לפני תביעה במסגרתה עותרת התובעת כי ביהמ"ש יורה לנתבעים לשלם יתרת חוב בגין ארנונה ומים וזאת ביחס לנכס המצוי ברחוב השופטים 8 בחולון הידוע כגוש 6017 חלקה 200 (להלן: "הנכס ו/או נכס 100").

לטענת התובעת הנתבעים נרשמו כבעלי הזכויות במקרקעין בשנת 1992 ואף התגוררו במקום מאותה עת לערך, אך נמנעו מלשלם את חיובי הארנונה והמיסים העירוניים במהלך כל אותן השנים.

בכתב התביעה טענה התובעת כי במשרדיה נרשמה הגב' יצהרי זהבה ז"ל (להלן: "המנוחה") כמחזיקה בלעדית בנכס, ואולם בשנת 2008 התברר כי במשך שנים ארוכות היו הנתבעים המחזיקים האפקטיביים בנכס.

זה המקום לציין כי כתב התביעה הוגש בתחילה הן ביחס לנכס דלעיל והן ביחס לנכס נוסף ברחוב צבי ש"ץ 33 בחולון (להלן: "נכס 300"). עם זאת, במהלך ניהול התביעה זנחה התובעת את תביעתה בכל הנוגע לנכס 300 שעה שהודיעה כי החוב בגין נכס זה נפרע במסגרת הליכי מימוש בהוצל"פ.

בבקשת הרשות להתגונן טען הנתבע כי לא ניתנו בידיו נתונים מתאימים מספקים באשר למקור החוב והיקפו. עוד טען הנתבע כי עד לשנת 2008 לא היה כל מקום לחייבו בחובותיה של אמו המנוחה ומטרת ההליך בעניין זה הינה ניסיון נפסד של הרשות לגבות כספים שעה שהמנוחה הלכה לעולמה.

הוסיף הנתבע וטען כי חלק מן החוב הנטען ממילא התיישן. באשר לנכס 300, טען הנתבע כי לא היה מקום לחיוב כלשהו בארנונה שעה שמדובר בנכס שלא ראוי למגורים, וממילא היה מקום לקזז מתוך יתרת החוב בגין הנכס סכום גדול יותר מזה אשר קוזז בפועל.

במסגרת תצהירי העדות הראשית העלה הנתבע טענות מרובות באשר לדרך התנהלות התובעת בכל הנוגע לנכס 300, עד כי טען כי בפועל לא אך שלא נותרה יתרת חוב, אלא שעל התובעת להשיב כספים לידיו.

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, ונתתי דעתי לעדויות הצדדים וסיכומיהם בפני, באתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות . טעמיי להלן.

התיישנות

אקדים ואומר כי התיישנות היא מכשיר דיוני. אין היא סותרת את שאלת קיומה של עילת התביעה, אלא מקימה מעין מחסום בפני תביעתה בפועל.

(בעניין זה ראה לדוגמא ע"א 506/82 זונטג ואח' נ' עזבון המנוח מנדלסון דוד ז"ל ואח' פ"ד מ(3) 113).

צודק ב"כ התובעת בטענתו כי שאלת דחייתה של תביעה מחמת התיישנות, נבחנת על ידי בית המשפט בצמצום רב.

במסגרת ע"א 9431/03 אילן אלנקווה נ' הועדה המקומית לתכנון ובנייה ירושלים ואח' (פורסם בנבו), פסקה כבוד השופטת פרוקצ'יה :

"מהכרה בזכות הגישה של האדם לערכאות המשפט כזכות חוקתית, נגזר העיקרון כי שערי בית המשפט לא יינעלו בפני מי שמבקש סעד מרשות שיפוטית, אלא מטעמים כבדי משקל".

ובהמשך :

" על הזכות החוקתית הקנויה לפנות לערכאות, מולידה על פי טיבה, נטייה להצר את תחום הפרשנות של ההתיישנות".

נקודת המוצא הינה שאין לחסום את דרכו של בעל דין בשערי בית המשפט, אלא במקרים חריגים. מאידך, יש לאזן מטרה ורצון אלו, אל מול ההבנה שיש להגביל את תקופת ה"חשיפה" של כל אחד מבעלי הדין לתביעות, בין היתר מתוך מטרה ליצור וודאות מסחרית וכלכלית.

בהוראת סעיף 5 לחוק ההתיישנות תשי"ח 1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"), נקבע:

5. התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה (להלן – תקופת ההתיישנות) היא –

(1) בשאינו מקרקעין – שבע שנים;

(2) במקרקעין – חמש-עשרה שנה; ואם נרשמו בספרי האחוזה לאחר סידור זכות קנין לפי פקודת הקרקעות (סידור זכות הקנין) – עשרים וחמש שנה.

אין ספק בעניינו של תיק זה כי עסקינן בתביעה שאינה במקרקעין ומכאן כי לכאורה, כל חוב לרשות אשר מקורו.

בסעיף 6 לחוק ההתיישנות נקבע נקבע:

" תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התביעה"

דהיינו שעון החול, ככל שעניינו חוק ההתיישנות, מתחיל זליגתו לאחור, ביום בו נולדה עילת התביעה.

עילת התביעה נולדה ביום בו לא שולמו החובות לרשות המקומית.

בעניין זה אני אכן סבורה כי יש לקבל את טענות הנתבע על פיהן החוב, ככל שהוא מתייחס לתקופה שקדמה ל – 7 שנים ממועד הגשתה של תביעה זו, התיישן ואין התובעת רשאית לגבותו מהנתבעים.

אני מודעת לטענות התובעת באשר להלכות המשפטיות המתייחסות לסוגיה זו.

עם זאת, נתתי דעתי לנתונים העובדתיים הבאים:

• אין חולק כי התובעת לא פנתה ולא שלחה הודעות חיוב לנתבעים קודם לשנת 2008 או כדברי נציג התובעת, מר בוסקילה בדיון :

"מה זה מכתב דרישה? לא הייתה פנייה לנתבעים. הייתה פנייה למי שהיה רשום בספרי העירייה, האמא (המנוחה).

(בעניין זה ראה עדותו של המצהיר מטעם התובעת עמוד 11 שורות 29 – 31 לפרוטוקול).

• אין חולק כי ככל שנשלחו הודעות, הן נשלחו על שם המנוחה. כך או כך , לא הוצגו במסגרת התיק דנן הודעות כלשהן, אשר נשלחו למאן דהוא.
• התובעת לא הוכיחה כי פעלה בהליכי גבייה או הליכים מנהליים כנגד המנוחה, לא כל שכן כנגד הנתבעים בגין השנים שקדמו לאפריל 2003.

בעניין זה נשאל המצהיר מטעם התובעת במפורש ולא ידע להשיב. יש לזכור כי מדובר במי שהינו מנהל מחלקת הגבייה של הרשות. ניתן היה לצפות כי ככל שננקטו הליכים כלשהם לצורך גביית החוב, קודם הגשתה של תביעה זו, יהא בידי התובעת להציגם (בעניין זה ראה עמוד 13 שורות 3 – 4).

אין התובעת יכולה להסתפק באמרות כלליות, שאינן נתמכות בדבר, על מנת שיהא מקום לקבל טענותיה לעניין העדר התיישנות התביעה.

נקודת המוצא, בהתאם להוראות הדין, הינה כי תביעה מתיישנת בעבור 7 שנים ממועד היווצרות העילה, אלא בחריגים הקבועים בדין. על התובעת היה להניח, ולו ראשית ראייה, באשר להתקיימם של אותם חריגים. בתיק זה לא הוצג דבר, ולכאורה , חוב אשר מקורו, קודם ליום ה- 14.4.2003, התיישן.

הוסיפה התובעת וטענה כי בתיק זה מתקיימים תנאי הוראות סעיף 8 לחוק ההתיישנות דהיינו כי נעלמו מעייניה העובדות המהוות בסיס לתביעה, וזאת מסיבות שאינן תלויות בה, ועל כן , מועד הספירה, החל רק משנודע לתובעת כי הנתבעים ( ולא המנוחה) , הם המתגוררים במקום.

הנתבע מאידך טען כי התובעת הייתה מודעת, במשך שנים ארוכות, למגוריו במקום, ועל כן אינה יכולה כלל להעלות כל טענה באשר לסעיף 8 לחוק ההתיישנות.

אני סבורה כי הוראות סעיף 8 לחוק ההתיישנות, אינן עומדת לתובעת בתיק זה שבפני, אך זאת לא מחמת ידיעה מפורשת, בדבר מגורי הנתבעים במקום.

זה המקום לציין כי בכל הנוגע לגרסתו של הנתבע בפני, מצאתי זו חסרה מאוד, וכזו הנגועה בחוסר תום לב מהותי.

נוכח כך, לא מצאתי ליתן משקל של ממש לגרסתו בפני, לרבות לעניין ידיעת מי מנציגי התובעת, דבר מגוריו במקום.

הנתבע טען בתחילה במסגרת עדותו בפני כי החל לשלם לתובעת את חובותיו, עת שעברה אמו להתגורר בבית האבות בשנת 2008.

עם זאת, הנתבע לא הציג ולו ראייה בודדת על ביצועם של תשלומים שוטפים לרשות.

בהמשך חקירתו הנגדית אישר הנתבע כי אינו משלם כלל את חובותיו לרשות, וזאת בשל מצבו הבריאותי.

אני ערה לכך שעניינה של תביעה זו, אינו ביחס לחובות מן השנה האחרונה. יחד עם זאת, דרך התנהלות הנתבע, ועדותו בעניין זה, יש בה כדי להשליך על מהימנות גרסתו בכללותה.

שעה שאין תושב מקום מוצא לנכון לשלם את חובותיו לרשות, במשך שנים ארוכות, תוך שהוא עושה שימוש באותם שירותים הניתנים לו, כפי שניתנים לידי התושבים, גם בכך, יש כדי ללמד על חוסר תום לב.

הקופה הציבורית היא אחת. שעה שהנתבעים אינם משלמים ולכאורה אינם פונים גם בבקשה להקלות בהתאם ל"דרך המלך", לא ניתן לראות בדרך התנהלות כדרך התנהלות תקינה.

הנתבע חזר וטען כי מצבו הבריאותי (הנפשי) הוא שהוביל להעדר יכולת פירעון חובותיו כלפי הרשות. עם זאת, הנתבע לא הציג בפני מסמכים רפואיים כלשהם, המלמדים על קושי או העדר יכולת בתשלום.

הנתבע טען במסגרת חקירתו הנגדית כי לא בדק את סוגיית החובות לרשות המקומית, שכן לא חשב שיש בכך צורך (ראה עמוד 17 שורה 29 לפרוטוקול).

טענה זו אינה סבירה בעיני משני מישורים נפרדים.

האחד, לא ברור מדוע מי שהוא בעל נכס, לא יטרח לברר האם נצברים חובות כלשהם, ביחס לאותו נכס.

בנוסף, לא ברור כיצד מחד יכול היה הנתבע לטעון כי עד לשנת 1991/2, השנה בה הועברו הזכויות בנכס לידיו, היה משלם חובות של אמו לעירייה, ודווקא לאחר מכן, משהפך לבעלים, לא מצא לעשות כן.

הנתבע טען כי התובעת הייתה מודעת היטב לכך כי הוא בעל הנכס, שכן הוא "התרוצץ שם במש שנה שלמה". (ראה עמוד 17 שורה 20 לפרוטוקול).

לא הוצגה בפני ולו ראייה בודדת , באשר למסירתה של ידיעה/הודעה מעין זו.

הנתבע לא הציג ולו שם של עובד אחד בודד, אשר יכול לאשר טענותיו בנושא זה, ולמעשה כל גרסת הנתבעים נסמכת על דברי הנתבע, וזאת בלבד.

בנוסף, דווקא נוכח גרסתו זו של הנתבע, לא ברור מדוע לא מצאו הנתבעים להשלים את עניינם ברשות, על דרך של מסירת הודעה בכתב, בדבר שינוי הבעלות במשרדי התובעת.

על בסיס כל אלו, לא מצאתי לאמץ את גרסתו של הנתבע.

ואולם, גם בהינתן העובדה כי הנתבעים לא הודיעו מעולם לתובעת על שינוי מחזיק בנכס, לא הציגה התובעת בפני ראיות או נתונים אשר היה בם כדי עצירת מרוץ תקופת ההתיישנות מכוח סעיף 8 לחוק ההתיישנות.

בהתאם להוראות סעיף 8 על התובעת להוכיח, לא אך את העדר ידיעתה, אלא כי לא יכלה לדעת, גם ככך שהייתה פועלת בזהירות סבירה.

בית המשפט העליון נתן דעתו לא אחת כי לא מצופה מהרשות המקומית לפעול כ"בלש" ולוודא, בפועל, מי מתגורר בכל נכס.

עם זאת, מצופה מהרשות כי תפעל באופן סביר לגביית חובותיה, על מנת שמרוץ ההתיישנות לא ישליך על זכויותיה.

שעה שהחובות בגין הנכס נשוא הדיון נערמים במשך שנים ארוכות;

כאשר לא הוצג בפני ולו נתון או אחד בודד, המלמד על נקיטתם של הליכים מנהליים, ביחס למי שהיה ידוע לרשות כמחזיק (המנוחה);

משלא לא הוצג בפני ולו נתון או מסמך בודד המלמד על נקיטת צעדים משפטיים ביחס מי שהיה ידוע כמחזיק (דהיינו המנוחה);

שעה שלא הוצג ולו דו"ח אחד המלמד על פעולה כלשהי, שנעשתה על ידי הרשות כנגד אדם כלשהו ביחס לנכס נשוא הדיון;

בהינתן כל אלו, אין הרשות יכולה לצאת נשכרת ממחדליה, אך בשל העובדה כי התברר לה, בדיעבד, כי זהותו של המחזיק בפועל, שונה מזו שחשבה.

נוכח האמור לעיל יש לומר כי תביעת התובעת ביחס לחובות שמקורם קודם ליום 13.4.2003, התיישנו.

בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס

שאלת חיובו של אדם בתשלום מיסים עירוניים נעשית בין היתר, ועל פי סעיף 326 לפקודת העיריות [נוסח חדש] תוך בחינת שאלת היותו של המחזיק בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס.

בתי המשפט קבעו לא אחת מהם הפרמטרים הנדרשים לצורך קביעת היותו של אדם בעל הזיקה הקרובה ביותר, ואולם דומה כי בכל מקרה ומקרה נדרשת בחינה פרטנית תוך מתן הדעת לכלל העובדות הנוגעות לעניין.

בתיק שבפני התבררו העובדות הבאות:

• המנוחה התגוררה בנכס עשרות שנים עד שעברה בשנת 2008 לערך לבית אבות ובהמשך ולמרבית הצער, נפטרה.
• הנתבעים מתגוררים בנכס משנת 1994 לכל המאוחר (בעניין זה ראה עמוד 14 שורה 22 לפרוטוקול).
• הנתבעים התגוררו במקום עם חמשת ילדיהם בעוד המנוחה התגוררה בגפה (ראה עמוד 14 שורות 23 – 29 לפרוטוקול).
• המנוחה הייתה כבת 80 שעה שהנתבעים עברו להתגורר במקום (עמוד 15 שורה 3 לפרוטוקול).
• ברוב שטח הנכס נעשה שימוש על ידי הנתבעים וילדיהם ולא על ידי המנוחה (ראה עמוד 15 שורה 6 לפרוטוקול). זה גם המקום לציין כי היו אלו הנתבעים אשר בנו בפועל את תוספת הבנייה בה התגוררו והיו מודעים לנתונים הפיזיים של השטח.
• עם רכישת הזכויות בנכס שולם חוב ארנונה שהיה למנוחה ברשות המקומית, ככל הנראה לצורך העברת הזכויות ושעה שהנתבעים מודעים לכך שקיים חוב לתובעת כמו גם לרשויות אחרות (ראה עמוד 16 שורה 19 לפרוטוקול).
• לטענת הנתבעים עתרה המנוחה לקבלת הנחה בתשלומים העירוניים (סעיף 25 לתצהיר העדות של הנתבע).
• מתצהיר העדות של הנתבע ומחקירתו הנגדית עלה כי המנוחה והנתבעים הגיעו לכאורה לכלל הסכמה על פיה, יסעד הנתבע 1 את אמו המנוחה ויטפל בענייניה, לרבות ענייניה הכספיים (ראה סעיף 14 לתצהיר הנתבע).
• הזכויות בנכס הועברו על שם הנתבע בשנת 1992, במתנה. (ראה עמוד 15 שורות 16-17 לפרוטוקול). התובעת טענה כי החל ממועד העברת הזכויות בשנת 1991, החל להצטבר החוב. הנתבע לא התייחס לטענה זו במסגרת תצהיר עדותו הראשי. בחקירתו הנגדית טען בתחילה כי שילם הכל, בהמשך טען כי אינו מתפקד משנת 1992 ועל כן אינו משלם. (ראה בעניין זה עמוד 17 שורות 7-9 לפרוטוקול).

ממכלול הנתונים שפורטו לעיל כמו גם מעדות הנתבע בפני עולה כי הנתבע הוא אכן בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס.

מדובר במי שהוא ומשפחתו עשו שימוש עיקרי במשך שנים ארוכות, בעוד המנוחה, אישה מבוגרת, עושה שימוש בחלק קטן יותר של המקרקעין. איני סבורה כי ניתן לראות במנוחה כמי שהינה בעלת הזיקה הקרובה ביותר לנכס, זאת מול שימוש שעשו שבעת בני משפחת הנתבעים באותו מקום.

העובדה כי ברישומי התובעת נותרה המנוחה רשומה כמחזיקה, היא דקלרטיבית בלבד ונסמכת על הצהרותיה כתושב.

גם העובדה כי יכול והנתבעים הגיעו לכלל הסכמות חוזיות, כאלו ואחרות, עם המנוחה, אין בהן כדי לשנות מן המסקנה לעניין הזיקה הקרובה ביותר לנכס. באותה מידה יכולים היו הנתבעים לקבוע ביניהם כי מי מילדי הנתבעים ירשם כמחזיק, וככל שהכספים היו משולמים לרשות, לא הייתה ממילא מתעוררת כל מחלוקת.

מכוח מסקנתי דלעיל, יש גם להסיק כי על הנתבעים לשאת בחוב שהצטבר ביחס לנכס 100, בגין שבע השנים שחלפו.

נכס 300

הנתבעים חזרו והעלו טענות קשות ביחס לעצם קיומו של חוב בגין נכס 300, דרך מימוש החוב ושאלת היקף זיכוי הנתבעים בגין מימוש נכס 300 וביחס לנכס נשוא פסק דיני זה.

אקדים ואומר כי איני מהווה ערכאת ערעור אחר החלטות שהתקבלו במסגרת הליכי מימוש בהוצל"פ. ככל שהיו לנתבעים או מי מהם טענות הנוגעות להליכי הכינוס, הרי המקום להעלותן היה באותו הליך.

כפי שהבהרתי לעיל, הגם שהתובעת, במסגרת כתב התביעה התייחסה לשני הנכסים גם יחד, היא מצאה לנכון בהמשך ההליך לזנוח את תביעתה ככל שהיא נוגעת לנכס 300. (ראה לדוגמא סעיף 5 לתצהירו של מר בוסקילה, מנהל מחלקת הגבייה בתובעת).

אשר על כן, איני נדרשת ואיני מוצאת מקום לדון בשאלות הנוגעות לקיומו של החוב, דרך הפדיון, גובה הזיכוי או שכרו של הכונס.

השאלה היחידה הרלוונטית להליך שבפני, הינה שאלת גובה הזיכוי המתייחס לנכס נשוא פסק דיני זה והשפעתו על יתרת חובם של הנתבעים.

לעניין שיעור החוב, וגובהו, ראה התייחסותי להלן.

שיעור החוב

מקום בו עותרת התובעת כי ביהמ"ש יורה לנתבעים להוסיף לשלם לידיה יתרת חוב זו או אחרת, מוטל עליה להוכיח הן דבר קיומו של חוב והן את שיעורו של אותו חוב.

בעניין זה כשלה התובעת, מהותית.

במסגרת תצהירו של מנהל אגף ארנונה בתובעת, התייחס המצהיר לסוגיית החוב וגובהו בסעיף 5 לתצהיר. לסעיף זה נלווה נספח 1 הכולל פירוט של החוב.

בפירוט זה, רב הנעלם על הנגלה.

התביעה הוגשה בחודש אפריל 2010. נכון למועד הגשת התביעה, טענה התובעת לקיומו של חוב בהיקף של 374,851 ₪. חוב זה כלל, באותו מועד, הן את נכס 100 והן את נכס 300.

בהמשך, הודיעה התובעת כי היא מושכת תביעתה ביחס לנכס 300, שעה שזה נמכר במסגרת הליכי כינוס.

נתונים באשר לשיעור הפחתת החוב הכולל, עקב החזרה מהתביעה בעניין נכס 300, לא נמסרו עד היום.

בסעיף 5 לתצהיר העדות הראשית, נטען לקיומו של חוב בהיקף של 320,000 ₪. עם זאת, מהנספח שצורף לסעיף 5, לא ניתן ללמוד, ביחס לאיזו תקופה עוסק אותו תדפיס וכיצד בוצע החישוב.

שאלת התקופה רלוונטית משני כיוונים נפרדים:

האחד, נוכח החלטתי באשר להתיישנות אותו חלק מהחוב , אשר קדם לשנת 2003, יש צורך לזהות, איזה חלק מן החוב נותר בגדר התביעה, ואיזה חוב התיישן.

נציג התובעת נשאל במסגרת חקירתו הנגדית ביחס לכך :

" ש. הסכום שציינת בתצהירך 320 א' ₪, עבור כמה שנים אחורה?

ת. זה מעל 7 שנים, לא יודע לומר ממתי. וודאי שזה הרבה שנים"

(ראה עמוד 12 שורות 19-20 לפרוטוקול הדיון).

חמור מכך, התביעה הוגשה כאמור בגין חוב אשר התגבש עד למועד הגשת התביעה, דהיינו אפריל 2010.

עם זאת, בחקירתו הנגדית של המצהיר מטעם התובעת, התברר כי בנספח א' לתצהיר, הוא חישוב החוב, נכללו חיובים ממועד היווצרות החוב ועד לחודש ינואר ופברואר 2012, דהיינו כשנתיים לאחר מועד הגשת התביעה.

ויודגש, אין עסקינן בריבית והצמדה בגין החוב נשוא התביעה, אלא גם בצירופם של חיובים שוטפים.

נציג התובעת נשאל, במסגרת חקירת הנגדית ביחס לכך והשיב מפורשות:

"ש. 320 א' ₪ כולל גם דוחות עכשיווים שלא נתבעו בכתב התביעה לאחר 2010

ת. כתוב בכתב יד שזה עד 2012. "

(ראה עמוד 12 שורות 26-27 לפרוטוקול הדיון).

שמורה לתובעת הזכות לעתור לתשלום כל חיוב שהיא סבורה כי הנתבעים חבים בו. עם זאת, שעה שבעל דין, כל בעל דין, מבקש להוכיח תביעתו ביחס לחוב בתקופה מסוימת, עליו להציג בפני בית המשפט ראיות ביחס לאותה תקופה וזאת בלבד.

מכאן, כי גם אילולא סוגיית ההתיישנות, לא ניתן היה להיעתר לתביעת התובעת, בהעדר ראיות המתייחסות לשיעור החוב, נכון למועד הגשת התביעה.

התובעת מודעת, מתחילתו של ההליך, לקיומן של מחלוקות באשר להתיישנות, גובה החוב, ודרך חישובו.

נוכח כך, מצאתי גם להדגיש בפני התובעת, במסגרת הדיון מיום 26.12.11, כי ראוי שתשקול הגשת תצהיריה, תוך פירוט נפרד של החוב, ביחס לכל שנה (ראה סעיף ב' להחלטתי בדיון).

ואולם, מגוף נספחי תצהיר התובעת, לא ניתן להסיק או לדלות דבר, ביחס לשנים אליהן מתייחס הדו"ח, שאלת היקפו של החוב הנומינאלי, או כל נתון רלוונטי אחר.

בנוסף, והגם שהתובעת טענה כי החוב בגין נכס 100 הוקטן לאחר שנעשה זיכוי מיתרת הכספים שנותרה עקב מימוש נכס 300, לא הוצגו על ידי התובעת ראיות כלשהן, המצביעות על הפחתה כזו.

המצהיר מטעם התובעת נשאל ביחס לכך במסגרת חקירתו הנגדית וטען כי הדבר מצוי בגוף החשבון, הגם שאינו בא לידי ביטוי במסגרת התדפיס שצורף לעיוני (נספח א')

(בעניין זה ראה עמוד 12 שורה 22 לפרוטוקול הדיון ).

לא ברור מדוע אין נישום יכול לדעת, במפורש, באיזה סכום הופחת חובו, מתי ועל חשבון איזה חלק מן החוב, נעשתה אותה הפחתה.

ויודגש, אין עסקינן בדרישה לחישובים מפורטים או מיצוי נתונים שאינם בידי הרשות.

המצהיר מטעם התובעת התייחס ליכולותיה של הרשות המקומית להפקת דוחות הכוללים פירוט שנתי (הגם בהתייחס לנכס 300) והשיב:

"אפשר לקבל תדפיס עירוני לקראות את התגלגלות החוב, מה המקור, כמה הצמדה כמה ריבית שנתית, בעירייה הריבית גבוהה וזה מתנפח. יש תדפיסים שיכולים לענות לשאלתך"

(בעניין זה ראה עמוד 10 שורות 18-20 לפרוטוקול).

עוד אציין כי במסגרת ההליכים המקדמיים, ונוכח הניסיון להגיע להסדר, הוגשה טבלה כלשהי על ידי התובעת, המתייחסת לחלוקה לפי שנים.

עם זאת, אותה טבלה לא נתמכה בתצהיר, והיא לא צורפה לתצהירי העדות הראשית מטעם התובעת. מהותית במסגרת ראיות התובעת, לא הייתה כל התייחסות מפורטת בסוגית התגבשותו של החוב והיקפו.

הנתבע בתצהירו הכחיש את אותה טבלה שצורפה במהלך ההליכים המקדמיים, ולא נשאל ביחס לכך במהלך חקירתו הנגדית.

רק במסגרת הסיכומים מצאה התובעת לטעון, לחילופי חילופין, כי יש לעשות שימוש בהודעה זו, לצורך קביעת שיעור חובם של הנתבעים.

לא ניתן לעשות כן.

שעה שבעל דין מעונין כי מסמך זה או אחר יהווה חלק ממסכת ראיותיו, עליו לכלול אותו במסגרת תצהירי העדות הראשית.

לא זו אף זו, עורך הדין אשר חתום על ההודעה, לא העיד וממילא לא נחקר ביחס לתוכנה.

גם זהות עורך הטבלה המצורפת אינה ידועה, שעה שלמעט ציון העובדה כי מדובר ב"עובד התובעת", לא נאמר דבר.

אני מודעת למשמעות החלטתי על פיה , על אף שהנתבעים חבים בחוב כלפי התובעת, וחוב זה אינו מבוטל, תיוותר הרשות ללא יכולת לקבל את הכספים ביחס לשבע השנים שקדמו למועד הגשת התביעה.

עם זאת, הוראות הדין ברורות מאוד, ועומדת מאחוריהן מטרה ברורה אף יותר.

ראיות בתיק , כל תיק, צריך שיוגשו בדרך מוגדרת ומסוימת.

משלא פעלה התובעת בדרך זו, והנתבע הכחיש את האמור באותו מסמך, ולא נחקר ביחס לכך, לא ניתן לקבל את טענות התובעת, מתוך סיכומיה, ולחייב את הנתבעים בגובה החוב המופיע באותו מסמך.

משלא הוגשו ראיות המאפשרות קביעת שיעור החוב, ועל אף היות הנתבעים בעלי הזיקה הקרובה לנכס, לא ניתן לחייבם בדמי הארנונה.

סוף דבר,

התביעה נדחית.

איני מוצאת לעשות צו להוצאות.

המזכירות תתבקש להמציא את העתק פסק הדין לצדדים באמצעות הדואר.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום.

ניתן היום, י"ט חשון תשע"ד, 23 אוקטובר 2013, בהעדר הצדדים.