1. הוגשו לפני 3 תביעות לתשלום דמי חכירה שנתיים למנהל מקרקעי ישראל בגין שלושה נכסים המגיעים מהנתבעת עבור התקופה 1.4.01 – 31.3.07.

2. הנתבעת לא כפרה בחוב אלא טענה שלא קבלה כל דרישה לתשלומו. לטענתה, נודע לה לראשונה על החובות בשלושת התיקים לאחר שניתנו כנגדה פסקי-דין בהעדר הגנה בשניים מהתיקים ונשלחה אליה אזהרה של לשכת ההוצאה לפועל. אותם פסקי-הדין, שניתנו לאחר שבוצע תחליף המצאה לנתבעת, בטלו אחר כך לבקשת הנתבעת על ידי בית המשפט. לטענת הנתבעת, מיד עם היוודע החוב ,הפקידה לקופת בית המשפט עבור התובע את קרן החוב בשלושת התיקים והפרשי הצמדה עליו, סך של 52,064 ₪. הנתבעת טוענת כי בנסיבות העניין, אין מקום לחייבה בתשלום ריבית על החוב.

3. בקדם המשפט שהתקיים 10.11.11, ובהעדר מחלוקת עובדתית, הורה בית המשפט לצדדים לסכם את טענותיהם. לאחר השמעת הסיכומים, הורה בית המשפט לתובע להגיש הודעה בצירוף העתקי דרישות התשלום שנשלחו על ידי הנתבעת לאורך השנים לתשלום דמי החכירה, ובה תפרט את קרן החוב בצירוף הפרשי הצמדה לכל אחד מהשנים. לנתבעת נתנה זכות תגובה להודעת התובע.

4. מההודעה שהגישה התובע ביום 15.12.11, טען התובע כי פנה לחברה חיצונית המופקדת על משלוח מכתבי הדרישה לקבלת העתקי המכתבים, אך ללא הועיל. באשר לפירוט החוב, מההודעה עולה כי קרן החוב בצירוף הפרשי הצמדה מגיע לסך של 52,310 ₪ (ולא 52,064 ₪ כפי שסברה הנתבעת), ולסכום האמור יש להוסיף מע"מ. בתגובה שהגישה הנתבעת ביום 1.1.02, הודיעה הנתבעת כי בעקבות ההודעה האחרונה של התובע, שילמה לו הנתבעת הן את הפרשי קרן החוב וההצמדה (246 ₪) והן את סכום המע"מ.

אם כן, נותר לדון ולהכריע בדרישת התובע לחייב את הנתבעת בתשלום ריבית ובדרישות לתשלום הוצאות משפט.

5. מטענות הצדדים עולה כי בשנת 2000, שילמה הנתבעת את דרישת המנהל לתשלום דמי חכירה שנשלחה אליה. בחשבונית שהנפיק התובע לנתבעת בגין התשלום, רשום כי התשלום הוא עבור דמי חכירה שנתיים עד ליום 31.3.10. בדעבד, התברר כי התאריך הוא תאריך מוטעה, כי אמור היה להיות כתוב כי התשלום הוא עבור החוב עד ליום 31.3.01. לטענת הנתבעת, היא לא בדקה מעבר למה שהונפק בחשבונית שהומצאה לה וסברה לתומה שסילקה את חובה לנתבע עד שנת 2010. לעומתה, טוען התובע כי הנתבעת היתה מחויבת לשלם את דמי החכירה המגיעים ממנה על פי חוזה החכירה עם התובע והכללים הנהוגים אצל התובע, ובכלל זה מחובתה היתה לבדוק שאין חובות דמי חכירה תלויים ועומדים. התובע טוען שיש לחייב את הנתבעת גם בריבית על פי חוק שהתווסף בגין החוב וכן הוצאות משפט. לחילופין, בקש ב"כ התובע לחייב את הנתבעת בריבית ממועד קבלת האזהרה של לשכת ההוצאה לפועל ועד שהפקידה את מרבית החוב בקופת בית המשפט.

6. בעיה נוספת שהתעוררה היא שבחוזה חכירה, רשמה כתובת הנתבעת כ"ירושלים, ירושלים". ככל הנראה, זו הסיבה שהתובע פנתה לבית המשפט בזמנו לבקש לבצע תחליף המצאה לנתבעת. ואילו הנתבעת טוענת כי לאורך כל השנים מיום הווסדה, כתובתה היתה ועודנה באותה כתובת: רחוב אבן גבירול 30, תל-אביב. זו גם כתובתה הרשומה אצל רשם החברות. היא טוענת שהיא משלמת את חובותיה כדין, ואם היו נשלחות אליה דרישות תשלום לדמי חכירה, ועל אף הרשום בטעות בחשבונית האחרונה שהונפקה לה, היא היתה מיד משלמת את המגיע ממנה, כפי שעשתה לאחר שנודע לה על החובות בתיקים הנדונים. לכן, לטענתה, אין לחייבה בתשלום ריבית. היא בקשה לחייב את התובע בהוצאות המשפט.

7. לאחר שמיעת טענות הצדדים, שוכנעתי כי התקלות שגרמו לאי תשלום דמי החכירה המגיעים במועדם נעוצות בתובע. בגלל הטעות של התובע, נרשם בחשבונית המס עבור המסים ששולמו בשנת 2000 מועד שגוי לעניין התקופה שהתשלום מכסה. כמו-כן, התובע הוא שהנפיק את חוזה החכירה לחתימת הנתבעת בנוסח שבו כתובת הנתבעת מופיעה ככתובת שגויה. אין כל ראיה לכך שהתובע ניסה לאתר את כתובתה האמיתית של הנתבעת ברשום החברות או בכל מאגר אחר כדי לשלוח אלי הודעות לתשלום דמי חכירה. התרשמתי כי הנתבעת באמת ובתמים היתה מוכנה לשלם את דמי החכירה המגיעים ממנה אילו היתה מקבלת הודעת תשלום. אין להפלותה לעומת חוכרים אחרים המקבלים הודעות לתשלום, את האפשרות לבדוק את החשבון ושהות לתשלומו.

8. סעיף 2 לחוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א -1961 קובע כי,

"רשות שיפוטית שפסקה לבעל דין סכום כסף, או שציוותה על ביצועו של פסק זה, או שקבעה סכום כסף המגיע על פי חיקוק, רשאית, לפי שיקול דעתה, לפסוק ריבית על אותו סכום, כולו או מקצתו."

הנסיבות המיוחדות של המקרה כמתואר לעיל מצדיקות הפעלת הסכמות האמורה באופן שהנתבעת תהיה פטורה מתשלום ריבית על תשלומי דמי ההכירה נשוא התובענות שלפני.

9. אשר על כן, אני קובע כי הנתבעת סילקה את החוב המגיע ממנה בשלוש התביעות הנדונות, ופטורה מתשלום ריבית.

10. כל צד ישא בהוצאותיו.

11. המזכירות תשלח העתקי פסק-הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום כ"ב באלול התשע"ב 9.9.12 בהעדר הצדדים.