מבוא

1. התובעת, ילידת 11.10.77, נפגעה בתאונה שאירעה ביום 6.2.08. על פי המפורט בכתב התביעה, בעת שהתובעת רכשה מוצרים בסניף סופר פארם המצוי במרכז ביג בבית שמש, נפל לפתע אריח גדול מהתקרה ופגע בתובעת בצוואר ובכתף שמאל.
2. התביעה הוגשה נגד הנתבעת, המנהלת את הסניף שבו אירעה התאונה, והיא מצדה שלחה הודעה לצד שלישי אשר ביצע בסניף ביום האירוע עבודות התקנת מערכת חיווט לטלפוניה.
3. הצדדים חלוקים ביניהם בשאלת האחריות לתאונה, באשר לנזק שנגרם לתובעת, ובאשר לפיצוי הראוי בגינו.

נסיבות התאונה

גרסת התובעת

1. בתצהיר עדות ראשית הצהירה התובעת כי התאונה ארעה בשעה שהגיעה לשלם בקופה ולפתע נפגעה מאריח גדול שנפל מהתקרה. האריח פגע בה בעוצמה בצוואר ובכתף שמאל. התובעת הוסיפה כי מנהל הסניף ניגש אליה והתנצל בפניה, אף אמר לה שהוא נוטל את מלוא האחריות על המקרה. עוד ביאר בפניה כי בסניף מתבצעות עבודות שיפוץ.
2. בחקירתה הנגדית השיבה התובעת כי כאשר הגיעה לקופה שבכניסה לחנות, היה בקופה תור ארוך ועל כן הובילה אותה עובדת שעמדה במקום לקופה אחרת שהייתה ממוקמת במחלקת הקוסמטיקה. התובעת עשתה את דרכה לקופה האחרת בעקבותיה של אותה עובדת.
3. התובעת לא זכרה האם בעודה עושה את דרכה ראתה את הסולם או שמישהו עומד עליו. לדבריה היא באה לשלם ולפתע נפל עליה דבר מה. בחנות שהתה התובעת במשך כ- 10 דקות בלבד (עמ' 2 שורות 26-30). בביקור מאוחר יותר שעשתה במקום, ראתה שתקרת החנות גבוהה מאוד. לאחר שנפל עליה אותו דבר מה, הושיבו אותה על כיסא גבוה מול הקופה, ושאלו אותה האם היא בסדר. רק אז הסתכלה וראתה שעומד במקום סולם, ועליו עומד אדם. התובעת השיבה כי לאחר שנפגעה הכניסו אותה למנהל שהיה מאוד נחמד, ואמר לה בפירוש "סליחה, לא צריכים לעבוד שם..." (עמ' 3 שורות 4-9).
4. התובעת הסבירה שהיא לא שמה לב לסולם כיון שעמדה בתחילה בקופה אחרת, שממנה הופנתה לקופה שבמחלקת הקוסמטיקה. כאשר הגיעה לקופה לא היה לה צורך להסתכל מה קורה סביבה, והיא פתחה את הארנק כדי לשלם (עמ' 3 שורות 13-14). לשאלה האם הסתובבה מתחת לאזור העבודה, השיבה במילים "זה שקר" (עמ' 3 שורה 16). לשאלה האם הלכה מתחת לשטח עבודה, השיבה "ממש לא, היא הביאה אותי לקופה, והם עבדו מעבר לקופה, לא הגעתי מתחת לשטח שבו הם עבדו" (עמ' 3 שורות 22-23). האריח שנפל פגע בה לדבריה בראש, בצוואר ובכתף (עמ' 3 שורה 29). התובעת השיבה כי היא נשאלה בחנות האם היא זקוקה לאמבולנס או מונית וציינה כי כולם היו מאוד נחמדים אליה. עוד שאלו אותה האם היא מסוגלת ללכת לרכב, ונתנו לה לשתות משקה מתוק. לדבריה דיברה עם המנהל מספר דקות (עמ' 4 שורות 27-28). מסניף הנתבעת פונתה לקופת חולים באמצעות מונית שהזמינו לה עובדי החנות (עמ' 5 שורה 2).

גרסת הנתבעת

עדותו מר זאב קופר

1. מטעם הנתבעת העיד מר זאב קופר (להלן- "קופר"), אשר בבעלותו ובניהולו חברה המנהלת הסניף.
2. על פי האמור בתצהיר עדותו הראשית, מדובר בנפילה של אריח בידוד אקוסטי קל משקל. ביום האירוע בוצעו עבודות חיווט בחנות אשר במסגרתן הועברו כבלי תקשורת או חשמל מעל אריחי הבידוד האקוסטי המוצבים בתקרת החנות. העבודות בוצעו בידי צד ג' ותמורתן שולמה על ידי רשת סופר פארם ישראל. קופר הוסיף כי עובדי הקבלן הגיעו לחנות בשעות הבוקר, מבלי לתאם עמו את הגעתם, ועל כן הוא לא נוכח לצדם בעת ביצוע העבודה. באותה שעה עבד באזור האחורי של הסניף, בחדר הנהלת החשבונות. קופר הצהיר כי למיטב ידיעתו ארכה העבודה מספר דקות.
3. על פי האמור בתצהיר עדותו הראשית (סעיף 9) אחד האריחים אשר הוזז ממקומו לצורך העברת החוטים נפל לצד התובעת, ולטענתה פגע בה. לאחר שעובדי החנות קראו לו, ניגש מיד למקום האירוע, אולם התובעת כבר לא נכחה במקום לאחר שיצאה מהחנות. קופר שלל את טענותיה של התובעת שלפיהן הוא נטל על עצמו את מלוא האחריות לאירוע, והודה בפניה כי מדובר ברשלנות. לטענתו דבריה אלו של התובעת אינם אמת.
4. בחקירתו הנגדית השיב קופר כי צוות החנות הביא לידיעתו שנפל אריח תקרה, בעת שהיה עסוק בחלק האחורי של החנות, שהחלה להפעיל כחודש לפני האירוע. משהתפנה והגיע לשטח המכירה ראה את אריח התקרה על הרצפה ושאל במי פגע האריח. הלקוחה כבר לא הייתה במקום והוא הבין מהצוות שאריח פגע בה. מאנשי הצוות הבין שהתובעת ניערה את האבק מהכתף ויצאה מהמקום (עמ' 22 שורות 3-7). קופר השיב כי איש לא ראה את האירוע וכי אנשי הצוות ראו אריח תקרה על הרצפה (עמ' 22 שורות 11-15; 23-24). היה מדובר באריח לבן מחורר (עמ' 22 שורה 26).
5. קופר הכחיש שהתובעת הייתה במשרדו וכי הוא הושיט לה עזרה. לטענתו ראה אותה לראשונה באולם בית המשפט (עמ' 24 שורות 1-2). העבודה שבוצעה הייתה משיכת חוטים מארון התקשורת שנמצא בצד אחד של החנות, מעל אריחי התקרה לעבר מחלקת הקוסמטיקה (עמ' 24 שורה 17). העבודה לא תואמה אתו. לדבריו הוא מצפה מהקבלן המגיע לעבוד בחנות שישמור על משנה זהירות. לשאלה האם לא ידע שהולכים לבצע עבודות בחנות, השיב כי לא ידע שעה מדויקת וכי העבודה תואמה לשעה מוקדמת בבוקר כדי למנוע תאונות (עמ' 24 שורות 23-25). קופר הוסיף כי הקבלן עשה עבודה יפה ואולם השאיר אריח תקרה אחד שלא היה סגור עד הסוף. עוד הוסיף "זה לא שקרה משהו במהלך העבודה" (עמ' 24 שורות 28-29).
6. לשאלה האם קיים נוהל המפרט כיצד לגדר את מקום העבודה, השיב קופר "נכון. לשמור על שטח עבודה סטרילי וכך היה" (עמ' 25 שורה 17). עוד השיב, שכאשר הקבלן עלה על הסולם, דאג איש הקשר מטעמה של הנתבעת שלא יסתובבו לקוחות במקום. לדבריו האירוע לא ארע כאשר עבד עובד על הסולם (עמ' 25 שורות 21-22). הנקודה שבה נפל האריח, לא הייתה באותה נקודה שבה עמד הקבלן על הסולם (עמ' 25 שורה 24). לשאלה כיצד הוא יודע על כך, השיב כי כך הבין זאת מעובדיו (עמ' 25 שורה 26).
7. קופר השיב כי האחראית מטעמו הייתה עובדת מחלקת הקוסמטיקה, אשר הנחתה את מי ששהה במקום שלא להיכנס לאזור שמתחת לסולם (עמ' 26 שורה 8). לדבריו יתכן שיורם אליהו, הצד השלישי, תיאם את הגעתו לסניף ואולם הוא לא תיאם זאת עמו (עמ' 28 שורה 29). יחד עם זאת השיב שנאמר לו כי הקבלן הגיע לסניף לשם ביצוע עבודות החיווט (עמ' 29 שורה 32), וכשהגיעו העובדים אמר לעובדת הקוסמטיקה שתשגיח על העובדים (עמ' 30 שורה 15).
8. קופר נשאל האם יתכן שב-28.09.2010 נפגש אתו חוקר מטעם צד ג', שלו אמר כי הייתה זו טעות שלו שלא ביקש לגדר את המקום וכי כיום שינה את הנהלים ולכך השיב, יכול להיות אני לא זוכר (עמ' 34 שורות 9-11).

גרסת הצד השלישי

עדותו של יורם אליהו

1. העד מטעם הצד השלישי, מר יורם אליהו (להלן- "אליהו"), חשמלאי והנדסאי חשמל במקצועו, בעל עסק לעבודות שיפוצים ששמו "התאומים – חשמל ושיפוצים", הצהיר בתצהיר עדותו הראשית, שהוא מבצע עבור רשת סופר פארם, עבודות במשך שנים, בחנויות שונות של הרשת.
2. אשר לאירוע, הצהיר אליהו כי לא נחתם עמו חוזה בכתב וההזמנה נעשתה בעל פה. על פי האמור בסעיף 4 לתצהיר עדותו הראשית הורתה רשת סופר פארם במפורש כי בעת ביצוע העבודות תישאר החנות פתוחה ללקוחותיה. למיטב זכרונו תואם תאריך ביצוע עבודה עם קופר, והוא הגיע לבצע את העבודה בתאריך שעליו סוכם. לטענתו (בסעיף 5), היה על מנהל החנות ועובדיה לדאוג לכך שמתחת לאזור העבודה יהיה שטח סטרילי ללא מעבר אנשים, כדי שלא ייפול דבר מה מלמעלה ויפגע בהם. לצערו אנשי החנות לא עשו כן, והורו לו ולעובדו לעבוד וכך עשו.
3. אליהו הצהיר כי תוך כדי עבודה נפל אריח, אשר כפי שנמסר לו, פגע באישה. קופר בוא שהורה לו לעבוד, ואילו הוא עצמו והעובד מטעמו לא התרשלו בשום צורה. לדבריו ברור כי בעת ביצוע עבודה מעל תקרה, עלולים אבן קטנה, חול או כלי עבודה, ליפול מהתקרה. ואולם אין בכך כדי להצביע על רשלנות. נטען כי הרשלנות הינה של קופר ואנשיו, שהיו צריכים לסגור את השטח מתחת למקום העבודה, ואולם משיקוליהם, שעיקרם הרצון להרוויח כסף, החליטו שלא לסגור את החנות ולהשאירה פתוחה בעת ביצוע העבודות.
4. בהשלמת חקירה ראשית השיב אליהו כי העבודה ארכה בין שעתיים לשלוש שעות, כאשר הגיע לחנות שוחח עם קופר ואמר לו שהוא נשלח מההנהלה הראשית של סופר פארם לשם ביצוע עבודות, וקופר הצמיד אליו עובד מטעמו. בחקירתו הנגדית השיב כי גם בעבודות אחרות שביצע ברשת סופר פארם, אף מנהל לא נהג להגן על הלקוחות, ואולם אף שעשה עבודות רבות מעולם לא ארעה מקרה כגון המקרה שארע לתובעת (עמ' 35 שורות 17-19).
5. על פי עדותו של אליהו היו האריחים עשויים מפח דק, קלים ומשקלם משקל נוצה (עמ' 36 שורות 11-14). בשעה שהזיז את האריחים והשחיל קו תקשורת נפל פח אחד לעברה של אחת הנשים, אשר אמרה מיד שנפל עליה אריח. לדבריו "ראינו את זה. זה נפל לה על הכתף" (עמ' 36 שורות 28-30). מיד ירד מהסולם והציע לתובעת עזרה ראשונה, שאל אותה אם היא רוצה כוס מים ואולם התובעת טענה שהיא רוצה להתאושש והוא כיבד את מבוקשה (עמ' 37 שורות 2-3). לאחר מכן הגיעו למקום עובדים ועובדות של סופר פארם, אשר שאלו את התובעת האם הכול בסדר, ואמרו לה לשבת על כיסא. העובדים ביקשו להושיט לתובעת עזרה ראשונה ולהגיש לה כוס מים ואולם התובעת טענה שהיא רוצה להתאושש. לאחר מכן לקחו אותה העובדים לאזור שבו נמצא מנהל החנות, והוא עצמו הלך בעקבותיה כדי לראות שהכול בסדר עמה. מר קופר הגיע לראות מה קרה, והעובדים הבהירו לו כי אריח נפל מהתקרה, מר קופר אמר שייקח זאת לטיפולו (עמ' 37 שורות 5-9).
6. אליהו שלל את הכחשתו של קופר על פגישה בין קופר לבין התובעת, והשיב כי קופר עצמו רצה להזמין אמבולנס ואולם התובעת סירבה לכך (עמ' 37 שורות 12-15). אליהו השיב כי הוא קיבל רשימה מרשת סופר פארם של כל מנהלי החנויות, היה עליו להתקשר למנהל החנות כדי לבצע את העבודה (עמ' 37 שורות 28-30). ההנהלה של סופר פארם אמנם הזמינה אותו לבצע את העבודה ואולם את הגעתו תיאם עם מנהלי החנויות (עמ' 38 שורות 2-5).
7. לשאלה מי מסר לו שהאריח פגע באישה השיב אליהו כי העובד שלו אמר לו שאריח נפל ופגע באישה וכי גם הוא ראה זאת (עמ' 38 שורה 16). כאשר נשאל מדוע בתצהירו השיב שמסרו לו שהאריח פגע באישה, השיב שהוא הסתכל למעלה וקיבל מהעובד כבל תקשורת, העובד ירד מהתקרה והלך קדימה, בשעה שהעובד ירד אמר לו העובד שנפל אריח על התובעת. לאחר שהעובד אמר לו זאת, הסתכל אליהו למטה וראה שהאישה אמרה שהאריח נפל עליה, כמו כן, ראה אריח על הרצפה. הוא לא ראה את האריח נופל וגם לא ראה אותו מגיע לרצפה, מה שראה היה את האישה למטה אומרת שפגע בה אריח (עמ' 38 שורות 28-31).
8. העד השיב כי כוון שיש אנשים המסתובבים בחנות, היה צריך לגדר את המקום ואולם הנתבעת לא גדרה את האזור משיקולים מסחריים (עמ' 39 שורות 14-15). לשאלה מדוע הסכים לעבוד מבלי שהובטח שטח סטרילי מתחתיו, השיב שצריך היה לסגור את החנות, ואולם נראה שסופר פארם לא תסגור את החנות ועל כן ביצע את העבודה (עמ' 39 שורה 21). לשאלה אולי היה עליו להביא עמו עובד נוסף שישמור שאף אחד לא ילך מתחת לשטח שבו עבד, השיב שזו אינה אחריותו, אלא אחריותו של מנהל החנות (עמ' 39 שורה 24-25). עוד השיב, שסופר פארם וקופר, לא אמרו לו שעליו לשמור על שטח סטרילי (עמ' 39 שורה 31-32). הוא עצמו ציפה שהחנות תיסגר כדי ליצור שטח סטרילי (עמ' 40 שורות 5-6).
9. אליהו השיב שהעובד טיפל באריח וכאשר הזיז את האריח, האריח נפל לו על התובעת, כך סיפר לו העובד (עמ' 40 שורה 18). כאשר עומת עם תשובתו הקודמת שלפיה ירד העובד מהסולם בעת שהאריח נפל, השיב "העובד ירד מהסולם והתקדם כדי לקבל את קו התקשורת, הוא הוריד את האריח, האריח נפל, והוא התקדם עם הסולם, האריח נפל כשהעובד היה למעלה על הסולם והסיר את האריח, העובד ירד מהסולם והתקדם לשלב הבא" (עמ' 40 שורות 20-22). לשאלה האם העובד ראה שהאריח פגע בתובעת, השיב בשלילה. לדבריו, הזיז העובד את האריח, האריח נפל ואז הסתכל העובד למטה וראה שהוא נפל על התובעת (עמ' 40 שורה 26).

קביעת נסיבות התאונה

1. אין בין הצדדים מחלוקת על כך שאריח נפל מהתקרה במועד התאונה. עולה מהראיות כי היה זה אריח בידוד אקוסטי, קל משקל, העשוי מפח מחורר. לכאורה קיימת מחלוקת בשאלה האם פגע האריח בצווארה ובכתפה של התובעת, כפי שהעידה. קופר טען אמנם כי האריח לא פגע בתובעת, ואולם ברור מעדותו כי הוא לא נכח בזירת האירוע, וכי הגיע למקום לאחר מספר דקות. לכאורה הסתמך קופר על דברים שנאמרו לו, ואולם כפי שהעיד, הוא הבין מאנשי הצוות שהתובעת ניערה את האבק מהכתף ויצאה מהמקום (עמ' 22 שורות 3-7). עוד העיד כי עובדיו הזעיקו אותו בטענה שהלקוחה נפגעה, ועל כן קשה להימנע מהרושם שקופר ביקש להרחיק את הנתבעת מאחריות, ומכאן ההכחשה בהליך שבפני, שנפלו בה סתירות.
2. על כל פנים הנתבעת נמנעה מלזמן את אנשי הצוות שנכחו באירוע, אף נמנעה מלהציג תחקיר שנערך בעקבות האירוע, וקשה להימנע מהרושם שאילו היה מוצג בפני תחקיר שכזה, לא היה בו כדי לתמוך בטענות הנתבעת.
3. אליהו העיד בתחילה כי הוא ראה את הפגיעה של האריח בתובעת, ורק במהלך חקירתו הנגדית השיב לבסוף כי הוא לא ראה ממש את ההתרחשות, אלא התבסס על עדותו של העובד מטעמו. ניתן היה להתרשם כי אליהו אף הוא מנסה להרחיק את עצמו מאחריות, ואולם יחד עם זאת ניתן להתרשם מעדותו כי גם אם לא ראה את הפגיעה של האריח בתובעת, הוא התרשם מיד בסמוך לתאונה כי התובעת נפגעה מהאריח, הן כיון שהביט בתובעת והתרשם כי היא נפגעה מהאריח, הן מאחר שהבין זאת מהעובד שלו, הו מאחר שהבין זאת מעובדי הסניף ומכלל הנסיבות. ועל פי תיאורו לא הייתה מחלוקת של ממש על פגיעת האריח בתובעת בזמן אמת. כלל העובדים, לרבות הוא עצמו, ניגשו אל התובעת והעניקו לה סיוע בעקבות החבלה, אף הזמינו מונית על מנת לפנותה לשם קבלת טיפול רפואי. בזמן אמת איש לא חלק אפוא על כך שהתובעת נפגעה, לא הייתה כל מחלוקת על גרסתה, ואין להוציא מכלל אפשרות שהיו עדים לאירוע, אשר לא זומנו להעיד.
4. גרסתה של התובעת לכך שהיא נפגעה מהאריח נתמכת גם באישורים הרפואיים המעידים על הפגיעה שנפגעה, וכפי שביארה המומחית הרפואית, גרסתה נתמכת במנגנון הפגיעה ובאישורים הרפואיים הסמוכים לאירוע. לפיכך מצאתי כי גרסתה של התובעת, שלפיה האריח שנפל פגע בכתפה ובצווארה, הוכחה כנדרש.

האחריות

טענות הצדדים

1. לטענת התובעת, אחראית הנתבעת לנזקיה, בעוולת הרשלנות, כיון שהתרשלה בכך שלא דאגה שהאריח יהיה מחובר באופן נכון, תקין ובטיחותי, בכך שלא הזהירה את לקוחותיה מפני הסכנה, בכך שלא מנעה את הכניסה למתחם שבו בוצעו העבודות.
2. הנתבעת טענה כי הגורם לנפילת האריח היה הצד השלישי, אשר טיפל באותה עת באריחים. נטען שהוא הגורם המקצועי שהיה אמון על העתקת האריחים, וכי הוא הגורם הישיר לנפילת האריח, בין אם נפל מידיו של עובד הצד השלישי ובין אם העובד לא החזיר את האריח למקומו באופן ברור. בנסיבות האמורות, כך נטען, יצר הצד השלישי את המפגע, ולא ביצע את עבודות באופן מקצועי או זהיר, ועל כן אחראי הצד השלישי לנזקים שנגרמו לתובעת.
3. הצד השלישי טען בסיכומיו כי אף שהתובעת נפגעה קלות מאריח שנפל מהתקרה, מוטלת האחריות על הנתבעת ולא על הצד השלישי. נטען כי הנתבעת היא זו שחבה חובת זהירות ללקוחותיה, היא זו שהזמינה את התובעת לבוא לחנותה ולעשות שם קניות, היא זאת שהייתה צריכה לוודא שהמקום יהיה בטוח ונקי מסיכונים. הצד השלישי הוסיף וטען כי קופר ידע על כך שההנהלה שלחה את הצד השלישי לבצע עבודה בסניף, ועל כן היה עליו לסגור את החנות למשך ביצוע העבודה, ולכל הפחות היה עליו לתחום את האזור שמתחת לתקרה, לגדרו, להעמיד שם סורג או עובד. לצד השלישי לא הייתה סמכות, יכולת או אפשרות, לא משפטית ולא מעשית, לסגור את החנות או ליצור שטח סטרילי מתוחם וריק מאדם תחת התקרה.

המסגרת המשפטית

1. לשם הוכחת יסודותיה של עוולת הרשלנות, כאמור בסעיפים 35 ו- 36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], מוטלת על התובע החובה להוכיח כל אחד מאלה: קיומה של חובת זהירות, התרשלות מצד המזיק, ונזק שנגרם בגינה. (ראו למשל: ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז (1) 113 (להלן- "פרשת ועקנין"); ע"א 862/80 עיריית חדרה נ' זוהר, פ"ד לז (3) 757; ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט (1) 113))".
2. בהלכה הפסוקה מקובלת הבחנה בין סיכון רגיל וטבעי, שאותו אין באפשרות החייב בחובת הזהירות למנוע, לבין סיכונים שהימנעות ממניעתם מהווה התרשלות. עמד על כך כב' השופט ברק (כתוארו אז) בפרשת ועקנין :

"חיי היום- יום מלאים סיכונים, אשר לעיתים מתממשים וגורמים נזקים, מבלי שיוצרי הסיכונים יישאו באחריות בנזיקין. הטעם לכך הוא, שאותם סיכונים טבעיים ורגילים הם לפעילות האנוש המקובלת, ובגינם נקבע, כעניין של מדיניות משפטית, כי חובת זהירות קונקרטית אינה מתגבשת. סיכונים אלה סבירים הם, וחיי חברה מתוקנים לוקחים את קיומם בחשבון... מי שהולך בדרך או יורד במדרגות עשוי לעיתים למעוד ולהחליק...אלה הם סיכונים סבירים, אשר יש להכיר בהם ולחיות עמם בחיי היום- יום. ההולך לבית- מרחץ אינו יכול להתלונן על שהרצפה חלקה..., והמתנדנד בנדנדה אינו יכול להתלונן על נזק, הנובע מסיכונים, שהם טבעיים לאותה נדנדה... המשחק עם כלב עשוי להישרט... והרוכב על סוס עשוי ליפול ממנו. אין הדין מטיל חובת זהירות קונקרטית בגין סיכונים סבירים.

חובת הזהירות הקונקרטית אינה קיימת למניעתו של כל סיכון וסיכון. הדין מבחין בין סיכון סביר לבין סיכון בלתי סביר. רק בגין סיכון בלתי סביר מוטלת חובת זהירות קונקרטית. ".

1. על רקע הבחנות אלו ובשים לב לטענות הצדדים יש לבחון את נסיבות האירוע.

קביעת האחריות

1. העד מטעם הנתבעת והעד מטעם הצד השלישי ניסו להרחיק את עצמם מאחריות, בנסותם להטילה איש על כתפי משנהו, ואולם לא מצאתי שיש לקבל את טענותיהם. מבחינת חובת זהירות מושגית ברור כי על המחזיק במקרקעין חלה חובת זהירות כלפי אורחיו. כך גם מוטלת על בעל מקצוע חובת זהירות כלפי עוברים ושבים העלולים להיפגע מעבודתו.
2. נראה כי השאלה הנשאלת בענייננו הינה באשר לקיומה של חובת זהירות קונקרטית, אשר קיומה נבחן בהתאם לנסיבות הספציפיות של כל מקרה, האם בנסיבות הייחודיות של האירוע יכול היה אדם סביר וצריך לצפות את התרחשות הנזק. ככל שהתשובה לשאלה האמורה היא חיובית, קיימת חובה לנקוט אמצעי מניעה מסוימים ביחס לפעילות שיצרה את הסיכון הראשוני, שהתממש לכדי נזק.
3. מבחינת חובת הזהירות הקונקרטית, נפילת אריח מהתקרה תוך כדי ביצוע עבודה, אינה בגדר סיכון סביר שלא ניתן לצפותו או שיש להסכין עמו. מדובר בסיכון בלתי סביר שניתן לצפותו, ניתן לצפות את הנזקים אשר הוא עלול לגרום, וניתן למנוע אותו באמצעים פשוטים. על הנתבעת הייתה מוטלת החובה לגדר את האזור שבו בוצעו העבודות, למנוע את כניסת הלקוחות לאזור, ולהזהירם מפני הסכנה. חובה זו חלה על המחזיק במקרקעין, אשר הזמין את אורחיו למקום, ועל כן עליו לנקוט אמצעי זהירות לשם הבטחת בטיחותם.
4. חובה דומה חלה גם על בעל מקצוע, אשר עבודתו עלולה להיות הגורם הישיר לנזקים ולחבלות. אף שהצד השלישי לא היה רשאי לסגור את החנות, היה עליו להימנע מלעבוד כל עוד שטח העבודה אינו תחום ובטיחותי, כל עוד מתאפשרת תנועת לקוחות מתחת לאריחים המטופלים, וכל עוד לא הוזהרו הלקוחות מפני הסכנה הצפויה להם בעת המעבר במקום.
5. בשל כך מצאתי שהנתבעת והצד השלישי הפרו את חובת הזהירות המוטלת עליה. עוד מצאתי כי קיים קשר סיבתי בין הפרת החובה לבין הנזקים שנגרמו לתובעת, ועל כן יש להטיל עליהם את האחריות לנזקים שנגרמו לתובע בעטיה של רשלנותן.
6. בענייננו סביר לקבוע כי האריח נפל לאחר שהסתיים הטיפול בו. על כך העידה הן התובעת, אשר ציינה כי בעת שנפגעה היה הסולם מעבר לקופה, והן קופר. מבחינת חלוקת האחריות בין הנתבעת לבין הצד השלישי, כמעוולים במשותף, מצאתי כי בנסיבות העניין אחריותו של הצד השלישי היא בשיעור של 70%, שכן הוא זה שיצר את המפגע, לא חיבר את האריח באופן תקין, וביצע עבודה מבלי לנקוט אמצעי בטיחות מינימליים. שיעור אחריותה של הנתבעת הוא 30%, שכן התובעת הגיעה לחצריה של הנתבעת, והיה על הנתבעת להבטיח סביבה בטיחותית ללקוחותיה, ולא להפקירם בידי מבצעי עבודה, שעבודתם עלולה להיות רשלנית.

אשם תורם

1. לטענת הנתבעת והצד השלישי, יש להטיל על התובעת אשם תורם שכן היה באפשרותה להבחין בסולם ולהימנע מלעבור באזור העבודה.
2. כפי שנקבע בפסיקה:

"האשם העצמי התורם מהווה הגנה למזיק, לא מפני האחריות בנזיקין גופה, אלא מפני החובה לפצות את הניזוק על מלוא נזקו (י' אנגלרד, א' ברק ומ' חשין דיני הנזיקין- תורת הנזיקין הכללית, עמ' 236 (מהדורה שנייה, ג' טדסקי עורך, תשל"ז)). המבחן לקיומו של אשם תורם הינו כפול. על בית המשפט לבחון אם בנסיבות העניין נהג הניזוק כאדם אחראי ותוך זהירות סבירה, שאם לא כן, תחולק האחריות לפגיעה על פי מבחן האשמה המוסרית. דהיינו, הצבת מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק זה מול זה כדי להשוות ולהעריך את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל צד "(ראו פסק דינו של כב' השופט י' עמית בע"א 14/08 מנסור כמאל עבד אל רחים נ' פלסטניר ואח' (מיום 2.12.09), וכן גם ע"א 7130/01 סולל בונה בניין ותשתית בע"מ נ' תנעמי, פ"ד נח (1), 1)".

1. בענייננו לא מצאתי שיש להטיל על התובעת אשם תורם. עולה מעדותה כי היא הובלה לקופה הנמצאת בסמוך למיקום ביצוע העבודות על ידי עובדת הנתבעת. ניתן להניח שכיון שהובלה למקום, ושהתה במקום זמן קצר, לא הבחינה בביצוע העבודות, ולא סברה כי היא מובלת בנתיב מסוכן או כי קיים מפגע בתקרה. מנגד ניתן להתרשם כי לא זו בלבד שהנתבעת לא גידרה את המקום ולא הזהירה את הלקוחות מפני הסיכון, נציגה של הנתבעת הובילה את התובעת למקום. הצד השלישי יצר מפגע מסוכן מבלי לוודא קיומם של אמצעי בטיחות. הצבת מעשי הרשלנות אלו מול אלו מביאים לכך שאין מקום להטיל על התובעת אשם תורם.

הנכות הרפואית

1. התובעת צרפה את חוות דעתו של ד"ר ב' עמרמי, אשר קבע כי בעקבות האירוע נותרה לתובעת נכות בשיעור של 20%. הנתבעת הגישה את חוות דעתו של ד"ר וייס, אשר קבע כי לתובעת נכות בשיעור של 10% ואולם מתוכם יש לייחס 5% בלבד לתאונה.
2. בשל הפערים בין חוות הדעת של המומחים מטעם הצדדים, מונתה ד"ר מ' עמית כהן כמומחית מטעם בית המשפט בתחום האורתופדיה, לשם הערכת מצבה הרפואי של התובעת בעקבות התאונה. בחוות דעתה מיום 20.12.11 (להלן- "חוות הדעת הראשונה") פרטה המומחית הרפואית את תולדות המקרה, את הרקע הרפואי המורכב של התובעת, את תלונותיה, ממצאי הבדיקה וכן את הצילומים שהוצגו לה.
3. המומחית פרטה בחלק הסיכום והמסקנות שמנגנון התאונה מתאים לחבלה צווארית וכי ישנו דיווח על כאבים באזור זה סמוך לחבלה ועל רצף תלונות וטיפול בהמשך. בבדיקה נמצאה רגישות באזור חוליות C4 עד 5C עם הגבלה קלה בתנועה. על פי CT עמוד שדרה צווארי מיום 17.06.2008, בגובה C4 עד 5C, יתכן בלט דיסק התחלתי מרכזי לוחץ מינמלית על קדמת השק, בגובה C5 עד 6C, בלט דיסק מרכזי בקארה מדיני ימני, הלוחץ באופן מנימלי על השק הטקאלי. המומחית פרטה את תשובת ה-MRI הצווארי מיום 31.05.2009, שלפיה לא רואים לחץ על החוט או הפרעה למרקמה.
4. המומחית ציינה בלטים ושינויים דיסקוגניים במרווחים הצווארים עם יישור הלו הזיזי, עם פרסיה מתונה של השק והנקבים בגבהים C6 עד 7C ו-C4 עד 5C, ללא לסטריליזציה ניכרת. המומחית ציינה כי בצילומי MRI עמוד שדרה צווארי מ-24.06.2011 אין הבדל משמעותי בין הבדיקות. המומחית פרטה כי בעברה שלה תובעת לא דווח על בעיה צווארית, ואולם לאחר התאונה ארעה לתובעת תאונת דרכים, סביר להניח שבעקבות תאונת הדרכים היתה החמרה מסוימת ואולם כיון שלא נמצא שינוי בממצאי ה-MRI נראה כי עיקר הנכות קשורה בתאונה נשוא התביעה.
5. על יסוד ממצאיה, קבע המומחית כי לתובעת נכות בשיעור 10% בשל הגבלת תנועה בעמוד השדרה הצווארי, לפי פרט 37 (5) א לתקנות הביטוח הלאומי. המומחית ייחסה לתאונה נושא תיק זה נכות בשיעור 8%, ולתאונת הדרכים שאירעה לתובעת מאוחר יותר נכות בשיעור 2%.
6. לאחר דיון ההוכחות טענה התובעת להחמרה במצבה הבריאותי וביקשה בדיקה נוספת של המומחית. בעקבות בקשתה זו בדקה המומחית את התובעת פעם נוספת. על פי חוות הדעת מיום 17.11.15 (להלן- "חוות הדעת השנייה"), בעת הבדיקה התלוננה התובעת על כך שהיא ממשיכה לסבול מהצוואר. קיים קושי להזיז את הצוואר. היא עובדת כספרית והכאב מפריע לה. הכאב יורד לכתפיים יותר בימין. בסוף היום יש כאבים בכל הגוף ולא הומלץ לה על ניתוח.
7. המומחית סקרה את ממצאיה בבדיקה הנוספת שנערכה ולסיכום קבעה בחוות הדעת השנייה כי אין החמרה משמעותית במצבה של התובעת וכי יש להביא בחשבון את פער הזמן ואת האפשרות של התפתחות שינויים ניווניים בגילה של התובעת, בעיקר כאשר מדובר בממצאים במספר גבהים.
8. המומחית הוסיפה כי על פי הבדיקה הקלינית אין שינוי במצבה של התובעת. עוד הוסיפה כי התובעת חזרה לעבודה, בעוד שבבדיקה הקודמת מסרה שהיא אינה עובדת. על יסוד הממצאים האמורים, מצאה המומחית שאין מקום לשינוי בקביעת הנכות שנקבעה בחוות הדעת הראשונה.
9. המומחית בדקה כאמור את התובעת פעמיים, והסבירה באריכות וביסודיות את טעמיה באשר לקביעת הנכות, ולכך שלא הייתה החמרה במצבה של התובעת. מצאתי שיש לאמץ את חוות הדעת ולקבוע כי לתובעת נותרה נכות בשיעור של 8% בעקבות התאונה נושא התביעה.

הנזקים

נזק לא ממוני

1. בסיכומיה עתרה התובעת לפיצוי בסכום של 200,000 ₪, בראש נזק זה, וטענה כי מדובר בנכות משמעותית בעלת השלכות מרחיקות לכת על איכות חייה של התובעת ועל אורחותיה. פורט כי מאז התאונה סובלת התובעת מכאבים קשים, היא עברה למעלה מ-20 טיפולי פיזיותרפיה, טיפולים בזרמים חשמליים, וטיפולי הידרותרפיה ומטופלת בזריקות לתוך הצוואר. מצבה הוחמר והומלץ לה על ניתוח בצוואר. נטען כי התובעת אינה מסוגלת לעבוד במשלח ידה, מתקשה וסובלת מכאבים קשיים בישיבה ובעמידה. (במאמר מוסגר אציין כי חלה תמורה בגרסתה של התובעת באשר לעבודה, ובבדיקתה השנייה אצל המומחית טענה כי היא שבה לעבודה).
2. הנתבעת טענה כי לאור אופי הפגיעה, נכותה הרפואית הזניחה של התובעת ואמות המידה שנקבעו בפסיקה, אין לפסוק פיצוי בסכום העולה על 7,500 ₪. הצד השלישי טען כי הפיצוי בראש נזק זה צריך לעמוד על 15,000 ₪.
3. בשים לב לטיבם של הנזקים שנגרמו לתובעת, לכלל הנכות הרפואית שנקבעה, לטיפולים שקיבלה, לסבל היומיומי בשל הכאבים, אני פוסקת לתובעת בראש נזק זה, פיצוי בסכום של 40,000 ₪, נכון ליום מתן פסק הדין.

הפסדי ההשתכרות בעבר

1. התובעת טענה בסיכומיה כי היא עוסקת בספרות מגיל 17. לתצהיר עדותה הראשית צרפה אסמכתאות המעידות על סיום קורסים מקצועיים בתחום הספרות והאופנה ופרטה את הכשרתה. בתצהיר עדותה הראשית פרטה התובעת כי במהלך שהותה בארה"ב עבדה לפרנסתה בעיצוב שיער עד לחזרתה לארץ בשנת 2006 ואולם היא לא הציגה אסמכתאות המעידות על עבודתה או על הכנסותיה בתקופה זו. בתצהירה פרטה כי לאחר ששבה לישראל עבדה כ-8 חודשים, בין השנים 2006 עד 2007, והשתכרה לטענתה שכר חודשי ממוצע של כ-5,200 ש"ח ובנוסף לכך 3,000 ₪ בגין תשר לחודש.
2. עולה מהראיות שהובאו לפניי כי מאז פברואר 2007, לא עבדה התובעת בעבודה כלשהי, בעקבות תאונה אחרת שארעה לה, שבמהלכה נחבלה בגבה. מנתוני המוסד לביטוח לאומי ניתן ללמוד כי התובעת סובלת מליקויים בריאותיים רבים בעטיים נקבעה לה נכות בשיעור של 77% אחוזים לצורך גמלת נכות כללית (40% בגין בעיית אישיות; 30% בגין עמוד שדרה צווארי; 10% בגין עמוד שדרה מותני; 20% בגין FMF; 20% בגין ליקויי שמיעה (סעיף מנופה); 10% בגין דלקת באוזן התיכונה; 5% בגין צרבות; ו- 10% בגין תת תריסיות).
3. נזק של אובדן הכנסות בעבר הוא נזק הטעון הוכחה, ובעניינו לא עלה בידי התובעת להוכיח כי נגרמו לה הפסדי שכר בעבר. כפי שציינתי, התובעת לא עבדה לפחות כשנה לפני התאונה, וספק האם עבדה קודם לכן במהלך שהותה הממושכת בארה"ב (כ- 16 שנים, שבגדרן ריצתה עונש מאסר בין 4 שנים בעקבות הרשעה בסחר בסמים). בנסיבות האמורות, לא מצאתי שעלה בידה להוכיח הפסד הכנסות בעבר.

גריעה מכושר השתכרות

1. קביעת הפיצוי שלו זכאי נפגע בשל הגריעה מכושר השתכרותו תלויה בטיבה של הנכות, טיב התעסקותו של הנפגע, מידת הסתגלותו לעבודתו על אף נכותו, תפקודו, כישוריו וסגולותיו (ראו לעניין זה ע"א 237/55 סטוצינר נ' פומרנציק, פ"ד י' 1050, 1060 (1956); ע"א 516/86 אררט נ' אזולאי, פ"ד מ' (4) 687; ע"א 286/99 מיכאל קז נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב, (מיום 22.5.1991); ע"א 586/84 מקלף נ' זילברברג, פ"ד מג (1) 137; וע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב (3) 792, 797). בקביעת הנכות התפקודית ושיעור הגריעה מכושר ההשתכרות, יש לשקול אפוא, בראש ובראשונה את הנכות הרפואית של הנפגע, במיוחד את הנכות האורתופדית. יחד עם זאת, יש לשקול היבטים ספציפיים הרלוונטיים לנפגע ולנסיבות עבודתו, כגון מקצועו, עבודתו בפועל, וגורמים אחרים המשפיעים על תפקודו.
2. כפי שציינתי, עולה מהראיות כי התובעת לא עבדה מספר שנים לפני התאונה. לא הובאו גם כל ראיות המעידות על עבודה לאחר התאונה. טענותיה של התובעת באשר לאבדן כושר השתכרותה מגמות וטענות סותרות. מגמות אלו הגיעו לשיאן בפנייתה למומחית בטענת החמרה, תוך שהיא טוענת בפני המומחית כי היא שבה לעבודה (אף שבבדיקה הראשונה ביארה כי היא אינה עובדת).
3. התובעת טענה בסיכומיה כי נכותה בעקבות התאונה היא נכות תפקודית וכי בעקבות התאונה היא מתקשה בעמידה ממושכת על רגליה, היא סובלת מכאבים עזים בזמן עיצוב תסרוקת וכי מטה לחמה נגדע כיון שמתקשה בביצוע העבודה היחידה שאותה היא יודעת לבצע. עוד נטען כי התובעת פנתה למל"ל על מנת לבחון התאמה להשגת מקצוע אחר. היא אף ניסתה להשלים בגרויות על מנת לבצע הסבה מקצועית, ואולם התקשה עד מאוד בלימודיה, וסבלה באופן חריג מישיבה בכיתה והתכופפות הצוואר על מחברות הלימודים. לטענתה, לאור הכאבים שמהם סבלה, לא עלה בידה להשלים את הסבת המקצוע, להוראת השפה האנגלית.
4. על רקע הנתונים האמורים, הציעה התובעת להכיר בנכות תפקודית בשיעור 50% ובהפסד חודשי של 3,500 ₪, ועל כן עתרה לפיצוי בסכום של 738,066 ₪ בראש נזק זה.
5. הנתבעת טענה מנגד כי לנכות שנגרמה לתובעת לא הייתה השפעה תפקודית כלשהי, וזאת לאור מגבלותיה הרפואיות האחרות ללא קשר לתאונה. הצד השלישי הציע מטעמי זהירות ובשל חשש לתרומת התאונה לגריעה מכושר ההשתכרות לפצות את התובעת בסכום של 16,000 ₪ בראש נזק זה.
6. לאחר עיון בטיבה של הנכות הרפואית שנקבעה לתובעת שמקורה בתאונה (8%), ובשים לב לשיעור נכותה הכולל (בענף נכות כללית- 77%), שיעור הנכות שאינו קשור בקשר סיבתי לתאונה, נוכח העובדה שמההיסטוריה התעסוקתית של התובעת עולה כי בעקבות תאונה משנת 2007 הפסיקה התובעת לעבוד, והיא לא הציגה ראיות על עבודה במהלך השנים מאז התאונה, נראה כי מרבית הפגיעה בכושר השתכרותה של התובעת אינה קשורה בקשר סיבתי לתאונה.
7. מטעמי זהירות מצאתי לקבוע פיצוי בסכום גלובאלי של 25,000 ₪ בראש נזק זה, על דרך האומדנה, מתוך הנחה לטובתה של התובעת כי יתכן שגם לתאונה הייתה השפעה על הגריעה בכושר השתכרותה של התובעת ועל חוסר אפשרותה של התובעת לבצע הסבה מקצועית.

עזרה וסיעוד

1. לטענת התובעת, נתמכה התובעת בבני משפחתה בשעותיה הקשות לאחר התאונה ועד היום היא נזקקת לעזרתם. התובעת עתרה לפיצוי בסכום של 20,000 ₪ בגין עזרת קרובי משפחתה בעבר וכן בסכום של 181,000 ₪ עבור עבודות בית בעתיד ו-150,438 ₪ בגין עבודתה כמעצבת שיער.
2. הנתבעת טענה מנגד כי מלבד טענות בעלמא לא הניחה התובעת תשתית מנמלית לצורך בעזרה, למתן עזרה בפועל, או להוצאה שהוציאה ברכיב נזק זה. נטען כי התובעת לא הביאה כל הוכחה לכך שמי מבני משפחתה סייעו לה. עוד נטען כי התובעת סובלת מבעיות בריאות נרחבות ללא קשר לתאונה. כי לפני התאונה עברה להתגורר בבית אמה בבית שמש, בעקבות פגיעה בגב משנת 2007. בשל כלל הראיות והנסיבות נטען, כי אין מקום לפסוק פיצוי בראש נזק זה.
3. הצד השלישי טען כי לפנים משורת הדין, ניתן להניח שהתובעת נזקקה לעזרת מה, סמוך לאחר התאונה, ויתכן ואף תזקק לעזרה מסוימת בעתיד, ועל כן אין לפסוק למעלה מ-5,000 ₪.
4. אף שנכותה הכללית של התובעת היא בשיעור ניכר, ביחס לנכותה בגין התאונה, ניתן להניח על יסוד הפגיעה כי התובעת אכן נזקקה לעזרת בני משפחתה, מעבר לחובתם המוסרית, בשל הפגיעה, היא אף תזדקק לעזרת מה בעתיד. בהתאם להלכה הפסוקה זכאי התובע לפיצוי עבור העזרה, גם אם תמורתה לא שולמה לבני המשפחה (ראו למשל ע"א 327/81 ברמלי נ' חפוז, פ"ד לח (3) 580, 588). בשים לב לטיב הפגיעה, ולשיעור הנכות הרפואית, המצטרפת לנכות קודמת ועל כן משקלה הסגולי רב יותר, לזמן הרב שחלף מאז התאונה ולמרכיב הפרשי הצמדה וריבית, מצאתי שיש לקבוע פיצוי בראש נזק זה בגין העבר והעתיד כאחד בסכום של 10,000 ₪ בערכי יום מתן פסק הדין.

הוצאות רפואיות ונסיעות

1. בהעדר קבלות, מצאתי כי יש לפסוק פיצוי על דרך האומדנה, בסכום כולל לעבר ולעתיד של 5,000 ₪ בערכי יום מתן פסק הדין.

ניכוי תגמולי המוסד לביטוח לאומי

1. בין הצדדים נטושה מחלוקת באשר לגובה ניכוי תגמולי המל"ל. הנתבעת הציגה חוות דעת אקטוארית שלפיה מסתכמים תגמולי המל"ל לסכום של 517,602 ₪. על יסוד העובדה שלצורך גמלת נכות כללית קבעו וועדות רפואיות ששיעור נכותה של התובעת בגין עמוד שדרה צווארי מסתכם לשיעור של 30%, ולא 10% כפי שקבעה מומחית בית המשפט, הציעה הנתבעת לנכות מהפיצוי סכום של 414,082 ₪, או לחילופין 68,841 ₪. הצד השלישי הציע ניכוי של 80,746 ₪.
2. כפי שנקבע בפסיקה, הנטל להוכיח שהנפגע מקבל תשלומים מן המוסד לביטוח לאומי וכן הנטל להוכיח את שיעורם של תגמולים אלה, מוטל לפתחו של הנתבע, הטוען לניכוי, בעוד שהנטל להוכיח כי חלק מן התשלומים אינו קשור לתאונה, ועל כן יש לנכות את תשלומי המוסד לביטוח לאומי באופן חלקי בלבד, מוטל על התובע (ראו לעניין זה את פסק הדין ברע"א 1459/10 המוסד לביטוח לאומי נגד כלל חברה לביטוח ואח', מיום 27.3.11, ופסק הדין ברע"א 5670/10 פלוני נ' הכשרת הישוב, מיום 19.8.10).
3. אף שהתובעת נמנעה מלטעון לעניין זה, לא מצאתי שיש לקבל את אופן החישוב אשר הוצע על ידי הנתבעת ועל ידי הצד השלישי, שכן הוא מחלץ את שיעור הנכות הקשור בקשר סיבתי לתאונה מכלל הנכות המשוקללת, בשיעור שנקבע לצורך גמלאות המוסד לביטוח לאומי, בעוד שהנכות שנקבעה על ידי מומחית בית המשפט נמוכה באופן משמעותי. לפיכך יש בחישוב האמור כדי לקפח את התובעת ולעוות את היחס בין הנכות הכללית לנכות שמקורה בתאונה.
4. כפי שנקבע בפסק הדין המנחה ברע"א 3953/01 פרלה עמר נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נז (4) 350- "בשלב הראשון על בית המשפט – על ידי מומחים מטעמו – לקבוע את שיעור הנכות בגין מעשה העוולה ואת שיעור הנכות הכוללת של הניזוק; בשלב השני בית המשפט עומד על היחס בין שתי הנכויות; ובשלב השלישי, מוכפל היחס בין שתי הנכויות בסכום התגמולים המשתלמים על ידי המוסד לביטוח לאומי. תוצאת ההכפלה היא הסכום אותו יש לנכות מן התגמולים".
5. בעקבות פסק הדין פרלה עמר הנ"ל, נקבע כי קביעת היחס בין הקצבה המיוחסת לתאונה מכלל הקצבה, לא תעשה באמצעות קביעות המוסד לביטוח לאומי באשר לשיעור הנכויות, אלא תוך התייחסות לשיעור הנכות שיקבעו מומחים שימונו במיוחד לשם כך על ידי בית המשפט. המומחית בית המשפט קבעה כאמור לעניין הנכות בגין עמוד שדרה צווארי, ששיעורה הכולל הינו 10%. כן קבעה שהנכות שנותרה לתובעת בעקבות התאונה הינה בשיעור של 8%.
6. מטיעוני הצדדים עולה שקיימת ביניהם למעשה הסכמה על אימוץ שיעור הנכויות שנקבעו על ידי המוסד לביטוח לאומי בתחומי הרפואה האחרים, שכן איש מהצדדים לא הגיש בקשה למנוי מומחים מטעם בית המשפט לשם קביעת כלל נכותה הרפואית המשוקללת של התובעת, ובית המשפט לא ראה לנכון להורות על מינוי ארבעה מומחים לפחות, נוכח העובדה שמדובר בנכות של 8% בלבד שנותרה לתובעת בעקבות התאונה, (ובהינתן העובדה שבפועל לא הוכחו הפסדי הכנסה).
7. על יסוד הנכויות שנקבעו על ידי מומחית בית המשפט, והנכויות בתחומים האחרים שנקבעו על ידי המוסד לביטוח לאומי (שיעור הנכות בגין עמוד שדרה צווארי הוא 10%, ולא 30% כפי שקבעו הוועדות הרפואיות), נכותה המשוקללת של התובעת הינה בשיעור 70%.
8. בשלב השני יש לבחון את הפער בין כלל הנכות לבין הנכות שמקורה בתאונה. לשם בחינת הפער האמור, יש להפחית מהנכות הכללית המשוקללת (70%) את הנכות המשוקללת ללא הנכות שמקורה בתאונה (67.42%). היחס המתקבל לאחר חלוקת הנכות הכוללת הינו 3.68%.
9. בהתאם לחישוב האמור יש להפחית מתגמולי המל"ל סכום של 19,047.75 ₪, או 19,048 ₪ במעוגל.

סיכום

1. בהתאם לאמור ישלמו הנתבעת והצד השלישי לתובעת, בהתאם ליחס האחריות שנקבע בסעיף 40 לפסק הדין, סכום כמפורט להלן:
   • • 1. נזק לא ממוני- 40,000 ₪;
       2. גריעה מכושר ההשתכרות- 25,000 ₪;
       3. עזרת הזולת – 10,000 ₪;
       4. הוצאות- 5,000 ₪;

סה"כ- 80,000 ₪.

1. מהסכום האמור יש להפחית את תגמולי המל"ל בסכום של 19,048 ₪, וכן את הסכום ששילמו הנתבעת והצד השלישי למומחית לשם עריכת חוות הדעת השנייה, שלא נמצאה כל הצדקה לבקשה.
2. כן ישלמו הנתבעת וצד ג' לתובעת, בהתאם ליחס האמור, את הוצאותיה, למעט ההוצאות בגין חוות הדעת השנייה של מומחית בית המשפט, אשר כאמור לא הייתה כל הצדקה לבקשה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, וכן שכר טרחת עו"ד בשיעור של 23.6%.
3. הסכומים האמורים ישולמו בתוך 30 ימים מהיום שבו הומצא פסק הדין לבאי כוחם של הצדדים, שאם לא כן, יישאו הסכומים ריבית והפרשי הצמדה כדין.

ניתנה היום, כ"ה תמוז תשע"ו, 31 יולי 2016, בהעדר הצדדים.