רקע וטענות הצדדים

ביום 16.4.03 נפגע מר קורין יהושע (להלן: "הנפגע") בתאונת דרכים, בעת שנסע ברכב בכביש 444. הנפגע קיבל משכורת מחברת יחיעם שירותי שדה בע"מ (להלן: "שירותי שדה"), והבעלות ברכב היתה רשומה על שם חברת יחיעם יבוא ושיווק חלקים בע"מ (להלן: "יבוא ושיווק"). בעקבות התאונה שילם התובע וימשיך לשלם לנפגע גמלאות נכות בסכום כולל של 1,840,228 ₪. הנתבעות הן חברות הביטוח שביטחו את הרכב.

התובע פנה אל הנתבעות בדרישה כי ישפו אותו בשיעור של 80% מסכום הגמלאות ששילם וישלם לנפגע, וזאת לפי הסכם השיפוי שנכרת בין התובע לבין חברות הביטוח בשנת 1979 (להלן: "הסכם השיפוי"). משנדחתה דרישתו של התובע, הוגשה התביעה שבפניי, לתשלום סך של 1,783,303 ש"ח.

בבסיס המחלוקת בין הצדדים עומדת שאלת פרשנותו של מסמך הבנות מיום 12.11.1990, שנועד להבהיר סוגיות מסויימות בהסכם השיפוי.

אין חולק כי כאשר עובד נפגע בתאונת דרכים שהתרחשה ברכב המעביד, כשהנסיעה היא לצרכי המעביד, קיים פטור מחובת שיפוי כלפי התובע. המחלוקת היא בשאלה מהו "רכב המעביד".

לדידו של התובע, כאשר עובד שנפגע בתאונת דרכים נהג ברכב שאינו רשום במשרד הרישוי על שמו של המעביד, עומדת לתובע זכות שיפוי לפי הסכם השיפוי. על כן, במקרה דנן, הואיל והרכב בו נסע הנפגע היה רשום על שמה של חברת יבוא ושיווק, ולא על שמה של חברת שירותי שדה, המעביד, זכאי התובע לשיפוי מאת הנתבעות.

לדידן של הנתבעות, מה שקובע הוא הבעלות הקניינית ברכב בו נהג הנפגע, ולא הרישום הפורמלי במשרד הרישוי. על כן, אם הבעלות הקניינית ברכב נתונה למעביד, פטורות הנתבעות מחובת השיפוי כלפי התובע, גם אם הרכב רשום במשרד הרישוי על שמו של צד ג'.

דיון והכרעה

ס' 4(א) להסכם השיפוי קובע:

"מוסכם בין הצדדים כי כאשר הנפגע, נפגע בתאונת עבודה כמשמעה בחוק והוא זכאי לגמלאות לפי פרק ג' לחוק, והחברה היא המבטחת של מעבידו- לא תהא החברה חייבת לפצות את המוסד".

במרוצת השנים התגלעו מחלוקות בענין אופן יישומו של ס' 4(א) להסכם השיפוי. נוהל בין הצדדים משא ומתן שהבשיל לכדי הסכמות, שהועלו על הכתב במכתב מיום 12.11.1990 (להלן: "מסמך ההבנות").

סעיף ג' למסמך ההבנות קובע:

"נפגע עובד בתאונת דרכים שאירעה תוך כדי ועקב עבודתו אצל מעבידו או מטעמו, תוך כדי נסיעתו – כנוהג או כנוסע – בין אם ברכב שלו, או ברכב המעביד, ובין אם ברכב שכור על ידו או ע"י המעביד, או עקב השימוש בו- כשלמעביד יש ענין בנסיעה זו והנסיעה היא לצרכי המעביד- אין ולא תהיה למוסד זכות שיבוב- והוא לא יגיש דרישות או תביעות שיבוב- מהמבטח של רכב המעביד, או מהמבטח של השימוש ברכב הפרטי, בגין הגמלאות לעובד שנפגע כאמור."

לדידי יש לפרש את הסכם השיפוי ומסמך ההבהרות כדרך שמפרשים כל חוזה.

חוזה מתפרש על פי כוונת הצדדים לו, ולא על יסוד האופן בו פורש בפסיקה דבר חקיקה כזה או אחר, גם אם הוא עוסק בסוגיות דומות.

הכלל הוא שחוזה מתפרש על פי המטרות, היעדים, האינטרסים, והתכנית שהצדדים בקשו במשותף להגשים. בראש ובראשונה מתחקים אחר אומד הדעת הסובייקטיבי המשותף, ואם זה אינו ברור, או אינו קיים, אזיי יתפרש החוזה לפי תכליתו האובייקטיבית:

"כידוע, חוזה מתפרש על פי תכליתו, ותכלית זו היא בראש ובראשונה, התכלית הסובייקטיבית המבטאת את אומד דעתם של הצדדים לחוזה, לאמור: "המטרות, היעדים, האינטרסים, והתכנית שהצדדים בקשו במשותף להגשים" ... אולם לעתים נתקלים אנו בקשיים לאתר את אומד דעתם הסובייקטיבי של הצדדים, ואז נוהגים לפנות לתכלית האובייקטיבית של החוזה, ולנסות ללמוד באמצעותה על ה"המטרות והאינטרסים שחוזה מהסוג או מהטיפוס של החוזה שנכרת נועד להגשים", וממנה מנסים להקיש למקרה המסוים העומד לדיון" (ע"א 5483/02 שיכון עובדים בע"מ ואח' נ' עיריית חולון").

ראה גם ע"א 9803/01 תחנת שירות ר"ג בע"מ ואח' נ' סונול בע"מ:

"... ובהעדר נתונים כדי לעמוד על אומד דעתם הסובייקטיבי של הצדדים, נוהגים לפנות לתכלית האובייקטיבית של החוזה, ולנסות לאתר את "המטרות והאינטרסים שחוזה מהסוג או מהטיפוס של החוזה שנכרת נועד להגשים". במסגרת זו נבדקת, בין היתר, תכליתו העסקית-כלכלית של החוזה...".

להוכחת אומד דעתם הסובייקטיבי של בעלי הדין, לא מצאתי תימוכין לעמדה שבמהלך ניהול המשא ומתן הסכימו הצדדים כי הרישום במשרד הרישוי הוא שיחתוך את שאלת הבעלות ברכב.

מסיבה כזו או אחרת, הצדדים כלל לא נתנו דעתם לשאלה כיצד תיבחן שאלת הבעלות ברכב- האם לפי הרישום במשרד הרישוי, אן בדרך אחרת כלשהי. ממילא, לא ניתן לייחס להם אומד דעת סובייקטיבי כזה או אחר בנושא שעליו כלל לא נתנו את דעתם. העובדה שבדיעבד התובע טוען כי אומד דעתו הסובייקטיבי היה שרק הרישום במשרד הרישוי הוא הקובע, אינה משנה דבר. חוזה נבחן לפי אומד דעתם הסובייקטיבי המשותף של הצדדים בעת כריתתו, ולא לפי אומד דעת סובייקטיבי של בעל דין אחד, שבא לעולם בדיעבד, לאחר שמתגלעת מחלוקת לגבי האופן בו יש לפרש את החוזה.

הנתבעות טענו כי כוונת הצדדים במונח "בעלות" היא לבעלות במובנה המקובל, ומעולם לא התכוונו הצדדים רק לבעלות הרשומה במשרד הרישוי.

משקבעתי שהצדדים כלל לא נתנו דעתם לשאלה כיצד תיבחן שאלת הבעלות ברכב- האם לפי הרישום במשרד הרישוי, או בדרך אחרת כלשהי, ולא ניתן לייחס להם אומד דעת סובייקטיבי כזה או אחר בנושא יש להתחקות אחר תכליתו האובייקטיבית של החוזה:

"אכן, לעתים אין בידנו לגבש את אומד דעתם של הצדדים. יש לזכור תמיד כי אומד הדעת הרלוואנטי אינו אומד הדעת הסובייקטיבי של אחד הצדדים, אלא אומד הדעת הסובייקטיבי המשותף לשניהם או לפחות כוונה (סובייקטיבית) של אחד הצדדים, אשר הצד השני מודע לה ויודע כי היא הבסיס להבנת החוזה על-ידי הצד האחר..." ואולם "...אם אומד הדעת (הסובייקטיבי) של אחד הצדדים שונה מזה של הצד השני, אין כל אפשרות לגבש אומד דעת סובייקטיבי משותף. החוזה יפורש במקרה זה... על-פי תכליתו האובייקטיבית... המטרות, האינטרסים והתכליות שחוזה מהסוג או מהטיפוס של החוזה שנכרת נועד להגשים" ... אכן, "התכלית הסובייקטיבית היא התכלית הריאלית המשותפת שהייתה בפועל לצדדים לחוזה. לעומתה, התכלית האובייקטיבית הינה התכלית ההיפותטית שהייתה לצדדים, אילו פעלו כאנשים סבירים והוגנים" .

(ע"א 898/03 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' גניה חזן (2004) ) .

אין איפוא מנוס אלא לנסות לאתר את המטרות והאינטרסים שחוזים מסוגם של הסכם השיפוי ומסמך ההבנות נועדו להגשים. ראה דבריו של השופט ברנר בת.א. (ת"א) 55092/05 בטוח לאומי סניף תל אביב נ' אבנר אגוד בע"מ חברה לבטוח (2007).

כפי שציין השופט ברנר באותה פרשה, קיימת מחלוקת פוסקים בשאלה האם כאשר הצדדים להסכם השיפוי ומסמך ההבנות קבעו פטור מחובת שיפוי במקרה שבו תאונת הדרכים התרחשה בעת שהנפגע נהג ברכב המעביד, הם התכוונו לבעלות קניינית של המעביד או שמא לבעלות הרשומה במשרד הרישוי. שני שופטים מקבלים את עמדתו של התובע, וסבורים כי מה שקובע הוא הרישום במשרד הרישוי (כב' השופטים צבי כספי ורחל ערקובי, בגדרם של ת.א. 53337/05 ות.א. 52492/05, [פורסם בנבו]), ורובם מקבלים את עמדתן של הנתבעות, וסבורים כי המבחן הוא של בעלות מהותית, לפי דיני הקניין. כב' השופטת בלהה כהנא (ראה ת.א. (י-ם) 7780/02, [פורסם בנבו]. פסק הדין אושר על ידי בית המשפט המחוזי בע"א (י-ם) 5551/04); כב' השופט דוד מינץ (ראה ת.א. (י-ם) 7718/05, ת.א. (י-ם) 5972/04 ות.א. (י-ם) 14118/04); וכב' השופט רם וינוגרד (ראה ת.א. (י-ם) 7645/04 [פורסם בנבו] ).

דעתי כדעת האחרונים וכפי שעולה מרע"א 7161/08 המוסד לביטוח לאומי נ' הראל חברה לביטוח בע"מ. אינני סבור כי הצדדים למסמך ההבהרות התכוונו שרכב בבעלות המעביד הוא אך ורק רכב הרשום במשרד הרישוי על שמו של המעביד. הצדדים השתמשו במונח הכללי "רכב המעביד", ובסעיף ד' למסמך ההבהרות הגדירו כי פירושו של מונח זה הוא "רכב בבעלות המעביד או רכב שכור ע"י המעביד הנהוג בידו או בידי עובדו". הצדדים לא הגדירו את המונח "רכב בבעלות המעביד", וממילא לא קבעו כי הבעלות תיבחן אך ורק על פי רישומי משרד הרישוי. חזקה על מנסחי מסמך ההבהרות, יועצים משפטיים של הצדדים הנוגעים בדבר, שאם אכן הכוונה היתה לבעלות לפי רישומי משרד הרישוי, היו נותנים ביטוי מפורש לכוונה זו, כגון באמצעות שימוש במילים "רכב הרשום על שם המעביד", ולא מסתפקים במונח הכללי יותר של "רכב בבעלות המעביד". מכאן שדרך הפרשנות המוצעת על ידי התובע אינה נתמכת בלשונו של מסמך ההבהרות.

אכן, מילות החוזה אינן חזות הכל: "מלאכת הפירוש נועדה לברר את כוונתם האמיתית של הצדדים לחוזה. התחקות אחר כוונה זו, תוך השתחררות מעול הפירוש המילולי, עולה בקנה אחד עם עיקרון תום הלב" (ע"א 1395/91 וינוגרד נ. ידיד, פ"ד מז(3) 793, 800). עם זאת, איני רואה כיצד ניתן לייחס לצדדים כוונה לבחון את הבעלות אך ורק על פי המבחן הטכני הצר של הרישום הפורמלי במשרד הרישוי, משום שדבר זה עלול לגרום עיוותים קשים, כשקיים תכנון מס.

אין זה מתקבל על הדעת כי במקרה שבו קיימות חברות אחיות, העוסקות באותו תחום עיסוק ונשלטות על ידי אותו גורם, ועובד המועסק על ידי חברה אחת, נפגע בעת שנהג ברכב הרשום על שמה של החברה השניה, תחול חובת שיפוי כאילו המדובר ב"גורם זר" לגמרי.

חיזוק למסקנה לפיה הצדדים למסמך ההבנות לא התכוונו שהבעלות תיקבע אך ורק לפי הרישום הפורמלי במשרד הרישוי, ניתן למצוא בסעיף ד' למסמך ההבהרות, הקובע:

"בכל מקום בו נאמר במסמך זה לעיל ב"רכב המעביד" או ב"רכב מעבידו", או במבטחו, פירושו- רכב בבעלות המעביד, או רכב שכור ע"י המעביד הנהוג בידו או בידי עובדו".

משמע, הכוונה היתה להחיל את הפטור גם כאשר הרכב כלל איננו בבעלותו של המעביד, ובלבד שהוא משמש את המעביד. מכאן שאין הכרח שהרכב יהיה בבעלותו של המעביד על מנת שחברת הביטוח תהא פטורה מחובת שיפוי. הפטור יחול גם כאשר מדובר ברכב שהמעביד שכר. אין איפוא כל הגיון להחמיר דווקא בנושא הבעלות, כאשר הצדדים להסכם החילו את הפטור גם על זיקה פחותה יותר, לאמור, זיקת השכירות. במילים אחרות, אין כל הגיון להניח כי בעוד שהצדדים התכוונו שהפטור יחול גם כאשר המעביד כלל איננו הבעלים של הרכב, כמו במקרה של רכב שכור, הרי דווקא כאשר הבעלות הקניינית היא של המעביד, אך לא הרישום הפורמלי במשרד הרישוי, קרי, זיקתו הקניינית של המעביד לרכב גדולה יותר מאשר במקרה של רכב שכור, דווקא אז הפטור לא יחול. והרי קל וחומר שאם הצדדים הסכימו להחיל את הפטור גם כאשר המעביד הוא אך ורק השוכר של הרכב, יש להחילו כאשר המעביד הוא בעל זכות הבעלות הקניינית, אף אם זכותו זו אינה משתקפת ברישום במשרד הרישוי. מדובר איפוא בהסדר מהותי שתכליתו לפטור את מבטח הרכב מחבות כלפי התובע כאשר הרכב שימש את המעביד והנפגע במסגרת העבודה, תהא הבעלות הפורמלית בו אשר תהא, ולא בהסדר טכני הנותן תוקף מכריע לרישום במשרד הרישוי.

גם סעיף ג' למסמך ההבנות מעיד כי הצדדים להסכם לא ייחסו חשיבות רבה לשאלת הבעלות ברכב בו ארעה התאונה, ובלבד שלמעביד היה ענין בנסיעה והיא היתה לצרכיו. על כן, נקבע כי גם אם הבעלות ברכב היא של העובד, ולא של המעביד, לא תהא לתובע זכות שיבוב כלפי חברת הביטוח. הוא הדין כאשר העובד אפילו אינו הבעלים של הרכב, אלא מדובר ברכב שהעובד שכר. מכאן שהדגש מבחינתם של הצדדים למסמך ההבנות היה הענין שיש למעביד בנסיעה במהלכה התרחשה התאונה, ולא זהותו של בעל הרכב. לדידם, כאשר למעביד היה ענין בנסיעה והיא בוצעה לצרכיו, התובע לא יוכל לדרוש שיפוי מחברת הביטוח המבטחת את הרכב, גם כאשר הרכב כלל אינו שייך למעביד, אלא מדובר ברכב של העובד או רכב השכרה ששכר העובד. אין איפוא כל הגיון ליתן למונח "רכב המעביד" פירוש דווקני וצר, כפי שמוצע על ידי התובע.

מקובלת עלי טענת התובע לפיה , אחת מתכליותיו של הסכם השיפוי היא לקבוע מנגנון פשוט, שימנע ככל האפשר התדיינויות משפטיות בין הצדדים. עם זאת, אין לייחס לצדדים כוונה להימנע בכל מחיר מעריכת ברור עובדתי במקרים שאינם שגרתיים.

כאשר הניסיון למנוע התדיינויות, בשם עקרון היעילות והפשטות, גורם לעיוות תכליתו של ההסכם או לתוצאה שאינה מתקבלת על הדעת, אין מנוס לעתים מעריכת ברור עובדתי פרטני. אגב, ברור כזה לא חייב להעשות במסגרת הליך משפטי, ועם קצת רצון טוב מצד הצדדים עצמם, הם יכולים להגיע בעצמם להסכמה באשר לזהותו של בעל הרכב מן הבחינה הקניינית, ברוח תכליתו של הסכם השיפוי ומסמך ההבנות, מבלי להיזקק לתביעות משפטיות. אם ינהגו כך, תושג התכלית של מניעת התדיינויות משפטיות גם כאשר יופעל מבחן הבעלות המהותית. מכל מקום, אין מדובר בדרך כלל בברור כה מורכב, והמקרה שבפניי יוכיח, שכן על פי מבחן השכל הישר וההגיון, ניתן בדרך כלל להשיב בנקל על השאלה האם המעביד הוא הבעלים האמיתי של הרכב.

גם יישומו של עקרון תום הלב מוביל למסקנה לפיה המבחן הקובע לענין מסמך ההבנות הוא הבעלות המהותית, ולא הרישום הטכני במשרד הרישוי. כפי שנפסק בע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) פ"ד מט(2), 265 ,עמ' 281-282:

"עקרון מרכזי בתחום המשפט האזרחי בכלל, ובדיני החוזים בפרט, הוא עקרון תום הלב. ... אחד מהיבטיו של עקרון תום הלב הוא כי חוזה יש לפרש בתום לב ... תכלית החוזה היא גם תכליתו האובייקטיבית. זו נקבעת, בין השאר, על-פי עקרון תום הלב. ... פרשנות חוזה בתום לב משמעותה מתן מובן לחוזה העולה בקנה אחד עם כוונתם המשותפת של שני הצדדים."

עמדה פרשנית, לפיה גם כאשר כל הזיקות הרלבנטיות מלמדות כי הרכב המעורב בתאונה שייך למעביד, תחוייב חברת הביטוח לשפות את התובע לפי הסכם השיפוי ומסמך ההבנות רק משום שמסיבה זו או אחרת הרכב רשום במשרד הרישוי על שמו של צד ג', כגון, שמה של חברת אחות אשר רשומה על שם אותו בעל מניות, והבעלים זהים, אינה עולה בקנה אחד עם עקרון תום הלב.

יתרה מזה, סביר להניח כי לו "טרדן מתערב" היה שואל את בעלי הדין, עובר לכריתת הסכם השיפוי ומסמך ההבנות, האם במקרה כזה חלה חובת שיפוי אם לאו, הם היו משיבים כי אין חובת שיפוי, שהרי אין זה מתקבל כלל על הדעת שרכב הרשום במשרד הרישוי על שמה של חברה אחות, לא ייחשב כרכב המעביד לצורך ההסכם, רק משום שהמעביד הוא החברה שמנפיקה תלוש שכר, ולא החברה האחות (על ההיזקקות לרצון ההיפותטי של הצדדים, כאשר לא קיים אומד דעת סובייקטיבי משותף, עמד בית המשפט העליון בע"א 898/03 בנק לאומי שנזכר לעיל).

הרציונל העומד בבסיס הפטור מחובת שיפוי כאשר התאונה מתרחשת ברכב המעביד הוא שמעביד פטור מתשלום פיצויים עקב תאונת עבודה בגין עובדים שבעדם שולמו דמי ביטוח לאומי. חברת הביטוח המבטחת את המעביד באה בנעליו ולכן אף היא נהנית מהפטור האמור (ראה ס' 4(א) להסכם השיפוי). רציונל זה ממשיך להתקיים גם כאשר לא קיימת זהות בין המעביד לבין הבעלים הרשום של הרכב, ובלבד שברור ונעלה מכל ספק כי מבחינה מהותית, הרכב שימש לצרכי העבודה.

סיכומו של דבר, יש לקבל את עמדתן הפרשנית של הנתבעות, לפיה מבחן הבעלות לענין זיהוי "רכב המעביד" הוא מבחן מהותי, ולא מבחן טכני צר של הרישום במשרד הרישוי.

על רקע מסקנה פרשנית זו, נבחן את השאלה מיהו הבעלים האמיתי של הרכב בו נסע הנפגע בעת שהתרחשה התאונה נשוא התביעה- האם חברת יבוא ושיווק, הבעלים הרשום, או שמא חברת שירותי שדה, מעבדתו של הנפגע.

בעניין זה זומן לעדות מר יחיעם קליין, הבעלים הרשום של הרכב, ומי ששימש כמנכ"ל של שתי החברות, והיה בעל המניות היחידי של שתי החברות.

מר קלין העיד באופן ברור, מפורש ונחרץ כי למרות שהרכב היה רשום על שם יבוא ושיווק, הוא שימש לחברת שירותי שדה, וחברת יבוא ושיווק נועדה לצרכי מס בלבד. (ראה עמוד 4 לפרוטוקול שורות 18-31 וכן עמוד 5, שורות 1-6):

"ש. ספר במה עסקה מה היה העיסוק של חב' יחיעם יבוא ושיווק חלקים בע"מ (חב' יחיעם שירותי שדה בע"מ תקרא כעת כשרותי שדה, וחב' יחיעם יבוא ושיווק חלקים בע"מ תקרא יבוא ושיווק).

ת. עניתי על השאלה. חברה הראשונה היא חב' יחיעם שירותי שדה היא נותנת שרותים למלגזות, והחברה השניה זו חב' יחיעם יבוא ושיווק, חב' המייבאת חלקי חילוף מחו"ל.

ש. מי היה המנהל בפועל של החברות?

ת. אני.

ש. תוכל לתאר מה מערכת היחסים בין שתי החברות מבחינה כלכלית, איך זה עבד מבחינת ניהול?

ת. היו רשומים פנימיים זה כמעט התנהל תחת תיק אחד, אצל רו"ח חוץ מהעברות פנימיות של כספים שזה חייב להיות עפ"י חוק, כל השאר התנהלו שתי החברות כמקשה אחת.

ש. לחברות שלך היו נכסים?

ת. יש מלגזות, מכוניות.

ש. הכל נכון ל- 03, תוכל לומר על שם מי היו רשומים הנכסים?

ת. חלקם היו רשומים על יחיעם שירותי שדה בע"מ וחלקם היו רשומים על שם יחיעם יבוא ושיווק.

ש. תוכל להסביר למה רשמת חלק ע לשם חברה אחת וחלק על שם חברה אחרת?

ת. זה היה המנה"ח ורו"ח בזמנו שהיה כפוף אליו לצורכי מס בלבד.

ש. בלבד ולא מה?

ת. אין לי מושג איני מבין בזה.

כמו כן, העיד מר קליין כי כל העובדים של חברת שירותי שדה השתמשו ברכבים של שתי החברות (ראה עמוד 5 לפרוטוקול שורות 12-17)

ש. אמרת לנו שלא היו לה עובדים, ספר מי תפעל הרכבים מה עשו איתם ?

ת. ברכבים השתמשו לצורכי השירות של יחיעם שירותי שדה בע"מ והעובדים ביחיעם שירותי שדה בע"מ.

ש. מי נהג ברכבים אלה באופן קבוע?

ת. לא היה משהו קבוע כל יום והיום שלו, באופן קבוע זה העובדים של יחיעם שירותי שדה בע"מ מן הסתם לא היו אחרים."

התובע בסיכומיו מנסה, בלא הצלחה, לקעקע את עדותו של "מר מנחם קליין" (לא מצאתי עד כזה בתיק ...). ולהצביע על פירכות כאלה ואחרות בדבריו של העד. כנראה שהמדובר במר יחיעם קליין שהוא עד נטול פניות, שאין לו כל אינטרס בתוצאות המשפט וממילא עדותו אינה מוטה לטובתו של צד זה או אחר. הוא העיד לפי תומו ועל פי מיטב זכרונו, בשים לב לשנים הרבות שחלפו מאז התרחשה התאונה, ועדותו היתה קוהרנטית ומהימנה עליי. מעדותו הנחרצת עולה כי הרכב בו נסע הנפגע, ואשר היה רשום על שמה של יבוא ושיווק, היה למעשה בבעלותה של שירותי שדה. מר קליין הסביר כי הרכבים שהיו רשומים על שמה של יבוא ושיווק, שימשו לשתי החברות, וכי חברת יבוא ושיווק נועדה רק לצרכי מס ותו לא. אין מקום להסיק מכאן, כפי שמציע התובע בסיכומיו, כי רכב שנרשם על שמה של יבוא ושיווק ולא על שמה של שירותי שדה, שייך רק לשירותי שדה.

סיכומו של דבר, מעדותו של מר קליין יחיעם עולה באופן ברור כי הרכב שבו נסע הנפגע בעת שהתרחשה התאונה, היה בבעלותה של שירותי שדה, למרות שהיה רשום במשרד הרישוי על שמה של יבוא ושיווק.

אין המדובר כלל ועיקר בהרמת מסך ההתאגדות אלא בנסיון להתחקות אחר אומד דעתם של הצדדים, בשאלה מיהו "מעביד" לצרכי הסכם השיפוי: האם הכוונה היא אך ורק למי שמשלם לעובד את שכרו, או שמא גם לנושא משרה במעביד, שהעובד כפוף אליו.

סוף דבר, הואיל והתאונה נשוא התביעה התרחשה כאשר הנפגע נסע ברכב שהיה בבעלותה של חברת יבוא ושיווק, והואיל ושירותי שדה הייתה המעביד של הנפגע, פטורות הנתבעות מחובת השיפוי כלפי התובע, בהתאם לסעיף ג' למסמך ההבהרות, ודין התביעה להדחות.

אשר על כן, התביעה נדחית. בשים לב להיקף הכספי הגבוה של התביעה, התובע ישלם לנתבעות שכ"ט עו"ד בסך 75,000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק.

המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ו אלול תשע"ג, 01 ספטמבר 2013, בהעדר הצדדים.