משלא עלה בידו של מר איש לב להסביר ולפרט מדוע הוא טוען שהנתבעים הפסיקו לשלם דמי שכירות בחודש 5/07, והתובעים לא הביאו כל ראיה קבילה בעלת משקל כלשהו לעניין זה, לא עלה בידם להרים את הנטל הנדרש להוכחת עצם קיומו של החוב וגובהו.

לא זו בלבד, כאשר התבקש מר איש לב להסביר את החוב הנתבע לא היה מסוגל להסביר כיצד הגיע לסכומים שנרשמו בכתב התביעה ואיך הם מתיישבים עם העובדות האחרות (עמ' 20 ש' 25 עד עמ' 21 ש' 12).

וייאמר, כי גם לו היה בידו של מר איש לב לדעת, בידיעה אישית, ולזכור בברור עניין זה, הרי שהיה מדובר בעדות יחידה של בעל עניין, אשר ככלל, לא די בה כדי להרים את נטל הראיה.

מה עוד, כפי שיפורט להלן, עדותו של מר איש לב עשתה עלי רושם בלתי מהימן לגמרי, ולא מצאתי כי ניתן לבסס ממצאים עובדתיים כלשהם בהתבסס עליה.

הסכם הפשרה :

1. כאמור, הנתבעים טענו, כי מלוא חובם בקשר עם הדירה, עד מועד הפינוי הסתכם בסך של 25,000 ₪, כפי שהוסכם במפורש בין הצדדים, בהסכם כתוב בינם לבין מר איש לב, וכי שילמו סכום זה לאיש לב ישירות. ההסכם הוגש כראיה, כנספח ב' לתצהירי עדות ראשית מטעם הנתבעים.

בהסכם נרשם, כי בתמורה לתשלום סך של 25,000 ₪ מתחייב ג'ילו איש לב "לבטל" את התביעה הקטנה לתשלום דמי השכירות, ואת התביעה לפינוי הדירה בבית משפט השלום בחיפה "מאחר וכוסה כל החוב לגבי שכ"ד...עד ל-31.1.09 יום עזיבת הדירה". ההסכם נערך על גבי דף שבתחתיתו צילום של השק בסך 25,000 ₪, כשמעל הצילום מצוי תוכן ההסכם וחתימותיהם של מר איש לב, הנתבעת, ועד לחתימה, מר יצחק מרדכי (להלן: "הסכם הפשרה")

1. מר איש לב איננו חולק על העובדה שהחתימה על גבי הסכם הפשרה היא חתימתו, אלא שלטענתו, כל הכתוב מעל לחתימה נכתב שלא בפניו, הוא שם את חתימתו על תצלום השיק כאישור לקבלת השיק בלבד, ורק לאחר מכן, הנתבעים הוסיפו את המלל שלא בידיעתו.

טענה זו מייחסת לנתבעים מעשה של זיוף ומרמה. הכלל הוא כי הטוען טענות מסוג זה נדרש להציג ראיות בעלות משקל מוגבר להוכחתה.

"לא נתעלמה מאתנו ההלכה, כי לעניין טענת רמייה מוטל על בעל הדין המטיל דופי בחברו נטל מיוחד באשר למשקל הראיות שעליו לערום לפני בית המשפט.. "

(ע"א 2275/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות כימיות בע"מ נ' רוזנברג , מז (2) 605, 615).

1. לצורך ביסוס טענה זו, צרפו התובעים לראיותיהם, ואף קודם לכן לכתב התביעה, כמקדימים תרופה למכה, תצהיר של העד לחתימה על הסכם הפשרה, מר יצחק מרדכי, מיום 2/9/09, בו נאמר:

"לא הייתי עד ו/או ערב להסכם כלשהו בין איש לב ג'ילו לבין מאיר אלזמי ולא חתמתי על כל מסמך או הסכם בחתימת ידי, בין איש לב ג'ילי לבין מאיר אלזמי".

והנה, הפלא ופלא, גם הנתבעים הגישו תצהיר מטעמו של מר יצחק מרדכי, מיום 6/5/10 (מוצג נ/2), בו הצהיר, בין השאר, כי מעולם לא חתם על התצהיר אשר הוגש על ידי התובעת (מיום 2/9/09).

העד מר יצחק מרדכי הובא לעדות בבית המשפט מטעם הנתבעים, ואישר את האמור בתצהיר השני, מיום 6/5/10, שהוגש מטעם הנתבעים. ב"כ התובעים ויתר על חקירה נגדית של העד.

בתשובה לשאלות בית המשפט העיד מר מרדכי, לאחר שהוצג לו הסכם הפשרה, כי הוא מכיר את המסמך, הוא אישר את חתימתו עליו, אישר את תוכנו "זה מה שהוא היה חייב לו", ואף מסר פרטים לגבי מעמד החתימה ומתן השיק, בו היה נוכח (פרוט' עמ' 27 ש' 5 עד 7).

לא מצאתי כל סיבה שלא להאמין לעד מר מרדכי, אשר העיד על עצמו כי הוא נמצא בקשרי חברות עם שני הצדדים. עדותו בפני הייתה פשוטה ישרה ואמינה. למעשה, העובדה שב"כ התובעת בחר שלא לשאול את העד כל שאלה בחקירה נגדית, לאחר שאישר את תוכן תצהירו השני, מלמדת כי איננו חולק על תוכן תצהיר זה.

1. המסקנה המתבקשת מהדברים הנ"ל היא, שדווקא המסמך שהוגש על ידי התובעים, המתיימר להיות תצהיר של העד יצחק מרדכי (מיום 2/9/09), הינו מסמך שזויף.

כאשר נשאל עו"ד איש לב בעדותו בבית המשפט לגבי אותו "תצהיר" מזויף השיב, כי עורך הדין אשר אישר את החתימה המזויפת של העד יצחק מרדכי על אותו "תצהיר", הוא עו"ד שגיא לגסה, והפנה את השואל אליו (עמ' 24 ש' 29).

איש לב אישר, כי עו"ד לגסה עובד אצלו (עמ' 24 ש' 26), הוא לא היה מסוגל להסביר מדוע נערך אותו "תצהיר", לא היה מסוגל להזכיר כל פעילות אחרת שעו"ד לגסה ביצע בקשר לעניין הנדון, ואף לא היה מסוגל לתת הסבר מניח את הדעת מדוע צורף ה"תצהיר" לכתבי הטענות (עמ' 24 ש' 32 עד עמ' 25 ש' 27).

כאשר הוטחו בו כל אלה וכאשר נשאל שוב האם עו"ד לגסה עובד אצלו, לא הייתה לאיש לב כל בעיה לשנות את עדותו הקודמת, והשיב "לא" (עמ' 25 ש' 18, 19).

עו"ד איש לב לא ביקש לזמן את עו"ד לגסה לעדות להסביר את פשר מעשיו, ואין צורך להכביר מילים על משמעות הימנעות מהזמנת עד.

בנסיבות העניין, כאשר ברור וידוע שעו"ד איש לב עמד מאחורי התובעת המקורית בכל העת וביצע בשמה ומטעמה את ההתקשרות בין הצדדים, הוא גם בעל עניין בתיק ומי שאמור ליהנות מתוצאות התביעה, וגם בא כוחה של התובעת המקורית, אין לאפשר לו "להסתתר מאחורי" עו"ד לגסה. אין הוא יכול לפתור עצמו בקלות מהגשת מסמך מזויף הנחזה כתצהיר לתיק בית המשפט.

הדברים חמורים אף יותר, כאשר עו"ד איש לב יודע היטב, כי האמור באותו "תצהיר" איננו נכון, וכי מר יעקב יצחק כן היה נוכח בזמן עריכת הסכם הפשרה. שהרי העיד בעצמו בבית המשפט, אולי ברגע של היסח הדעת, כאשר הוטחה בו התמיהה הכיצד, כעו"ד מנוסה, חתם על נייר "בלנקו" ללא רישום כלשהו, השיב: "לא הייתי לבד... הייתי יחד עם יצחק מרדכי..." (עמ' 26 ש' 12 - 14). מובן שעדות זאת תומכת בטענות הנתבעים דווקא.

ואין להימנע מלציין סתירה נוספת בין עדותו זו של מר איש לב לבין האמור בסעיפים 7,8 לכתב התביעה, אף שם נרשם, כהודאת בעל דין, כי העד יצחק מרדכי לא נכח בעת קבלת השיק.

1. התנהלותו של עו"ד איש לב כאמור פוגעת באופן חמור ביותר באמינותו והובילה אותי למסקנה שאין לתת אמון בעדותו כלל.

אף גורמים נוספים הובילו אותי למסקנה שאין לתת אמון בעדותו, לרבות התנהגותו על דוכן העדים שכללה, התפרצויות ודיבור בגסות כאשר נשאל שאלות לא נוחות, סירוב לענות על שאלות שלא התאימו לו, מתן תשובות סתמיות או בלתי סבירות לשאלות בעלות חשיבות, חוסר יכולת לתת תשובות לשאלות שהיה אמור להיות מסוגל להשיב עליהן, זיכרון סלקטיבי ועוד.

1. אציין גם, כי טענת מר איש לב כי חתם על נייר לבן, שבחלקו התחתון מופיע צילום של השיק, אך ורק כדי לאשר את קבלתו של השיק, מבלי לרשום זאת במפורש, תוך השארת חלקו העליון של המסמך ריק, איננה סבירה. כעו"ד וכאדם העושה רושם שאיננו תמים, סביר טענה זאת איננה מתקבלת על הדעת. כאשר התאפשר לו להגיב לתהיות אלה במהלך עדותו לא עלה בידו לתת הסבר סביר, הוא התפרץ בצעקות בבית המשפט, סרב לתת תשובות ואיבד את זכרונו (עמ' 26 ש' 8 עד 21).
2. כמו כן, הנסיבות והתנהלות הצדדים לאחר החתימה על הסכם הפשרה מראים כי הסכם הפשרה בוצע. כנגד תשלום הסך של 25,000 ₪ נמחקו הן התביעה הקטנה והן התביעה לפינוי מושכר בבית משפט השלום בחיפה. לעניין זה יש לדחות את גרסת התובעים שהועלתה עוד בתשובה לבקשת הרשות להתגונן, לפיה התביעה הקטנה נמחקה מכיוון שהתובעת הייתה קשישה והתקשתה לנהל את ההליך "לבדה" בתביעות קטנות. מעיון בפרוטוקול שם (נספח ג' לתצהירי הנתבעים), עולה כי מר איש לב היה מעורב בהליך שם מתחילתו. התובעת ז"ל ביקשה מבית המשפט שם להתיר לו לייצג אותה ובית המשפט נתן לו רשות לייצגה. אין הבדל בין יכולתה לנהל את המשפט שם וכאן. כך, שגם לעניין זה לא ניתן לקבל את גרסתו.
3. לאור כל האמור אני מקבל את טענת הנתבעים, שהוכחה באמצעות עדותם, הצגת המסמך ועדות עד אובייקטיבי, שהצדדים הגיעו להסכמות, אשר קיבלו ביטוי בהסכם הפשרה, עליו חתם התובע, כי תשלום של 25,000 ₪ יכסה את כל התחייבויות התובעים בקשר עם הדירה עד למועד הפינוי.

תשלום כנגד השק שלא כובד :

1. אין מחלוקת בין הצדדים, כי השק שניתן על ידי הנתבעים, על סך של 25,000 ₪, לא כובד.

לגרסת הנתבעים, לאחר שחזר השק מחמת חוסר כיסוי מספיק, הם שילמו לעו"ד איש לב סך של 15,000 ₪ בהעברה בנקאית וכן נתנו לו במזומן סך של 10,000 ₪, אז השיב לידם את השיק שחזר.

גרסתם התובעים בעניין זה איננה אחידה. בכתב התביעה לא הוזכר דבר בעניין סכומים כלשהם ששולמו על חשבון החוב. בהמשך, לגבי הסכום המזומן נטען, כי לא ניתן כלל, ואילו לגבי ההעברה הבנקאית גרסת התובעים משתנה מפעם לפעם. במסגרת סיכומים בבקשת רשות להתגונן טענו (בסע' 29), שההעברה הבנקאית "אינה אלא פרי דמיונם של המבקשים". לאחר מכן, בתצהיר עדות הראשית ובעדותו בבית המשפט, הודה עו"ד איש לב, כי הסכום של 15,000 ₪ הועבר לו בהעברה בנקאית. עם זאת, עדיין מצא לנכון למסור שלוש גרסאות סותרות לגבי החוב בגינו הועבר לו סכום זה. תחילה, טען בעדותו בבית המשפט, כי מהחוב הנזכר בתביעה נוכו כבר 15,000 ₪ (עמ' 23 ש' 4 - 6). לאחר שהוטח בפניו, כי אין לכך זכר בכתב התביעה ובנתונים שהציג, שינה גרסתו והשיב שסכום זה שולם ללא קשר לחוב הנתבע, על חשבון חובות המתייחסים לתקופה קודמת (עמ' 23 ש' 12 - 15). ואז, לאחר שהוטח בפניו, כי מעולם לא טען שהנתבעים לא שילמו שכר דירה בתקופות שקדמו למועד הנזכר בתביעה זאת, שינה את גרסתו בשלישית, והסכים כי צריך להפחית סכום זה מכתב התביעה (עמ' 23 ש' 27 עד עמ' 24 ש' 6). הנה כי כן, אף בעניין זה, לוקה עדותו של מר איש לב במהימנותה, עד כדי חוסר יכולת להעניק לה משקל כלשהו.

עדותם של הנתבעים לעומת זאת הייתה קולחת, עקבית, סבירה והגיונית, ותאמה ראיות ונסיבות אחרות, לרבות העובדה שמר איש לב השיב להם את השיק עצמו.

1. עו"ד איש לב אישר כי מסר לידי הנתבעים את השיק שחזר. הדעת נותנת, כי איש סביר, ובעיקר עורך דין, לא היה מחזיר את השיק אלא אם קיבל את מלוא תמורתו. הסבריו של איש לב להשבת השק לידי הנתבעים, מקום שלכאורה ניתן היה להגישו לגביה בהליכי הוצל"פ, לו אכן לא שולמה תמורתו, לא נמצאו משכנעים, ותשובותיו המיתממות, מתחמקות לעניין זה בחקירתו הנגדית לא עלו בקנה אחד עם עובדת היותו עורך דין (ע' 17 ש' 19-31).
2. למסקנה בדבר תשלום הסך של 10,000 ₪ במזומן, בנוסף על העברה הבנקאית בסך 15,000 ₪, ניתן להגיע גם מעיון בפרוטוקול הדיון בתביעת הפינוי שהתנהלה בין הצדדים (ת"א (חיפה) 7697/08, מיום 17.11.08, נספח א' לתצהירי הנתבעים), שם נאמר מפי הנתבע 2:

"אני שילמתי את כל הסכום על פי המוסכם (25,000 ₪) שילמתי את זה במזומן סכום של 10,000 ₪ וסך של 15,000 ₪ בהעברה בנקאית, עקב כך הוא החזיר לי את ההמחאה שניתנה על סכום של25,000 ₪. התובע הבטיח לי כי הוא סוגר את התיק. הוא גם הבטיח לי שהוא יסגור תיק נוסף בתביעות קטנות".

ב"כ התובע אז והיום, עו"ד קנייבסקי, אשר במהלך העדויות התברר כי במהלך שנת 2008 אף עבד עם עו"ד איש לב, לא התנגד לדברים שנאמרו ע"י הנתבע 2, אלא להפך, לאחר שנאמרו הדברים, הוא הודיע יחד עם הנתבע 2 על הסכמה אליה הגיעו הצדדים:

"בהתאם להסכמה שהצהרנו עליה בפרוטוקול מיום 2.10.08, מוסכם כי הנתבעים יפנו את הדירה עד ליום 30.1.09."

במצב דברים זה, חזקה כי לו היה הנתבע 2 מוסר לבית המשפט פרטים לא מדויקים, שלא לומר שקריים, בדבר התמלאות התנאי של תשלום 10,000 ₪, הרי שעו"ד קניבסקי היה מעמיד את הדברים על דיוקם, ובהחלט שלא היה מודיע על קבלת הסכם הפשרה שהושג. הדברים מתיישבים עם הגיון הדברים, ואף עם האופן ההתנהלות בהליך שם, שכן בעת שהוצג הסכם הפשרה בתאריך 2.10.08, הוחלט כי יידחה הדיון בטרם ייסגר התיק, וזאת על מנת לוודא שהשק בסך 25,000 ₪ יפרע. רק בישיבה מיום 17.11.08, כעבור יותר מחודש, הודיעו הצדדים כאמור לעיל, כי יש לתת תוקף להסכמה אליה הגיעו, כך שהמסקנה המתבקשת היא שלתובע שולמו כל הסכומים כנגד השק בסך 25,000 ₪.

1. זאת ועוד, בתצהירי עדותם הראשית מסרו הנתבעים כי במעמד תשלום הסך של 10,000₪ לתובע, במשרדו, נכח גם ב"כ התובע, עו"ד מוטי קנייבסקי. כשעומת התובע עם טענה זו השיב:

"באמת... נו... אתה ממציא המצאות או שאמרו לך להמציא המצאות" (ע' 18 ש' 16).

וכשנשאל האם עו"ד קנייבסקי יעיד מטעמו, השיב:

"מה אתה שואל אותי? אני עד פה. אני לא מנהל את התיק. מצידי שיעיד" (ע' 18 ש'22).

בסופו של דבר, בחר התובע שלא להעיד את עו"ד קנייבסקי מטעמו.

1. לאור כל האמור, הגעתי למסקנה לפיה הנתבעים שילמו לתובע סך של 25,000 ₪ בהתאם להסכם הפשרה אליו הגיעו הצדדים.

סוף דבר:

1. התובעים לא הצליחו להוכיח קיומו של חוב ולא את סכומו. ככל שהיה קיים חוב בעבר, הוא התמצה בסך של 25,000 ₪, כאמור בהסכם הפשרה, והוא שולם במלואו על ידי הנתבעים.
2. על כן, אני דוחה את התביעה.
3. אני מחייב את התובעים ביחד ולחוד, לשלם לנתבעים שכ"ט עו"ד בסך 9,000 ₪ + מע"מ ובנוסף הוצאות משפט בסך 5,000 ₪. הסכומים ישולמו תוך 30 יום מהיום אחרת יתווספו אליהם הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל.

המזכירות תמציא את פסק הדין לב"כ הצדדים בדואר.

ניתן היום, י"ז אב תשע"ג, 24 יולי 2013, בהעדר הצדדים.