בפניי תביעת לשון הרע.

1. במועדים הרלוונטיים לתיק זה היה התובע קצין בדרגת רב פקד במשטרת ישראל (להלן – המשטרה). הוא היה אחראי על תחום הכשרות מאבטחים. הוא היה מופקד על מתן אישורים לבתי ספר ולמדריכים לצורך הכשרת מאבטחים אזרחיים המונחים על ידי המשטרה. הנתבע הוא הבעלים והמנהל של חברות דני הי (מטווחי קיסריה) בע"מ, וא.ע. אל עם יזמות בע"מ. חברות אלה עוסקות, בין היתר, בהכשרת מאבטחים כאמור.

2. התביעה סבה על פרסומים שונים המיוחסים לנתבע, הסבים על התובע. בהחלטה מיום 21.11.11 קבעתי, כי בשלב זה יישמעו ראיות הנוגעות לאחריות ולנזק, אך ורק בנוגע לטענת התובע כי הנתבע פרסם שהתובע מקבל שוחד. נשמעו ראיות לעניין זה. הוגשו סיכומים. עתה, הגיעה העת ליתן את פסק הדין.

3. (א) לשון הרע. סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה – 1965 (להלן – חוק איסור לשון הרע) מגדיר לשון הרע כך:

"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –

(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם

2) ) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;

(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, משלח ידו או במקצועו"

(ב) השאלה האם ביטוי פלוני הוא בבחינת לשון הרע היא שאלה פרשנית. לעניין זה נפסק, כי "...יש לשלוף מתוך הביטוי את המשמעות העולה ממנו, לפי אמות המידה המקובלות על האדם הסביר. כלומר, יש לפרש את הביטוי באופן אובייקטיבי, בהתאם לנסיבות החיצוניות וללשון המשתמעת... יש לשלוף מתוך הביטוי את פרשנותו הסבירה, ולברר האם מדובר בביטוי הגורם להשפלת אדם פלוני בעיני האדם הסביר" (דברי כב' הנשיא ברק בע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' הרציקוביץ' פ"ד נח(3) 558 (להלן – פסק דין הרציקוביץ')).

(ג) הדגש לעניין זה הוא על מבחן אובייקטיווי. השאלה היא, "מהו המובן שהאדם הסביר והרגיל היה מייחס לפרסום, והאם היה באותו מובן כדי לפגוע בשמו הטוב של התובע. בהתאם לכך, אין חשיבות לכוונת המפרסם או לדרך בה הובן הפרסום על-ידי הטוען לפגיעה בו" (דברי כב' השופטת ביניש בע"א 1104/00 אפל נ' חסון, פ"ד נו(2) 607). בפרשת הרציקוביץ נפסק עוד, "כאשר בית המשפט נתקל בקושי פרשני, עליו להעדיף את הפרשנות לפיה הביטוי אינו מהווה לשון הרע" (שם, בפיסקה 13).

4. על פי אמות מידה אלה, יש בפרסום הנטען משום לשון הרע. הפרסום מייחס, על פי הטענה, לתובע סטייה מהותית מן השורה. הוא מייחס לו, ככל שיוכח דבר עשייתו, מעשים העולים, על פי טיבם ומהותם, כדי קבלת שוחד. מדובר בעבירה פלילית חמורה, המטילה דופי של ממש בתובע. הדברים אמורים ביתר שאת נוכח העובדה שמדובר בקצין בכיר למדי במשטרת ישראל. מאדם בתפקידו ובדרגתו של התובע מצופה לנהוג במידה גבוהה במיוחד של יושר ויושרה. הדברים המיוחסים לנתבע נוטים לפגוע בליבת שמו הטוב של התובע לעניין זה.

5. הוכחת הפרסום. הפרסום המיוחס לנתבע נעשה, על פי הטענה, בעל פה. הצדדים חלוקים בשאלה, האם עצם עשיית הפרסום הוכחה כדבעי. לאחר שנתתי דעתי למכלול הראיות שבפניי, הגעתי למסקנה כי עשיית הפרסום, אשר תוכנו הוא כנטען, הוכחה ברמת הוודאות הנדרשת. אבהיר את שיקולי עתה.

6. נקודת המוצא לדיון מצויה בתצהירו של מר גדי בוסקילה. מן התצהיר עולה כי מר בוסקילה עבד בחברה השייכת לנתבע. הוא הצהיר, בפיסקה 2 לתצהירו, כי היה עד לכך שהנתבע התבטא כי התובע מושחת, "ומקבל מהצד שוחד". בפיסקה 3 הוא מוסיף, כי הדברים נאמרו על ידי הנתבע בכל הזדמנות אפשרית, באוזני כל מי שהיה נכון לשמוע את דבריו.

7. מר בוסקילה נחקר בפניי. הוא עורר רושם אמין. אכן, מעדותו עולה כי התפטר מן העבודה אצל הנתבע, על רקע מחלוקות שתיאר (פרוטוקול, עמוד 5). תיאור המחלוקות העולה מן העדות היה חי, אותנטי ובהיר. ניתן היה להתרשם ללא קושי, כי העד מגולל אירועים, בהם נטל חלק בלתי אמצעי. הניסיונות להסיט את הדיון, בעת חקירתו, לעניינים צידיים אשר אין להם נגיעה ישירה לשאלה שהועמדה לדיון, לא הביא לשינוי בעדותו בדברים הנוגעים להליך שבפניי. אדרבא, העד התייחס ומסר פרטים קונקרטיים בנוגע לכמה אירועים בהם הנתבע אמר כי התובע לוקח שוחד (בעמוד 6 לעדותו). העד אף שלל מניע של נקמה בנתבע. הוא העיד באופן אותנטי כי התלבט אם לתת תצהיר, וכי עשה כן כי חש שלתובע נעשה עוול (בעמוד 6). הוא עמד על טענתו כי הנתבע אמר בבירור, כי התובע אכן מפלה אותו לרעה, ונוטל כסף (בעמוד 7). אני מייחס לעדות זו את מלוא המשקל.

8. מסקנה זו אינה משתנה נוכח טענות הנתבע (פיסקה 10 לסיכומיו) בדבר כבישת עדות, כביכול; נקמנות וכעס על הנתבע; דרישת פיצויי פיטורין שלא כדין; מעבר לחברה מתחרה; גניבת חומר הדרכה. הפירוט שמסר מר בוסקילה בעדותו אינו עדות כבושה. הוא בא באופן טבעי, במענה לשאלה ישירה שהעד נשאל על עניין זה ממש. הוא לא בא אלא לפרט את הטענה שבתצהיר, כי מדובר בפרסום שנעשה בשורה של הזדמנויות. על נושא הנקמנות, כביכול, עמדתי. הטענה לדרישת פיצויי פיטורין שלא כדין אינה מעלה ואינה מורידה. מובן כי ההליך הנוכחי אינו הפורום לברר לעיצומה את צידקת דרישתו של מר בוסקילה לעניין זה. בין כך ובין כך, אין הדבר מקרין באופן משמעותי על מהימנותו. כך גם המעבר לחברה מתחרה. אשר לטענה החמורה בדבר גניבת חומר הדרכה, הרי שלא הונחה לה תשתית של ממש, והדברים לא עולים ולו לכאורה מעדותו של מר בוסקילה (ראו בעמוד 6). יוצא, כי אין בטענות הנתבע כדי לשנות מן הקביעה לעניין מהימנותו של העד.

9. תמיכה בעדותו של מר בוסקילה עולה מכך, שהנתבע אינו כופר בכך שנהג, בהזדמנויות שונות, לייחס לתובע כי פעל באופן המפלה לרעה את המטווח של הנתבע (פיסקה 8 לתצהירו). הנתבע אף הצהיר, כי ציין בפניי הממונים על התובע לא אחת, על רקע זה, כי מניעיו של התובע "מעוררים חשדות לכאורה" (בפיסקה 8 הנ"ל). הוא מסר בעדותו, בהקשר זה, כי אין הסבר הגיוני למעשיו הנטענים של התובע, ועל כן חייב להיות הסבר אחר (בעמוד 9). הוא אף מייחס לתובע, על רקע זה, שחיתות (בפיסקה 11 לתצהירו).

10. במצב זה, טענתו של הנתבע כאילו הבהיר בכל פורום כי התובע אינו מקבל שוחד (בעמוד 9) היא, במידה לא מבוטלת, מיתממת. המדובר בטענה כבושה, אשר לא הועלתה, ולו ברמז, בתצהיר. זו אף זו, התמונה הכוללת עולה מן התצהיר בבירור כי הנתבע נהג לדבר על התובע לא רק עם הממונים עליו, אלא גם עם אנשים נוספים (ראו בפיסקאות 6, 12 לתצהיר האמור), בפניהם ייחס לתובע מנהג של איפה ואיפה כלפיו. ניתן להתרשם, כי נושא זה העסיק את הנתבע עד מאד, וכי העלה אותו פעם אחר פעם, בהזדמנויות שונות. הנתבע אף מתאר בהקשר זה מצוקה ותחושות קשות (פיסקה 14 לתצהירו). הוא מתייחס להתנהגות התובע כאל התנהגות בלתי נסבלת (בפיסקה 6 האמורה). הוא מתייג אותה כ"עלייהום", בלשונו (בעמוד 11).

11. בתוך כך, אישר הנתבע בכתב ההגנה את האמור בסעיף 10 לכתב התביעה, לפיהם אמר למפקדו הישיר של התובע כי התנהגותו של התובע ביחס לבית הספר שלו נגועה לכאורה בפלילים^[1]. הוא עמד בעדותו בתוקף על טענתו, כי התובע מושחת (בעמוד 12). הוא אישר בכתב ההגנה גם טענה אחרת, כי בכנס של מוסדות ההכשרה המאושרים על ידי המשטרה, אמר כי התובע מתעסק בפלילים, וכי "יש לי הוכחות" (ראו פיסקה 11 לכתב ההגנה, על רקע פיסקה 11 לכתב התביעה).

12. כל האמור, לעניין התנהגותו של הנתבע, מצביע על עיסוק אינטנסיבי שלו בתובע. כל האמור מצביע גם על כך, שהנתבע העביר, בהזדמנויות רבות, מסרים פוגעניים ביחס לתובע, ברוח דומה לרוח הפרסומים המיוחסים לו, עליהם סב פסק דין זה. התמונה הכוללת האמורה מספקת תמיכה נסיבתית משמעותית לעדותו הברורה והאמינה של מר בוסקילה, אף כי הנתבע אינו מאשר את הטענה הספציפית כי ייחס לתובע קבלת שוחד, וגם מכחיש אותה (פיסקה 12.2 לתצהירו). לא למותר להעיר, בהקשר זה, כי הנתבע מוסיף בתצהירו, כי איננו זוכר את הדברים המדוייקים שאמר בהזדמנות כזו או אחרת (בפיסקה 7 לאותו תצהיר; ראו גם בפיסקה 9 לכתב ההגנה).

13. כאן המקום להוסיף, כי הנתבע נקלע בעדותו לקושי בנקודה משמעותית. הנתבע טען, כי מעולם לא היתה לו כוונה להדיח את התובע (בעמוד 10). קשה ליישב את הדברים עם העולה מתצהירו, שם ציין כי הוא "מניח" שלא אחת אמר כי היה "שמח לו התובע היה עוזב את תפקידו ומישהו אחר היה מתמנה במקומו" (בפיסקה 7). קשה ליישב את הדברים גם עם המתואר לעניין פניות חוזרות ונשנות לממונים על התובע (תצהיר, פיסקה 8; מדובר, על פי עדותו, בעשרות ואף במאות פניות (בעמוד 11)). ניכרת מן הדברים מגמה של הנתבע בעדותו להרחיק עצמו מאמירות והתייחסויות בעייתיות לעניין התובע ולמזער דברים שאמר. יש בכך כדי להקשות על מתן משקל לעדותו.

14. (א) הנתבע זימן לעדות את מר ישראל אסף, אשר מר בוסקילה נקב בשמו כאחד מן האנשים אשר באוזניהם ייחס הנתבע לתובע קבלת שוחד. בניגוד לדבריו המפורשים של מר בוסקילה, עדותו של מר אסף הייתה מסוייגת. הוא לא היה יכול לומר בפה מלא כי הדברים לא נאמרו, אלא כי "למיטב זכרוני" מעולם לא שמע כי נאמרו בנוכחותו (בפיסקה 4 לתצהירו; ראו גם בעמודים 14 – 15 לעדותו). יוער, כי מעדותו של מר אסף עולה, כי ההסתייגות האמורה בתצהירו הוספה על פי בקשתו המפורשת.

(ב) זאת ועוד. הגם שמר אסף ציין כי אינו זוכר בוודאות אמירה או מועדים ספציפיים בנסיבות ספציפיות, לא שלל בעדותו כי הנתבע ייחס לתובע בהזדמנויות שונות כי הוא מושחת ועוסק בפלילים (בעמוד 15). הוא לא הכחיש כי אמר, שהנתבע היה מסוגל לומר למישהו כי הוא לוקח שוחד (שם), הגם שהדגיש כי הכוונה היא לא לומר את הדברים מאחורי גבו של אותו אדם. הוא אינו שולל בעדותו, כי היה לו שיג ושיח עם הנתבע ביחס לגורמים אשר אפשר כי התובע מקבל מהם טובות הנאה (בעמוד 16).

(ג) אוסיף, כי קיים מימד של אי התאמה בין עדותו של מר אסף מחד ובין עדות הנתבע וכתבי הטענות מטעמו מאידך. כך, טען מר אסף כי אינו זוכר התבטאויות של הנתבע לעניין שחיתות או מעשים פליליים של התובע (בעמוד 16; ראו גם בעמוד 18). זאת, בניגוד לעדות הנתבע עצמו. כך גם לא זכר מר אסף, בניגוד לעולה מעדות הנתבע עצמו, אמירות של הנתבע המבטאות שמחה אילו היה התובע עוזב את תפקידו (בעמוד 17). ניכרת בעדות, בראיית המכלול, זהירות רבה כל אימת שעולה שאלה הנוגעת לליבת ההתדיינות (ראו, למשל, תשובתו החמקנית של העד במענה לשאלה הנוגעת לפנייה אפשרית של הנתבע למח"ש, בעמוד 18). במצב דברים זה, אין העדות האמורה מפריכה את העולה מעדותו של מר בוסקילה. אף אפשר למצוא בכל האמור בה תימוכין לא מבוטלים לתמונה העולה מן העדות האמורה.

15. התוצאה של כל האמור היא, כי אני קובע כממצא שהנתבע עשה, לפחות בשלוש הזדמנויות בהן נקב מר בוסקילה, פרסום המייחס לתובע קבלת שוחד.

16. לא נעלם מעיני, כי בכתב התביעה לא נזכר כי מר בוסקילה נכח בעת עשיית הפרסום הנטען. נטען בו, כי נכח בעת עשיית הפרסום אדם בשם גבי רז. בתצהירו של מר רז אין טענה מפורשת לפרסום לעניין שוחד, כי אם לפרסום המייחס לתובע שחיתות. ברם אין בתיאור זה כדי לגרוע מתוקפו של הממצא, כי הנתבע אכן פרסם לגבי התובע, כי הלה נוטל שוחד.

17. הנתבע מפנה בסיכומיו לכך שבתצהירים של עדים מטעם התובע (אבי שושן, עופר רוזנמן) אין טענה כי הנתבע עשה בפניהם פרסום בדבר נטילת שוחד על ידי התובע. ברם, אין בנתון זה כדי לגרוע במידה של ממש ממשקל עדותו של מר בוסקילה לעניין זה, על רקע הראיות הנוספות עליהן עמדתי. הוא הדין בכך שלא זומן להעיד מר מוריס דיין, אשר מר בוסקילה נקב בשמו כמי שנכח באחת ההזדמנויות בהן נעשה הפרסום הנטען.

18. הגנות. הנתבע אינו מעלה טענה ממשית להגנה לפי חוק איסור לשון הרע. גם בחינה עניינית של הגנות העשויות להיות רלוונטיות מעלה את המסקנה, כי לנתבע אין הגנה המוכרת בדין ביחס לפרסומים. קבלת שוחד, הלכה למעשה, לא הוכחה ולו לכאורה. הדברים אמורים ביתר שאת נוכח אמת המידה הראייתית המחמירה הנוהגת בהוכחת טענות בעלות גוון פלילי מן הסוג האמור (ראו ע"א 475/81ע"א 475/81 זיקרי נ' כלל, פ"ד מ(1) 589 (1986), בעמוד 603; ראו גם ע"א 2657/04 וילדר נ' ניסנקורן (2004); כן ראו ע"א 6465/93 כהן נ' לנגרמן (1995) במיוחד בפסק דינו של כב' השופט קדמי). יוטעם, כי בעניין וילדר הנ"ל, נקבע כי על הטוען טענת שוחד "מוטל ... נטל כבד ביותר לבסס טענה זו בתשתית ראייתית מוצקה" (שם, בפיסקה 22). דברים אלה חלים במישרין על המקרה הנוכחי.

19. אוסיף, כי לא מדובר גם, בנסיבות העניין, בהבעת דעה גרידא. המדובר בטענה, אשר על פי טיבה מבוססת על טיעון עובדתי. תשתית עובדתית התומכת בטיעון כאמור, ולו לכאורה, לא הוצגה. מסקנה זו אינה משתנה גם נוכח טענות הנתבע הנשענות על ממצאי דו"ח בדיקה, אשר הוריתי בשלב מוקדם של ההליך לאפשר את העיון בו. בדו"ח הבדיקה אין ממצא לגבי הטענה כי התובע נהג בנתבע או בחברה שבניהולו איפה ואיפה. אף אין בו כל ממצא בדבר נטילת שוחד על ידו. אין בו כדי לסייע לנתבע.

20. עוד אוסיף, כי לא עומדת לנתבע הגנת תום הלב. ההגנה העיקרית הרלוונטית לעניין היא הגנה על אינטרס אישי כשר (סעיף 15(1) לחוק איסור לשון הרע). ברם, בחינת הפורומים והנסיבות בהן נעשו הפרסומים מלמדת, כי לא היה בהם צורך ענייני של ממש לקידום אינטרס כאמור. בתוך כך, מדובר בטענה חסרת יסוד, אשר הנתבע לא נקט באמצעים של ממש על מנת לבררה. גם על רקע טענותיו של הנתבע כי התובע נוהג איפה ואיפה כלפי "דני הי", יש בכך כדי לשלול את הגנת תום הלב (ראו סעיף 16(ב)(2) לחוק איסור לשון הרע). האמירה גם פוגעת באופן החורג בבירור מן הנדרש לשם הגנה על הערכים המוגנים על ידי סעיף 15 לחוק, ואף מבחינה זו לא עומדת לנתבע הגנת תום הלב (ראו סעיף 16(ב)(3) לחוק).

21. התוצאה היא, כי לא עומדת לנתבע איזה מן ההגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע. משכך, נקבעת בזה אחריותו לפי החוק האמור.

22. הסעד. התובע עותר לפסיקת פיצויים ללא הוכחת נזק. אין בפיו טענה של ממש לנזק ממוני. המדובר בטענות חמורות, אשר הועלו ביחס לתובע בכל הנוגע למילוי תפקידו כעובד ציבור. אכן, קיים אינטרס ציבורי בחופש הביטוי הנוגע להעלאת טענות ביקורתיות ביחס לתפקודם של עובדי ציבור. אינטרס זה פועל ברגיל למיתון שיעורם של פיצויים הנפסקים בלשון הרע. ברם, אינטרס זה נחלש במידה ממשית מקום בו מדובר בהעלאת טענות חסרות יסוד במישור העובדתי, ומה גם טענות בעלות גוון פלילי. כאשר מדובר בטענות מסוג זה, ניתן עיקר המשקל לצורך בסעד הולם, המשקף את מידת הפגיעה בשם הטוב.

23. טענותיו של הנתבע הטילו דופי מהותי בטוהר מידותיו של התובע. הנתבע חזר על הטענות במספר הזדמנויות. הפרסומים הופצו בקרב קהילה עימה לתובע זיקה מקצועית הדוקה. הפגיעה בשמו הטוב של התובע מתחדדת נוכח היותו קצין בכיר למדי במשטרה. התובע אף זכה בתעודת עובד מצטיין בתקופה הרלוונטית (פיסקה 20 לתצהירו; נספח ח' לאותו תצהיר). לכל אלה יש לתת משקל ראוי בקביעת היקף הפיצוי.

24. עם זאת, לא מדובר בפרסומים בכתב. לפרסום בעל פה ניתן ברגיל על ידי השומע הסביר משקל קטן יותר. אין גם ראייה, כי הפרסומים הגיעו לתפוצה גדולה. בהתחשב במכלול שיקולים אלה, יש לפסוק לתובע פיצויים בסך של 30,000 ₪.

25. התוצאה. הנתבע ישלם לתובע פיצויים בסך של 30,000 ₪. כמו כן, ישא הנתבע בהוצאות התובע, המשקפות את החלק היחסי של אגרת ההליך הנגזר מן הסכום שנפסק, ואת הסכום בו נשא כשכר עדים, בסך של 1,300 ₪. כן יישא הנתבע בשכר טירחת עורך דין בסך של 6,000 ₪. לסכום זה אין לצרף מע"מ. הוא משקף את מכלול הקביעות לעיל, את היקף העבודה שנדרש בהליך, ואת היחס בין הסכום שנתבע ובין הסכום שנפסק. כל הסכומים ישולמו עד ליום 17.1.13.

26. בהמשך לפסק הדין לעיל, יודיע התובע תוך 10 ימים האם הוא מבקש לקיים בירור בטענות נוספות שעלו בכתב התביעה. עיון ביום 31.12.12.

ניתן היום, כ"ח כסלו תשע"ג, 12 דצמבר 2012, בהעדר הצדדים.

1. בעדותו טען הנתבע כי הטענה האמורה נגעה למסמך נ/1, על רקע דברים שנאמרו בוועדת בדיקה שמונתה לבדוק מתן אישור מסויים לחברת דני הי (פרוטוקול, עמודים 8 – 9). קשה לראות במחלוקת שהתעוררה לעניין זה (וראו עדות מר בוסקילה, בעמודים 3 – 4), כמבססת טענה ממשית לעבירה פלילית. ↑