פסק דין

מונחות לפני שתי בקשות:

האחת (בתיק 16665-04-10) - לאשר את פסק הבוררות שניתן ביום 15.5.03 (להלן:-"פסק הבוררות") על ידי הבורר עו"ד איהאב עיראקי (להלן:-"הבורר"). הבקשה תיקרא להלן "בקשת האישור".

השנייה (בתיק 17248-10-11) - לביטולו של פסק הבוררות (להלן: "בקשת הביטול").

רקע

1. בין מבקש האישור (להלן: "ראסם") למשיבים לבקשת האישור (להלן: "המשיבים") נחתמו בחודש אוקטובר 1998 שני הסכמי שכירות (להלן: "הסכמי השכירות") וכן נספח להסכמים מיום 4.3.00. ההסכמים נחתמו לגבי מקרקעין בשטח של כ-24 דונם המצויים בחלקה 25 בגוש 7732 בטירה (להלן: "הקרקע"), כאשר המשיבים הם חלק מיורשי בעלי הקרקע. תקופת השכירות תוכננה להימשך 17 שנים (עם אופציה לראסם להאריך החוזה ב-7 שנים נוספות). ראסם תכנן לבנות מרכז עסקים על הקרקע. הליך גיבושם וחתימתם של הסכמי השכירות החל עוד בשנת 1998 ונוהל על ידי עו"ד עיראקי, מי שלימים ישמש כבורר בין הצדדים.

2. בסעיף 16 להסכמי השכירות מצויה תנית בוררות לפיה כל מחלוקת תוכרע על ידי בורר שימונה בהסכמת הצדדים, ובהעדר הסכמה ימונה על ידי ראש לשכת עורכי הדין.

בסעיף 11 לנספח להסכמים הנ"ל מיום 4.3.00 הסכימו הצדדים כי כל מחלוקת ביניהם תועבר להכרעתו של עו"ד איהאב עיראקי (הבורר).

3. בין הצדדים התגלעו אכן מחלוקות, שבסופו של דבר הובאו בפני הבורר.

ראסם הגיש לבורר תביעה נגד המשיבים על סך של 28,940,000 דולר.

המשיבים הגישו תביעה לבורר נגד ראסם על סך של 940,000 ₪.

4. לאחר תום שמיעת הראיות אך בטרם ניתן פסק הבוררות נפטר בחודש אפריל 2002 המשיב 1 (להלן: "המנוח"). ביום 15.5.03 ניתן פסק הבוררות, וזאת לאחר שרק ראסם הגיש סיכומיו, ואילו המשיבים לא הגישו סיכומים, אף שנשלחה התראה לבא כוחם לעשות כן. בפסק הבוררות חוייבו המשיבים לשלם לראסם 60,000$ בחלוקה מסויימת ביניהם. לא היה חיוב בהוצאות.

ביום 15.4.10 הגיש ראסם בקשה לאישור פסק הבוררות (בתיק 16665-04-10). המשיבים 2-3 הגישו ביום 10.10.11 בקשה לביטול פסק הבוררות (בתיק 17248-10-11) (להלן: "בקשת הביטול").

5. יצוין כי המשיב 2 (להלן: "אחמד") הינו בנו של המנוח, ואילו המשיב 3 (להלן: "מסלח") הינו אחיו של המנוח.

6. במסגרת הדיונים בבקשות העידו הצדדים עצמם (ראסם, אחמד ומסלח), וכן הבורר ועו"ד אל עוביידי אשר ייצג את המשיבים בהליך הבוררות.

טענות ראסם

7. ראסם מבקש לאשר את פסק הבוררות שניתן לאחר דיונים ממושכים. לטענתו, המשיבים קיבלו עותק מפסק הבוררות כשמונה שנים טרם הגשת בקשת הביטול ורק בשל האיחור הניכר בהגשתה דינה להידחות על הסף.

8. ראסם טען גם לגוף הבקשות את הטענות הבאות:

אין בסיס לטענת המשיבים כי לא היה הסכם בוררות תקף בין הצדדים, שהרי ההסכמים כוללים תנית בוררות ובנוסף, אף נחתם שטר בוררות לפני תחילת הבוררות עצמה. כמו כן המשיבים הופיעו לדיונים שהתקיימו לפני הבורר ומשכך לא ניתן לטעון בדיעבד כי לא הסכימו לקיום ההליך. גם דינה של הטענה הנוספת של המשיבים, כי הבוררות נוהלה באופן לא ראוי, דינה להידחות. הבורר הסביר לצדדים את מידת מעורבותו בעריכת ההסכמים המקוריים ואלו הסכימו שישמש כבורר. גם טענתם של המשיבים כי לא ניתן ליתן פסק בוררות נגד המנוח שנפטר, דינה להידחות שכן המנוח התייצב לדיוני הבוררות ואף העיד במסגרתם, ונפטר רק לאחר סיומם של ההליכים לפני הבורר. אחמד, בנו, הוא זה שייצג את המנוח בהליכים בפני הבורר, ולא הייתה מניעה ליתן את פסק הבורר. הוא גם הדומיננטי מבין יורשי המנוח ואין פסול באי צירופם להליך. מכוח סעיף 38 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן:-"התקסד"א") יכול בית המשפט למנות למשיב חליף שיכנס בנעלי המנוח, ואחמד הוא הראוי לכך.

טענות המשיבים

9. המשיבים טוענים כי שעה שהמנוח נפטר במהלך הבוררות פקע יפוי הכח של בא כוחו ומשכך לא יכול היה להגיש סיכומים בשמו. נוכח האמור, גם לא ניתן ליתן פסק בוררות נגדו לאחר מותו. אף למעלה מכך, לאחר שניתן פסק הבוררות לא הודיע הבורר למנהל העיזבון של המנוח או ליורשיו אודות הפסק, ובכך נהג בחוסר סמכות ודין פסק הבוררות להתבטל ואין בכוחו לחייב את יורשי המנוח. ראסם לא טרח לצרף כנדרש את יורשי המנוח כמשיבים לבקשת האישור, וגם בשל כך דינה להידחות.

10. המשיבים לא חתמו על הסכם בוררות טרם מתן פסק הבוררות. בא כוחם לא היה מוסמך לחתום בשמם על שטר הבוררות, ולא קיבל הסכמתם לכך. לפיכך, אין הסכם בוררות תקף. פגם זה יורד לשורשו של הליך הבוררות, ובהתאם לסעיף 27(ד) לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968 (להלן:-"חוק הבוררות"), ניתן להגיש את בקשת הביטול גם בחלוף מניין 45 הימים מיום שניתן או נמסר פסק הבוררות. שטר הבוררות שהוצג חסר פרטים מהותיים לדוגמא, תאריך, שכר הבורר ומשך תקופת הבוררות. מדובר בקנוניה לאור דברי הבורר שסתרו את דברי ב"כ ראסם בישיבת ק.מ.

כמו כן, הבורר הוא בעל עניין בתיק, שכן ייצג בעבר את הצדדים במועד חתימת ההסכמים שהפרתם הנטענת נדונה במסגרת הבוררות ואף ייצג את ראסם לבדו בתיקים אחרים שניהל. המשיבים לא שילמו שכר טרחה לבורר, ואף לא נדרשו לשלמו, דבר המעיד על העדר הסכמתם להתדיין מולו.

פסק הבוררות לא נמסר למשיבים.

במהלך עדותו ציין הבורר הסכמות אליהם הגיעו, כביכול, הצדדים במהלך הבוררות, להן אין כל אזכור בכתב.

דיון והכרעה

כללי

11. מנגנון הבוררות הוא הליך חלופי ליישוב מחלוקות בין צדדים, המבוסס כל כולו על הסכמתם הדיונית להיזקק לו לצורך הכרעה בסכסוך ביניהם. הבוררות נשענת על קיומו של הסכם בוררות, אשר מכוחו מסכימים הצדדים למסור לבוררות סכסוך מוגדר שכבר נתגלע ביניהם, או שעשוי להתגלע ביניהם בעתיד.

12. בשל האופי המיוחד של מוסד הבוררות, נמנעים בתי המשפט ככל האפשר מלהתערב בתוצאות הליכי הבוררות ועושים זאת רק במקרים בהם נגרם עיוות דין משמעותי כלפי בעלי הדין, כשהבחינה העיקרית הנעשית היא בחינת תקינותו הבסיסית של הליך הבוררות. התערבות שיפוטית בפסק בוררות תיעשה, אפוא, במשורה, באופן מוגבל ומצומצם ורק במקרים בהם מתקיימות עילות הביטול הקבועות בסעיף 24 לחוק הבוררות (ע"א 3680/00 גמליאלי נ' מגשימים כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ, פ"ד נד (6) 605 (2003)].

לא למותר יהיה להביא גם את דברי כב' השופט דנציגר ברע"א 6727/10 עיריית אופקים נ' האוסף חברה לשירותים בע"מ (פורסם בנבו, 6.10.10):

"המדיניות השיפוטית העומדת בבסיס הלכה זו נובעת מהשאיפה לחזק את מוסד הבוררות כחלופה אטרקטיבית על פני התדיינות בבית המשפט, כמו גם על השאיפה ליתן תוקף מרבי וממשי לאוטונומיית הרצון החופשי של הצדדים אשר בחרו להתדיין ביניהם דווקא בהליך בוררות משום היתו הליך מהיר ומזומנות אף יעיל יותר. יתרונותיו אלו של מוסד הבוררות יוגשמו רק אם הליך הבוררות יהיה הליך שאין בתי המשפט מתערבים בו אלא מקום שהוסמכו לעשות כן במפורש על ידי המחוקק ובמקרים חריגים בלבד".

איחור/שיהוי בהגשת בקשת הביטול

13. השאלה הראשונה אליה יש להידרש היא שאלת האיחור הנטען בהגשת הבקשה לביטול פסק הדין.

14. חוק הבוררות קובע כי אין להיזקק להתנגדות לאישור פסק בורר אלא על דרך הגשת בקשה לביטולו (סעיף 24(ב) לחוק הבוררות).

בקשה לאישור פסק בורר אינה מוגבלת בזמן, אך בקשה לבטל פסק בוררות חייבת להיות מוגשת תוך 45 יום מיום מתן הפסק, אם ניתן בפני מבקש הביטול, או תוך 45 יום מיום שנמסר לו העתק הפסק, אם ניתן שלא בפניו (סעיף 27(א) לחוק הבוררות). הארכת המועד הנ"ל תיעשה רק מטעמים מיוחדים שיירשמו.

בענייננו, הוגשה הבקשה בחלוף כ-8 שנים מאז ניתן הפסק, כך שלכאורה חלף המועד להגשת בקשה לביטול הפסק מזה זמן רב.

15. אלא שהמשיבים מעלים שתי טענות כנגד טענת האיחור:

א. הגבלת המועד להגשת בקשה לביטול הפסק אינה חלה במקרה של העלאת טענה כי לא היה הסכם בוררות בר תוקף, לפי סעיף 24(1) לחוק הבוררות.

ב. פסק הבוררות לא נמסר למשיבים לפני הגשת בקשת הביטול, כך שמניין 45 הימים הנ"ל טרם החל להימנות.

16. בכל הקשור לטענה הראשונה דלעיל, עקרונית צודקים המשיבים. סעיף 27(ד) לחוק הבוררות קובע מפורשות כי המועדים הנקובים בס"ק 27(א) לחוק הבורררות לא יחולו על בקשת ביטול על פי העילה האמורה בסעיף 24(1) לחוק הבוררות, דהיינו אי קיום הסכם בוררות בר תוקף.

לפיכך, אותה מגבלה של 45 יום אינה חלה על בקשת ביטול שעילתה הטענה הנ"ל.

17. יחד עם זאת, העדר מגבלת הזמן, אין משמעה כי יכול צד לישון על זכויותיו ולטעון לקיומן של זכויות בחלוף למעלה מ-8 שנים מאז מתן הפסק. דיני השיהוי, ימנעו מבית המשפט להזדקק לבקשת הביטול שעה שנעשה שימוש לא הוגן בזכות התביעה, ואירעה פגיעה בציפייה הלגיטימית של הצד שכנגד, עד כדי ניצול לרעה של ההליך השיפוטי. (רע"א 6558/11 פודמסקי נ' גלובינסקי (פורסם בנבו, 5.10.11)).

18. באשר לטענה השניה, כאילו לא קיבלו המשיבים את פסק הדין יש לדחות טענה זו מכל וכל.

בא כוחם דאז של המשיבים, עו"ד אלעוביידי העיד "קיבלתי מהלקוחות שלי פסק בוררות" (עמ' 47 ש' 10). הוא הוסיף והעיד כי אינו זוכר אם אחמד או מוסלח הביא לו את פסק הדין, אך הדבר התרחש 8-10 שנים לפני מתן עדותו (ב-3.7.12). עו"ד אלעוביידי הוסיף גם כי "...היתה איזה שהיא מבוכה שהלקוחות לא היו כל כך מרוצים מפסק הבוררות ואני לא עשיתי משהו..... (עמ' 47 ש' 18-19).

עדותו של עו"ד אלעוביידי הייתה מהימנה בעיני. הוא לא חש בנוח לעלות על דוכן העדים כשהוא מוזמן על ידי ב"כ ראסם, אך עדותו הייתה קוהרנטית וניכר היה בו כי הוא מעיד דברי אמת.

גם אחמד אישר כי קיבל את הפסק לידיו, אלא שטען כי קיבל את הפסק מעו"ד אלעובייידי. לדבריו, שאל את עו"ד אלעוביידי מדוע ניתן פסק בוררות, בזמן שעו"ד אלעוביידי אמר שלא ניתן לתת את הפסק, ועו"ד אלעוביידי הציע להתפשר ולשלם את מה שכתוב בפסק (עמ' 64 ש' 22-25). לאחר מכן, כשנשאל אחמד מה עשה כשקיבל את פסק הדין בשנת 2003, השיב שלא עשה כלום, ותלה את הסיבה לכך בעו"ד אלעוביידי (עמ' 65 ש' 26-31).

די בכך שעו"ד אל עוביידי קיבל את פסק הבוררות (בין אם מהבורר ובין אם מאחמד) על מנת לדחות את טענת המשיבים כי לא קיבלו את פסק הבוררות, שכן עו"ד אלעוביידי היה בא כוחם, וקבלת הפסק בידיו, כמוה כקבלתו בידי המשיבים. טענות המשיבים כלפי עו"ד אלעוביידי הן במישור יחסיהם עימו ולא במישור היחסים מול ראסם.

בנוסף לאמור לעיל, ולמעלה מהצורך, אחמד אישר כי קיבל את הפסק, ולא עשה דבר בעניין זה. באשר למוסלח, עדותו לפיה לא התעניין בנעשה בבוררות ובמשך שנים לא ידע על מתן הפסק, אינה מקובלת עלי. ב-2012, בזמן עדותו, טען כי היה חולה ומחלתו החלה 5 שנים קודם לכן, בשנת 2007, אך לבד מכך שלא צורפו אסמכתאות למחלה הנטענת, הרי חלפו 4 שנים מאז מתן הפסק ועד מחלתו, תקופה ארוכה מספיק, במיוחד כאשר בפני הבורר הייתה מונחת גם תביעה כספית של המשיבים (מוסלח טען, אגב, בניגוד מובהק לאותה תביעה, כי לא דרש כסף מראסם). לדבריו של מוסלח, שמע מאנשים שראסם זכה במשפט ויקבל 4.5 דונם, אך לא התעניין, לא בירר עם אחמד והיה בטוח שאין פסק דין. גם עדות אחמד בעניין זה אינה מקובלת עלי. אחמד טען כי התרגז מאד כאשר קיבל את פסק הבוררות ("רציתי להתפוצץ" – עמ' 67 ש' 11), אך לא אמר על כך דבר לדודו. לאחר מכן הוסיף כי אינם מדברים, אך לא ציין ממתי אינם מדברים, , וגם לא ציין את הסיבה, אלא רק כי מדובר ב"דברים משפחתיים" (עמ' 68 ש' 1).

דברים אלה אינם מתיישבים עם ההגיון ואני דוחה אותם. אין לי ספק שמוסלח ידע גם ידע אודות פסק הדין ואף קיבל עותק ממנו. אין זה סביר בעיני שמי ששומע שיש פסק בוררות נגדו, לא יפנה לבא כוחו, עו"ד אלעוביידי, או לאחיינו, אחמד, ויבקש לקבל את הפסק, ואין זה סביר ולא האמנתי לכך שאחמד לא סיפר למוסלח אודות פסק הדין ולא מסר לו עותק הימנו.

19. התוצאה היא כי המשיבים אחמד ומוסלח קיבלו את הפסק עוד בשנת 2003, ואילו את בקשת ביטול הפסק הגישו רק בחודש אוקטובר 2011, דהיינו כ-8 שנים לאחר שנמסר להם.

20. יש לראות בכך שיהוי בלתי סביר בנסיבות העניין, המהווה ניצול לרעה של ההליך, וכן די היה בו כדי לטעת את האמונה בראסם כי לא צפויה להיות מוגשת בקשה לביטול פסק הבורר (ר' עניין פודמסקי שנזכר בסעיף 17 לעיל).

לפיכך, והגם שמגבלת 45 הימים להגשת בקשה לביטול הפסק אינה חלה על עילה הנטענת מכוח סעיף 24(1) לחוק הבוררות, מגבלת השיהוי קיימת גם קיימת, ובנסיבות שפורטו לעיל יש לקבוע כי המשיבים השתהו לפחות 8 שנים בהגשת הבקשה לביטול פסק הבורר, שיהוי בלתי סביר, אשר בנסיבות שפורטו לעיל, מביא לדחיית בקשת הביטול, בכפוף לעניינו של המנוח, כפי שעוד יורחב להלן.

טענת העדר הסכם בוררות בר תוקף

20. למעלה מן הצורך, גם בחינת טענת העדר הסכם בוררות בר תוקף לגופה – תוצאתה היא דחיית הטענה.

21. בין ראסם למשיבים נחתמו שני הסכמי שכירות והסכם נספח, עוד טרם החתימה על שטר הבוררות, אליו אתייחס בהמשך. בהסכמי השכירות מופיעה תניית בוררות, שזו לשונה:

"16. הוסכם בין הצדדים כי כל מחלוקת שתתגלע בין הצדדים תובא להכרעתו של בורר יחיד מטעם שני הצדיים (כך במקור - י.ק.) שיוסכם בין הצדדים ובמידה ולא יגיעו להסכמה בענין זהות הבורר יתמנה בורר ע"י יו"ר לשכת עורכי הדין".

בהסכם הנספח להסכמים אלו שנחתם כשנתיים לאחר מכן הוספה תנייה נוספת:

11. הוסכם בין הצדדים כי כל מחלוקת שתתגלע בין הצדדים בכל הקשור להסכמים המקוריים ו/או לנספח זה יפנו את המחלוקות שבינהם להכרעתו של עו"ד עיראקי איהאב כבורר יחיד.

12. חתימה על הסכם זה מהווה כחתימה על שטר בוררות, והצדדים מודעים לכך שבמידה ויהיו מחלוקות בניהם, אם יהיו, עליהם לפנות לעו"ד עיראקי איהאב להכרעה ולמתן פרשנות לכל סעיף מסעיפי ההסכמים המקוריים או לנספח.

22. בשלב כלשהו בתחילת הבוררות, לפי עדות עו"ד אלעוביידי, שייצג את המשיבים בהליך הבוררות, נחתם שטר בוררות, שכאמור אינו נושא תאריך אלא אך את חתימות ראסם וחתימתו של עו"ד אלעוביידי על פי יפוי כח מהמשיבים. לטענת המשיבים, מעולם לא ראו את שטר הבוררות אלא בהליך הנוכחי. לשיטתם, חתימתו של עורך דינם אינה מחייבת אותם בהליך הבוררות.

23. המשיבים העלו טענות לגבי שטר הבוררות, כגון העדר תאריך על השטר, העדר התייחסות לנושא שכרו של הבורר, העדר חתימות הבורר ועוד.

אינני מקבל טענות אלה, שכן נתתי אמון בעדויותיהם של הבורר ושל עו"ד אלעוביידי בנוגע לחתימת שטר הבוררות, ולא מצאתי כי יש בטענות בדבר העדר פרטים מסויימים בשטר כדי לערער אמון זה. לא מצאתי גם בטענות שבסעיף 27 לסיכומי המשיבים (סתירה כביכול בין דברי הבורר בעדותו לבין דברי ב"כ ראסם באחת הישיבות), הן נוכח פער הזמנים בין שתי האמירות, והן מהשוני בין נשוא הדברים (איתור תיק הבוררות לעומת איתור שטר הבוררות) שיש בה כדי ליטול את העוקץ מהסתירה כביכול, מה גם שכאמור נתתי אמון בדברי עו"ד אלעוביידי בדבר חתימתו על השטר בשם המשיבים, דברים עליהם חזר מספר פעמים. אין כל בסיס גם לטענה כאילו לא היה עו"ד אלעוביידי מוסמך לחתום בשם המשיבים על שטר הבוררות, הן מאחר ועותק יפוי הכוח הסטנדרטי (ת/4) כולל הסמכה כזו, בסעיף 5 ליפוי הכוח (ועו"ד אלעוביידי אישר כי סביר שיפוי הכוח היה סטנדרטי – עמ' 48 ש' 18-19), הן מאחר וההרשאה נובעת גם מההסכמים בהם מופיע סעיף הבוררות, לרבות נקיבה בשמו של עו"ד עיראקי כבורר, והן מאחר שהמשיבים שיתפו פעולה עם הליך הבוררות (הוגשו על ידם כתבי טענות ואפילו בקשה לסעד ביניים בבוררות, והם השתתפו בהליך הבוררות גופו), כך שגם הסמכה בדיעבד הייתה כאן, ככל שהייתה נדרשת.

המשיבים טענו עוד כי לא נדרשו לשלם דבר עבור הבוררות, דבר המעיד שלא הסכימו לקיים את הבוררות בפניו, והוא פעל אך מטעמו של המבקש.

הבורר טען בחקירתו כי גבה מכל צד 100 דולר עבור כל ישיבה וכי סכומים אלו שולמו לו על ידי שני הצדדים משך כל השנים שנוהלה הבוררות (עמ' 13 ש' 14-17, עמ' 24 ש' 15). דבריו אלה של הבורר נתמכו בעדותו של עו"ד אלעוביידי (עמ' 51 ש' 22). אני דוחה כל טענה לקנוניה בין הבורר לבין עו"ד אלעוביידי, אשר העיד כי לא הייתה כל חברות ביניהם (עמ' 49 ש' 28-29).

24. אך גם אם היו טענות המשיבים מתקבלות בעניין שטר הבוררות, לא היה בכך כדי ללמד על העדר הסכם בוררות בר תוקף משני טעמים מרכזיים שדי בכל אחד מהם כדי לדחות את הטענה:

א. בשלושה הסכמים שונים מצויה תנית בוררות מפורשת, שאין לגביה כל מחלוקת. למעלה מהצורך, בתניה המאוחרת מצוין שמו של עו"ד עיראקי כמי שישמש כבורר בין הצדדים. חתימת שטר הבוררות איננה הכרחית, אפוא, שכן המקור לקיום הבוררות ולסמכותו של הבורר מצוי עוד באותן תניות בוררות שנזכרו לעיל.

ב. קיימת מניעות ברורה מלהעלות את טענת אי קיום הסכם בוררות בר תוקף, שכן המשיבים ניהלו את הבוררות, ולא הביעו כל מחאה או טענה כי אין מקום לקיימה בשל העדר הסכם בוררות.

ר' לעניין זה ה"פ (נצרת) 307/96 בולקא נ' בולקא, דינים מחוזי כו(9) 509;

ה"פ (מחוזי ת"א) 159/07 שחר נ' קרמר (פורסם בנבו, 31.1.08);

סמדר אוטולנגי בוררות דין ונוהל כרך ב' 991 (מהדורה רביעית מיוחדת, 2005) (להלן:-"אוטולנגי").

טענות נוספות של המשיבים

25. יתר טענות המשיבים נדחות נוכח האיחור בהגשת הבקשה לביטול פסק הבוררות, אך מאחר שגם לגופן לא מצאתי שיש לקבלן, אתייחס אליהן להלן בקצרה.

26. באשר לטענת המשיבים לפיה הבורר בעל עניין, בהיותו זה שערך את ההסכמים בין הצדדים, אין כל פסול בכך שמי שערך את ההסכמים בין הצדדים ישמש כבורר ביניהם, אם הצדדים נותנים הסכמתם לכך. לעתים יש אף יתרון בכך שמי אשר מכיר היטב את הנושאים שבמחלוקת בין הצדדים ישמש כבורר ביניהם (אוטולנגי, כרך א' 449). גם קשר קודם בין הבורר לבין מי מהצדדים או שניהם, אינו פוסל את הבורר מלכהן כבורר בין הצדדים, אם נתנו הסכמתם לכך, והדבר אינו מביא למשוא פנים של הבורר כלפי מי מהצדדים [רע"א 2118/00 ברגמן נ' שפר, דינים עליון נח 116 (2000)]. צדדים אשר הסכימו על אישיותו של הבורר ביודעם על קשריו הקודמים עם אחד הצדדים, לא יוכלו לאחר מכן להתנגד לקיום הבוררות בפני אותו בורר, שכן תעמוד נגדם טענת מניעות (אוטולנגי, כרך א' 456).

בענייננו, הבורר הזהיר את הצדדים אודות היכרותו עימם ועל קשריו עימם, בישיבת הבוררות הראשונה, והדבר צויין ארוכות בפסק הבוררות עצמו. הצדדים הסכימו לנהל את הבוררות לפניו ולא העלו טרוניה בנושא משך כל הדיונים הרבים שהתקיימו לפניו (ר' עמ' 24 ש' 12-15 - עדותו של הבורר).

אחמד טען כי המנוח התנגד לבוררות, וטען כי כיצד יכול הבורר להיות אובייקטיבי אם הוא מקבל כספים מהצד שכנגד. אם כך, ברור שהייתה ידיעה אודות (כנראה הכוונה היא שהבורר קיבל מראסם שכר עבור עריכת הסכמי השכירות, הגם שייצג את שני הצדדים בעריכתם). אף בכך יש כדי לחזק את עובדת ידיעת המשיבים אודות קשרי הבורר עם ראסם, וחרף זאת ניהלו הם שלושתם את הבוררות בפניו, בהסכמה.

27. באשר לטענת המשך הייצוג של הבורר את ראסם בתיקים אחרים במהלך הבוררות, הרי ראסם העיד על כך, וטען כי הדבר נעשה בידיעת ובהסכמת המשיבים (עמ' 38 ש' 9). טענה זו לא הופיעה בבקשה לביטול פסק הבוררות, ולפיכך אין מקום להתייחס אליה, מה גם שלא התבררה די צורכה (הבורר העיד לפני כן כי לאחר הבוררות תבע את ראסם על שכ"ט שלא שולם לו על ידו לגבי הליכים שהתקיימו לפני הבוררות – עמ' 26 ש' 13-17). מכל מקום, המשיבים לא מצאו לנכון להכחיש את טענות ראסם כי הדברים היו ידועים להם.

28. אינני מקבל את הטענה כי הבורר גילה חוסר הגינות כלפי המשיבים. הדבר לא הוכח, ולא התרשמתי גם מעדותו של הבורר כי היה שמץ של אי הגינות כלפי המשיבים. להיפך, הבורר תיאר את המאמצים שהושקעו לצמצם את המחלוקות בין הצדדים.

בהקשר לעניין אחרון זה, ציין הבורר כי הצדדים הסכימו לכך שפסק הבוררות יינתן ברף תחתון של 0 ורף עליון של 100,000$, והמשיבים טענו כי משלא אושר הדבר, אף לא על ידי עו"ד אלעוביידי יש בכך כדי להביא לביטול הפסק.

אף טענה זו אין לקבל, שכן לא נכללה היא בעילות בבקשה לביטול הפסק, ולמעלה מכך, הבורר לא נתן פסק דין סתמי, אלא פסק בוררות מפורט ומנומק, כפי שהוסמך לעשות, וציין כי בפסק דין זה חייב את המשיבים רק בהוצאות שהוצאו בפועל (דמי שכירות ששולמו), כך שמילא את חובתו כראוי.

פסק הבוררות נגד המנוח

29. אינני מקבל את הטענות לפיהן המנוח לא הסכים לבוררות. הוא חתום על אחד ההסכמים לפחות (עמ' 20 ש' 10-13); ייפה את כוחו של עו"ד אלעוביידי לייצגו בבוררות (ר' עמ' 62 ש' 25-27); עו"ד אלעוביידי חתם על שטר הבוררות בשם המשיבים, לרבות המנוח, זכה לשיתוף פעולה משלושת המשיבים, דהיינו גם מהמנוח (עמ' 57 ש' 17-18); המנוח הגיע לחלק מישיבות הבוררות, וענייניו יוצגו בה גם על ידי בנו אחמד; המנוח לא העלה בפני הבורר כל טענה נגד קיום הבוררות.

30. עדיין עומדת בעינה טענה כי לא ניתן לאשר את פסק הבוררות נגד המנוח משני טעמים:

1. פסק הבוררות ניתן לאחר פטירתו של המנוח.
2. יורשי המנוח לא צורפו כמשיבים לבקשה לאישור פסק הבוררות.

31. לעניינינו רלוונטית תקנה 36 לתקסד"א (החלה מכוח תקנה 2 לתקנות סדרי הדין בענייני בוררות, תשכ"ט-1968), המורה כך:

"לא תפוג תובענה על שום שאחד מבעלי הדין מת או פשט את הרגל, ובלבד שעילת התובענה בעינה עומדת; ואם מת אחד מבעלי הדין בין גמר הדיון לבין פסק הדין, לא תפוג התובענה אף אם אין עילתה קיימת עוד אלא מותר ליתן פסק דין" (הדגשות שלי- י.ק.).

שאלה הנשאלת היא, מהו מועד "גמר הדיון" בציר הזמן? האם ניתן לראות את מועד גמר שמיעת העדויות כמועד גמר הדיון, או שמא ייחשב מועד גמר הגשת הסיכומים כמועד זה.

המונח "גמר דיון" אינו מוגדר אמנם בתקסד"א או בפסיקה, בהקשר לתקנה 36 הנזכרת לעיל, אולם פרשנות תכליתית של תקנה זו מביאה למסקנה כי "גמר הדיון" הינו סיום שלב הגשת הסיכומים.

מטרת תקנה 36 לתקסד"א היא לאפשר לבית המשפט ליתן פסק דין לאחר פטירת בעל דין, ובלא שיהא צורך לצרף בעל דין אחר כחליפו של המנוח (ר' תקנה 38 לתקסד"א), מקום בו כל שנותר לבצע בתיק הוא ליתן את פסק הדין, והצדדים אינם חייבים לבצע עוד פעולות כלשהן.

רק עם סיומו של שלב הסיכומים, אין עוד על הצדדים לבצע מטלות הקשורות להליך, וכל שנותר הוא ליתן את פסק הדין על ידי בית המשפט.

אם נותרו עוד הליכים לביצוע על ידי הצדדים, לרבות הגשת סיכומים, לא ניתן ליתן את פסק הדין, שכן אין אפשרות לבצע אותן פעולות בשם המנוח, כל עוד לא הפכו חליפיו לבעלי דין (ר' תקנה 38 לתקסד"א).

אם נתמקד בהגשת הסיכומים, הרי ככל שבעל הדין המנוח לא היה מיוצג, ברי כי אין הוא יכול להגיש סיכומיו, ואם היה המנוח מיוצג, פקע יפוי הכוח למייצג עם פטירתו של המנוח, ואין הוא יכול להגיש את סיכומיו בשם המנוח.

תמיכה באמור לעיל קיימת בפסק הדין בבג"צ 2829/03 פלונית נ' בית הדין הדרוזי לערעורים בעכו, פ"ד ס(4) 159 (2006).

32. שאלה מעניינת היא מהו הדין מקום בו נפטר בעל דין לאחר שהוגשו סיכומי הצד שכנגד, ולאחר חלוף המועד להגשת סיכומי המנוח, אך שאלה זו אינה מתעוררת בענייננו, שכן מהראיות עלה שהמנוח נפטר בחודש אפריל 2002 (סעיף 4 לתצהיר אחמד), בעוד סיכומי ראסם הוגשו אף הם בחודש אפריל 2002 (נספח "י" לתצהיר ראסם), דהיינו, במועד פטירת המנוח, טרם חלף המועד להגשת סיכומיו.

33. מהאמור לעיל כי במועד פטירתו של המנוח טרם "נגמר הדיון", כמשמעותו בתקנה 36 לתקסד"א, שכן טרם חלף המועד להגשת סיכומי המשיבים.

כיוון שכך, לא יכול היה להינתן פסק בוררות נגד המנוח, שכן לא התקיימו תנאי תקנה 36 לתקסד"א, והיה על הבורר לפעול בהתאם לתקנה 38 לתקסד"א, ולהורות על צירוף חליף או חליפי המנוח כבעלי דין תחתיו. אין די בהיותו של אחמד, בנו של המנוח, בעל דין, שכן למנוח היו יורשים נוספים: רעייתו, וילדיו הנוספים (ר' תשובת אחמד בעניין זה, עמ' 66 ש' 3-5).

34. לא כך הדבר לגבי המשיבים 2-3, ומאחר שאלה לא הגישו סיכומים במועד, ואף לאחר התראה שנשלחה לבא כוחם, יכול היה להינתן פסק הבוררות בעניינם בלא שהוגשו סיכומיהם.

35. גם הטענה השניה בעניינו של המנוח מוצדקת.

לאחר פטירתו של המנוח, אין הוא ואין עזבונו מהווים אישיות משפטית, וככל שביקש ראסם לאשר את פסק הבוררות נגד המנוח, וגם אילו ניתן היה הדבר, דהיינו לא הייתה נקבעת הקביעה שבסעיף 33 לעיל, היה עליו לצרף את חליפיו, דהיינו יורשיו, כמשיבים לבקשת האישור.

לא ניתן לראות את אחמד, בנו של המנוח, כמי שיכול לייצג את ענייניו של המנוח בבקשת האישור, שכן כאמור קיימים יורשים נוספים.

משלא צורפו יורשי המנוח כמשיבים לבקשת האישור, לא ניתן לאשר את פסק הבוררות נגד המנוח, שכן לא ניתנה זכות טיעון ליורשיו/חליפיו.

36. משני הטעמים הנ"ל, אין לאשר את פסק הבוררות, אך זאת רק לעניין הקביעות המתייחסות למנוח.

סיכום

37. לנוכח כל האמור לעיל, אני מאשר את פסק הבוררות שניתן על ידי כב' הבורר עו"ד איהאב עיראקי, אך זאת רק ביחס למשיבים 2-3, ואני דוחה את הבקשה לאישורו כנגד המשיב 1 (המנוח). אסתפק בכך ולא אבטל את פסק הבוררות נגד המנוח, שכן לא הוגשה בקשה לביטולו על ידי יורשיו (הבקשה הוגשה רק ע"י המשיבים 2-3.

38. המשיבים 2-3 ישלמו ביחד ולחוד למבקש הוצאות ההליך בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הוצאתן ועד התשלום בפועל וכן שכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪.

המזכירות תשלח עותק מפסק דין זה לב"כ הצדדים בדואר רשום.

ניתן היום, א' סיון תשע"ג, 10 מאי 2013, בהעדר הצדדים.