1. התובע הגיש תביעה זו למתן פסק דין הצהרתי על פיו עתר כי בית המשפט יצהיר כדלהלן-

"א. אביו של התובע, המנוח סובחי חסון ז"ל, היה בחייו בר רשות להחזיק ולעשות שימוש בשטח של 2.5 דונם בחלקות הקרקע, כפי שמופיע במפת המדידה אשר מצורפת לכתב התביעה.

ב. להכריז כי התובע ואחיו הם ברי רשות במקרקעין כאשר זכות זו עברה אליהם בירושה מאביהם המנוח ז"ל."

2. לצד כתב התביעה הגיש התובע בקשה למתן צו מניעה זמני, על מנת לעצור פינויים של המקרקעין על ידי הנתבע 1, שלטובתו ניתן פסק דין בתביעתו כנגד אחי התובע, בעילות זהות לאלו הנתבעות על ידו בהליך זה. על כך יפורט בהמשך.

3. התובע טוען כי אביו המנוח היה בר רשות בחלק מן המקרקעין, בשטח של 2.5 דונם, הידועים כחלק מחלקות 6 ו-14 בגוש 19266 מאדמות סח'נין, ששטחן הכולל כ- 39 דונם. על פי טיעוני התובע אזי בשנות השמונים הקים אביו המנוח פחונים על גבי מקרקעין אלו והתגורר בהם עם משפחתו, בהם בנו, התובע ו- 20 אחיו ושתי נשותיו. מיקום הפחונים השתנה מעת לעת על פי הצרכים השונים ובכלל זה שיקולי מרעה. התובע טוען כי הוא נולד באותם פחונים ומתגורר בהם דרך קבע כאשר לא היה לו מקום מגורים אחר.

3. ביום 7.4.10, התברר לתובע כי הנתבע 1, ניהל נגד אחיו של התובע, מר עלי זבידאת (להלן: "מר עלי"), תביעה בבית משפט השלום בחיפה ת.א. 14199/05. בפסק הדין אשר ניתן באותה תביעה מיום 28.9.08, נדונה השאלה האם מר עלי הינו בר רשות. כב' השופט אליקים מציין כי הבסיס היחיד עליו נסמך מר עלי בטענתו כי הוא בר רשות הינה המבנים הנמצאים בשטח משנת 1982, המהווים לשיטתו של מר עלי עדות חיה להחזקת אביו בשטח מאותו מועד, מועד קבלת ההרשאה הנטענת (ראה סעיף 12 לאותו פסק דין). לצורך בחינת שאלה עובדתית זו הציגו שני הצדדים לאותו הליך חוות דעת של מומחי פענוח תצלומי אוויר. על פי מומחה התובע באותה תביעה, הנתבע 1 בתביעה אשר לפני, המבנים נראים לראשונה בתצלום מיום 25.2.01 ואילו על פי המומחה של מר עלי באותה תביעה, הרי שהמבנים נראים לראשונה בשנת 1998. אותו מומחה, מטעם מר עלי בחן גם תצלומים מן השנים 1982, 1986 ו-1990 ומצא כי המבנים לא נראו באותם תצלומים. כב' השופט אליקים מוצא כי די בכך לסתור את גרסתו של מר עלי אך מוסיף ומנתח גם את שאר הראיות בתיק וקובע כי גרסתו של מר עלי אינה מקובלת עליו.

לפיכך קובע כב' השופט אליקים כי לא הייתה כל הרשאה ועל כן מורה על פינויו של מר עלי מן המקרקעין תוך 30 יום מיום מתן פסק הדין.

4. התובע לא היה בעל דין באותו הליך משפטי. אולם, הנתבעים טוענים, כי היה נוכח בחלק מן הדיונים. עוד הם טוענים כי מר עלי היה מיופה כוח מטעם כל אחיו וכי התובע בתיק זה ידע על אותו הליך. אין בידי להכריע בשלב זה בעובדות אלו, ואולם כפי שנראה להלן נוכחותו או אי נוכחותו של התובע איננה רלוונטית להכרעה דנן.

5. הנתבע 1 פנה ללשכת ההוצאה לפועל על מנת להוציא לפועל את פסק הדין של הפינוי. בעקבות זאת, הוגשה בקשת התובע כאמור למתן צו מניעה זמני שיאסור את פינויו מן המקרקעין, בטענה כי אין בכוחו של פסק הדין שניתן בהליך שהתנהל נגד מר עלי כדי להביא לידי פינויו שלו מן המקרקעין כאשר לא היה לו יומו בבית המשפט.

6. לעניין זה יש לציין כי כב' השופט אליקים התייחס בפס' דינו לעובדה כי מר עלי טען לזכותו כבר רשות מכוח ירושת אביו המנוח, בעל הזכות לכאורה. השופט אליקים דוחה טענות אלו, ובנוסף, ולדעתי באמירת אגב, דוחה כב' השופט אליקים את האפשרות לרשת זכות זו. גם התובע בתביעה זו נסמך על ירושת אותה זכות, וטוען כי זכות בר הרשות של אביו הייתה של בר רשות בתמורה, בתמורה לעיבוד האדמה, ועל כן מדובר בזכות הניתנת להורשה. עוד הוא טוען כי מאחר ומדובר בתמורה אזי ישנן נסיבות בהן לא ניתן להורות על פינוי ולכל הפחות מחייבת פינוי בכפוף לתשלום פיצויים. אופי הפיצוי יכול להיות בדחיית הפינוי תקופה ארוכה. לעניין זה יש להזכיר כי אין לפני תביעה כספית אלא תביעה לפסק דין הצהרתי. עוד יש לציין, כי המדובר בטענות שהועלו בפני כב' השופט אליקים אברהם בבית המשפט השלום בחיפה (פסק דינו מיום 28.9.08). השאלה הראשונה הנה האם יש להחיל את הכלל בדבר מעשה בי-דין במצב דברים זה.

7. כבר נפסק כי בהתקיים דיון והכרעה בפלוגתא מסוימת "והיא הוכרעה שם בפירוש או מכללא כי אז יהיו אותם בעלי דין וחליפיהם מושתקים מלהתדיין לגביה מחדש במשפט השני, חרף אי זהות בין העילות של שתי התביעות" [כב' הנשיא דאז, אגרנט בע"א 246/66 קלוז'נר נגד שמעוני [פורסם בנבו, הדגשה לא במקור].

8. בפרט, קיימת הצדקה לעשות כן בענייננו לאור הקרבה המשפטית בין התובע דכאן לאחיו מר עלי, כחריג לתנאי זהות הצדדים בתחולת ההשתק. כב' השופטת פרוקצ'יה בע"א 735/07 צמרות חברה לבנין נגד בנק מזרחי טפחות (5.1.2011) עמדה על כך, כי:

"אף ש"בדרך כלל זהות הצדדים בשני ההליכים היא תנאי להשתק... בעל דין זהה לענין זה הוא גם מי שעומד ביחסי קרבה משפטית (Privity) עם בעל דין, אם כחליפו בזכות או כמי שבא מכוחו בדרך אחרת" (ענין סקורניק, בעמ' 32-33). "קרבה משפטית" לצורך מעשה בית דין מתקיימת כאשר קיימת קרבה עניינית הדוקה בין בעלי דין בשני ההליכים העומדים באותו צד של המיתרס, כנגד בעל דין משותף לשני ההליכים (ענין צוריאנו, בעמ' 681; ע"א 2360/99 בחר נ' דיור בנין ופיתוח בע"מ, פ"ד נה (4) 18, 24 (2001); ענין פוליבה, פסקה 35; ע"א 2576/03 וינברג נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים, פסקה 23 ([פורסם בנבו], 21.2.2007); זלצמן, בעמ' 377). "קרבה משפטית" כאמור עשויה להיווצר, בין היתר, כתוצאה מקשרים משפחתיים, מסחריים, או מכוח זיקה משותפת לענין כספי משותף. המבחן לכך הוא האם מצויים שיקולים של מדיניות משפטית המצדיקים השוואת מעמדו של בעל דין בהליך נוכחי למעמדו של בעל דין בהליך הקודם, וקשירתו לתוצאותיו"

[ר' גם ע"א 3097/02 מלמד נגד קופת חולים, פ"ד נח(5) 511; רע"א 1422/07 כרמית מועלם נגד מנהל מקרקעי ישראל (6.3.2007); כן ר' ע"א 2360/99 בחר נגד דיור בנין ופיתוח בע"מ, פ"ד נה(4) 18].

9. דומה, כי בענייננו שיקולי מדיניות משפטית מצדיקים השוואת מעמדו של התובע דכאן למעמד אחיו בהליך הקודם וקשירתו לתוצאותיו, בכל הנוגע לשאלת זכותם במקרקעין כברי-רשות מכוח טענתם לירושת זכות אביהם לכאורה. כב' השופט אליקים אברהם הורה על קבלת התביעה כנגד מר עלי "בשל תפיסת שטח בהעדר זכות כלשהי" (פסקה 14 לפסק דינו). קביעה זו ניתנה לאחר דיון בגרסת הנתבע, כי אביו המנוח קיבל הרשאה בשנת 82' וכי בהסתמך עליה תפס חזקה באותו מועד. כב' השופט אליקים אברהם דן והכריע בפלוגתא בדבר הרשאת אביו של מר עלי בשנת 82' לכאורה, ודחה אותה בין היתר לאחר בחינת תצלומי אוויר, ובהמשך אף לנוכח מסקנות חוות הדעת של הצדדים. די בכך שהפלוגתא בדבר מעמדו של אביו של התובע כבר- רשות הוכרעה מכללא בהליך הקודם, על מנת להקים את ההשתק הדיוני.

10. מכל מקום, ואפילו לא אסתפק בזאת, לא מצאתי הצדקה להעניק לתובע הסעד הזמני המבוקש. התובע לא הציג ולו ראשית ראיה לכאורה להיותו בר רשות בקרקע מכוחה מבקש הוא את הסעד המבוקש, כמצוות תקנה 362(א) לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד-1984.

11. התובע לא הציג כל ראיה לכאורה להיותו בעל זכות עצמית כבר-רשות מכוח הסכמת הנתבעים, אף לא הסכמה שבשתיקה. גם טענת התובע לזכותו הבלתי הדירה לכאורה של אביו כבר-רשות, ובפרט כי אביו רכש את זכותו כבר רשות בתמורה לעיבוד החלקות והכשרתן לחקלאות, לרבות פעולה של פינוי סלעים רבים מן הקרקע נשענת על דברים שאמר לו אביו המנוח (כך לטענתו, סעיף 6 לבקשה למתן צו מניעה זמני). התובע לא צירף ולו ראשית ראיה לתמיכה בעובדות אלו, והוא נסמך, על פי הודאתו, על דברים שנמסרו לו מפי השמועה.

12. יוסף, כי טענה חדשה שהועלתה מטעם ב"כ התובע במהלך הדיון בבקשה למתן צו מניעה זמני, היא טענתו להיות אמו ברת רשות במקרקעין. טענה זו לא בא זכרה בכתב התביעה ובבקשה למתן צו מניעה זמני. המדובר בטענה שהועלתה לראשונה, בעלמא, במהלך הדיון מיום 25.5.2010, כאשר עמדה על כך באת כוח התובע כי תגיש בקשה לתיקון כתב התביעה ואולם הדבר לא נעשה, ומכל מקום רשות כאמור לא ניתנה לה. יותר מכל, לא הוצגה כל ראיה לכאורה להיות אמו של התובע ברת- רשות במקרקעין, וכמו כן כפי שהודה התובע בבקשתו, ההליכים הקודמים היו בידיעת אמו (סעיף 18 לבקשה) אך הטענה מעולם לא הועלתה על ידה. למותר לציין, כי, בטענה בלתי מבוססת זו אין כדי לסייע לתובע להוכיח זכותו כבר- רשות בקרקע, אפילו הוכחה.

13. בהעדר ראיות לכאורה לקיומה של עילת תביעה, אין מקום להידרש לבחינת מאזן הנזקים. מטעמים אלו אין בידי להיעתר לבקשת התובע למתן צו מניעה זמני. הנני מורה על פקיעת הצו הארעי מיום 13.12.11.

14. מטעמים אלו ונוכח מעשה בי-דין בשאלת זכות ההרשאה של אבי המנוח באופן ששומט את עילת התביעה, הרי שדין התביעה להידחות על הסף.

15. לאור האמור, התביעה נדחית על הסף. איני עושה צו להוצאות. לאור תקופת האחזקה הארוכה במקרקעין.

ניתן היום, כ"ז אייר תשע"ג, 07 מאי 2013, בהעדר הצדדים.