בפני ועדת ערר לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) תשי"ט-1959

יו"ר הועדה – כב' השופט יואב פרידמן

חבר הועדה – דר' אלכס קורת

חבר הועדה – מר דוד לוקוב

רקע

ערעור על החלטת קצין התגמולים מיום 08.11.10 לפיה אין קשר בין ההפרעות הנפשיות מהן סבל המערער עוד טרם גיוסו לבין האירוע מיום 12.09.05 ו/או תנאי השירות הצבאי. נקדים ונציין כי ראינו לדחות הערעור.

המערער נחקר, וחוות הדעת מטעם הצדדים הוגשו בלא חקירה. לאחר שנחקר המערער, ואף למקרא התיעוד שהוגש, הועדה מבכרת בפן הרפואי את חוות דעתם של מומחי המשיב. נראה שהפגימה הנפשית ממנה הוא סובל הנה פגימה נפשית קיימת שלא אובחנה טרם גיוסו. אותה פגימה הביאה אותו, לאחר שגויס, להתפרצויות זעם כל אימת שהצבא לא נענה במדויק לרצונותיו. אין כאן טריגר רפואי שבשרות הצבאי אשר גרם להתפרצות מחלה קונסטיטוציונלית שהוצאה מן הכוח אל הפועל, אלא מצב נפשי נתון, הפרעת אישיות עם הפרעה בשליטה בדחפים – בעיקר שליטה בכעסים. מצב זה היה מצב נתון ולא סמוי, עמו התגייס, אלא שלא ניתן היה לדעת עליו עד שגויס. אין כאן הפרעה "זועקת" כמו סכיזופרניה הבולטת לעין כל מעת שהיא מתפרצת. לכן אין תמה שגויס. אותה פגימה נפשית קיימת מימשה עצמה עד מהרה בהתפרצויות זעם זמן קצר לאחר שגויס, וחוסר יכולת להסתגל למשמעת הצבאית. המערער שוחרר בחלוף חודשיים וחצי בלבד בפרופיל 21. תנאי השירות לא גרמו , אף לא החמירו, אותה פגימה קיימת.

על זאת יש להוסיף כי אפילו לו גרסנו אחרת והיינו רואים בשירות הצבאי בתורת טריגר, הרי עדיין לא מתקיים במקרה דנן התנאי שהודגש בהלכת אביאן, וזכה מאז לחיזוק בפסיקה, לפיה אותם תנאי השירות להם נטען בתורת גורם לפגימה הנפשית, יתקיים בהם יסוד אובייקטיבי, היינו שתהא נודעת להם עוצמה מינימלית.

וזאת כאשר מדובר בסוג המקרים השלישי שנזכר בהלכת אביאן, בו אין מדובר באופן מובהק בתנאי השירות הצבאי ככזה, אף לא באירועים חריגים. אז, אין להסתפק בחולשתו הסובייקטיבית של החייל ובעצם המחלה, גם אם זו מימשה עצמה על רקע שירותו הצבאי, אלא כאמור נדרש במצטבר שאותם תנאים שבשירות להם נטען בתורת גורם – לא יהיו גורמים שמשקלם משקל נוצה.

1. המערער התגייס לצה"ל ביום 7.08.05, בפרופיל 97. לדבריו התגייס כשהוא מלא מוטיבציה ורצה להגיע לקצונה כמו שני אחיו. זמן קצר לאחר גיוסו, נפל ממשאית לעת עבודתו כמחסנאי. אותה נפילה לא חמורה כשלעצמה, גרמה לו כאבי גב. במסמך רפואי מ 23.8.05 נרשם שמזה 6 ימים סובל מכאבי גב בעקבות נפילה מגובה מטר-מטר וחצי. כלומר ניתן למקם את הנפילה הנטענת כעשרה ימים לערך לאחר גיוסו. בעקבות אותה נפילה עלה בו הרצון להשתחרר מן הצבא, לדבריו, לאור היחס אותו קיבל בעקבות הנפילה. אלא שלא עלה בידו להמחיש כל יחס לא נאות שכביכול זכה לו. לדבריו נותר מרותק למיטה 10 יום בעקבות כאביו, וזכה לכל היותר לזריקה. אולם לא הוצבה על ידו טענה שהטיפול הרפואי שקיבל היה לא נאות או רשלני, בהתאם למצב גבו. במה "חטא" אפוא הצבא מבחינת היחס או ההתייחסות הרפואית המתאימה? לשאלה זו לא ניתנה תשובה בתצהיר המערער או חקירתו. טענותיו היו שבחלוף תקופת המנוחה שאישרו לו רופאיו, התבקש לחזור לשירות הסדיר, הוא התעקש שאינו יכול בשל כאביו אך בסופו של יום נאלץ לציית למפקדיו. זהו כביכול היחס הלא הולם שקיבל; אך שוב – לא הומחש שמצב הגב הצדיק רפואית היעדרות נוספת, ואם לא היתה הצדקה רפואית, ברור גם שהמערער לא זכה לשום יחס לא נאות או חריג. ב"כ המשיב טענה בסיכומיה שאין גם אינדיקציה לאירוע הנפילה מהמשאית. אך כאמור גם אם נפל המערער ממשאית ואז החל לסבול מכאבי גב, אין הדבר משנה מן התוצאה.

עוד לדברי המערער, ביום 12.09.05 התעלף במהלך ריצה וטופל בחדר המיון בסורוקה. לטענתו הסביר לא אחת למפקדיו כי אינו יכול לחזור לשירות בשל כאביו המחמירים וירידה חדה במוטיבציה לגיוס, אך מפקדיו גרסו שהוא כשיר. הכל עד ליום בו התפרץ המערער, הפך את השולחן ואיים כי יפגע בעצמו או באחרים אם יחזור לשירות. הוא נשפט ונשלח ל-21 ימי מעצר, כאשר ביום ה-18 שוחרר בשל מצבו הבריאותי. לאחר שבקשתו לחזור לביתו סורבה, התפרץ שוב וזמן קצר לאחר מכן , ביום 20.10.05, שוחרר מהצבא בפרופיל 21, לאחר שביקש וקיבל הפניה לקב"נית והתפרץ גם אצלה. סה"כ הספיק אפוא לשרת חודשיים וחצי כאמור.

חוות דעת מומחי הצדדים בתחום הנפשי:

חוו"ד מומחה מטעם המשיב- ד"ר ענת רטנר (28.09.10)

2. בבדיקה- הופעה פשוטה ונקיה. מדבר לענין באופן דל ומצומצם. ממעט בקשר עין. מתמצא, זיכרון בשיחה ירוד, מוסר שאינו זוכר דברים רבים ועל שאלות רבות עונה שאינו יודע. האפקט מנותק, ללא ביטוי רגשי, ללא סימנים למתח, עצבנות או דכאון.

החשיבה מאורגנת, בתכנים צמצום תפקודי, ושקיעה למחשבות מרובות על הפגיעה שחש בשירות הצבאי, ללא תכנים פסיכוטיים, ללא דכאון מג'ורי, שולל אובדנות או תוקפנות. בבדיקה פורמלית: באופן גורף לא השלים משימות, מסר שאינו יודע תרגילי חשבון פשוטים. לא ענה על שאלות פשוטות באופן שאינו תואם לרמת השכלתו ותפקודו היומיומי. ממצאים אלו מצביעים על הגזמה וחוסר התאמה לרקע שלו. אבחנות: Impulse Control Disorder, Personality Disorder.

סיכום ודיון: בן 23, עם הפרעות התנהגות מתמשכות בילדותו, והפרעות נפשיות ועצבנות של אביו ובני דודים. זמן קצר לאחר גיוסו לצה"ל, דרש לראות קב"ן ולהשתחרר ולאחר שלא נענה באופן מיידי, הגיב בהתפרצות זעם, איומים ושבירת חפצים. התנהגות זו חזרה מספר פעמים, נבדק, נשלח לכלא, ולבסוף שוחרר מצה"ל באבחנה של הפרעת אישיות לא יציבה והפרעה קשה בשליטה בדחפים. אבחנות אלו נמצאו גם בבדיקה. לא ברור אם בטיפול נפשי כיום. בבדיקה בביטוח לאומי נמצא שאינו דכאוני ונראה מתחזה, גם לפי בדיקתו במרפאה לבריאות הנפש. בבדיקת ד"ר קראקרה מדווח על פגיעה נרציסטית. בבדיקה כאן נותן תשובות סותרות ומשנה גרסאות, בדיקתו הפורמלית מצביעה על הגזמה ומגמתיות.

המערער סובל מהפרעת אישיות והפרעה בשליטה בדחפים, וקיימים פערים במכלול תלונותיו. הפרעות אלו קדמו לשירות הצבאי ואין קשר סיבתי לשירות הצבאי, לא של גרימה ולא של החמרה.

3. חוו"ד מומחה מטעם המערער ניתנה על ידי ד"ר גאנם יעקובי (19.09.10) (בודק: ד"ר עאסלה מחמוד). להלן עיקריה:

אביו של המערער סובל מקשיים נפשיים ומטופל פסיכיאטרית בביה"ח בנהריה. במהלך שירותו הצבאי עבר המערער אירוע קשה.

היה פיגוע בשנת 2005, ומאז הוא מדווח על סיוטי לילה, עיסוק יתר באירוע הטראומתי, מצבי רוח ירודים, קושי בתפקוד החברתי. בשנת 2005 אובחן כסובל מהפרעת אישיות בלתי ספציפית ודכאון.

בבדיקה- בבדיקת האישיות מתגלה בוחן מציאות תקין, השיפוט שלו תקין בדרך כלל אך נפגע במקצת במצבי לחץ או במצבים לא קונבנציונליים. עם זאת אין עדות לתכנים פסיכוטיים. האישיות דלת משאבים וכוחות נפשיים ועם זיקה למצבי תלות ראשוניים. יכולת ההסתגלות של הנ"ל נמוכה, עם מעט קומפטנטיות ובעיות התמודדות בחיי היומיום. הוא מתקשה לעמוד בלחצים, נראה שבשעת מצוקה עלולים להופיע רמזים למחשבות חרדתיות חריפות ואף אובדניות.

מבחינה רגשית קיימת מצוקה רגשית בעלת קווים דיכאוניים, קיימות תחושת פגימות של הגוף וחולי. בנוסף לכך עולה רמת חרדה ולחצים גבוהים מאוד. יכולת ההסתגלות של המערער נמוכה מאוד, נסיגה למצבי תלות, יכולת התבוננות פנימית מאוד נמוכה. אבחנות: Post Traumatic Stress Disorder, Adjustment Disorder with Anxiety and Depressed mood.

חוו"ד מומחה נוספת מטעם המערער- ד"ר פרחאת כמאל (19.10.10):

4. מדברי המערער- כחצי שנה לאחר שחרורו ונוכח החמרת מצבו הנפשי נבדק בהתחלה ע"י ד"ר קראקרה, אובחן סובל ממצב דיכאוני חרדתי אשר התפתחו כתוצאה ממצבי הדחק בהם היה שרוי בזמן שירותו עם פגיעה נרציסיסטית כתוצאה מתחושת השפלה ופגיעה נפשית בזמן אירועי השירות. המערער ממשיך להתלונן על כאבי גב המחמירים בזמן מאמץ, עצבנות וחוסר שמחת חיים. סובל מאזכור כפייתי סביב חוויות השירות. בקול עצוב ועל סף בכי מתאר פגיעה בדימוי העצמי ומעמדו החברתי בשל הפרופיל הרפואי, הפסיכיאטרי בגינו שוחרר.

בבדיקה- מתמצא במקום, זמן וזהות. הבעת פניו עצובה, משדר מצוקה, דיכאוני. חרדתיות בולטת. נראה כפי גילו, מסודר בהופעתו החיצונית. דיבר בקול עצוב לעניין, אירועי השירות הצבאי מופנמים כרצף של חוויות טראומתיות עם משקע רגשי וקוגנטיבי כאוב, מלווה בתנועות סובייקטיביות של מועקה, עצב ושחזור חודרני כפייתי של אירועים החל מנפילתו מהמשאית, כאבי גב קשים וממושכים, שהותו בכלא, נפילתו והתעלפותו בזמן התרגיל ושחרורו עם פרופיל רפואי אשר פגע קשות בתדמיתו ותפיסתו הקיומית והחברתית. תלונותיו הסובייקטיביות מלוות בסמנים אובייקטיביים מהם לציין: חסר מנוחה, דיבור חלש ומקוטע, יובש בפה ודמעות לסירוגין. מודע לצורך בעזרה נפשית אך חושש מפגיעה סטיגמטית נוספת לפגיעה בסטטוס החברתי עקב שחרור בפרופיל פסיכיאטרי.

סיכום: המערער מתואר בריא גופנית ונפשית עד האירועים אשר חווה במהלך שירותו הצבאי. האירועים הנ"ל מופנמים אצלו כחוויה טראומתית אשר גרמה להתפתחות פתולוגיה פוסט טראומתית עם מרכיב דיכאוני חרדתי.

בהתייחס לחוו"ד של ד"ר רטנר:

1. ד"ר רטנר לא תיעדה נתונים אנאמנסטיים המבססים אבחנה מהסוג שהיא קבעה, נתונים שגם בבדיקה המורחבת נשללו. פתולוגיה זו היא הפרעה נפשית קשה המתבטאת בדחף בלתי נשלט לפעולה או התנהגות הגורמת לפגיעה עצמית או באחרים. בזמן הביצוע קיימת אצל האדם תחושת הנאה וסיפוק והיא נהפכת לריטואל קבוע.

2. לא ברור מה הקשר בין אבחנה מהסוג שד"ר רטנר קבעה לבין תגובת אקטינג אאוט של המערער כתגובה למצב ממושך של כאבי גב ומצב לחץ נפשי המחמיר בהדרגה בשל העדר התערבות תמיכתית ורצף גירויי דחק. מצב תגובתי זה הותרע בשתי בדיקות פסיכיאטריות בביה"ח סורוקה.

3. ד"ר רטנר נסמכת על חוו"ד ד"ר אברמוביץ אשר נערכה ביום 16.10.05, בה נקבע כי המערער סובל מ- Personality Dis Impulse Control Disorder על פי נתונים שמסר לו דודו של המערער על ריבוי מקרים פתולוגיים מסוג זה בקרב בני המשפחה של המערער לרבות האב. מתיעוד זה משתמע שהאבחנה מתבססת על נתונים תורשתיים ואולם דודו של המערער אינו איש מקצוע...

4. גם תיאור של קשיי המערער ההסתגלותיים עוד מתחילת השירות והעדר המוטיבציה אינו מתיישר עם הפרופיל שקיבל בעת גיוסו או עם העדר תלונות עד נפילתו מהמשאית וגם לא עם הציות להוראות מפקדו להשתתף בתרגיל הריצה למרות סבלו הגופני.

המערער סובל מפתולוגיה נפשית מסוג תסמונת פוסט טראומתית עם מרכיב דיכאוני חרדתי, כתוצאה מהאירועים אשר חווה בצורת רצף של אירועי דחק במהלך שירותו הצבאי בשנת 2005.

חוו"ד מגיבה נוספת מטעם המשיב- ד"ר משה בירגר (27.08.12)

5. בבדיקה- בהכרה, מתמצא בכל המובנים. ללא סימני דריכות או עוררות יתר. אפקט תקין ללא ביטויי דיכאון או חרדה. ללא הפרעות בקצב או מהלך החשיבה. בתוכן: חושב לעיתים קרובות על כך שנפל, נחבל בגב ולא קיבל יחס. ממורמר על כך שחייו לא המשיכו כרגיל. ישן טוב, ללא סיוטים. מצב רוחו "לא הכי טוב". מרגיש "עוגמה" על מה שקרה. מרגיש לא נוח כשנמצא לבד. התחיל לבלות ולצאת לבתי קפה. ללא מחשבות שווא או יחס. ללא הפרעות בתפיסה חושית. שיפוט ותובנה תקינים.

בהתייחס לחוו"ד ד"ר פרחאת- במכתבו של ד"ר אברמוביץ מצוין כי דודו של התובע שהתלווה לבדיקה, מציין ברקע המשפחתי בעיה של Impulse Control, כולל אביו של המערער. מספר קרובי משפחה אשר מטופלים עקב "בעיה של עצבים". המערער היה תמיד ילד עצבני. בבי"ס מרביץ, לא מסתדר במסגרות, לא סיים את ביה"ס עקב בעיות קשות בתחום ההתנהגות. התגייס לצה"ל בלי מוטיבציה ורק עקב לחץ של המשפחה. במכתב ד"ר אברמוביץ מיום 20.10.05 מצוין כי התקבל לבדיקה פסיכיאטרית דחופה עקב התנהגות אימפולסיבית ותוקפנית, דפוסי התנהגות תוקפנית מוכרים למשפחתו מילדות. במכתב מחלקה דחופה, ד"ר היימן מיום 11.10.05 מצוין כי במהלך לימודיו התפרץ כלפי מנהל ומורה מביה"ס. באפיזודה אחת הוזמנו שוטרים בעטיו.

התייחסות הדוד למחלה הינה התרשמות בלבד מאישיותו של המערער ומשפחתו ואינה מהווה אבחנה ובוודאי שהמערער לא אובחן על סמך זה בלבד. גם אם המערער ודודו בדו את כל הפרטים על מנת לקדם את השחרור מצה"ל, הדבר משמעותי בפני עצמו ומצביע על חוסר אמינות.

אין כל קשר בין פרופיל 97 שקיבל לרמת המוטיבציה (שכאמור לא היתה על פי המסמכים). במקרים רבים לא מדווח לצבא טרם הגיוס על בעיות נפשיות וכן במקרים רבים, הבעיות הנפשיות הקשורות לאבחנה של הפרעת אישיות, מופיעה לראשונה בהקשר לסיטואציות צבאיות שגרתיות, ומתבטאות בין השאר בירידה במוטיבציה. במקרה הזה סימנים להפרעת האישיות הופיעו כבר בילדותו של המערער.

בכל המסמכים מתקופת הצבא לא נזכר כלל אירוע חבלני, חייל שהתאבד וכו'. גם בפניה הראשונה למיון אשר בדרך אליו התרחש האירוע החבלני כביכול, אין כל אזכור על כך לפסיכיאטרית. הדבר גם לא מצוין בתצהיר הראשון מטעם המערער. לעומת כל האירועים שלא נזכרים, במכתב מחלקה דחופה, ד"ר היימן, מיום 11.10.05 מציין המערער כי סובל ממצב רוח רע, בוכה, אינסומניה, נפרד מארוסתו, ונושא זה מופיע גם בחוו"ד מפקדו. המערער לא המציא דו"ח פציעה על הנפילה מהמשאית. באשר להזנחת כאבי הגב- ב- 23.08.05, 6 ימים לאחר שנפל כביכול, נבדק וקיבל מגבלת פעילות ל-3 ימים. ב-26.08 נמצאה רגישות קלה בלבד והוא נשלח לבירור אורטופדי. קיבל פטור מריצות ל-21 יום. ע"פ חוו"ד אורטופד, ד"ר סורין, אין תיעוד על אירוע חבלתי ברור. במסמכים משנת 2006-2009 אין מסמכים המעידים על בעיות ע"ש או כף רגל שמאל. הסתירות וחוסר העקביות מעלים ספק באשר למהימנותו של המערער.

המומחה אינו מתרשם כי המערער סובל מ-PTSD : המערער לא ביטא תסמינים אלו ולו פעם אחת בבדיקותיו במהלך השירות הצבאי. כמו כן אין אזכור מתקופת השירות של אירועים העשויים לענות על קריטריון A הנדרש לאבחנת PTSD. אין גם כל אסמכתא לנפילה ממשאית. המערער לא טען כי היה עד לפיגוע בבאר שבע או היה עד למקרה נוסף של התאבדות בירי של אחד החיילים. ד"ר קראקרה אינו מתאר תסמינים בתר חבלתיים ואינו טוען לכך.

בבדיקה לא התרשם המומחה מקיומה של פסיכופתולוגיה נפשית כלשהי להוציא הפרעת אישיות. בניגוד לממצאי ד"ר פרחאת, כל הרופאים שבדקו את המערער לא התרשמו משחזור חודרני וכפייתי של אירועים החל מנפילתו מהמשאית, כאבי גב קשים וממושכים, שהותו בכלא, נפילתו והתעלפותו בזמן התרגיל.

הטסטים הפסיכודיאגנוסטיים: הטסטים לא כללו שאלונים ל- PTSD ואין בממצאיהם כל דבר אופייני למחלה. ביטויים של מצוקה רגשית בעלת קווים דכאוניים, רמת חרדה ולחצים גבוהים מאוד אינם ספציפיים ל- PTSD. לעומת זאת יש שפע ממצאים המתאימים דווקא לאבחנה של הפרעת אישיות. המומחה אינו רואה ברצף אירועי הדחק.

כאבי גב, ההתעלפות בריצה והמאסר אינם אירועים בעלי מאפיינים העונים על קריטריון A של אבחנת PTSD. ד"ר פרחאת אינו מייחס משקל לגורמי דחק אחרים כמו הפרידה מהארוסה, האב שאינו עובד וכו'.

המומחה מסכים עם ד"ר פרחאת כי המערער אינו סובל מהפרעה מבודדת של Impulse Control Disorder, אך לעומת זאת סבור כי המערער סובל מהפרעת אישיות ששורשיה בילדות והמלווה בהפחתה ביכולת Impulse Control. לראיה במכתבו של ד"ר אברמוביץ, מצוין כי היה תמיד ילד עצבני. להתרשמות המומחה, הגיב המערער ב"אקטינג אאוט" כחלק מסגנון התמודדותו כבעל הפרעת אישיות. בהתאם לכך הגיב באקטינג אאוט לא לכאבי הגב, העדר התערבות וכו' אלא לאי שחרורו המידי מהצבא, אשר אליו לא הסתגל מלכתחילה.

חוו"ד משלימה מטעם המשיב- ד"ר משה בירגר (12.10.13)

6. במכתב ד"ר אברמוביץ מיום 20.10.05 מצוין כי התקבל לבדיקה פסיכיאטרית דחופה עקב התנהגות אימפולסיבית ותוקפנית, דפוסי התנהגות תוקפנית מוכרים למשפחתו מילדות. גם ממצאי הטסטים הפסיכודיאגנוסטים מתאימים להפרעת אישיות. בסיכום אינטייק, מרפאה לבריאות הנפש מיום 15.03.06, מציינת העו"ס כי לא ניתן לשלול קיום רווח משני. בבדיקת מומחה, ד"ר ולצקוב מיום 13.06.06- לא היו סימנים של מחלת נפש. היו סימנים להתנהגות מגמתית ותיאטרלית, מרכיב של התחזות, דפוס ההתנהגות אנטי סוציאלית, נסיון להתחזות לחולה נפש. ב-12.12.06 הוא מציין כי לא התגלו סימנים של מחלה נפשית כלשהי והאבחנה שנקבעה היא של malingering ושל antisocial personality disorder. בדו"ח ממכון רום מ- 30.10.07, היתה התרשמות ממימד של חוסר בשלות, עם כיוון אקסטרוברטי בולט. חזר שוב ושוב על האמירה כי עשה כל מאמץ על מנת להשתחרר מצה"ל, כולל דיווחים כוזבים וזיוף של סימפטומים נפשיים. שולל כל קשיים נפשיים בפועל. אין עדות לאישיות בכיוון אנטי סוציאלי או לפסיכופתולוגיה ממשית. יש עדות למרכיבים של פגיעות ורגישות חברתית, לצד יכולת מוגבלת להתמודד עם מצבי תסכול.

יחד עם זאת לא נמצאו ממצאים המצביעים על פסיכופתולוגיה ויש עדות לתפקוד נורמטיבי, עם משמעת עצמית תקינה ומוטיבציות חיוביות להתפתחות.

דיון

7. מש/1 הנו חוו"ד מפקד עבור קב"ן . תאריך המסמך 27.9.05 . חווה"ד של מפקדו עליו היתה טובה, וציינה כי לפני שבוע (כלומר חודש לערך לאחר הנפילה) חלה אצלו ירידה חדה במוטיבציה, ועד אז היה בעל מוטיבציה גבוהה, תפקד היטב והיה ממושמע.

המערער אישר בחקירתו כי איים בהתאבדות, שכן שמע מחבריו שאם הוא רוצה להשתחרר זה מה שהוא צריך לומר. ואכן מן התיעוד עולה שעל רקע זה הופנה לקב"נית. אצל הקב"נית היה תוקפני ואיים כי תשא באחריות במידה ולא ישוחרר מהצבא. לא היתה התרשמות מדכאון מג'ורי או פסיכופתולוגיה מג'ורית, אך על רקע ההתפרצות והאיום לפגיעה עצמית נשלח לבדיקה פסיכיאטרית בבי"ח סורוקה (ראה מש/2) . גם שם לא היתה התרשמות מדכאון מג'ורי או מצב פסיכוטי ולא נמצאה אינדיקציה להמשך טיפול במיון. מש/3 הנו כאמור מכתבו של הפסיכיאטר ד"ר אברמוביץ. נרשם שם שלדברי דודו המערער לא מסתדר במסגרות, לא סיים את ביה"ס עקב בעיות קשות, והתגייס לצה"ל בלי מוטיבציה רק בשל לחץ המשפחה. ד"ר אברמוביץ התרשם שמדובר בהפרעה של ריסון דחפים. לטענות נוספות שנזכרו במכתב יש להתייחס בזהירות על רקע רצונו של המערער להשתחרר ומאחר ולא אומתו. אך לעמדתנו יש משקל להתרשמות הקלינית בזמן אמת שלא נובעים מממנה לא תסמינים ולא אבחנה של PTSD . גם לא היה אירוע טראומטי בעל עוצמה מינימאלית, שהיה יכול לייצר אצל המערער PTSD. צודקים מומחי המשיב שגם בהמשך אין תסמינים שיכולים ללמד על הפרעת פוסט טראומה.

8. המערער טען כאמור אחרת אולם הרושם של הועדה אכן שלא אותו אירוע נפילה הוא שהביא כביכול לירידה חדה במוטיבציה אלא שזו לא היתה שם מתחילה, גם אם "לקח" למערער חודש וחצי עד שהפגין זאת במוצהר. אין בענין זה כשלעצמו כדי לשלול הקשר הסבתי הרפואי, אולם הוא מחזק הרושם שמדובר בבעיה נפשית קיימת של קושי להסתגלות למסגרות, בשל הפרעת אישיות משולבת בהפרעה של בעיית שליטה בדחפים וכעסים. זו היתה גם האבחנה בהורדת הפרופיל והשחרור (מש/4).

רושם זה מקבל חיזוק גם ממש/5. לאור שחרורו על סעיפי ליקוי נפשיים, נבדק המערער מטעם המכון הרפואי לבטיחות בדרכים, ונערכו לו אבחון והערכת אישיות כדי לקבוע כשירותו הרפואית לאחוז ברישיון נהיגה.

נקבע כי שהמערער סובל מחוסר בשלות, אקטרוורסיה, ופוטנציאל לאימפולסיביות נוכח תסכול, אך אין די סיבות לשלילת רישיון, כאשר בפועל תפקודו יציב ונורמטיבי ללא אירועי סיכון בעברו. אין התנהגויות חריגות בפועל ואין פסיכופתולוגיה. לכן הומלץ על חידוש רישיון הנהיגה. החשוב לענייננו הנו תיאור הרקע שהתבסס על דברי המערער בראיונות אישיים. צוינה מפיו כי סיים טירונות כחייל מצטיין והיה בעל מוטיבציה גבוהה; נחבל בגבו במהלך השירות וזכה ליחס מזלזל מהצוות, פנה לקב"ן ושוחרר בפרופיל 21: לדבריו עשה הצגות כדי להשתחרר, ודיווח דיווחים כוזבים שאם לא ישוחרר יתאבד. הוא שלל משבר נפשי ממשי. לדבריו חש פגוע וכעוס עקב היחס שקיבל והחליט לסיים השירות. הוא חזר שוב ושוב על האמירה כי עשה כל מאמץ על מנת להשתחרר כולל דיווחים כוזבים וזיוף סימפטומים נפשיים.

בעניין זה ברי כי המערער העצים קשייו כדי להשתחרר, אולם הועדה מצטרפת לעמדת ד"ר בירגר שגם בהנחה שהמערער ודודו הפריזו בזמן אמת כדי לקדם השחרור, יש לכך משמעות לעניין מהימנות. כאמור לא היה שום אירוע בעל עוצמה מינימלית אליו ניתן להתייחס כאירוע טראומטי, והתסמינים במובהק אינם של PTSD לא בזמן אמת על פי האבחנות, גם לא אח"כ. אין בסיס בעניין זה לקביעת מומחי המערער, וברור למדי שאבחנת הפוסט טראומה נועדה לייצר יש מאין קשר סבתי לתנאי שירות רגיל ולא חריג, שאף המערער עצמו לא חווה כטראומה. מה שכן חווה הנם אכן קשיי הסתגלות למסגרת הצבאית על רקע אותה הפרעת אישיות קיימת ובעיית השליטה בדחפים. אין כאן שום מחלה שהשירות הוציא מן הכוח אל הפועל או החמיר.

9. כאמור אף אם היינו קובעים שהשירות גרם או החמיר רפואית הפגימה הנפשית, וזו אינה עמדתנו, עדיין היה דין הערעור לדחיה, בשל אי התקיימות היסוד האובייקטיבי שבתנאי השירות הנטענים, היינו שאין הם בבחינת ארעים שיש בהם משום "עוצמה" מינימלית בפריזמה אובייקטיבית. לא מתקיימת אפוא הסיבתיות המשפטית. נפנה לדברים שצוינו על ידנו במקרה אחר אך הם בבחינת סיכום של הדין החל (ע"נ 21996-11-10):

" על חשיבות היסוד הסובייקטיבי בבירור הליך הגרימה - אין חולק. אך המסתפק בו, אומר למעשה שדי בכל קושי סובייקטיבי של החייל שהגיב בעוצמת יתר לאירוע טריביאלי כשלעצמו הקשור בשירות - על מנת שיוכר קשר סבתי בין השירות לבין המחלה הקונסטיטוציונלית. שהרי ידוע שהמסגרת הצבאית הנה מסגרת הירארכית החייבת לשמור על משמעת, ותמיד ניתן לטעון שדי בכך בפן הסובייקטיבי. עם קושי זה, שיסודו בקשר הסבתי המשפטי, נועדה להתמודד ההלכה מורת הדרך בענין אביאן ( דנ"א 5343/00 ). הלכת אביאן אמנם לא ביטלה הלכות קודמות אולם הציבה דגש חדש ואין להתעלם ממנו.

אין די בכך שהשירות היווה חוויה סטרסוגנית עבור החייל המעורב בפן הסובייקטיבי, אם כי מדובר בוודאי בתנאי הכרחי. נדרש גם כתנאי מצטבר שפרוץ המחלה יגרם כתוצאה מאירועים המיוחדים לחיי הצבא או שהשפעתם אינה מינימאלית או טריוויאלית לעומת גורמים אחרים שהשפיעו על פרוץ המחלה. במלים אחרות, גם בשים לב שכל אחד מגיב אחרת, נדרש שמה שנטען שגרם לסטרס יהא אירוע או שרשרת אירועים שהיו בעלי עוצמה מינימאלית – במבחן אובייקטיבי.

אכן לטעמנו לא נדרשת התמודדות עם אימת המוות דווקא, או טראומה של צפיה בחבר שנהרג, ולעתים גם שירות שאינו קרבי כלל נושא עמו לחצים חריגים. ועדיין – המבחן האובייקטיבי צריך שיתקיים.

סוכמו הדברים כך בהלכת פוטשניק (רע"א 6270/98 פ"די נז(3) 721, 725-726 . ראינו להביא הדברים כלשונם, שכן נראה שהם הולמים העובדות אף בענייננו -

'... השופט מ' חשין קבע, בהסכמת חברי ההרכב האחרים לעניין זה, כי לצד הסיבתיות העובדתית יש לבחון את הסיבתיות המשפטית, כאשר זו כוללת מבחן סובייקטיבי-אובייקטיבי. הרכיב הסובייקטיבי עניינו רגישותו המיוחדת של הניזוק ("הגולגולת הדקה"), ועניינו ההכרה בכך כי על הצבא לקבל את הנפגע כמות שהוא, על תכונותיו, מעלותיו וחסרונותיו הסובייקטיביות. הרכיב האובייקטיבי עניינו הקשר לשירות הצבאי. נדרש, כך נקבע, כי לא יהא מדובר באירוע טריוויאלי, שולי או אירוע שיגרה אלא באירוע הקשור לייחודיות והמיוחדות של השירות בצבא. אין די בקשר רופף בין פריצת המחלה ובין השירות הצבאי. נדרש אירוע שיש בו "ממשות" (שם [1], בעמ' 765-764, וראו גם עמדתו של המשנה לנשיא השופט ש' לוין, שם).

על רקע נורמטיבי זה – שאינו שנוי במחלוקת בין הצדדים בפנינו – שוכנענו כי בדין נדחתה תביעתו של המערער. אכן, בבחינה של הקשר הסיבתי-עובדתי מוכנים אנו להניח כי ההוראה שניתנה למערער, השיחות שבאו בעקבותיה (על עוצמתן וחריפותן) הן שגרמו לאירוע שעבר המערער ולפריצת מחלתו. אולם כאמור, אין די בבדיקת הסיבתיות העובדתית, אלא יש צורך לבחון גם את הסיבתיות המשפטית. מקובלת עלינו עמדת המערערים – שהיא גם עמדת המשיב בנדון – שלפיה המרכיב הסובייקטיבי התקיים בנסיבות המקרה. במובן זה ניתן לקבוע כי נסיבותיו המיוחדות של המערער, האופן שבו תפס את ההוראה והשיחות עם הממונים עליו כמו גם תגובתו החריפה – מבססים סיבתיות משפטית ברמה הסובייקטיבית. לשון אחר: מנקודת מבטו של הניזוק הספציפי ותכונותיו המיוחדות – "גולגלתו הדקה" – שירותו במשטרה, ההוראה שקיבל והוויכוח עם הממונים עליו הם שהובילו לאירוע ולפריצת המחלה, הגם שייתכן שאצל פרטים אחרים לא היו תנאי שירות אלה מובילים לתוצאה זו. אולם לדעתנו לא הוכיחו המערערים את הרכיב האובייקטיבי. נסיבות המקרה מלמדות על תנאי שירותו של המערער כתנאים "רגילים" שאינם שונים באופן ממשי מחייו האזרחיים המשוערים (פרשת אביאן [1], בעמ' 764-763). כדבר שבשיגרה, בכל מקום עבודה בעל מבנה היררכי ניתנות הוראות לעובדים בארגון, לעתים תוך עימותים ומאבקי כוח. מאפיין זה אינו ייחודי – בהיעדר נסיבות אחרות שלא הובאו בפנינו – לשירות בצבא או במשטרה ' ".

10. גם בענייננו לא הגיב המערער לתנאים הקשורים במיוחדות שבשירות הצבאי ככזה, אלא לעצם היותו של השירות הצבאי מסגרת של מרות הירארכית. אין לגלות לא אירוע חריג, אף לא אירוע או רצף של שירות בעל קושי או עוצמה מינימאלית. המערער אף לא הניח תשתית לקביעה לפיה ההמלצות הרפואיות בעקבות הנפילה שלו ממשאית לא תאמו הנדרש. לפיכך ממילא ברור היה שנדרש הוא לחזור לשירות, בתום תקופת המנוחה. הוא לא אבה לכך שכן לא הסתגל למסגרת הצבאית שמטבעה אינה יכולה להיענות לכל רצון (מעבר לצורך - אף המסגרת האזרחית אינה יכולה לעשות כן), ולכן לא היתה לו מוטיבציה לשרת. הוא הגיב כאמור בהתפרצויות משלא הכפיפה עצמה המסגרת הצבאית לרצונו. אך התפרצויות אלה אינן אלא סימפטום של ההפרעה עמה התגייס ומטבעה כאמור אינה נותנת ביטוי נמשך, אלא רק כאשר נתקל המערער בקושי ולו קל, או שאין סביבתו מכפיפה עצמה לרצונו. אין כאן לא טראומה , בוודאי לא קושי בו נתקל המערער שהנו בעל מאפיין אובייקטיבי מבחינת עוצמתו.

וראה עוד לעניין היסוד האובייקטיבי דנ"א 7413/13 פלוני נ' קצין התגמולים: אפילו כליאה בת כחודש בכלא צבאי שמחלת הנפש התפרצה ממש בסופה לא הוכרה כמקיימת היסוד האובייקטיבי, באין אירוע חריג במהלך הכליאה עצמה. והרי ברי כי כליאה , על רקע עבירות משמעת שבשירות, כרוך בה מטבע הדברים קושי אישי, ענישה, שלילת חירות ומשמעת הדוקה. אם בנסיבות אלה לא מתקיים היסוד האובייקטיבי המשקף הקשר הסבתי המשפטי, בענייננו מקל וחומר.

11. לסיכום: רפואית, המערער סובל מהפרעת אישיות וקושי לשליטה בכעסים ולא מ PTSD. היינו הועדה מעדיפה חוות הדעת של מומחי המשיב. למסקנה זו ניתן להגיע ממכלול החומר, אף מעבר לפער אליו מפנה ב"כ המשיב בסיכומיה בין תצהירו הראשון של המערער לבין תצהיריו בהמשך, בהם ניסה לשים הדגש על הפרעה פוסט טראומטית.

אותה הפרעת האישיות המלווה בקושי לשליטה בכעסים, היתה קיימת גם לפני הגיוס ומכל מקום לא נגרמה או הוחמרה עקב תנאי השירות, אלא נתנה ביטויה במהלכו כחלק מקשיי ההסתגלות של המערער למסגרת הירארכית ככזו. לא הומחש כל יחס לא נאות או חורג כלפי המערער. בנוסף – לא הומחש קיום היסוד האובייקטיבי שבתנאי השירות, להם נטען כגורם. הערעור נדחה. לא בלי היסוס, נמנע מעשיית צו להוצאות.

ניתן היום, ו' אלול תשע"ד, 01 ספטמבר 2014, בהעדר הצדדים.