<#2#>

נוכחים:

ב"כ המאשימה עו"ד עידית פלד

הנאשמת 2 ובא כח הנאשמים עו"ד עמרם עטיה

פרוטוקול

הכרעת דין

1. כנגד הנאשמים הוגש כתב אישום המייחס להם עבירה לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה – 1965 (להלן: "החוק"), וזאת בנסיבות הבאות, כפי שתוארו בכתב האישום:

1.1 ביום 1.3.09 ציווה בית המשפט בתיק פלילי עמק 7926/07 על הנאשמים להרוס, עד ליום 1.3.2010 את הבניה במקרקעין כפי שתוארה בסעיף 1(ג) לכתב האישום בהליך הנ"ל (להלן: "הצו").

הבניה תוארה בסעיף 1(ג) לכתב האישום - "בצד דרומי, בחלקה על שטח ציבורי פתוח, בריכת שחיה בשטח של כ-40 מ"ר (להלן: "הבניה").

1.2 בביקורת מפקח על הבניה במקרקעין מיום 8.3.10 (להלן: "הביקורת") נמצא כי עד לאותו מועד לא קיימו הנאשמים את צו בית המשפט, לא הרסו את הבניה הנ"ל ולא הוציאו היתר בניה החל עליה.

1.3 ביום 16.3.10 או בסמוך לכך ניתנה הודעה בכתב לנאשמים על העבירה כאמור המיוחסת להם וזאת על ידי מתן התראה מס 2006105 (להלן:"ההתראה").

2. ביום 14.11.10, התקיים דיון ההקראה בו ניתן על ידי ב"כ הנאשמים מענה לכתב האישום. הנאשמים הודו במתן הצו החל על הבניה כמתואר בסעיף 1.1 לעיל (עת הודו באמור בסעיפים 1 ו-2 לכתב האישום), הודו בעצם קיומה של הביקורת (עת הודו באמור בסעיף 3 רישא לכתב האישום), והודו בקבלת ההתראה (הנזכרת בסעיף 4 לכתב האישום).

הנאשמים כפרו בממצאי הביקורת (כמתואר בסעיף 3 סיפא לכתב האישום וסעיף 1.2 לעיל), ובמועד קבלת ההתראה הנקוב בכתב האישום, תוך שהם טוענים כי ההתראה נמסרה לידם ביום 20.4.10.

המאשימה קיבלה את גרסת הנאשמים לעניין מועד קבלת ההתראה על ידם, והפלוגתה שבמחלוקת נשוא הכרעת דין זאת הינה איפוא האם במועד הביקורת היה מצב הדברים כמתואר בכתב האישום, קרי: כי הבניה כהגדרתה לעיל לא נהרסה כמצוות הצו.

3. לשלמות התמונה יצויין כי לאחר ההקראה ועובר לשמיעת הראיות ביקשו הנאשמים לחזור בהם מהודאותיהם במועד ההקראה, וזאת על מנת להעלות טענה מקדמית כי כתב האישום מנוסח באופן פגום ומשכך אינו מגלה אשמה. כך, על פי הנטען, מאחר והצו חסר קביעה מפורשת כי חובת ההריסה מוטלת על הנאשמים.

הטענה דלעיל אינה יכולה לעמוד. צו הריסה הניתן על פי סעיף 205 לחוק מהווה חלק מגזר דין הניתן כנגד הנאשם, מכוון כנגדו, ומטיל עליו את חובת ההריסה, כאשר ההריסה על ידי הועדה הינה החריג הטעון הסמכה מפורשת. על אחת כמה וכמה שכך הוא בענייננו מקום שהמאשימה ביקשה כי תורשה לבצע את ההריסה אם לא תבוצע על ידי הנאשמים. בקשתה דלעיל של המאשימה לא נענתה (ראה גזר הדין מוצג ת/2), והוגש ערעור הנסב בין השאר על עניין זה, ערעור בו נדחתה עתירתה של המשיבה להתיר לה לבצע את ההריסה אם ייכשלו הנאשמים למלא אחר הוראות הצו (ראה פסק הדין בערעור – מוצג ת/5). הדברים הובהרו בהחלטה שבפרוטוקול הדיון מיום 8.11.13 , והם רלוונטיים גם בשלב זה של הכרעת הדין אם עומדים המאשימים על הטענה כאמור כי כתב האישום אינו מגלה אשמה.

4. להוכחת הפלוגתה שבמחלוקת- קרי: האם נכון למועד הביקורת הנקוב בכתב האישום מילאו הנאשמים אחר מצוות הצו העידה המאשימה את המפקח על הבניה מר ודים טוברובסקי (להלן: "המפקח").

באמצעות העד הוגש דו"ח מיום 9.3.10 (ת/6), הדו"ח שנערך על ידי העד בעקבות הביקורת כהגדרתה לעיל ואשר בעקבותיו נשלחה לנאשמים ההתראה (ת/7). העד נשאל ביחס לפרטים שונים הנוגעים למהלך הביקורת והשיב כי אינו יכול לזכור נוכח הזמן שחלף ושגרת עבודתו הכוללת ביקורות דומות על בסיס יומיומי. יחד עם זאת תמצית מהלך הביקורת תואר היטב על ידי העד. העד הבהיר כי יצא לביקורת כשהוא מצוייד בתשריט אשר צורף לכתב האישום בהליך בו ניתן הצו, ובו תאור של הבניה נשוא הצו. במהלך הביקורת, בהשוואה בין התשריט הנ"ל למציאות, נוכח לדעת כי לא היו שינויים בשטח ממועד מתן הצו, וממילא כי הנאשמים נכשלו להרוס את חלק הבריכה, אשר כבר נקבע בעבר כי הוא מצוי בתחומי השצ"פ. המפקח צילם את הבריכה אותה ראה בשטח, ועל גבי התצלום סימן אומדן של החלק המצוי בתחום השטח הציבורי הפתוח. המפקח הסביר כי זיהה את גבולות השטח הציבורי הפתוח באמצעות תצלומי האויר העומדים לרשותו במשרד, וכי חלק מהבריכה היה מצוי מעבר לגבול החלקה.

5. בתום פרשת התביעה הועלתה על ידי הנאשמים הטענה כי יש לזכותם בשלב זה וכי לא מוטל עליהם להשיב לאשמה כלשהי, שכן כל אשמה כאמור לא עולה מראיות התביעה. כך על פי הנטען משום שאת קיומה של החריגה לא ניתן להוכיח אלא באמצעות מדידה, כשם שהובא מודד בהליך בו ניתן הצו על מנת לקבוע היכן בשטח עובר גבול החלקה. משנכשלה המאשימה להוכיח את הפרת הצו יש איפוא לזכות את הנאשמים על אתר.

הטענה נדחתה לאלתר ובהמשך הדיון ונשמעה פרשת ההגנה. בהחלטה שניתנה בדיון נאמר כי נימוקיה יפורטו בהכרעת הדין.

משמעות הטענה כי אין להשיב לאשמה היא כי אין בראיות שהוגשו לבית המשפט על ידי התביעה לבסס הרשעה אפילו יינתן בהן מלוא האמון ויוענק להן מלוא המשקל הראייתי. לעניין זה די בקיומן של ראיות דלות, בסיסיות וראשוניות להוכחת יסודות העבירה. בשלב זה של הדיון משקלן של הראיות, כל עוד לא הופרכו, אינו רלוונטי ובית המשפט בוחן רק את הראיות המפלילות, תוך בידודן מהראיות האחרות, ללא שהוא נדרש לשיקולי מהימנות ומתן משקל ראייתי (י. קדמי, סדר הדין בפלילים, מהדורת תשס"ג-2003 (חלק שני) (להלן: "קדמי") עמ' 1049-1050 ושלל האסמכתאות הנזכרות שם).

בעיני, נעלה מספק כי עדותו של המפקח, בדבר ביקורת שנערכה על ידו בשטח, לצורך השוואת המציאות במועד הביקורת מול המציאות המתוארת בכתב האישום, אשר להריסתה ניתן הצו, על המסמכים בהם נתמכה – תשריט ותמונות שנערכו בשטח, במועד הביקורת ודו"ח הביקורת שנרשם בסמוך לאחר מכן עומדים באמת המידה דלעיל.

לאחר שבהליך הראשון נקבע, בהמשך להודאת הנאשמים, כי חלק מהבריכה מצוי על השטח הציבורי, הרי שבמועד הביקורת נשוא הדיון כאן די בקביעה כי הבריכה שנגלתה למפקח במועד הביקורת היא הבריכה שהיתה קיימת במועד כתב האישום. בדיקות כאמור נעשות על ידי המפקחים על הבניה דרך שגרה, אינן מצריכות מדידה על ידי מודד, ועדות מקצועית של מפקח בעניין זה, המגובה במסמכים שנערכו באותה ביקורת ובהודאת הנאשם בהקראה כי ביקורת כזאת אכן התקיימה (להבדיל מהודאה בממצאיה) עונה על המבחנים הנדרשים על מנת שיהיה על נאשם להשיב לאשמה.

6. מטעם הנאשמים נשמעה עדות הנאשם. הנאשם העיד כי ביצע את הבניה החריגה נשוא הצו בתום לב, לאחר תשלום היטל גם עבור הבריכה, שסבר שיש בו למצות את הליכי הרישוי וללא ידיעה כי שטח הבריכה מצוי בחלקו בשטח הציבורי.

לאחר מתן הצו, שמועד ביצועו נדחה לשנים עשר חודשים, החל בדין ודברים עם הקבלן שבנה את הבריכה, תוך מחשבה שניתן להעתיקה. מועד הביצוע נקבע לחורף משום שבעונה זאת המחירים נמוכים יותר. בסופו של יום נדרשו לנאשמים עוד כמה חודשים בשל עיכובים שהיו נעוצים בקבלן המבצע.

בחקירתו הראשית של הנאשם חזר הנאשם ואמר כי כל חטאו בכך שאחר בביצוע הצו בחודשיים (עמ 18 שורות 28-29, עמ 19 שורות 1-3 ושורה 10).

בחקירתו הנגדית של הנאשם חזר הנאשם ואישר כי במועד הביקורת הנקוב בכתב האישום הבריכה לא נהרסה ולא הועתקה, והיתה במיקום בו היתה במועד מתן הצו וכפי המתואר בצו ובכתב האישום. בכלל זה אישר הנאשם את משלוח המכתב נ/1 לעיריית נתניה בו התבקשה אורכה של מספר חודשים לביצוע הצו. הנאשם נשאל: "אז אתה מסכים שכשהמפקח היה אכן הבריכה היתה על השצ"פ בחלקה, כפי שהיה בכתב האישום". ומשיב: "מסכים. נכון. התמונות ממרץ 2010 משקפות את הבריכה כפי שהיה ביום מתן הצו" (עמוד 19 שורות 25-27).

1. מעדות הנאשם כמתואר לעיל עולה לכאורה כי הפלוגתה היחידה שכביכול היתה במחלוקת ואשר בגינה נקבע התיק לשמיעת ראיות אינה שנויה כלל במחלוקת. הנאשם מודה באופן ברור ומפורש כי ביום עריכת הביקורת, הנקוב בכתב האישום, והחל לאחר מועד כניסתו לתוקף של הצו, הבריכה עמדה באותו מקום בו היתה במועד מתן הצו שהורה על הריסת הבניה כהגדרתה לעיל.

8. בסיכומי הטענות מטעם הנאשם נטען כי אין באמור לעיל להוכיח את הפלוגתה שבמחלוקת, שכן אין דרך להוכיח את הפרת הצו, אלא על ידי הוכחת חלק הבריכה המצוי בשטח הציבורי, ואין דרך להוכיח את העובדה האחרונה, זולת באמצעות מודד מוסמך, כשאין בעדות המפקח או בהודאת הנאשם בדבר הוותרותה של הבריכה במקומה להועיל.

אינני מקבלת את הטענה דלעיל. אין כל ספק כי הצו נועד לחול על הבניה כפי שהתקיימה בפועל במועד הגשת כתב האישום ובמועד מתן הצו (כאשר זיהוי חלק הבריכה שבשטח הציבורי עם האמור בעניין זה בתשריט שצורף לכתב האישום יונק מהודאת הנאשמים ומפסק הדין שניתן בעקבותיה). משמודה הנאשם כי לא חל כל שינוי בבניה נשוא הצו הרי שהוא מודה בהפרת הצו (המורה על הריסתה), וקטונתי מלהבין על שום מה נטען שאין בהודאתו להועיל.

סוף דבר, מהטעמים שפורטו לעיל אני מרשיעה את הנאשמים בעבירה המיוחסת להם על פי כתב האישום.

<#3#>

ניתנה והודעה היום ח' שבט תשע"ד, 09/01/2014 במעמד הנוכחים.

התובעת טוענת עונש:

הנאשמים הפרו צו בימ"ש בתיק עמ"ק 7926/07 מיום 1.3.09 , ולא הרסו במועד בריכת שחיה שנבנתה על ידם בחלקה על שטח ציבורי פתוח מעבר לגבול החלקה שלהם. וזאת למרות שביהמ"ש תוך התחשבות מירבית הורה על דחיית ביצוע הצו למשך 12 חודשים. וזאת כפי שעולה מת/1.

יצוין כי ערעור של המאשימה על קולת העונש ודחיית הצו השיפוטי לתקופה כה ארוכה נדחה על ידי בימ"ש המחוזי, אם כי בימ"ש המחוזי העמיד את סכום ההתחייבות עליה חתמו המערערים על סך של 25,000 ₪ כל אחד. מפנה לפסק הדין בערעור[ת/5].

יצויין עוד כי במועד מתן גזר הדין בתיק עמ"ק 7926/07 ת/1 ות/2 , טענו הנאשמים כי אטמו את הבריכה על השצ"פ באופן שכיסו אותה עם דק מעץ , ואני מפנה לעמ' 3 לגזר דין מיום 1.3.09 ת/2.

גם בדיון בבימ"ש המחוזי בערעור, חזרו וטענו הנאשמים והודיעו לביהמ"ש כי הבריכה כוסתה במילוי אדמה ומעליה דק שלא ניתן להוציאו. מפנה לפרוטוקול הדיון בבימ"ש המחוזי ת/9 [בעמ' 1 ש' 24 ובעמ' 2 ש' 2-7] וכן לעמ' 6 לפסק הדין של בימ"ש המחוזי [ת/5].

אלא שלמרות ההתחשבות היתירה של בימ"ש זה, ולמרות העלאת סכום ההתחייבות להימנע מעבירה, על ידי בימ"ש של ערעור, ובניגוד להצהרות הנאשמים בבימ"ש נכבד זה ובבימ"ש המחוזי, לא קיימוו הנאשמים את צו בימ"ש במועדו ובביקורת מפקח על הבניה , מיום 8.3.10 היתה בריכת השחיה קיימת, ללא מילוי וללא כיסוי דק, כפי שנראה בבירור בתמונות ת/6 , וזאת כאמור בניגוד גמור להצהרות הנאשמים הן בבימ"ש הזה והן בבימ"ש המחוזי.

מדובר בהתנהגות תכסיסנית וחסרת תום לב, חוזרת מצדם של הנאשמים , לאחר שגם בתיק הקודם, לאחר שנתגלתה בניית הבריכה בשנת 2006 ללא היתר, טענו הנאשמים והציגו מצב כי אטמו את הבריכה, אולם בביקורת חוזרת של מפקח הבניה נתגלתה שוב הבריכה, והוגש כתב האישום ואני מפנה לטענות המאשימה בעמ' 2 לגזר הדין מיום 1.3.09 [ת/1 ות/2].

נציין עוד, כי כנגד הנאשמים ניתן בהסכמה צו הריסה ללא הרשעה בגין חריגות נוספות על השטח הציבורי הפתוח, במסגרת תיק ב"ש 2070/09 הוגש וסומן ת/10.

בנסיבות אלה אנחנו נבקש כי ביהמ"ש יפעיל את ההתחייבויות עליהן חתמו הנאשמים . אני מציגה את ההתחייבויות מתיק עמק 7926/07 הוגשו וסומנו ת/11 ות/12.

וכמו כן נבקש כי ביהמ"ש יפעיל את ההתחייבויות בסכום שנקבע על ידי בימ"ש המחוזי דהיינו בסכום של 25000 ₪ לכל אחד מן הנאשמים, ובנוסף יורה ביהמ"ש לנאשמים ויטיל עליהם קנס כספי נוסף בסכום שלא יפחת מגובה ההתחייבויות המקורי, שקבע ביהמ"ש בגזר הדין ת/1 ות/2.

נציין כי בנסיבות הספציפיות של התיק הזה ונוכח התנהלות חמורה של הנאשמים והצהרותיהם החוזרות ונשנות שלא תאמו את המציאות, בפני בתי המשפט, יש מקום להתחשבות מוגבלת מאוד בעובדה שהצו קוים בסופו של דבר .

כמו כן נציין כי על פי החוק , הפעלת ההתחייבות אינה מסורה לשיקול דעת בימ"ש ומקום בו בוצעה עבירה ממנה התחייבו הנאשמים להימנע בתוך תקופת ההתחייבות בימ"ש מצווה להפעיל את ההתחייבות מפנה לעפ"ג מחוזי באר שבע, 19807-01-13 בענין שאדי סרחין ולע"פ מחוזי נצרת 105/10 עומרי חאזם וכמו כן אבקש להטיל התחייבות כספית על הנאשמים שלא לעבור על פרק י לחוק התכנון והבניה למשך 3 שנים.

ב"כ הנאשמים לעונש:

יש להכניס את הדברים לפרופורציות.

היה נשמע כאילו מדובר בצו להריסת מבנה ענק המשתרע על שטחים ענקים הגורמים למפגע בטיחותי, המסכנים חיי אדם. אווירה של משפט רצח באוויר.

במקרה הנדון היו כמה וכמה שיקולים אשר מטים את הכף לעונש מינימלי או סמלי בלבד.

ראשית היתה הודאה ולא התחמקות של הנאשמים . שנית, היקף הפעולה הבלתי חוקית הוא קטן מדובר ב-4 מ"ר בלבד. מדובר בגלישה זעירה של בריכה לשטח ציבורי נטוש.

אין כאן ענין של סיכון חיי אדם או בטיחות מבנה, או בטיחות בניה, הפרת הוראות הג"א , מכבי אש או כיו"ב.

בסופו של דבר הנאשמים פעלו לטיפול בענין, היה איחור של שלושה חודשים אך הענין תוקן ויש לקחת בחשבון גם אילוצי חורף כמו גשמים, שביתה של עובדים ערבים, הזמנת חומרי בנין מחו"ל, בנוסף יש לקחת בחשבון שלצורך הטיפול בענין במסגרת הזמן הקצובה שעמדה להם, הוציאו הנאשמים סכומים גבוהים וגם זה שיקול שיש לקחת בחשבון כהקלה בעונש. הם נאלצו להרוס את הבריכה שבנו והשקעתם ירדה לטמיון ונדרשו להקים בריכה אחרת מחדש.

בכך באופן מעשי, הנאשמים נענשו והתקיים יסוד ההרתעה.

חשתי בניסיון מצד המאשימה לרדת לכיסם , לגבות סכומים של אלפי שקלים, אין סמכות לעירייה לרדת לחייו של אזרח בנסיבות שכאלה בפרט.

לסיכום, מבקש להפנות לפס"ד של כב' השופטת טלמור בתיק תפ 8260/07 מ"י נ. מגדלי השרון. מצטט....

והדגש בציטוט, הוא בטיחות מבנים, דרישות הג"א, ......וזאת על מנת להגן על בטחון הציבור ורכושו ולמנוע סיכון חיי אדם...".

בנסיבות הענין השיקולים שפורטו מטים את הכף למתן עונש מינמלי ואף סמלי, מאחר ואת עונשם הם כאמור קיבלו, והם השיבו את המצב על תיקונו.

ב"כ המאשימה:

בעניינה של עבירה אי קיום צו בימ"ש הרי בתי המשפט קבעו כי עבירה של אי קיום צו שיפוטי הינה עבירה בעלת חומרה יתירה בשל הפגיעה בשלטון החוק ובסמכותו של בימ"ש וזאת אף ללא קשר לחומרתה של עבירת הבניה הבלתי חוקית. והעיקרון הפגיעה הוא במעמדה של הרשות השופטת תקף פי כמה בענייננו נוכח התנהלותם של הנאשמים והצהרותיהם הכוזבות בבימ"ש.

הנאשמת:

לפני שאדבר על השטח הציבורי שמעלה בי גיחוך, מאחר ומדובר בשטח שמגיעים ממנו גנבים ופורצים, יש שם נחשים, כל התחלואות מגיעים משם, גם גנבים שגונבים זורקים מאחורי החומה את מה שגנבו, ופרצו לי מס' פעמים. זה מקום שמועד לפורענות וידוע שיש שם המון נחשים, כל קיץ יש שם המון נחשים ויש חתולים שאנו מטפחים כדי למנוע כניסת נחשים.

לגבי הבריכה. יש לי ארבעה ילדים קטנים, כשבניתי את הבריכה זה היה אתר בניה, הייתי צריכה לבצע את שיפוץ הבריכה כשאנחנו מתגוררים בבית וזה היה מאוד קשה. כשהגיע יוני המועד עד אז היינו אמורים לבצע את הצו, הייתי צריכה לקחת את ילדיי ולצאת מהבית, אי אפשר היה לחיות בבית, היה צריך לעשות עקיפות מסביב כדי לא להיכנס לבית, היתה בעיה של נגישות לבריכה לאחר שבנייתו של הבית הושלמה. חיכינו לחופשת לימודים ואז עשינו את תיקון הבריכה. יש תאריכים מתועדים וניתן לבדוק זאת. הקבלן המבצע לא עמד לרשותנו בכל תאריך שנרצה והיה צריך תיאום מראש.

אני מצטערת אם עשיתי משהו לא בסדר, זה לא היה בכוונה.

<#4#>

גזר דין

1. הנאשמים הורשעו , כמפורט בהרחבה בהכרעת הדין, בהפרתו של צו ביהמ"ש אשר הורה על הריסתה של בריכה בשטח של כ-40 מ"ר, המצויה בחלקה בשטח ציבורי. אין מחלוקת כי נכון להיום, ולמעשה באיחור של כשלושה חודשים, הבריכה נשוא צו ההריסה נאטמה.

2. בטיעונה לעונש, עמדה ב"כ המאשימה על השיקולים לחומרא כדלקמן :

2.1 עצם העבירה של אי קיום צו ביהמ"ש פוגעת באינטרס הציבורי של קיום שלטון החוק והכרה בסמכות ביהמ"ש , וכתוצאה מכך נודעת לה חומרה העומדת בפני עצמה, גם ללא קשר וזיקה להיקף הבניה נשוא הצו או האינטרסים הנפגעים כתוצאה מאותה בניה.

2.2 הנאשמים, עד היום, רואים עצמם כקורבן, הודאתם או חרדתם הינם מהשפה לחוץ, והלכה למעשה, בניגוד להליך המשפטי, נהגו הנאשמים שלא כדין ותוך זלזול בוטה בבימ"ש ובהליך המשפטי, עת בשתי הזדמנויות שונות, הן במהלך הטיעון לעונש והליך בו ניתן הצו, והן בערעור על גזר הדין הנ"ל, חזרו וטענו כי הבריכה כוסתה בדק ואינה ניתנת לשימוש, הצהרות שנתגלו כשקריות.

2.3 אין מדובר רק בבניה חוקית ובהפרת צו ביהמ"ש , כי אם גם בפלישה למקרקעי הציבור, שלא באה לידי ביטוי רק בעבודות הבניה נשוא הצו, כי אם בביצוען של עבודות בניה נוספות, בסמוך לבית מגוריהם של הנאשמים כפי שבאה לידי ביטוי בצו הריסה שניתן בהליך אחר שנוהל כנגד הנאשמים [ת/10].

2.4 ב"כ המאשימה ציינה כי ערעור שהוגש על ידי המאשימה על גזר הדין שניתן בהליך הראשון אומנם נדחה בחלקו, אך ביהמ"ש העמיד באותו הליך את סכום ההתחייבות הכספית שניתנה על ידי הנאשמים שם, על סך של 25,000 ₪, תחת 10,000 ₪ כפי שנקבעו במקור, ובכך נתן ביטוי לחומרת הנסיבות ולחומרת העבירה, כפי טענת המאשימה.

3. בנסיבות המפורטות בסעיף 2 לעיל, עותרת המאשימה להטלתם של העונשים הבאים:

3.1 הפעלתם של כתבי ההתחייבות [ת/11 ות/12] , שנחתמו על ידי הנאשמים בהליך בו ניתן הצו. ב"כ המאשימה הפנתה להוראות החוק וההלכה הפסוקה בטענה כי לביהמ"ש זה, לא נתון שיקול דעת באשר להפעלתם של כתבי ההתחייבות הנ"ל.

ב"כ המאשימה רואה את כתבי ההתחייבות הנ"ל שנחתמו על סך של 10,000 ₪ ככתבי התחייבות שתוכנם שונה מכח פסק הדין שניתן בבימ"ש המחוזי [ת/5] שם נקבע:

"יחד עם זאת, אני מוצאת להעמיד את ההתחייבות עליה הורה בימ"ש קמא על סך של 50,000 ₪ לשני המשיבים [ לכל אחד 25,000 ₪]".

3.2 הטלתם, בתיק זה, של קנס כספי והתחייבות כספית, בגין הרשעתם של הנאשמים בהליך שבפני.

4. נטען על ידי הנאשמים כי יש ליתן הדעת וכן את המשקל המירבי, לשיקולים הבאים:

4.1 בסופו של יום בוצע הצו באיחור קל של כשלושה חודשים.

4.2 מלכתחילה לא מדובר בעבירה חמורה על פי נסיבותיה, שכן מדובר בשטח ציבורי שהינו שטח נטוש שבעצם קיומו טמונים סיכונים בכח לנאשמים ולדיירי המקום [נטען כי השטח הנטוש מקל מלאכתם של גנבים ופורצים ומהווה מקור לנחשים].

עוד נטען כי הקמת הבריכה לא יצרה סיכון כלשהו, כי מדובר בבניה קלה, בשטח שאינו משמעותי, ולא נגרם כל נזק ממשי לאינטרס הציבורי שביסוד דיני התכנון והבניה.

4.3 נטען כי הנאשמים באו על עונשם, עת ההשקעה שהשקיעו בבנייתה של הבריכה ירדה לטמיון וכי די באלה על מנת להתריע את הנאשמים ועבריינים בכח מפני ביצוע העבירות בהן הורשעו הן בהליך זה והן בהליך שקדם לו.

5. נטען איפוא על ידי הנאשמים, כי בנסיבות הענין, אין מקום אלא להטלתו של קנס סמלי.

6. בבואי לגזור את דינם של הנאשמים, נתתי דעתי לשיקולים שפורטו לעיל, ובענין זה אבקש להעיר:

6.1 הדין עם המאשימה כי בית משפט זה נעדר שיקול דעת בשאלה האם יש מקום להפעלתם של כתבי ההתחייבות שנחתמו על ידי הנאשמים בתיק עמ"ק 7926/07. כך עולה מלשון הוראות חוק העונשין, בדבר מימושה של התחייבות כאמור הנוקטות בלשון מנדטורית , והנעדרות הסמכה של ביהמ"ש, דוגמת זו הקיימת ביחס למאסר המותנה, להימנע ממימוש ההתחייבות על דרך הארכתה של תקופת חלות התנאי. כך עולה גם מההלכה הפסוקה, כפי שצוטטה על ידי ב"כ המאשימה, ובהעדרו של ניסיון לסתור בטיעונם של הצדדים.

ספק בעיני, אם אכן די באמור בפסק דינו של בימ"ש המחוזי על מנת לשנות את סכום ההתחייבות ואני מקבלת את טענת ב"כ הנאשם, כי על פניו ולכאורה, היה צורך בחתימתן של כתבי התחייבות חדשים, בסכום כפי שנקבע על ידי ערכאת הערעור, ככל שמדובר בסכום ההפרש שבין כתבי ההתחייבות שנחתמו לבין הסכום אותו קבע ביהמ"ש המחוזי בערעור, ולפיכך אין התחייבות תקפה אלא בסכום כתבי ההתחייבות כפי שנחתמו בפועל.

6.2 חרף האמור בסעיף 6.1 לעיל ובהשלמה לו, אני סבורה כי ביהמ"ש רשאי וחייב לשקול בבואו לגזור את הדין בגין העבירה נשוא תיק זה, גם את העונש שהוטל בהליך הראשון ובכלל זה את סכום ההתחייבות הכספית המשמעותית שהרשעתם של הנאשמים בתיק זה גוררת.

6.3 אינני סבורה כי על הנאשמים ליהנות מהמחדל לחתום על כתב התחייבות כפי הנובע מפסק דינו של בימ"ש המחוזי, וכי מן הראוי שישאו בקנס המשקף לפחות את סכום ההפרש שבין ההתחייבות כפי שנחתמה בפועל, לבין ההתחייבות בה נצטוו לשאת בהתאם לפסק הדין שניתן על ידי בימ"ש המחוזי.

6.4 אשר על כן, על אף שאני מקבלת את טענות המאשימה בדבר חומרת העבירה של אי קיום צו בימ"ש, הביקורת בדבר אופן התנהלותם של הנאשמים, והעדרה של קבלה או חרטה אמיתית מצדם, אני סבורה כי ההפסד הכספי שנגרם להם, מעצם ירידתה לטמיון של השקעתם בבניית הבריכה, ביחד עם הקנס בו נשאו בהליך הראשון וסכום ההתחייבות הכספית המופעל בהליך זה, ביחד עם הטלתו של קנס כספי בסכום ההפרש שבין סכום ההתחייבות כפי שנחתם בפועל לבין זה שנגזר על הנאשמים בהחלטת בימ"ש בערעור, מצדיקים כי לא תוטל ענישה נוספת.

7. סוף דבר, מהנימוקים שפורטו לעיל, אני גוזרת על הנאשמים את העונשים הבאים:

7.1 בהמשך לכתבי ההתחייבות ת/11 ות/12, על כל אחד מהנאשמים לשאת בתשלום בסך של 10,000 ש"ח .

7.2 אני גוזרת על כל אחד מהנאשמים קנס כספי בסך של 15000 ₪ .

7.3 כל אחד מהסכומים הכספיים כאמור לעיל, ישולם ב-5 תשלומים חודשיים שווים ורצופים, תשלום ראשון עד ליום 9.2.14.

לא ישולם תשלום במועדו יעמוד כל הקנס לפרעון מיידי.

זכות ערעור לבימ"ש המחוזי תוך 45 יום.

<#5#>

ניתנה והודעה היום ח' שבט תשע"ד, 09/01/2014 במעמד הנוכחים.