1. בפניי בקשה לביטול פסק דין שניתן על ידי בית המשפט המחוזי (כב' השופטת ב. גלאור) (כתוארה אז), ביום 24.11.85!!! (להלן: "פסק הדין"), וכן פסיקתא שניתנה ביחס לפסק הדין, גם כן ביום 24.11.85 (להלן: "הפסיקתא").

רקע עובדתי

2. ביום 1.5.85 הוגשה בתיק זה על ידי המשיב תובענה בסדר דין מקוצר כנגד המבקשת ונתבעים נוספים, וזאת בגין יתרת חוב בחשבון מס' 67313 בסניף המשיב בבית הקרנות בחיפה (להלן: "החשבון")(ההליכים שנוהלו בתיק זה יקראו להלן: "ההתדיינות הראשונה").

3. ביום 26.6.85 הוגשה מטעם המבקשת ובעלה המנוח (שבאותה עת היה עדיין בחיים), בקשת רשות להתגונן ובה נטען כי החשבון הינו של חברת אולטרהדנט בע"מ (להלן: "החברה") וכי התביעה צריכה להיות מוגשת כנגד חברה זו ובנוסף נטען, ללא פירוט, כי המבקשת ובעלה ו/או החברה, לא משכו מהחשבון את סכומי הכסף הנטענים בכתב התביעה, כי המשיב עשה בחשבון כבתוך שלו והעביר כספים לגורמים שונים ללא ידיעת המבקשת ובעלה, וכי המשיב מימש בטחונות שנמסרו לו לצורכי כיסוי החיובים שבהם חויב החשבון והכל מבלי לידע את המבקשת ובעלה בפעולות אלה.

4. בבקשה שבפני טוענת המבקשת כי מבקשת הרשות להתגונן שהוגשה על ידה, עולה כי המשיב לא המציא לידיה את כלל המסמכים המהותיים אשר נדרשו לה לצורך הגנתה מפני התביעה ולטענתה, דפי-החשבון המתייחסים לפעילות בחשבון בתקופה הרלבנטית, הומצאו לידה בפועל רק 20 שנים לאחר מכן במסגרת הליכים נוספים שנוהלו על-ידה כנגד המשיב, ואשר אליהם אתייחס להלן.

5. ביום 24.11.85 התקיים דיון בבקשת הרשות להתגונן אליו התייצב ב"כ של המבקשת באותה עת, עו"ד יוסף סגל אשר טען בראשית הדיון כי לא קיבל כל הזמנה לחקירת המצהירים, דהיינו המבקשת ובעלה, ואולם טענה זו לא התקבלה על ידי בית המשפט אשר קבע:

"... הוצג בפני אישור כי המצהירים זומנו לחקירה ביחד עם אישור דואר רשום הנושא חותמת של בית הדואר בחיפה מ- 8.7.85 כבעלי עניין אמיתיים בבקשה שהוגשה מטעמם היה מקום שיתייצבו לחקירה בבית המשפט ולאור כך אדון בבקשה כאילו לא באו להיחקר על התצהירים ואם ניתן להתייחס להעדר הופעתם כהעדר הופעה וכך תינתן החלטתי" (יצויין כי נוסח הפרוטוקול שנכתב בכתב יד שהוצג לעיוני, ניתן לקריאה בקושי).

בהמשך, קבע בית המשפט כי: "על פני המסמכים שצורפו לתביעה עולה שהבקשה לפתיחת החשבון נחתמה על ידי הנתבעת מס' 1 (המבקשת – ש.מ.) בערבות הנתבע מס' 3, אם כי צויין בבקשה כי קיימת חברה בייסוד שעבורה ביקשו הנתבעת מס' 1 ואחרים לפתוח את החשבון נשוא התביעה. לאור כך ניתן לומר כי אין יסוד לטענה כי אין יריבות בין התובעת לבין הנתבעת מס' 1 ומס' 3. הוא הדין לעניין סכומי התביעה ולא שמעתי טענה כי הנתבעים 1 ו-3 קיבלו דפי-בנק וביקשו לסתור אותה, או לא קיבלו דפים כאלה לפני הגשת התביעה. לאור כך, ובהעדר התייצבות של המצהירים להיחקר על תצהירם, אני דוחה הבקשה שהוגשה מטעמם לרשות להתגונן".

6. בהמשך להחלטה זו, ניתן על ידי בית המשפט פסק דין ובו חויבה המבקשת לשלם למשיב סך של 28,665,819.78 שקל ישן בתוספת ריבית אשר פורטה בפסק הדין, ולאחר מכן נחתמה באותו יום על ידי בית המשפט פסיקתה, ויוקדם ויצוין כי לטענת המבקשת קיימים שינויי נוסח בין הפסיקתה לפסק הדין שניתן.

7. הבקשה שבפני הינה כאמור לביטול פסק הדין והפסיקתה שניתנו בהתדיינות הראשונה והשאלה הראשונה הנשאלת היא, מה היו הפעולות אותן נקטו הצדדים לאחר מתן פסק הדין ,ובהתאם כיצד יתכן כי בגין פסק דין אשר ניתן בשנת 1985 לא הוגשה עד היום בקשה לביטולו.

8. בכדי לנסות וליתן מענה לשאלות לעיל,יש להתייחס בתמצית להליכים הנוספים שנוהלו בין הצדדים לאחר מועד מתן פסק הדין.

9. בעקבות פסק הדין פתח המשיב בהליכי הוצאה לפועל בלשכת ההוצאה לפועל במסגרת תיק הוצל"פ מס' 02-01913-86-0 (להלן: "תיק ההוצל"פ") ובמסגרתו התנהלו הליכים מורכבים וממושכים בהם הועלתה טענת "פרעתי" על ידי המבקשת ולהליכים אלו נתייחס להלן.

10. במקביל, הוגשה בשנת 1991 על ידי המבקשת תביעה כנגד המשיב (ת.א. 963/91) בבית המשפט המחוזי בחיפה, וזאת בגין נזקים שנגרמו למבקשת לטענתה, עקב ניהול כושל של החשבון שבגינו ניתן כאמור פסק הדין (להלן: "ההתדיינות השנייה").

11. לאחר הליכים ממושכים בהתדיינות השניה,ניתנו ביום 14.4.05 ו- 23.1.06 פסק דין ופסק דין משלים על ידי כב' השופטת ש. וסרקרוג במסגרתם קיבל בית המשפט המחוזי, את הטענה לפיה החשבון היה חשבון של חברה בייסוד, ולפיכך נקבע כי המבקשת אינה חבה בגינו, אלא בגין ערבות (חלקית) שנתנה המבקשת לחשבון ובית המשפט אף פסק פיצויים לטובת המבקשת.

בית המשפט קבע כי בקשתה של המבקשת לתיקון כתב התביעה בהתדיינות השנייה, על דרך של הוספת עילה של ביטול פסק הדין בהתדיינות הראשונה מחמת תרמית, נדחתה על ידו, כבר החלטה קודמת שניתנה על ידו ביום 14.1.97, ובהתאם בית המשפט בהתדיינות השנייה לא דן בגוף טענות המבקשת לפיהן יש לבטל את פסק הדין בהתדיינות הראשונה מחמת תרמית,ואולם בית המשפט דחה את טענת המשיב לפיה פסק הדין בהתדיינות הראשונה מקים השתק פלוגתא לעניין הבעלות בחשבון.

12. המשיב הגיש ערעור על פסק הדין שניתן בהתדיינות השנייה (ע"א 4483/06 ) ואף המבקשת הגישה ערעור על קביעות בית המשפט בהתדיינות השנייה ביחס לבקשתה להוספת עילה של ביטול פסק דין מחמת תרמית, והדיון בערעורים אלו אוחד עם ערעורים נוספים אשר הוגשו בין היתר על פסק דין אחר של בית המשפט המחוזי שניתן בקשר עם ההליכים שהתנהלו בתיק ההוצאה לפועל.

13. ביום 8.3.09 ניתן פסק דינו של בית המשפט העליון בכל הערעורים שהדיון בהם אוחד(להלן-"פסק הדין בערעור המאוחד"), ובו קבע בית המשפט העליון (כב' השופטת (כתוארה אז) מ. נאור) כי אמנם נכון הוא כי בית המשפט המחוזי טעה בקביעתו לפיה הוא דחה את בקשת המבקשת להוספת עילה של ביטול פסק דין מחמת תרמית, וזאת מאחר ובפועל בית המשפט בהתדיינות השנייה דווקא התיר למבקשת להוסיף עילה זו לכתב התביעה, והיה מחויב לדון בה לאחר תיקון כתב התביעה על ידי המבקשת ואולם לגופו של ענין בית המשפט העליון דחה את טענות המבקשת בכל הנוגע לביטול פסק הדין בהתדיינות הראשונה וקבע כי :

"לאחר שעיינתי בטענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי אין להורות על ביטול פסק הדין בהתדיינות הראשונה. פסק הדין בהתדיינות הראשונה הוא חלוט. אמנם, במקרים חריגים וקיצוניים במיוחד, ניתן לתקוף גם פסק דין חלוט, למשל בטענה שהוא הושג במירמה... ואולם המקרה שבפנינו אינו נמנה עם אותם מקרים..." (פיסקה 9 לפסק הדין).

לאור קביעה זו, קבע בית המשפט העליון כי פסק הדין בהתדיינות הראשונה

"הכריע בפלוגתא העיקרית שהייתה נושא ההתדיינות בין ויינשטיין ובין הבנק. אין לפרשו אלא כקביעה, כי ויינשטיין חבה על פי החשבון שבבעלותה. פסק דין זה מונע מויינשטיין לשוב ולהעלות בהתדיינות השנייה טענות החותרות תחת ההכרעה בפלוגתא זו, תוך ניסיון לאיין את תוצאות פסק הדין כפי שניסתה לעשות". (פיסקה 21 לפסק הדין).

בהתאם, קבע בית המשפט העליון כי פסק הדין שניתן בהתדיינות השנייה (ת.א. 963/91) מבוטל.

14. בעקבות פסק הדין של בית המשפט העליון, התקיימה התדיינות משפטית ממושכת בלשכת ההוצאה לפועל בחיפה ובבתי משפט השלום והמחוזי בשאלת יישומו של פסק דינו של בית המשפט העליון בערעור המאוחד.במסגרת התדיינות זו, ניתן ביום 20.5.10 פסק דינו של הראשון של כב' השופט וגנר בבית משפט השלום בחיפה (רע"צ 10210-06-09) בנק הפועלים בע"מ נ' ויינשטיין, ובו קיבל כב' השופט וגנר בקשת רשות ערעור על החלטת רשמת ההוצאה לפועל בחיפה והורה על החזרת הדיון בשאלת גובה החוב בתיק ההוצל"פ וזאת לאחר שתיק הוצל"פ נוסף שנפתח בעקבות פסק-הדין שניתן בהתדיינות השנייה התבטל למעשה בעקבות פסק-דינו של בית המשפט העליון בערעור המאוחד, ובמסגרת פסק-דינו הראשון של השופט וגנר, ניתנו על ידו הנחיות לרשמת ההוצל"פ באשר לדרך בדיקת גובה החוב בתיק ההוצל"פ.

15. בהמשך, ניתן ביום 22.9.11 פסק-דין שני של כב' השופט וגנר ובו קיבל פעם נוספת ערעור על החלטת רשמת ההוצל"פ ובמסגרתו שב והורה כב' השופט וגנר, כי יש לערוך חישוב בתיק ההוצל"פ של החוב, בניכוי כל התשלומים שבוצעו ובכפוף לכל ההחלטות הקודמות שניתנו בעניין קיזוזים שיש לערוך בשל טענות "פרעתי" שטענה המבקשת ואשר התקבלו, וזאת למעט טענות שעניינן פסק-הדין שניתן בהתדיינות השנייה ואשר בוטל כאמור לעיל.

בנוסף הורה בית המשפט כי:"לאחר שהרשם/ת יקבעו את יתרת הסכומים שעמדו בתיק הוצל"פ א', ולעומתם הסכומים שניתנים לקיזוז בהתאם להחלטות החלוטות של בתי המשפט, בעיקור (ביטול החיובים) בשל ביטול פסק הדין "וסרקרוג" יועברו הנתונים לבדיקה וחוות דעת של רו"ח מטעם ההוצל"פ".

16. בעקבות פסקי הדין שניתנו כאמור על ידי כב' השופט וגנר, התקיים הליך ממושך נוסף בלשכת ההוצל"פ, בפני כב' הרשמת יונת הברפלד-אברהם, אשר במסגרתו נשמעו כל טענות הצדדים, וכן הוגשה חוות דעת מומחה חשבונאי,ובסיומו של ההליך, ניתנה ביום 12.4.15 החלטת כב' הרשמת הברפלד-אברהם, אשר קבעה כי יש להעמיד את חובה של המבקשת למשיב מכוח פסק הדין שניתן בהתדיינות הראשונה על סך של – 19,829,412 ₪ נכון ליום 27.9.13.

17. להשלמת התמונה יצוין כי במקביל להליך שהתנהל בלשכת ההוצל"פ, הוגשו על ידי המבקשת שלוש תובענות נוספות שבמסגרתן ביקשה המבקשת למנוע את קיומו של ההליך בפני כב' הרשמת הברפלד-אברהם.

כך הוגשה ביום 17.4.13 לבית המשפט המחוזי ( במסגרת המרצת פתיחה 28038-04-13), בקשה למתן סעדים זמניים במסגרתה התבקש בית המשפט לאסור על כב' הרשמת הברפלד-אברהם ליתן החלטה כלשהי בתיק ההוצל"פ, עד להכרעה בהמרצת פתיחה שתוגש על ידי המבקשת, ואולם לאחר שלא הוגשה המרצת פתיחה, הורה בית המשפט על מחיקת הבקשה.

בהמשך, הוגשה על ידי המבקשת לבית המשפט המחוזי, המרצת פתיחה נוספת (ה"פ 5201-02-15) ובה נתבקש סעד הצהרתי לפיו יצהיר בית המשפט כי המשיב מסכל את זכויותיה הקנייניות והחוקתיות של המבקשת, בשל כך שהוא אינו משלם לה חוב בסך 36,000,000 ₪ שהוא חב לה, וגובה ממנה כספים במסגרת הליכי הוצל"פ.

ביום 24.3.15, ניתן פסק-דין בהמרצת הפתיחה הנוספת (כב' השופטת ר. למלשטריך-לטר) ובו הורה בית המשפט על מחיקת התובענה מנימוקים שפורטו בפסק הדין, ובכלל זה העובדה שאליה נתייחס להלן לפיה, ביום 23.3.14 ניתן כנגד המבקשת צו כינוס נכסים בתיק פש"ר 6479-07-13 ומונה מנהל מיוחד (להלן: "הליך הפש"ר").

בשולי פסק הדין, תחת הכותרת "תמיהה גדולה" ציינה כב' השופטת למלשטריך-לטר כי:

"אינני יכולה שלא להתייחס לנושא המספרים בתיק זה. הסכום שנפסק בפסק הדין ביום 24.11.85 (בהתייחס למועד 1.5.85) היה שווה לסכום של 29,490$ (יש לזכור כי סכום הגג של ערבותה של המשיבה עמד על סך של 54,000$ נכון לאוקטובר 1983). די אם יקבע שסכום של 45,000$ הועברו שלא כדין מחשבונה, כדי לאיין לכאורה את חובה כולו.

אין בפני נתונים מהו סכום הפתיחה של תיק ההוצל"פ, ומה שיעורי הריבית שהתווספו. פסק הדין מיום 24.11.85, שקבע ריבית של 20% כל חודש, בא לתת ערך נכון לכסף בתקופת אינפלציה חד-ספרתית נמוכה במיוחד. ברור שאין זה שיעור הריבית שיש להשית על הסכום כשפחת שיעור האינפלציה.

החשבון שערך רואה החשבון מתייחס לריבית על פי טבלת הריבית בחשבון חוזר דביטורי של בנק הפועלים לתקופה הרלבנטית, באופן שמדי חודש נערך חשבון ריבית דריבית. כך סכום של 29,490$ מגיע ביום 27.9.13 (לאחר 28 שנים) לסכום של 5,552,902 $ (כחמישה וחצי מיליון דולר ארה"ב!). תשומת לב שאין פסק הדין בכתב יד החתום על ידי כב' השופטת גילאור מיום 24.11.85,זהה לפסיקתא המודפסת החתומה(שלכאורה נושאת תאריך 24.11.205 )במיוחד לעניין שיעור הריבית. עוד עולה השאלה האם נכון לחייב בריבית דיביטורית או בריבית כלשהי, עבור התקופה במהלכה נדונה המחלוקת בבתי המשפט, ואף נפסק לתקופה מסוימת בפסק הדין כי אין חוב למשיבה.

כאמור טוב תעשה המשיבה אם תפנה לייעוץ משפטי, וטוב יעשו הערכאת הדנות בעניין אם ידונו בזהירות ובתשומת לב בעניין זה". (ההדגשה שלי ש.מ.).

18. בנוסף לאמור, הגישה המבקשת ערעור ולחלופין בקשת רשות ערעור לבית משפט השלום בחיפה (עש"א 14613-05-15) ויינשטיין נ' בנק הפועלים בע"מ, על החלטת כב' הרשמת הברפלד אברהם מיום 12.4.15 וכן כנגד כל החלטות הביניים הקודמות שניתנו במסגרת תיק ההוצל"פ, החל מיום 19.10.11.

ביום 13.5.15, נדחה הערעור/בקשת רשות הערעור, על-ידי כב' השופטת ר. באום וזאת מהטעם שהמועד להגשת ערעור על החלטת כב' הרשמת הברפלד אברהם מיום 12.4.15, חלף מבלי שהמבקשת הגישה בקשה להארכת מועד להגשתו.

19. בנוסף לכל ההליכים לעיל, כנגד המבקשת ניתן צו כינוס בשנת 2014, ובמסגרת הליך הפש"ר ניתנה ביום 15.1.17 החלטתה של כב' השופטת ב. טאובר אשר דנה בבקשה שהוגשה על ידי המבקשת לקבלת אורכה בת 60 יום לשם נקיטת הליכים מטעמה כנגד המשיב, בהתאם לרשות שניתנה לה על ידי אותו מותב ביום 22.11.15, באופן שהמבקשת לא תוכרז עדיין כפושטת רגל.

בהחלטתה, סקרה כב' השופטת טאובר את ההליכים הקודמים אשר פורטו לעיל וקבעה כי:

"בנסיבות שנוצרו, שעה שהמדובר במהלך עניינים לא שגרתי, ייחודי וסבוך של מחלוקות בין החייבת (המבקשת – ש.מ.), ובין הבנק (המשיב – ש.מ.), הנפרס על פני שלושה עשורים, ושעה שמספר ערכאות הביעו דעתן כי לגוף העניין טענותיה של החייבת לא נתבררו בזהירות הראוייה ואשר לו השלכות מהותיות לא רק על החייבת, אלא גם על יתר נושי החייבת, סבורני כי ראוי ליתן לחייבת אפשרות לנקוט בהליכים כמבוקש על-ידה. ארכה קצרה נוספת זו של 60 ימים, לא יהיה בה כדי להאריך יתר על המידה את ההליכים המתנהלים כנגד החייבת מזה פרק זמן כה ארוך. יתר על כן, משפסק הדין כנגד החייבת ניתן בהעדר הגנה, ולאור ההסתייגויות שהועלו בפסק הדין כמפורט לעיל (פסק דינה של כב' השופטת למלשטריך-לטר – ש.מ.), הרי שככל שטענותיה של החייבת לא יתבררו לגופן במסגרת ערכאות אחרות, דומה כי לא יהיה מנוס שבעל התפקיד שנתמנה יידרש לבדוק את תביעת החוב שהגיש הבנק לגופה, בשים לב לטענות שהועלו ולתמיהות שהושמעו" (פיסקה 12 להחלטה).

20. על החלטה זו הוגשה על ידי המשיב בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון (רע"א 1480/17) ובקשה זו נדחתה (על ידי כב' השופט נ. הנדל) אשר קבע כי:

"אין צורך להתייחס במסגרת הנוכחית לכל טענות המבקש שעניינן התוצאות האפשריות שעשויות להיות או לא להיות להליכים שתנקוט המבקשת. העיקר הוא כי לא ניתן לשלול לחלוטין, בוודאי שלא בשלב זה, את האפשרות שתצמח תועלת מסוימת להליך פשיטת הרגל מהגשת ההליכים הנוספים. אם כן, עסקינן בהחלטה דיונית במהותה, המצויה בתחום שיקול דעתה הרחב של הערכאה המבררת. לא בנקל תתערב ערכאת הערעור בכגון דא. כן יש להוסיף כי גם לשיטת המשיב, ההליכים שינקטו לא אמורים לארוך זמן רב, לנוכח ההחלטות השיפוטיות הרבות שכבר ניתנו בסכסוך שבין הצדדים. בראי כל אלה, אין מקום להעניק רשות ערעור, וזאת מבלי להביע כל עמדה – לכאן ולכאן – בכל אחת מהטענות הפרטניות של המשיב לעניין ההשפעות האפשרות של ההליכים שינקטו על הליך פשיטת הרגל" (פיסקה 2 להחלטה).

21. בעקבות החלטות כב' השופטת טאובר ובית המשפט העליון, הוגשה כאמור הבקשה שבפני.

22. להשלמת התמונה יצוין, כי בנוסף לכל ההליכים לעיל, הוגשה על-ידי המבקשת תביעה כנגד עורך הדין אשר ייצג אותה בהליכים בהתדיינות הראשונה (ת.א. 622/90) ויינשטיין נ' יוסף סגל, עו"ד, וביום 5.6.95 ניתן פסק-דין בתובענה ובו דחה בית המשפט (כב' השופט ש. פינקלמן) את התובענה, תוך שהוא קובע כי: "סבור אני כי הנתבע (עו"ד סגל – ש.מ.) התרשל כלפי התובעת (המבקשת – ש.מ.), בעצם העובדה שלא הזמין אותה להתייצב בפני בית המשפט על מנת להיחקר על תצהירה לבקשתה להרשות לה להתגונן. כפרקליט, הוא ידע את התוצאה העולה מהעדר הופעה להיחקר על תצהיר התומך בבקשה. אלא מאי, שבענייננו, לא היה למחדל זה נפקות שהתובעת מכוונת אליה. כל אותן הטענות שהתובע מעלה, יש להן מקום ביחסים שבינה לבין אותם צדדים שלישיים, קרי: רואה החשבון, הפרקליט והאחר. אלה, או העומדים מאחוריהם לטענתה, חתמו איתה על הסכם. אלה גם התחייבו כלפיה, לטענתה, לשחרר אותה מחיוביה כלפי הבנק. גם כך וגם כך, הבנק לא היה צד לאתם התחייבויות והסכמים. וכל אלה לא חייבו אותו ביחסיו עם התובעת. בחינה של החלטת בית המשפט בבקשה להרשות לתובעת להתגונן, מעלה כי בית המשפט לא דחה את הבקשה, רק בשל העדר הופעה של התובעת. הוא בדק גם את הטענות לגופן..." (פיסקה 14 לפסק הדין).

דיון והכרעה:

23. לאור הרקע העובדתי האמור לעיל, אני נדרש לדון בבקשת המבקשת, ואתייחס תחילה לטענתו המקדמית של המשיב שלפיה המבקשת מושתקת ומנועה מהגשת הבקשה וזאת נוכח קביעותיו של בית המשפט העליון בפסק הדין שניתן בערעור המאוחד ושבו קבע בין היתר ביהמ"ש כי אין להורות על ביטול פסק הדין בהתדיינות הראשונה וכי מדובר בפסק דין חלוט, ובנוסף קבע ביהמ"ש כי: "אמנם, במקרים חריגים וקיצוניים במיוחד, ניתן לתקוף גם פסק דין חלוט למשל בטענה שהוא הושג במרמה... ואולם המקרה שבפנינו איננו נמנה עם אותם מקרים חריגים..." (פסקה 9) .

24. כנגד טענה זו טוענת המבקשת כי פסק דינו של ביהמ"ש העליון אינו יוצר מניעות מהגשת הבקשה וזאת מהטעם כי כל קביעותיו של ביהמ"ש העליון ביחס לביטול פסק הדין בהתדיינות הראשונה ניתנו בחוסר סמכות עניינית. וזאת מאחר שביהמ"ש העליון איננו הערכאה המוסמכת לדון בבקשה לביטול פסק דין והערכאה שלה הוקנתה הסמכות העניינית לדון בבקשה שכזאת הינה הערכאה אשר הוציאה את פסק הדין תחת ידיה. בנוסף, נטען, כי עתירת המבקשת אשר נדונה והוכרעה בביהמ"ש העליון עניינה היה ביטול פסק הדין שניתן בהתדיינות הראשונה מחמת תרמית ואילו הבקשה שבפנינו עניינה ביטול פסק הדין מ"חובת הצדק" או מתוקף שיקול דעתו של ביהמ"ש, כך שפסה"ד אינו יוצר "מעשה בית דין" כלפי בקשתה הנוכחית של המבקשת.

בנוסף טענה המבקשת בתשובתה לתגובת הבנק כי לאור העובדה שהמבקשת מצויה תחת צו כינוס והליכי פש"ר, קיים שינוי במצב המשפטי, ובמסגרתו השיקול לבירור החוב של המבקשת למשיב לגופו איננה רק אינטרס של הצדדים בהליך אלא של כלל הנושים ובנסיבות אלה יש מקום לשיקולים שונים מאשר "בבקשה רגילה" לביטול פסק דין.

עוד טוענת המבקשת, כי המשיב אינו יכול לטעון למניעות של המבקשת וזאת מאחר וטענה זו הועלתה כבר על ידו ונדחתה הן על ידי השופטת טאובר בהחלטתה מיום 15.1.17 והן בהחלטת ביהמ"ש העליון ברע"א 1480/17 (כבוד השופט הנדל).

25. כנגד טענות אלה טוען המשיב כי אין כל בסיס לטענת חוסר הסמכות שמועלית על ידי המבקשת וכי המבקשת עצמה היא שביקשה מביהמ"ש העליון לדון בשאלת ביטולו של פסק הדין שניתן בהתדיינות הראשונה, והמבקשת אף הגישה סיכומים בסוגיה זו בהתאם להחלטת ביהמ"ש העליון מיום 2.6.08 ומעולם לא העלתה טענת העדר סמכות עניינית.

26. זאת ועוד, לאחר שבקשת המבקשת לביטול פסק הדין בהתדיינות הראשונה מחמת תרמית נדחתה כאמור על ידי ביהמ"ש העליון בערעור המאוחד הוגשה על ידה בקשה לדיון נוסף ובה הועלו על ידה טענות רבות כנגד פסק דינו של ביהמ"ש העליון ,ואולם בכל 19 עמודי הטיעונים מעולם לא הועלתה הטענה להעדר סמכות של ביהמ"ש העליון לדון בשאלת ביטול פסק הדין.

27. בנוסף, הפנה ב"כ המשיב לתקנה 462 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984,(להלן: "התקנות"), ולפסיקה הרלוונטית מהן עולה כי לביהמ"ש הדן בערעור סמכות רחבה ליתן כל החלטה כפי שיחייב העניין,וכפי שהייתה הערכאה הדיונית מוסמכת לתת,ובהתאם נטען כי לבית המשפט העליון הייתה סמכות לדון והחליט בשאלת ביטול פסק הדין בהתדיינות הראשונה .

28. לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים בשאלה המקדמית,אני סבור כי הצדק עם ב"כ המשיב והמבקשת אינה רשאית להעלות לדיון מחודש את שאלת ביטולו של פסק הדין שניתן בהתדיינות הראשונה, וזאת נוכח פסק דינו של ביהמ"ש העליון בערעור המאוחד.

29. אקדים ואציין כי לא מצאתי ממש בטיעונה של המבקשת שלפיה טענת המשיב למניעות של המבקשת נדונה ונדחתה על ידי בתי המשפט המחוזי והעליון בהחלטות שפורטו לעיל. כך כבוד השופטת טאובר בהחלטתה מיום 15.1.17 לא התייחסה לסיכויי ההליך שלגביו ביקשה המבקשת לקבל ארכה לנקיטתו,או לטענות שיש למשיב לגוף אותו הליך, והיא אף לא ידעה במועד מתן ההחלטה מהו ההליך שבכוונת המבקשת להגיש, ולעומת זאת מצאה כבוד השופטת טאובר לנכון לציין בסיום החלטתה: "הגם שאין בדעתי כאמור לעמוד בדרכה של החייבת, יצוין לפני סיום, כי ראוי כי החייבת תשקול לאור הקשיים הניצבים בפניה, אם לא תותיר את מלאכת בדיקת החוב של הבנק בידי המנהל המיוחד".

כך הם פני הדברים גם ביחס לכבוד השופט הנדל, אשר הדגיש בהחלטתו כי דחיית בקשת רשות הערעור שהגיש המשיב הינה "וזאת מבלי להביע כל עמדה – לכאן ולכאן – בכל אחת מהטענות הפרטניות של המשיב לעניין ההשפעות האפשריות של ההליכים שינקטו על הליך פשיטת הרגל".

30. לעמדתי, לא ניתן להסיק משתי ההחלטות לעיל קביעה כלשהי אשר מהווה דחיה של טענת המשיב בדבר מניעות המבקשת מהגשת בקשתה, ובהתאם עלי להתייחס לטענת המשיב בדבר המניעות הקיימת למבקשת מלהגיש את הבקשה לאור פסק דינו של בית המשפט העליון בערעור המאוחד, ואתייחס תחילה לטענת המבקשת בדבר העדר סמכותו של בית המשפט העליון לדון בשאלת ביטול פסק הדין בהתדיינות הראשונה .

31. בענין זה ,אני מקבל את טענת המשיב לפיה המבקשת היא שביקשה מביהמ"ש העליון לדון ולהכריע בשאלת ביטול פסק הדין שניתן בהתדיינות הראשונה מחמת תרמית, ועובדה זו עולה הן מסעיפים 14 – 23 להודעת הערעור המתוקנת שהגישה המבקשת בע"א 5882/06 לביהמ"ש העליון ובמסגרתה ביקשה כי ביהמ"ש העליון יקבע כי פסק הדין שניתן בהתדיינות הראשונה בטל מחמת תרמית, וכמו כן, חזרה המבקשת באופן פרטני על הטענה שלפיה ביהמ"ש המחוזי בהתדיינות השניה ,טעה בפסק דינו כאשר לא ביטל את פסק הדין שניתן בהתדיינות הראשונה (ראו סעיף 31 ואילך לסיכומי המבקשת בע"א 5882/06 (נספח 4 לתשובת המשיב)). וכן, בהשלמת סיכומים שהוגשו על ידי המבקשת ובהם חזרה על הטענה שלפיה פסק הדין בהתדיינות הראשונה הושג על יסוד תרמית עובדתית כלפי ביהמ"ש.

32. בנסיבות אלה, יש לדחות על הסף את ניסיונה של המבקשת לטעון כיום לחוסר סמכות של ביהמ"ש העליון בערעור המאוחד לדון בשאלת ביטולו של פסק הדין בהתדיינות הראשונה, וזאת כאשר הדיון בסוגיה נערך לאור בקשתה המפורשת של המבקשת,ובמיוחד נכונים הדברים כאשר המבקשת אף הגישה בבית המשפט העליון בקשה לדיון נוסף (דנ"א 2699/09), וכן בקשה לעיון חוזר בהחלטת ביהמ"ש העליון בבקשה לדיון נוסף, ובשתי בקשות אלה לא העלתה המבקשת טענה כלשהי בדבר חוסר סמכותו של ביהמ"ש העליון בערעור המאוחד לדון בשאלת ביטול פסק הדין.

33. בנוסף ולגופו של עניין אני מקבל את טענת המשיב ואשר לפיה לאור סמכותו הרחבה של ביהמ"ש של ערעור כפי שנקבעה בתקנות, ובפסיקה (רע"א 3973/10 דוד שטרן נ'VERIFONE ׁ(ׁ2/4/15)), לביהמ"ש העליון בערעור המאוחד הייתה סמכות לדון גם בשאלת ביטולו של פסק הדין בהתדיינות הראשונה, ראשית,מהטעם ששאלה זו היוותה חלק מהותי מהדיון בשאלת ביטולו של פסק הדין בהתדיינות השנייה, שהרי פסק דינו של ביהמ"ש העליון בערעור המאוחד אשר ביטל את פסק הדין בהתדיינות השנייה, התבסס בראש ובראשונה על קביעתו כי פסק הדין בהתדיינות הראשונה יצר מעשה בית דין שלא ניתן היה לשנותו במסגרת ההתדיינות השנייה, ולפיכך הכרעה בשאלת תוקפו ואפשרות ביטולו של פסק הדין בהתדיינות הראשונה , הייתה הכרחית לצורך הכרעה בערעור המאוחד .

שנית, וכפי שנקבע בתקנה 462 לתקנות ובפסיקה, לבית משפט של ערעור מוקנית הסמכות ליתן כל החלטה שהערכאה הדיונית הייתה מוסמכת לתיתה , וכשם שבית המשפט המחוזי בהתדיינות השניה היה גם אליבא דמבקשת מוסמך לדון בביטולו של פסק הדין בהתדיינות הראשונה (שהרי המבקשת ביקשה גם ממנו לדון בשאלה זו ואף ביקשה לתקן את תביעתה ולהוסיף עילה שעניינה ביטול פסק הדין בהתדיינות הראשונה), כך היה בית המשפט העליון בשבתו כערכאת ערעור מוסמך לדון בסוגיה זו.

34. כעת עליי לדון בטענת המבקשת שלפיה גם אם פסק הדין של ביהמ"ש העליון בערעור המאוחד יוצר "מעשה בית דין" בשאלת הגשת בקשה לביטול פסק דין מחמת תרמית,עדיין הוא אינו יוצר "מעשה בית דין" בכל הנוגע להגשת בקשה לביטול פסק הדין מחובת הצדק או מכח שיקול דעת בית המשפט.

35. אינני מקבל טענה זו של המבקשת ולעמדתי פסק דינו של בית המשפט העליון בערעור המאוחד יוצר גם "מעשה בית דין" בכל הנוגע לאפשרות הגשת בקשה לביטול פסק הדין בהתדיינות הראשונה.

כפי שפורט לעיל,בית המשפט העליון בערעור המאוחד קבע בפסק דינו שתי קביעות הרלוונטיות לענייננו, האחת – לפיה פסק הדין בהתדיינות הראשונה הוא חלוט והשניה – לפיה פסק הדין בהתדיינות הראשונה אינו ניתן לביטול מחמת תרמית.

באשר למשמעות קביעתו של בית המשפט העליון בדבר היות פסק הדין בהתדיינות הראשונה חלוט, אפנה לחוק הפרשנות התשמ"א-1981 המגדיר את המילה "חלוט – לעניין פסק דין או החלטה של בית משפט – שאין עליהם עוד ערעור או ערר או השגה כיוצא בהם", ולעמדתי כך יש לפרש גם את קביעתו של בית המשפט העליון לעיל, דהיינו, קביעה כי פסק הדין שניתן בהתדיינות הראשונה הינו פסק דין שלא ניתן עוד לערער עליו או להשיג עליו בדרך אחרת ולפיכך, קביעה זו יוצרת גם "מעשה בית דין" המונע גם הגשת בקשה לביטול פסק הדין.

בהקשר זה אציין כי קביעתי מבוססת גם על כך שעיון בטענות ה"תרמית" שהעלתה המבקשת בבית המשפט העליון הינן למעשה טענות זהות לטענות שמעלה המבקשת כיום במסגרת הבקשה לביטול פסק הדין בהתדיינות הראשונה, וכך בהשלמת הסיכומים שהגישה המבקשת לבית המשפט העליון (נספח 6 לתשובת המשיב) נטען כי ה"תרמית" של המשיב באה לידי ביטוי בהצגת מצג כוזב כאילו המבקשת היא בעלת החשבון נשוא התביעה ,וכי יתרת החוב בחשבון נוצרה כדין, ולמעשהחלק מכריע מטענות המבקשת בנושא זה הן אותן טענות המועלות על ידה כיום כנגד פסק הדין בהתדיינות הראשונה , וממילא קביעת העליון אשר דחתה את בקשתה של המבקשת לביטול פסק הדין מחמת "תרמית" צריכה להוות "מעשה בית דין" אשר ימנע את העלאת אותן טענות פעם נוספת, תחת "כותרת" אחרת של בקשה לביטול פסק דין.

36. למעשה די היה באמור לעיל בכדי להביא לדחיית בקשתה של המבקשת ואולם למען הזהירות אניח כי אינני צודק בקביעתי לעיל וכי פסק דינו של בית המשפט העליון בערעור המאוחד אינו מונע מהמבקשת להגיש את בקשתה הנוכחית, ואולם לעמדתי, עדיין אין בכך בכדי לסייע למבקשת, ודין בקשתה להידחות ממספר טעמים נוספים שיפורטו להלן.

לא ניתן להגיש בקשה לביטול פסק הדין בנסיבות בהן ניתן פסק הדין

37. כמפורט בבקשה, היא מבוססת על הוראות תקנה 214 לתקנות הקובעת כי "ניתן פסק דין לפי פרק זה באין בקשת רשות להתגונן, או בשל החלטה לדחות בקשת רשות להתגונן שניתנה על פי צד אחד או שניתנה בשל אי התייצבות מצהיר, והגיש בעל הדין שנגדו ניתן פסק הדין בקשת ביטול בתוך 30 ימים מיום שהומצא לו פסק הדין, רשאי בית המשפט או הרשם לבטל את פסק הדין לפי הוראות תקנה 201..."

38. כפי שפורט ברקע העובדתי לעיל, פסק הדין בהתדיינות הראשונה ניתן לאחר שבית המשפט בחן לגופה את בקשת הרשות להתגונן שהוגשה על ידי המבקשת, וכן לאחר שהמבקשת ובעלה המנוח לא התייצבו לחקירה על תצהירם, ובנסיבות אלה ניתן לכאורה לטעון כי מדובר במקרה הנכלל בתקנה 214 הואיל ופסק הדין ניתן בשל אי התייצבות המצהיר לחקירה. אלא שפסק הדין ניתן בנוכחות ב"כ המבקשת דאז וכפי שנקבע לא אחת בפסיקה, כאשר בקשת רשות להתגונן נדחית בנוכחות פרקליטו של הנתבע, לא חלות הוראות תקנה 214 הנ"ל, ונתבע המבקש לבטל את פסק הדין מחויב בהגשת ערעור ואינו רשאי להגיש בקשה לביטול פסק דין. (ראו י. זוסמן – סדרי הדין האזרחי מהדורה שביעית 1975 עמ' 691, והפסיקה המפורטת בהערת שוליים 164 א' כגון רע"א 1449/93 אהרון זוסמן נ' הכונס הרשמי(20.5.93 )).

39. די היה גם בנימוק לעיל כדי להביא לדחיית הבקשה אולם למען הזהירות אמשיך ואניח כי הבקשה לביטול פסק הדין הינה ההליך הנכון במקרה זה, ובהתאם עלי לבחון כעת האם יש מקום להענות לבקשת המבקשת לאשר הארכת מועד להגשת הבקשה .

הארכת מועד להגשת בקשה לביטול פסק דין:

40. כפי שפורט לעיל הבקשה לביטול פסק דין במקרה שבפנינו מוגשת 31 שנים !!!לאחר פסק הדין שניתן בהתדיינות הראשונה, ואין מחלוקת על כך כי המבקשת יודעת על קיומו של פסק הדין מזה שנים רבות וארוכות ולטענת המשיב ידעה המבקשת על קיומו של פסק הדין כבר בסמוך למועד נתינתו וזאת הן לאור העובדה שהמבקשת הייתה מיוצגת בדיון שבו ניתן פסק הדין והן לאור טיעונים שהשמיעה המבקשת כבר ביום 30.7.86 בדיון שהתקיים בלשכת ההוצאה לפועל במסגרת תיק ההוצל"פ שנפתח לביצועו של פסק הדין בהתדיינות הראשונה, ובנוסף צירף המשיב מכתב של בא כוחה של המבקשת עורך דין רסלר מיום 20.5.88 ממנו עולה כי המבקשת כבר ידעה באותו מועד על קיומו של פסק הדין בהתדיינות הראשונה.

41. בכל מקרה, ולכל המאוחר המבקשת החזיקה בידה את פסק הדין בהתדיינות הראשונה כבר בשנת 1993 , וזאת כעולה מהבקשה שהוגשה על ידה לתיקון כתב התביעה בהתדיינות השנייה בדרך של הוספת עילה לביטול פסק הדין בהתדיינות הראשונה אליה צורף העתק פסק הדין(נספח 2 לתגובת המשיב), ובהתאם לא יכולה לא יכולה להיות מחלוקת על כך כי במועד הגשת הבקשה האמורה יכלה המבקשת לנקוט במקביל בהליך של הגשת בקשה לביטול פסק הדין בהתדיינות הראשונה.

42. עיינתי בבקשת המבקשת ובטיעוניה ולא מצאתי כי יש בהן הסבר סביר כלשהו לאיחור העצום בהגשת הבקשה הנוכחית וכל שטענה המבקשת הוא כי"העדר התייצבותה של המבקשת לדיון היה תוצאת רשלנותו של בא כוחה כלפיה שלאחריו, נגררה היא לניהול הליכים בלתי פוסקים אל מול הבנק, במסגרתם, הוחלט על בירורה של בקשה לביטול פסק הדין במסגרת תביעת המבקשת כלפי הבנק, אלא משעה שזו לא נדונה, בשל טעות, הרי שביהמ"ש העליון דן בה, אך בחוסר סמכות, ובנסיבות אלה תטען המבקשת, יש ליתן לה את יומה, לשם מיצוי זכויותיה אל מול הבנק, הגם חלוף המועד לכך על פי החיקוק" (סעיף 105 לבקשה).

כמו כן, טענה, המבקשת כי בצד הסמכות הקיימת לבית המשפט להאריך מועד הקבוע בחיקוק מ"טעמים מיוחדים" קיימת סמכות לביהמ"ש, ליתן "ארכת חסד", כאשר תחושת הצדק מחייבת זאת. לאחר שניתן פסק דין סופי כמו בענייננו.

43. כנגד טענות אלה, טוען המשיב, כי אין כל הצדקה בנסיבות החריגות של שיהוי כה עצום בהגשת הבקשה, לאפשר למבקשת הארכת מועד וזאת בנסיבות שבהן בא כוח המבקשת הודיע כבר במועד הדיון שבו ניתן פסק הדין בהתדיינות הראשונה כי הוא שוקל הגשת ערעור, ובנסיבות בהן כבר בשנים 1986-1988 הייתה המבקשת מיוצגת על ידי עורכי דין אשר ייצגו אותה בהליכי הוצל"פ שנקט הבנק לצורך ביצוע פסק הדין בהתדיינות הראשונה ואשר פנו בשמה לבנק ובקשו לברר מהי יתרת החוב על פי פסק הדין בהתדיינות הראשונה. ולפיכך, לא הייתה כל מניעה לכך שהמבקשת לא תגיש באמצעות אותם עורכי דין בקשה לביטול פסק הדין.

44. בנוסף, מפרט בא כוח המשיב מספר רב של הליכים משפטיים שמצאה המבקשת לנכון לנהל. הן בקשר להליך הנוכחי, והן בעניינים אחרים, לאורך כל השנים מאז ניתן פסק הדין בהתדיינות הראשונה, וזאת באמצעות מספר רב של עורכי דין ולמרות זאת לא מצאה המבקשת לנכון להגיש בכל השנים הללו בקשה לביטול פסק הדין. בנסיבות אלה, מפנה ב"כ המשיב לפסיקה של ביהמ"ש העליון בהם נדחתה בקשה דומה לביטול פסק דין אשר הוגשה באיחור של מספר שנים בודדות וכן מפנה ב"כ המשיב לחוו"ד של כבוד השופט מלצר שניתנה בפסק הדין בביהמ"ש העליון בערעור המאוחד.

45. לאחר עיון בכל הטענות,אני סבור כי בנסיבות החריגות שבתיק זה, לא קיימת הצדקה להאריך את המועד להגשת בקשה לביטול פסק הדין וכי עמדו למבקשת הזדמנויות אין ספור, לנקוט בהליך זה בעבר, ואולם, היא בחרה לנהל מערכות משפטיות ממושכות וסבוכות אחרות כנגד הבנק אשר הסתיימו בסיכומו של דבר בקביעתה של כבוד רשמת ההוצל"פ בדבר חובה של המבקשת למשיב, ובנסיבות אלה, אין לאפשר למבקשת "להיזכר" לאחר 31 שנים, באפשרות הקיימת בתקנות להגיש בקשה לביטול פסק הדין וזאת לאחר שכל ההליכים האחרים שננקטו על ידה לא הובילו מבחינתה של המבקשת לתוצאה הרצויה לה.

46. כפי שפורט לעיל, תקנה 214 לתקנות שעל פיה פעלה המבקשת, מחייבת הגשת בקשה לביטול בתוך 30 יום ולפיכך ובאם מבוקשת הארכת מועד להגשת בקשה באיחור, קל וחומר כאשר מדובר באיחור של עשרות שנים שומה על המבקשת להצביע על "טעם מיוחד" של ממש המצדיק את הארכת המועד וזאת בהתאם להוראת תקנה 528 לתקנות.

אקדים בעניין זה ואביא דברים שנאמרו לפני מספר ימים על ידי בית המשפט העליון ולפיהם: "מועדים הקבועים בדין אינם בגדר נקודת פתיחה או המלצה גרידא. על חשיבותה של ההקפדה על המועדים הקבועים בדין עמד רשם בית משפט זה בציינו כי "הקפדה על לוחות הזמנים שהותוו בדין הכרחית היא לשם ניהול מערכת שיפוט סדירה, יעילה ותקינה, כמו גם הבטחת אינטרס ההסתמכות של בעלי הדין ויכולתם לכלכל את צעדיהם..."

רע"א 3010/18 שריף עביד נ' יניב אינסל, עו"ד ואח' (7.10.18), פסקה 10.

47. לאור העיקרון האמור לעיל, יש לבחון את דרישת "הטעם המיוחד" ובעניין זה נקבע כי : "עם זאת לאור ההכרה הגוברת בחשיבותה החוקתית של זכות הגישה בערכאות, ומשום שנעילת שעריו של בית המשפט לפני בעל דין אינה דבר של מה בכך, רוככה במשך השנים הדרישה בפסיקה לקיומו של אותו "טעם מיוחד". נקבע כי ככל שמדובר בטעות אנוש שאין מקומה ברשלנות, הזנחה או זלזול בבית המשפט, יהיה מקום בנסיבות המתאימות להכיר בטעות שבדין כ"טעם מיוחד" המצדיק הארכת המועד ... לעניין זה יש גם להתחשב בסיכויו של ההליך, לגביו מתבקשת הארכת המועד – ובענייננו, סיכוייה של הבקשה לביטול פסק הדין... מן הדברים עולה כי על בית המשפט לאזן בין מספר שיקולים בבואו להכריע בבקשה מעין זו. בין השיקולים הללו ניתן למנות את עקרון סופיות הדיון ויעילותו, התנהגותם של הצדדים ותום ליבם, נסיבותיו של האיחור, מידתו והשלכתו על אינטרס ההסתמכות של הצד האחר, מהות הסוגיה וחשיבותה הציבורית וסיכוייו של ההליך... "

רע"א 1273/15 מאירפלד השקעות וניהול בע"מ נ' סטרפלאסט תעשיות 1967 בע"מ (21.4.15 פסקה 17).

48. יישום העקרונות לעיל מצביע לעמדתי על כך שלא התקיימו במקרה זה "טעמים מיוחדים"המצדיקים מתן הארכת מועד למבקשת.

כפי שפורט באריכות ברקע העובדתי לעיל, למבקשת ניתנו הזדמנויות רבות להביא את כל טענותיה כנגד פסק הדין בהתדיינות הראשונה, והיא אכן עשתה זאת בשורה ארוכה של הליכים שנוהלו על ידה, וכאמור המבקשת לא הציגה הסבר כלשהו מדוע במסגרת או במקביל לכל אותם הליכים היא לא פעלה להגיש בקשה לביטול פסק הדין במסגרתה היא יכלה להעלות את כל הטענות המועלות על ידה כיום.

יותר מכך כאמור לעיל, חלק גדול מהטענות המפורטות בבקשה הובאו למעשה "בלבוש אחר" בפני בית המשפט העליון במסגרת הדיון בטענת התרמית שהעלתה המבקשת כעילה לביטול פסק הדין בהתדיינות הראשונה, ובנסיבות אלה וכנקודת מוצא דחיית בקשתה של המבקשת איננה מהווה פגיעה של ממש בזכותה החוקתית של המבקשת לפנות לערכאות וזאת מאחר והמבקשת כאמור לעיל ניצלה באופן מלא זכות זו בשורה ארוכה של הליכים, וטענותיה המרכזיות כבר נדונו אף על ידי בית המשפט העליון.

בנסיבות אלה, אני סבור כי באיזון השיקולים המנוגדים , יש מקום במקרה זה ליתן משקל נגדי משמעותי לשיקולים של סופיות הדיון ,שמירת תקינות ההליך המשפטי, וכן משקל ראוי לאינטרס של הצד שכנגד בהליך שלא להידרש לקיים כיום דיון בפסק דין אשר ניתן לפני 31 שנים.

בעניין זה אפנה לבר"ע (ירושלים) 2392-06 Mr. Eric De4l Mormol ואח' נ' Wal Ltd ואח' (5.3.2007) שם דחה בית המשפט המחוזי בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לביטול פסק דין תוך שהוא קובע כי גם בקשה לביטול פסק דין "מחובת הצדק", כפופה למגבלת המועדים הקבועים בתקנות וכן קבע כי: "תוצאה זו אינה יכולה להיחשב בלתי סבירה, שהרי צועדת היא עקב בצד אגודל אחר הוראות התקנות. אמנם יש באי-ביטול פסק הדין כדי לקבע חיוב של המבקשים בסכום כסף משמעותי בלא שהגנתם, ככל שקיימת, נשמעה. דא עקא, כאשר בסבירות עסקינן יש לזכור גם את האינטרס הנגדי המונח על כפות המאזניים, הלוא הוא זכותה של המשיבה לסופיותו של הליך משפטי בו נקטה לפני עשור שנים ושלפחות תוצאותיו ידועות היו למבקשים מזה שלוש שנים בהם ישבו בחוסר מעש. כפי שהובהר בבר"ע (ת"א) 2411/02 הנ"ל: "תהליך עשיית הצדק איננו שייך רק למתדיין בודד במנותק מהאינטרסים של יריביו, וזכות הגישה לבית המשפט אינה כוללת בחובה את הכוח לפגוע מעבר למידה הראויה באינטרסים לגיטימיים של בעל הדין שכנגד. במקרה דנן, יש לערוך איזון אינטרסים בין זכותה של המשיבה להליך הוגן בו תוצגנה כל טענותיה, לבין זכותו של המבקש להביא לסיום ההליכים המשפטיים".

דברים אלו , שאליהם אני מבקש להצטרף בכל הכבד אושרו בפסיקה דומה של בית המשפט העליון בה ניתן דגש על הצורך בהגנה על צד להליך משפטי אשר זכאי להניח ובצדק כי כאשר ניתן פסק דין לטובתו לא ניתן יהיה לבטל פסק דין זה שנים רבות לאחר שניתן וזאת בנסיבות בהן ניתן היה להגיש בקשה לביטול בסמוך למועד פסק הדין (ראו רע"א 1297/13 יהודה כהן נ' בנק לאומי סניף המלך ג'ורג' ירושלים (21.3.2013 פסקה 10) וכן רע"א 8810/11 מקופאל בע"מ נ' אחים רזקאללה בע"מ (7.2.12 פסקה 6) (להלן: "עניין מקופאל").

49. בנוסף לאינטרס של הצד שכנגד יש ליתן משקל גם לאינטרס הכללי של מערכת המשפט וכפי שנקבע בעניין מקופאל, "זאת ועוד, פתיחה מחדש של ההליך בשלב הנוכחי תפגע במתדיינים אחרים שתיקיהם תלויים בבית המשפט המחוזי".

וכן ראו רע"א 1415/04 סרביאן נ' סרביאן פ"ד נ"ט 2 440, 445 (2004).

50. כל השיקולים האמורים לעיל נכונים במשנה תוקף למקרה שבפנינו שבו מבקשת המבקשת "לפתוח מחדש" את פסק הדין בהתדיינות הראשונה 31 שנה לאחר שניתן, מבלי שהיא מצביעה על הצדקה כלשהי למועד בו הוגשה הבקשה, ובנסיבות אלה דומה שאין צורך להכביר במילים על הפגיעה החמורה באינטרס המשיב אשר זכאי במקרה זה להניח כי לאחר שהמבקשת לא ניצלה את שלל ההזדמנויות שהיו בידה ואת "שלל" עורכי הדין שייצגו אותה לאורך השנים בכדי להגיש בקשה לביטול פסק הדין, הרי שיש בכך הודאה של המבקשת בוויתור על האפשרות לפעול לביטול פסק הדין , ובנסיבות אלו אין זה מוצדק לחייבו לקיים דיון מחודש בתביעה העוסקת באירועים שאירעו לפני למעלה מ-30 שנה.

51. אותם הדברים נכונים גם ביחס לשיקולים מערכתיים. המבקשת כאמור, זכתה "לאוזן קשבת" יוצאת דופן מצד מערכת המשפט ותעיד על כך הרשימה הארוכה ביותר של שופטים ומותבים אשר דנו בעניינה של המבקשת ומשבחרה שלא להביא בפני כל אותם מותבים, בקשה לביטול פסק הדין במועד הנדרש או קרוב לכך ,במסגרת כל אותם הליכים שננקטו על ידה, אין לאלץ את מערכת המשפט לעסוק כיום בעניינה של המבקשת מלפני 30 שנה עם כל הקושי הדיוני הכרוך בכך, וזאת כאמור בהעדר הצדקה לאיחור בהגשת הבקשה.

52. בשים לב לכובד השיקולים העומדים כנגד העתרות לבקשתה של המבקשת(משך האיחור,העדר כל הסבר סביר לאיחור,פגיעה בלתי צודקת באינטרס המשיב, פגיעה במתדיינים אחרים, ובמערכת המשפט) אינני סבור כי יש בסיכויים הלכאוריים של בקשת המבקשת להביא בפועל לביטול פסק הדין בהתדיינות הראשונה , כדי להצדיק הארכת מועד של עשרות שנים בהגשת הבקשה, ובענין זה אציין רק כי מבלי לקבוע מסמרות כלשהם , לא מצאתי כי קביעתה של כבד השופטת גלאור בפסק הדין בהתדיינות הראשונה לפיה המבקשת הוזמנה לדיון הינה קביעה מופרכת, ולא ניתן בשלב זה להעריך האם לא ניתן לטעון כי כל טענותיה של המבקשת כנגד אי התייצבותה לדיון צריכות להיות מופנות כלפי בא כחה ולא כלפי המשיב , אך כאמור אינני נדרש לקבוע מסמרות בשאלה זו ואני מוכן להניח כי לא ניתן לבטל את סיכוייה של המבקשת להצליח בבקשתה גם בטענת ביטול מ"חובת הצדק" אלא שכאמור לעיל, השיקולים האחרים במקרה זה מטים את הכף לטובת דחיית בקשת הארכה של המבקשת.

53. למעלה מהדרוש אבקש להתייחס לטענה נוספת אותה מעלה המבקשת לפיה יש מקום ליתן הארכת מועד "מן הצדק" , לאור העוול הגדול אשר נגרם לה לטענתה במקרה זה בשל פסק הדין בהתדיינות הראשונה , וזאת תוך הסתמכות בין היתר על הערתה של כב' השופטת למלשטרייך שצוינה לעיל, ועל קביעות בית המשפט בפסק דינו בהתדיינות השנייה, אשר בוטל כאמור על ידי בית המשפט העליון.

בעניין זה אבקש להפנות לדבריו של כב' השופט רובינשטיין אשר הובאו בפסק הדין שניתן בערעור המאוחד. ולפיהם : "אכן תחושת צדק אינטואטיבית אומרת על פניה, כי פסק דין המברר את הסוגיה לגופה עדיף". ומקרה זה קשה במיוחד, כיוון שבניגוד לתיקים "רגילים" בהם התשובה לשאלה "מה היה קורה אילו היה התיק מתברר לגופו ?"- לוטה בערפל, במקרה שלפנינו – עקב דחיית טענת ההשתק – ניתנה תשובה בפסיקה בהתדיינות השניה. ער אני גם לחדותה של התוצאה של קביעת מעשה בית דין בכגון דא, הדומה במובן מסוים לדחייה על הסף, הכרעה המחייבת זהירות רבה, אל מול כפותיהם של מאזני הצדק... ואף על פי כן, משלקה התיק "בחטא קדמון" – ויש משמעות לביטוי "קדמון" בתולדות התיק שתיארה חברתי – לא היה מנוס, עם כל הצער שבדבר למערערת, מן ההכרעה כנתינתה" (פיסקה ח').

54. אבקש להצטרף בכל הכבוד לדברים נכוחים אלו,ואשר לפיהם במקרה שבפנינו "תחושת הצדק" האינטואיטיבית כפי שעולה גם מהערתה של כבוד השופטת למלשטרייך, ואשר מבקשת תמיד לאפשר דיון בתובענה לגופה, אינה יכולה לעמוד במקרה זה אל מול כלל השיקולים המצדיקים את דחיית הבקשה, וכפי שפורט לעיל במקרה שבפנינו הוסיפה המבקשת על "החטא הקדמון" של אי התייצבותה לדיון שהתקיים בעניינה (וזאת גם אם אקבל את טיעוניה כנגד בא כוחה שלא יידע אותה על הדיון), "חטא" דיוני ומהותי חמור נוסף אשר נמשך במשך קרוב ל- 30 שנה של אי הגשת בקשה לביטול פסק הדין בהתדיינות הראשונה ,ובנסיבות אלה "חטא" מצטבר זה על כל השלכותיו גובר גם על טענת "הצדק" המועלית על ידי המבקשת.

55. על האמור אוסיף גם כי הטענות בדבר חובת הצדק והעיוות אשר עלול להיגרם למבקשת באם יוותר פסק הדין בהתדיינות הראשונה על כנו, מתעמעמות בין היתר לאור דבריו הברורים של כב' השופט מלצר בפסק הדין שניתן בערעור המיוחד ואשר הגיע למסקנה כי לכל הפחות באחת הסוגיות המרכזיות שעמדה בפני בית המשפט בהתדיינות הראשונה והיא שאלת הבעלות בחשבון, צדק בית המשפט המחוזי בפסק הדין בהתדיינות הראשונה בקביעתו לפיה המבקשת הייתה בעלת החשבון , והמשיב בהתאם היה רשאי לראות בה כבעלת דברו לעניין יתרת החוב בחשבון (פסקה 7 לפסק דינו של כב' השופט מלצר), ועוד אפנה גם לקביעתו של כבוד השופט פינקלמן בפסק הדין בו נדחתה תביעתה של המבקשת כנגד עורך דינה (ראה סעיף 22 לעיל), אשר ממנה עולה כי גם כבד השופט פינקלמן סבר כי גם אילו הייתה המבקשת מתייצבת לדיון לא היה בכך כדי לשנות את תוצאות ההליך בהתדיינות הראשונה.

56. לפיכך ולאור כל האמור לעיל, אני סבור כי יש לדחות את בקשת המבקשת להארכת מועד להגשת הבקשה.

האם הליך פשיטת הרגל מהווה עילה להענות לבקשה

57. בנוסף לכל האמור לעיל , אני נדרש לטענת ב"כ המבקשת לפיה חל שינוי במצב המשפטי עם כניסתה של המבקשת להליך פשיטת רגל , וזאת נוכח הצורך לשקול גם שיקולים נוספים כגון הגנה על אינטרסים של כלל נושי המבקשת , ובהתאם עלי לבחון האם יש בהליך פשיטת הרגל כדי לשנות את קביעותי לעיל, וזאת גם נוכח העובדה שכפי שעולה מהחלטתה של כבד השופטת טאובר , נראה כי במקרה זה יש מקום לבחינת חובה של המבקשת על ידי בעל התפקיד שימונה בתיק.

58. לעמדתי, הבקשה שבפני צריכה להיבחן על ידי בסמכותי כבית משפט אזרחי "רגיל" , והעובדה שחובה של המבקשת יבדק בכל מקרה על ידי בעל התפקיד אין בה כדי לשנות את מסקנותי לעיל,וזאת נוכח השוני המהותי בתוצאה המשפטית של ביטול פסק הדין בהתדיינות הראשונה ביחס למצב שבו יבדק חובה של המבקשת למשיב על ידי בעל התפקיד.

59. באשר לסמכותו של בעל תפקדי לבדוק גם תביעת חוב המבוססת על פסק דין חלוט (פסק הדין בהתדיינות הראשונה במקרה שבפנינו), נקבע כי:

"אחד מן הטעמים, שבעטיים מוסמך הנאמן בפשיטת רגל [...] להרהר אחר פסק הדין המוגש לו, יסודו בחשש מפני קנוניה בין החייב לבין מקורביו. באמצעות השגה בדרך מלאכותית של פסק דין לטובת המקורבים, יכול החייב להבריח רכושו אל חוף מבטחים, הרחק מידיהם של הנושים [...] חשש מקנוניה כזו אינו קיים, למשל, כאשר מדובר בחוב לשלטונות המס [...] הצדקה להלכה הנ"ל מתעוררת, גם מקום בו הושג פסק הדין בתרמית או כאשר לא היה כל דיון לגוף העניין".

עינינו רואות כי השימוש במילים "אחד מן הטעמים" מצביע על כך שרשימת המקרים אשר בעטיים תינתן לנאמן סמכות "להציץ מעבר לפרגוד" אינה רשימה סגורה. ואולם, מכיוון שיש בסמכות זו של הנאמן משום חריגה מעקרון סופיות הדיון, ראוי שהיא תופעל במשורה ובמקרים חריגים בלבד. תהיה הצדקה להפעלת סמכות זו במקרים בהם פסק הדין ניתן מבלי שנפרסה לפני בית המשפט התמונה המלאה, או מבלי שנערך דיון כלשהו לגופו של עניין, כגון פסק דין שניתן בו תוקף לפשרה שנערכה בין הנושה לבין החייב, וכן פסק דין שניתן בהיעדר כתב הגנה או בהיעדר התייצבות..."(דגש לא במקור ש.מ).

ע"א 6561/15 דב דבורצקי נ' מרים זפט –נאמנת (29.1.17 , פסקה 11)

60. כעולה מהאמור לעיל, סמכותו של בעל תפקיד "להציץ מעבר לפרגוד" של פסק דין חלוט , הינה סמכות מוגבלת, שנדרש להפעילה בזהירות הראויה, ולעומת זאת באם יבוטל פסק הדין בהתדיינות הראשונה , הדיון בתובענת המשיב יחל מראשיתו עם כל המשמעויות הכרוכות בכך ולאור כל הנימוקים המשפטיים שפורטו לעיל אין לעמדתי הצדקה במקרה זה , לעשות שימוש בהליך הפש"ר לצורך פתיחה מלאה ומחודשת של התביעה בה ניתן פסק הדין בהתדיינות הראשונה,ויש להותיר את בחינת חובה של המבקשת למשיב לבעל התפקיד במסגרת שנקבעה לכך ,שבה מטבע הדברים יבחנו כל ההליכים שהתנהלו בין המבקשת למשיב ,לרבות כל ההליכים הממושכים שהתנהלו בתיק ההוצל"פ ושבהם נבחן כבר חובה של המבקשת למשיב .

61. לקראת סיום אבקש להתנצל על העיכוב במתן החלטתי שנבע עקב תקלה בעטיה לא ניתנה תשומת ליבי לצורך במתן ההחלטה .

62. לאור כל האמור לעיל , אני מורה על דחיית בקשתה של המבקשת לביטול פסק הדין שניתן בתיק זה ,והמבקשת תישא בהוצאות המשיב בסכום מתון של 5,000 ₪ , וזאת נוכח הליכי פשיטת הרגל בהם היא מצויה.

ניתנה היום, ב' חשוון תשע"ט, 11 אוקטובר 2018, בהעדר הצדדים.