1. עניינה של התביעה שלפניי נזק רכוש שנגרם לרכבה של התובעת, שהיה מבוטח בביטוח מקיף אצל הנתבעת. המחלוקת שבין הצדדים נוגעת לשאלת זהותו של הנהג ברכב בזמן אירוע התאונה, כאשר לטענת הנתבעת מי שנהג ברכב היה בנה של התובעת, שבשל גילו הצעיר, ביטוח הרכב לא חל לגבי נהיגתו ברכב.

2. התובעת הינה מי שביטחה את רכבה בביטוח מקיף אצל הנתבעת, כאשר הביטוח כיסה נהיגתו של נהג מעל לגיל 24 בלבד. יצויין, כי עובר להנפקת הפוליסה כיסה הביטוח הקודם גם נהיגתו של נהג צעיר, אך לטענת התובעת, לאחר שבעלה רכש רכב יוקרתי וחדיש, העדיף הבן לנהוג ברכב החדש יותר ולכן זו הפעם בוטח הרכב באופן המכסה נהיגתו של נהג מעל לגיל 24, כך שנהיגתו של הבן משה לא כוסתה בפוליסת הביטוח.

3. על פי טענת התובעת, ביום התאונה, 26.10.08, נסעה לבית אחייניתה בסביבות השעה 23:15. באותו יום ירד הגשם הראשון. רכב שהגיע ממול התובעת סינוור והבהיל את התובעת והתובעת סטתה עם רכבה החליקה ופגעה במכולה לפינוי אשפה שחנתה בסמוך.

לטענת התובעת, לאחר התאונה הזעיקה למקום את בעלה ובהמשך הגיע גרר אשר פינה את הרכב.

4. הנתבעת, אשר חקרה את אירוע התאונה באמצעות חוקרים מטעמה, ביקשה לראות את תדפיסי שיחות הטלפון של התובעת ושל בני משפחתה לאותה שעה.

בדיקת תדפיס השיחות של הבן העלתה, כי בסמוך לשעת התאונה הנטענת, שוחח הבן עם אביו בטלפון וכן עם חברו שניר אלמקייס. חוקר הנתבעת אשר שוחח עם החבר, שניר אלמקייס, שמע מפיו, כי במועד התאונה נסע הוא ברכבו אחרי רכב התובעת, כשברכב נוהג בנה. הבן הוא זה שהיה מעורב בתאונה, שניר אף סייע לבן בסמוך לתאונה.

לאור חקירתה זו, דחתה הנתבעת את תביעת התובעת, כאשר בהודעת הדחיה מציינת הנתבעת: "מהנתונים אשר בידינו עולה כי מי שנהג ברכב הינו בנך מושיקו חליבה שאינו מורשה על פי תנאי הפוליסה. בתחילת החקירה נמסר על ידך מידע כוזב בנוגע לנהג ברכב... לתשומת לבך עלייך לגשת בדחיפות למשרד השרידים... לקחת את רכבך."

5. בישיבה המקדמית שהתקיימה בתיק העידו לאחר שהוזהרו כדין התובעת, בעלה ובנה. העדים אשר ביקשו להתייחס לטענתו של שניר אלמקייס ציינו שמדובר ב"ילד מבולבל", שלא ברור מדוע טען את שטען והבן, משה ביקש להיבדק בבדיקת פוליגרף על מנת שתיבחן גרסתו. בסיום הדיון נקבע התיק לשמיעת הראיות.

לאחר שבתיק זה ניתנו דחיות רבות, עיקרן בעטיה של התובעת, אשר תחילה לא הגישה תצהירים מטעמה ובהמשך בשל העובדה שהעדים מטעמה לא התייצבו לדיון, נשמעו הראיות בתיק ביום 29.11.12, כאשר מטעם התובעת העידו אותם עדים אשר העידו בישיבה המקדמית, דהיינו התובעת בעלה ובנה ואילו מטעם הנתבעת העיד החוקר אשר שוחח עם שניר אלמקייס.

6. אציין, כי במהלך ניהול התיק, ניתן היה לחוש בעויינות שבין התובעת ובין ב"כ הנתבעת, כאשר התובעת מחד מביעה את כעסה על ב"כ הנתבעת ואף מתגרה בו ואילו ב"כ הנתבעת אף הוא לא נותר חייב, אם כי יש לציין, כי עשה מאמץ ניכר לשמור על איפוק. התובעת אף פנתה אל ב"כ הנתבעת על פי הנטען (היות והדברים נאמרו מחוץ לדיון) בשפה שאינה הולמת. ב"כ הנתבעת אף הביע את כעסו על התנהלותה של התובעת בתיק, התנהלות אשר אילצה את ב"כ הנתבעת להתייצב לדיון כשהוא חולה, זאת על מנת לקיים ישיבת הוכחות אשר לא התקיימה בסופו של יום, בשל אי התייצבות הבן לחקירה על תצהירו, זאת בשל מחלתו של הבן.

7. לאחר שנשמעו העדים, עיקר המחלוקת הנטושה בין הצדדים הינה בשאלת נטלי ההוכחה.

בעוד שהתובעת מבקשת לסמוך ידיה על עדויות העדים מטעמה, הרי שהנתבעת טוענת, כי היה על התובעת להעיד את כל חבריו של הבן משה, אשר טען, כי בשעת התאונה היה בבית עם חבריו ובפרט היה עליו להעיד את החבר שניר אלמקייס.

8. במחלוקת זאת שבין הצדדים, הנני סבורה, כי היה על הנתבעת להעיד את החבר שניר אלמקייס ולא היה על התובעת לעשות כן.

במה דברים אמורים?- חובתו של תובע הינה להוכיח את תביעתו, דהיינו להוכיח כי מתקיים מקרה ביטוח.

במקרה דנן, טענה התובעת, כי התרחשה תאונה וכי היא נהגה ברכב.

הנתבעת, במהלך החקירות הנגדיות, התמקדה בסתירות אלו ואחרות שהיו בעדויות התביעה על מנת להראות, כי התאונה לא התרחשה כפי שנטען, אלא מי שנהג ברכב בזמן התאונה היה הבן משה.

9. שמעתי את עדי התביעה, ואיני סבורה כדעתו של ב"כ הנתבעת, כי עלו סתירות רבות בעדויותיהם. התרשמתי מעדויות אלו, כי היו כנות ולא נעשה בהן כל נסיון להתחמק מאמירת האמת.

אמנם, במהלך חקירת התובעת עצמה, לא נמנעו לא התובעת ולא ב"כ הנתבעת מאותה התנצחות שליוותה את ניהול ההליך, אך בכך לא היה כדי להביא את התובעת להתחמק ממתן תשובות לשאלות, תשובותיה היו ענייניות ובלתי מתחמקות.

אציין, כי למרות אותה התנצחות, לא התרשמתי כי התובעת הינה אדם מחוכם ומתחכם, מדובר באדם מן הישוב, הטוען את טענותיו, מוכן לשתף פעולה, כאשר התובעת סבורה, כי התנהלותה הדיונית יכולה לעבור בסלחנות ובלבד שבית המשפט יגיע לחקר האמת.

התובעת אף היתה מוכנה שיעידו עדים נוספים ככל שיש צורך בכך, אלא שלטענתה סברה, כי אין צורך בעדים אלו, כאשר בנוגע לשניר אלמקייס, כאשר נשאלה מדוע לא זימנה אותו לעדות, ציינה, כי ב"כ הנתבעת אמר לה שאין צורך לזמנו, שאם לא כן היתה עושה כן.

כפי שציינתי מעלה, אין מדובר באדם מחוכם ונראה, כי בדברים אלו, באמת ובתמים נתנה מבטחה בב"כ הנתבעת, אשר ציין, כך על פי הנטען, כי אין צורך שהתובעת תזמן את שניר אלמקייס.

10. ניתן היה לסבור, כי לאחר שהבן לא התייצב לשתי ישיבות בטענה שהוא חולה, כי הבן מנסה להתחמק ממתן עדות. אלא, שעדותו של הבן היתה קולחת, היתה מהימנה ולא נראה, כי הוא מנסה להתחמק ממתן תשובות. הבן אף השיב בנינוחות לשאלות ולא גלש לאותה תרעומת הדדית שהיתה בין ב"כ הנתבעת ובין אמו, הגם שחלק מהשאלות נשאלו בתקיפות.

יצויין, כי ככל שהדבר נוגע לעדותו של הבן, התרשמתי, כי בשים לב לכך שמדובר באירוע שהתרחש מספר שנים לפני מתן העדות, הבן אמנם אינו זוכר בפרוטרוט את האירוע. יש לזכור, עבור הבן, מדובר היה בעוד יום, שבו בילה עם חבריו, אם אמנם הבן אינו מעורב בתאונה, כאשר החשד לגביו עולה זמן מה לאחר התאונה, לא סביר שיזכור מה עשה בדיוק באותו ערב ועם מי. דווקא העובדה שהבן אינו זוכר את האירוע, יש בה כדי להוסיף למהימנותו של הבן, שכן אם אמנם הבן ניסה להמציא סיפור בנוגע לאירועים שהיו באותו יום, יש להניח, כי היה עושה זאת תוך הכנה מוקדמת. כך למשל, הבן לא ידע לומר עובדה חשובה כגון החפץ שבו נתקלה המכונית שהוא פרט שאין מקום להסתירו, שעה שבן משפחה מעורב בתאונה ובוודאי מסר פרטים בנוגע לאותו פרט. אם מדובר בניסיון לספר סיפור שקרי, לא סביר שדווקא בנוגע לפרט זה היה טוען הבן כי אינו זוכר אותו, כאשר בנקודה זו יש לציין, כי גם בישיבה המקדמית וגם בישיבת ההוכחות לא ידע הבן לומר מהו אותו חפץ שבו נתקלה המכונית, הגם שגם לשיטת התובעת הבן הגיע למקום התאונה, אם כי מאוחר יותר. לפיכך, נתתי אמון מלא בגרסת הבן בנקודה זו, כאשר יש להניח, כי אם הבן היה זה שמעורב בתאונה, לא היה שוכח פרט זה.

11. במהלך חקירתו, העיד הבן בנוגע לשיחת טלפון שהתקיימה בינו ובין אביו באותו ערב. הבן העלה נושא זה מיוזמתו, אך גם הסביר, כי העלה נושא זה לאחר שהבין, כי שיחת הטלפון האמורה היתה חלק מהסיבות שהביאו את הנתבעת לחשוד, כי הבן הוא זה שנהג ברכב.

הבן הסביר, כי במשפחתו מקובל, כי גם כאשר שני בני משפחה נמצאים בבית, הם משוחחים זה עם זה בטלפון, כאשר שיחות הטלפון בין בני המשפחה אינן מחוייבות בתשלום (ואמנם בתדפיסי השיחות שצורפו כונו מספרי הטלפון של בני המשפחה "יעד נבחר"), התובעת הגדירה בעניין את בני המשפחה כ"עצלנים". גרסה זו אינה מופרכת ולא נדיר הוא לראות כיום גם מי ששולח מסרונים לחברו היושב סמוך אליו או מי שמתקשר לחברו, רק כיוון שהוא מתעצל לקום על מנת לשוחח פנים אל פנים עם בן שיחתו הנמצא מטרים ספורים ממנו.

12. בני המשפחה כולם לא ידעו להסביר את התנהגותו של שניר אלמקייס בעת שמסר כי הבן משה היה זה שמעורב בתאונה. האב ניסה להסביר זאת בכך ששניר ניסה לסייע בידי הבן.

בהקשר זה, אציין כבר עתה, כי לא היתה מובאת לפנינו מלוא השיחה עם שניר, היה ניתן להבין את תוכנה של השיחה, את האופן וההקשר שבו נאמרו הדברים, אלא שפרטיה של שיחה זו לא הובאו ומכאן, כל פרשנות אפשרית.

13. ומכאן, יש לבחון את ראיות הנתבעת.

בהתאם להוראות החוק וההלכה הפסוקה, שעה שתובע הוכיח תביעתו, על הנתבע מוטל הנטל להוכיח כי התובע מסר פרטים כוזבים בנוגע לאירוע התאונה (ראה בעניין זה ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ. שלום גרשון הובלות בע"מ, פ"ד ס"א (3), 18, אשר עסק אמנם בהוראות סעיף 26 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981, בעוד שבענייננו עסקינן בהוראות סעיף 25 לחוק, אלא שלצורך שאלת נטלי ההוכחה איני מוצאת הבחנה בין השניים ודברים בעניין זה אף נאמרו בפסק הדין הנ"ל, ראה סעיפים 31, 32 לפסק הדין).

התובעת במקרה דנן ידעה באופן כללי, כי חשדותיה של הנתבעת התעוררו בעקבות אותה שיחה עם שניר אלמקייס.

חשדות אלו בשלב ראשון של ההליך, בעת שהנתבעת מוסרת, כי היא דוחה את התביעה, מספיקות. אלא, שכאשר עסקינן בניהול הליך משפטי, הנתבעת אינה יכולה להסתפק באותה שמועה, אלא עליה להביא לפני בית המשפט את אותה ראיה שעליה היא סומכת טענותיה.

עצם העובדה שלנתבעת היה חשד כלשהו שבגינו דחתה את התביעה אינו מעביר את נטל ההוכחה כולו אל התובע. נטל זה עובר אל התובע רק לאחר שהנתבעת הביאה את אותה ראיה שבידיה ואז על התובע מוטל הנטל להפריך החשד, כשאין לצפות מתובע להפריך חשד ערטילאי. אם כי מובן, כי ייתכנו מקרים, בהם, כאשר הנתבע מצביע על עובדות כלשהן שהתובע יודע מהן, יהא על התובע כבר במהלך עדותו להביא ראיות להפרכת הנטען, כאשר במקרה דנן התובעת הביאה כבר בשלב הבאת הראיות מטעמה את בעלה ובנה על מנת שיעידו על הידוע להם בעניין התרחשות התאונה.

14. במקרה דנן, לישיבת ההוכחות אשר אמורה היתה להתקיים ביום 30.5.12, זימנה הנתבעת לעדות את שניר אלמקייס.

אלא, שכאשר נדחה הדיון למועד אחר, לא טרחה הנתבעת לזמן את שניר אלמקייס פעם נוספת, כשבהקשר זה ציין ב"כ הנתבעת בישיבת יום 29.11.12: "לאור הערת בית המשפט אנחנו מיד ובסמוך לאחר הישיבה האחרונה שהתקיימה, כפי שעשינו גם בישיבת ההוכחות המקורית שנקבעה תיק, שלחנו הזמנה באמצעות בימ"ש לזימונו של שניר אלמקייס." (עמ' 22-23 לפרוטוקול).

אלא שזימון זה לא נעשה ואף לא התבקשה בסוף הדיון דחיה נוספת לשם זימונו של שניר אלמקייס, דחיה שיש להניח, כי בית המשפט היה נעתר לה, בפרט לאחר הדחיות הרבות מצד התובעת.

העדתו של שניר אלמקייס הינה חובה המוטלת על הנתבעת ולא על התובעת, זאת בפרט כאשר נטל ההוכחה מוטל על הנתבעת.

כך אמר בעניין זה בית המשפט בעניין המגן נ. שלום גרשון:

"בענייננו, דומה כי השאלה על מי מוטל היה נטל השכנוע באשר לטענת הגרימה במתכוון היא שמכריעה את גורל שאלת הגרימה במתכוון. בתחילת המשפט, בעל הדין עליו מוטל נטל השכנוע נושא בנטל הבאת הראיות, ובמקרה בו הביא די והותר ראיות עובר הנטל אל בעל הדין השני. בשים לב לראיות שהביא כל אחד מהצדדים בנקודה זו, עולה כי הצד כנגדו יש להסיק מסקנה מאי העדת הנהגים הוא שיפסיד בעניין זה. מאחר שקבעתי כי נטל השכנוע לעניין הגרימה המכוונת מוטל על חברת הביטוח, ועמו נטל הבאת הראיות, לא ניתן לומר כי חברת הביטוח יצאה ידי חובתה בהצבעה על נסיבות כלליות המראות כי מדובר בגניבה בה היה מעורב גורם פנימי. על מנת לעמוד בנטל השכנוע, היה על חברת הביטוח להעיד את שני הנהגים ולהראות כי היו מעורבים בצורה כלשהי בעניין בעצה אחת עם הבעלים, ומשבחרה שלא להעידם פועל הדבר לרעתה במישור הראייתי, וניתן להסיק מכך שהעדות הייתה מאשרת את גרסת המבוטחת. יש להוסיף לכך שהראיות המחשידות עליהן הצביעה חברת הביטוח, כמו למשל שיחות הטלפון מהטלפונים הגנובים לנהג רשף, עוברות אף הן דרך הנהגים. אם רצתה חברת הביטוח להוכיח כי רשף הכיר את הגנב, או שדהרי עצמו היה הגנב, היה עליה לזמן אותם לעדות, ובמידת הצורך, לבקש להכריז עליהם כעדים עוינים."

15. הנתבעת העידה את החוקר שחקר את שניר אלמקייס שציין את העובדות שמסר לו שניר: "שניר מסר שהם היו בדרכם לחנות "יילו" בשדרות, כאשר המהלך הנסיעה הוא הבחין שמושיקו פגע עם הרכב המבוטח במכולת אשפת בניין, שהיתה מוצבת בשפת הכביש.

שניר ציין בפניי, כי מיד לאחר התאונה כאמור הוא עצר את רכבו וניגש להגיש עזרה למושיקו, הבחין כי יורד דם מאפו ועל כן הביא לו לשתות מים והרגיע אותו." (סעיפים 9,10 לתצהיר החוקר).

עדותו זו של החוקר בוודאי שאינה יכולה להוות עדות באשר לאמיתות תוכן הדברים ובעניין זה על מנת לאמת את תוכנם של הדברים היה מקום להביא את שניר אלמקייס לעדות. לאור האמור, משקלה של עדות זו הינו אפסי, גם אם אין מחלוקת כי שניר אמנם מסר דברים אלו לחוקר.

מששניר לא הובא לעדות, הנתבעת מנסה ללמוד מתוך אותם פרטים מוכמנים בעדותו של שניר אלמקייס, כי אמנם היה במקום התאונה, אלא שבעניין זה, לא הובא לנו תמליל השיחה עם אלמקייס, הגם שהחוקר ציין, כי כל השיחות במשרדו מוקלטות.

עסקינן בשיחה חשובה, אשר היא לבדה הביאה לדחיית תביעת התובעת על ידי המבטחת, כאשר כפי שיפורט להלן, נראה, כי בעקבותיה לא נעשו פעולות חקירה נוספות, ולמרות זאת, מצאה הנתבעת שלא להביא את תמלול השיחה.

לפיכך, לא ברור האם אותם פרטים מוכמנים לא נמסרו לשניר על ידי החוקר עצמו.

האם לא ייתכן כי החוקר שאל את שניר: "האם ראית שמשה פגע במכולה?" האם מעדותו של החוקר ניתן ללמוד, כי מדובר בפרט מוכמן? איני סבורה שכך, בפרט כאשר החוקר ידע עובר לשיחה עם אלמקייס, כי המכונית פגעה במכולה (ראה הודעתה של התובעת לפני החוקר). ייתכן גם שפרטים אלו נמסרו לשניר על ידי חברו משה או על ידי הוריו של משה אשר סיפרו כי בעת ששבו הביתה סיפרו למשה ולחבריו על התרחשות האונה. כל זמן ששניר אלמקייס לא נחקר בעניין, כל השערה אפשרית.

16. לאור האמור, עם סיום שמיעת הראיות, נותרה הנתבעת עם שמועה בלבד שמכוחה היא מנסה ללמוד, כי התובעת מסרה עדות כוזבת ועל סמך שמועה זו, שפרטיה המלאים נמסרו לתובעת רק בעת שהחוקר עלה על דוכן העדים, מבקשת הנתבעת, כי התובעת תעיד עדים רבים על מנת להפריך את אותה שמועה. לעומת זאת, עומדת גרסת התובעת, שנתתי בה אמון ושלא הופרכה.

יצויין בהקשר זה, כי הגם שהתובעת מסרה לנתבעת את פירוט השיחות באותו יום, הרי שהתובעת לא ידעה כי הנתבעת הגיעה לשניר אלמקייס בעקבות אותו פירוט שיחות והבן משה שנשאל בעניין, כלל לא זכר שהתקיימה אותה שיחה, ומשכך והיות ולא ידע מהן אותן ראיות עליהן מבססת הנתבעת את דחיות התביעה, לבד מעצם השיחה עם שניר אלמקייס, הרי שלא יכול היה להביא מראש עדויות שיש בהן כדי לסתור את ראיותיה העלומות של הנתבעת, או אף כדי להסבירן.

17. לבד מהעובדה שהנתבעת סומכת ידיה רק על עדות מפי השמועה, הרי שבעת שחקרה הנתבעת את אירוע התאונה, נראה, כי הנתבעת התנהלה כמי שמוצאת שלל רב ובשלב זה בחרה שלא להמשיך בחקירה כמקובל.

כך למשל, שיחת הטלפון אל שניר אלמקייס התקיימה בשעה 23:28:25. שניות אחדות קודם לכן, בשעה 23:28:09, קיים הבן משה שיחת טלפון נוספת. כשנשאל החוקר עם מי שוחח משה באותה שיחה, לא ידע להשיב, לטענתו ייתכן וניסה ליצור קשר עם אותו דובר אך לא נענה. לשיחה זו בוודאי יש חשיבות רבה, שכן לאור השתלשלות העניינים אותה מבקשת הנתבעת ללמוד מתוך שיחות הטלפון, שוחח הבן משה לאחר ששוחח עם אביו (על פי הנטען מייד לאחר התאונה) עם אותו דובר פעם נוספת. האם לא ראוי היה בנסיבות אלו לברר מיהו אותו דובר, שבוודאי הבן משה דיווח לו באותה שיחה על התרחשות התאונה שהתרחשה אך רגעים ספורים קודם לכן? התרשמותי היא, כי כאשר השיחה עם שניר אלמקייס העלתה ממצאים, כבר לא מצאה הנתבעת לנכון לעשות מאמץ ולבדוק עם מי עוד שוחח הבן באותה שעה.

18. חשוב להדגיש, כי זהות הדובר בוודאי משמעותית. אם אמנם משה היה זה שנהג ברכב, הרי, שעל פניו, לפני שהתקשר לשניר הודיע לאדם אחר על אירוע התאונה ואם השיחות שתיהן התקיימו לפני התרחשות התאונה, הרי שטרם הספיק משה להתאושש מהתאונה, כבר פחות מדקה לאחר השיחה עם שניר (בהנחה שלאחר סיומה התרחשה התאונה), בשעה 23:29:19, כבר התקשר משה לאביו והודיע לו, בשיחה קצרה מאוד, שאורכה לא יותר מדקה, כי היה מעורב בתאונה.

19. עוד בעניין זה, הציע הבן משה לנתבעת להיבדק בבדיקת פוליגרף. החוקר לא ידע להעיד מדוע בקשה זו לא נענתה, אך ציין, כי פעמים רבות המבוטח מבקש להיבדק אך חוזר בו מבקשתו. אלא שבמקרה דנן, גם בבית המשפט חזר הבן משה על בקשתו זו ולא אמר נואש, והגם שראיה זו אינה קבילה, בחר להיבדק ביוזמתו בבדיקה האמורה.

נראה, כי גם את הבדיקה האמורה לא מצאה הנתבעת לנכון לבצע, זאת שעה שיש בידיה ראיה טובה, היא עדותו של אותו שניר אלמקייס ומדוע לה ראיה נוספת אשר עלולה להמעיט מעוצמת הראיה שבידיה.

20. לאור האמור, שעה שהנתבעת עצמה לא חקרה את האירוע כדבעי ושעה שלא הביאה בדל של ראיה כשרה על מנת לסתור את גרסתה של התובעת, לא הרימה הנתבעת את הנטל המוטל עליה.

21. ערה אני לכך שעדותה של התובעת, שאליה מצטרפות עדויות בנה ועדות בעלה הינן עדויות המצריכות הנמקה של בית המשפט, בהתאם לסעיף 54 לפקודת הראיות [נ"ח], אם הוא מבקש לבסס פסק דינו עליהן.

לבד מכך שנתתי אמון בגרסת התובעת, אשר טוענת לתאונה עצמית, שממילא אין לה עדים ואף לא מצאתי סיבה כלשהי שלא להאמין לתובעת, מצטרפות עובדות נוספות כגון זו שמדובר במי שבביתה היה באותה עת רכב נוסף, שלגביו היה ביטוח לבן משה ולא היתה סיבה שלא ינהג ברכב זה, כאשר בעבר הרכב דנן היה מבוטח ובהמשך מצאה המשפחה מקום לבטח את הבן דווקא ברכב היקר יותר, שעלות הביטוח לגביו בוודאי גבוהה יותר.

בנוסף, גם שיחות הטלפון ממכשיר הטלפון של התובעת תומכות בגרסתה.

ממכשיר הטלפון של התובעת יצאו באותה עת שלוש שיחות. השיחה הראשונה היתה בשעה 23:39:45, שיחה אל בעלה. שיחה זו תואמת את טענת התובעת לפיה התקשרה לבעלה והודיעה לו על אירוע התאונה.

השיחות האחרות הינן שיחות שקיימה התובעת עם בנה משה והן התנהלו בסביבות השעה 01:00 בלילה, כאשר התובעת מציינת כי רק בשעה זו הגיע בנה משה למקום, כאשר בעדותה מיום 29.12.10 מציינת התובעת "הבן שלי הגיע למקום התאונה ב-1 בלילה, הוא בא עם בעלי. סיפרתי לו בבית כשבעלי החזיר אותי שקרה לי ככה וככה."

שיחות הטלפון התכופות ממכשיר הטלפון של הבן בסמוך לשעת אירוע התאונה דווקא מלמדות על כך שלא מדובר במי שהיה מעורב באותה עת בתאונת דרכים.

22. לאור כל האמור, מצאתי מקום לקבל את גרסת התובעת לגבי אופן התרחשות התאונה. לא רק שהנתבעת לא הצליחה להוכיח כי התובעת מסרה גרסה כוזבת, אלא שגם לא הצליחה לערער את גרסת התובעת.

23. בסיכומיה טענה הנתבעת להכחשת הנזקים.

טענה זו, מוטב היתה כי לא היתה נטענת.

התובעת תמכה תביעתה בחוות דעת שמאית. השמאי לא זומן לחקירה נגדית על ידי הנתבעת, אך לא רק זאת, השמאי הוא שמאי שחוות דעתו הוזמנה על ידי הנתבעת עצמה ולא על ידי התובעת, עוד שעה שהנתבעת סברה כי אין בעיית חבות, כאשר הנתבעת לקחה לרשותה את שרידי הרכב ורק לאחר שדחתה את תביעת התובעת, ביקשה מהתובעת לקחת את השרידים.

ואם לא די בכך, הרי שבמכתב הדחיה לא העלתה הנתבעת טענה כלשהי הנוגעת לנזק והיא מנועה לפיכך מלעורר טענה זו כעת.

24. סוף דבר, התביעה מתקבלת.

אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת את הסך של 31,017 ₪, שהוא סכום הנזק הישיר של התובעת, לאחר שלא הוכחו הוצאות עקיפות נוספות.

סכום זה ישא ריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל.

לא מצאתי מקום בנסיבות העניין, לאחר שהנתבעת סמכה את נימוקיה לדחיה על עדות מפורשת של אדם, כי יש מקום לחייב בריבית הקבועה בסעיף 28א לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א 1981.

כן אני מחייבת את הנתבעת בהוצאות התובעת, כדי שיעור הוצאתן ובצירוף ריבית כחוק מיום הוצאתן ועד לתשלום בפועל.

באשר לשכ"ט עו"ד, הרי שבשים לב לכך שהתובעת חויבה בהוצאות בגין אופן ניהול ההליך על ידה, לא מצאתי מקום לגרוע מזכותה לקבל הוצאותיה בתום ההליך, אלא, שאין ספק שהתנהלות התובעת הביאה להתארכות ההליך, לרבות התארכות הדיונים שהתקיימו ויש מקום להביא עניין זה בפסיקת הוצאות, כך שמצאתי מקום לפסוק לתובעת הוצאות חלקיות בלבד.

לאור האמור, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת שכ"ט עו"ד בשיעור של 2,500 ₪.

ניתן היום, י"ז תמוז תשע"ג, 25 יוני 2013, בהעדר הצדדים.