תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף על פי פקודת הנזיקין [נוסח חדש].

רקע כללי

1. התובע יליד 1953, תושב ירושלים. לטענתו, בשנת 2006 הוא החליק ונפל בעת ששהה במקווה לצורך טבילה; עקב כך, הוא נפגע בכתף שמאל.
2. הנתבעת הינה עיריית ירושלים אשר בשטחה נמצא המקווה שבו אירעה התאונה.

הנתבעת מכחישה את נסיבות האירוע, וכופרת באחריותה ובשיעור הנזק הנטען על ידי התובע.

דיון ומסקנות

1. לאחר שנתתי את דעתי למכלול חומר הראיות, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות.
2. ראשית לכל, למרות שהנתבעת ציינה בכתב הגנתה כי המקווה אינו נמצא תחת אחריותה, אלא בהחזקתה, הפעלתה ואחריותה של המועצה הדתית, המהווה אישיות משפטית נפרדת, התובע לא דאג לצרף את המועצה הדתית כנתבעת נוספת בתיק.

אמנם מחומר הראיות עלה כי המקווה הוא בבעלות העירייה, אך הוא הועבר לתפעול של המועצה הדתית. על פי הפסיקה, בעלים יכול לשאת באחריות כלפי המבקרים במקרקעין, אולם נקבע כי הבעלים יכול לצאת ידי חובתו על ידי מסירת הפעלת המקרקעין לגורם מוסמך ומקצועי (ראו: ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש (פד"י לז (1) 113, פסקה 16).

1. בענייננו, נמסר על ידי העד מטעם הנתבעת, מר יצחק הנאו, כי לאחר הקמת המקווה על ידי העירייה, הוא הועבר לתפעול של המועצה הדתית (ראו: עמ' 19 לפרוטוקול הדיון, ש' 32-33 ועמ' 20 ש' 1-3).

העד מר מנחם בלומנטל, שמשמש בתפקיד מנהל אגף מקוואות במועצה הדתית ירושלים, אישר כי המועצה הדתית מנהלת את המקוואות; המועצה הדתית הינה אישיות משפטית נפרדת מעיריית ירושלים, ואין לומר ולא הובאו ראיות לכך, שהמועצה הדתית אינה גורם מוסמך ומקצועי שאינו יכול לנהל, לתחזק ולהחזיק את המקוואות באופן סביר. מכאן גם אפשר לומר כי עם העברת המקווה להחזקתה וניהולה של המועצה הדתית יצאה העירייה ידי חובת הזהירות המוטלת עליה.

1. מעבר לכך, גם בהנחה וחלה על העירייה חובת זהירות כלפי התובע, על אף העברת המקווה לחזקתה ותפעולה של המועצה הדתית, עדיין סבורני כי לא הוכחה אחריותה של הנתבעת כלפי התובע.

התובע תמך תביעתו בתצהיר שלו, אשר נחקר עליו בבית המשפט. מדובר בעדות יחידה של בעל דין. בהתאם לסעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], עדות יחידה של בעל דין זקוקה לסיוע, היינו לתמיכה חיצונית כלשהי שיש בה כדי לחזק את עדותו של בעל הדין, שהוא בעל עניין מובהק לתוצאות תביעתו; קבלת עדותו של בעל דין ללא סיוע מצריכה הנמקה על פי דרישת סעיף 54; נדרשת לכל הפחות תוספת ראייתית העשויה להוות הנמקה מספיקה (השוו: ע"א 6129/04 טרטמן נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ (5/12/2005); ע"א 1064/03 אליהו נ' עיזבון פיאמנטה (8/2/2006).

בתצהירו מסר התובע כי התאונה אירעה ביום 10.1.2006; גם בכתב התביעה נרשם כי התאונה אירעה ביום 10/1/2006; כך גם במכתב הדרישה שקדם לכתב התביעה צוין כי התאונה אירעה ביום 10/1/2006.

רק בעקבות המחלוקת שהתעוררה בין המומחים הרפואיים מטעם הצדדים בנוגע לקשר בין פגיעתו של התובע לבין התאונה, מסר התובע כי נפלה טעות קולמוס בתאריך התאונה וציין כי התאונה אירעה למעשה ביום 21/7/2006.

אי-בהירות זו בנוגע למועד אירוע התאונה, אינה תורמת לעדותו היחידה של התובע.

1. זאת ועוד, במהלך חקירתו מסר התובע כי בעת נפילתו היו שני אנשים שעזרו לו ושהוא מכיר: מר כהן ומר אטיאס (ראו: עמ' 16 לפרוטוקול הדיון, ש' 1-3); למרות זאת התובע לא דאג להביא עדים אלה על מנת לתמוך בגרסתו באשר לנסיבות אירוע התאונה. כידוע, מעמידים בעל דין בחזקתו שלא ימנע מבית המשפט ראיה או עדות שהיא לטובתו, אשר לפי השכל הישר, עשויה לתרום לגילוי האמת, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו ואין לו הסבר סביר למחדלו, ניתן להסיק שאילו הביא אותה ראיה, היתה פועלת נגדו. ראו: ע"א 465/88 בנק למימון וסחר נ' מתיתיהו, פד"י מ"ה (4) 651, 658; ע"א 55/89 קופל נ' טל קר, פד"י מד(4) 595, 602; ע"א 2275/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות כימיות בע"מ נ' רוזנברג ואח', פד"י מז(2), 605, 614.

גם מחדל זה אינו תורם לעדותו היחידה של התובע.

1. זאת ועוד. גם בהנחה שהייתי נותן אמון מלא בגרסתו של התובע באשר לנסיבות התאונה, עדיין סבורני כי לא הוכח שהנתבעת הפרה את חובת הזהירות הקונקרטית בנסיבות המיוחדות של המקרה.

רבות נכתב בפסיקה על חובת הזהירות הקונקרטית החלה על רשות מקומית ועל תיחומה של חובת זהירות זו והיקף התפרשותה.

נקבע כי יש להבחין בין סכנה רגילה לבין סכנה בלתי רגילה, או בין סיכון סביר לבין סיכון בלתי סביר. התשובה לשאלות אלה איננה תמיד פשוטה. סכנה עשויה להיות סבירה בנסיבותיו של מקרה אחד אך בלתי סבירה בנסיבותיו של מקרה אחר. נקבע כי:

"חיי היום-יום מלאים סיכונים, אשר לעתים מתממשים וגורמים נזקים, מבלי שיוצרי הסיכונים יישאו באחריות בנזיקין. הטעם לכך הוא, שאותם סיכונים טבעיים ורגילים הם לפעילות האנוש המקובלת, ובגינם נקבע, כעניין של מדיניות משפטית, כי חובת זהירות קונקרטית אינה מתגבשת. סיכונים אלה סבירים הם, וחיי חברה מתוקנים לוקחים את קיומם בחשבון.....

.... אכן, מי שהולך בדרך או יורד במדרגות עשוי לעתים למעוד ולהחליק. "נפילה או התחלקות היא תופעה רגילה בחיים" (השופטת מ' בן-פורת בת"א (י-ם) 277/59 [41], בעמ'108) אלה הם סיכונים סבירים. אשר יש להכיר בהם ולחיות עמם בחיי היום-יום. ההולך לבית-מרחץ אינו יכול להתלונן על שהרצפה חלקה (ע"א 683/77 [9] הנ"ל), והמתנדנד בנדנדה אינו יכול להתלונן על נזק, הנובע מסיכונים, שהם טבעיים לאותה נדנדה (ראה: purkis v. Walthamstow borough [49] (1934) council) המשחק עם כלב עשוי להישרט .lee and another v) [50] (1940) and another(a firm) walkersוהרוכב על סוס עשוי ליפול ממנו. אין הדין מטיל חובת זהירות קונקרטית בגין סיכונים סבירים" (ההדגשה שלי ע.ע.) (פס"ד ועקנין הנ"ל, בפסקה 8).

דברים אלה יפים גם בענייננו, שכן לטענת התובע הוא החליק במקווה, וכי הנתבעת נושאת באחריות כלפיו משום שחשפה אותו לסכנה זו (ראו: סעיפים 10-12 לתצהיר התובע); ואולם, מהפסיקה שהובאה לעיל עולה כי סיכון החלקה במקווה מהווה סיכון טבעי ורגיל לפעילות זו, שאינו מקים כשלעצמו חובת זהירות קונקרטית כלפי הנתבעת.

1. ועוד, גם אילו הייתי קובע כי הנתבעת נושאת, בנסיבות המקרה, בחובת זהירות קונקרטית כלפי התובע, סבורני כי התובע לא הוכיח כי הנתבעת הפרה את חובת הזהירות החלה עליה בנסיבות המקרה.

כידוע, "סבירותם של אמצעי הזהירות נקבעת על פי אמות מידה אובייקטיביות, המגולמות באמירה, כי על המזיק לנהוג, כפי שאדם סביר היה נוהג בנסיבות הענין" (ראו: פס"ד ועקנין, הנ"ל בעמ' 131, ע"א 343/74 גרובנר נ' עיריית חיפה, פד"י ל' (1) 141, 156. נקבע גם כי: "החובה המוטלת על פי דיני הרשלנות אינה לתוצאה אלא למאמץ" (ע"א 4025/91 צבי נ' ד"ר קרול, פד"י נ' (3) 784, 790).

1. בענייננו, לטענת התובע, הנתבעת הפרה את חובת הזהירות המוטלת עליה כאשר לא התקינה מעקה ליד המדרגות, משטחים מונעי החלקה ושלטי אזהרה כנגד החלקה.

מעדות התובע ומהתמונות שהציג עולה כי מדובר ב-3 מדרגות בשטח המקווה, ולפיכך ספק רב בעיני אם סביר להתקין מעקה במקום זה, בוודאי ספק רב אם קיימת חובה להתקין מעקה.

זאת ועוד, מהתמונות שהתובע הציג במהלך הדיון עולה כי קיים מעקה במקום; טענתו של התובע שלא היה קיים מעקה בעת האירוע נסמכת על עדותו היחידה שאין לה כל סיוע.

במהלך חקירתו מסר התובע: "ש. עוד לפני שקרה המקרה, אתה ראית שחסר שם מעקה או משהו אחר? ת. טבלתי, יצאתי, הלכתי, שלום. לא בדקתי כלום".

מעדות זו עולה כי קיימת אפשרות שהתובע לא הבחין בקיומו של המעקה בעת האירוע, כפי שעולה מהתמונות.

1. מנגד, במהלך עדותו של מר בלומנטל, מנהל אגף מקוואות של המועצה הדתית בירושלים, נמסר כי:

"ת. באופן כללי, עושים כל הזמן שיפורים במקוואות. כל יום מסתובבים במקוואות אנשים צוות תחזוקה. היום זה חברת תחזוקה. אז זה היה עובדים שלנו. כל יום מוצאים דברים שמחייבים שיפור. זה יכול לבוא גם בעקבות בקשה של הבלן, זה יכול להיות בעקבות בקשה של המנקה, או בעקבות סיור סתם ככה. כל דבר שרואים בעין שיש מקום לשפר, עושים את זה. אין לי מושג מתי זה נעשה ולא על פי איזה הוראה זה נעשה. בכל אופן לא יצאה הוראה ממני להתקין מעקה שם. אלי צוות תחזוקה ביקרו שם וראו שיש מקום לשיפור אז התקינו כזה דבר. ייתכן מאד." (עמ' 22 לפרוטוקול, ש' 7-12).

עוד נמסר על ידי מר בלומנטל:

" .. אבל מקווה זה נבנה לפי כל התקנים שהיו בתוקף אז. יש ריצוף מיוחד נגד החלקה. יש איסור ממשרד הבריאות בתקנות רישוי עסקים לשים שטיחים כלשהם על הריצוף. לצורך כך יש נעלי בית לכל מקווה כדי שבן אדם ינקוט בכל אמצעי הזהירות, אבל מי שהולך במקום חלק ורטוב ומקווה הוא מן מקום כזה, צריך לנקוט בכל אמצעי הזהירות. אם זה בן אדם שלא כל כך יציב, הוא צריך לקחת מקל. בכל מקרה הוא צריך לנעול נעלי בית שימנעו את ההחלקה ואם אחרי הכל זה קורה, והיו מקרים מעולם, הבלון היה אמור לדווח" (עמ' 21 לפרוטוקול, ש' 8-13).

מדברים אלה של מר בלומנטל, שלא נסתרו ולא התערערו, עולה כי ננקטו על ידי המועצה הדתית הליכי מעקב ופיקוח אחרי הנעשה במקווה, כי קיים במקווה ריצוף מיוחד נגד החלקה, וכי ישנם כפכפים במקום שניתן לנעול אותם על מנת להימנע מהחלקה. בנסיבות אלה, סבורני כי בפעולות אלה קוימה חובת הזהירות בהפעלת המקווה, ככל שחובה כזו הייתה קיימת בנסיבות המיוחדות של המקרה.

1. ועוד, גם אילו הייתי מגיע למסקנה כי מוטלת על הנתבעת החובה לפצות את התובע, הרי סבורני שהיה מקום לזקוף לחובתו אשם תורם משמעותי. כידוע, על האדם מוטלת חובת זהירות כלפי עצמו, הגם שרמתה של זו פחותה מרמת חובתו כלפי הזולת; הפרתה של חובה זו גוררת הפחתת הפיצוי. לצורך בחינת האשם התורם יש להציב את מעשה הרשלנות של המזיק והניזוק זה מול זה כדי להשוות ולהעריך את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל צד. המבחנים המקובלים לקביעת שיעור האשם התורם הם מבחן האשמה המוסרית ומבחן האחריות היחסית של הצדדים. ראו: ע"א 7130/01 סולל בונה בניין ותשתית בע"מ נ' תנעמי, פד"י נח (1) 1, 20; ע"א 417/81 מלון רמאדה שלום נ' אמסלם, פד"י לח (1) 72, 81; ת"א (י-ם) 6043/01 יואב נגד המועצה האזורית גזר (19.12.2005) והאסמכתאות המובאות שם.

בענייננו, מעדותו של מר בלומנטל עולה כי יש במקווה כפכפים לבאי המקווה, שמיועדים למניעת החלקה. התובע לא הסביר מדוע לא נעל כפכפים אלה; ואילו הוא היה עושה זאת, רוב הסיכויים שהוא לא היה מחליק. בנסיבות אלה סבורני כי סביר היה להטיל על התובע אשם תורם שלא יפחת מ- 50%.

שיעור הפיצויים

1. למקרה ויצאה שגגה תחת ידיי, אתייחס בקצרה לשאלת הנזק.

בחוו"ד המומחה מטעם בית המשפט, ד"ר רוזנר, נקבעה לתובע נכות צמיתה בשיעור 10% לפי סעיף 42 (1)(ד)(1) לתוספת לתקנות הבטוח הלאומי בגין הגבלה קלה וכואבת בטווחי התנועה בכתף שמאל.

התובע לא הביא בתצהירו נתונים בנוגע לתעסוקתו, שכרו, וההפסדים שנגרמו לו והעלולים להיגרם לו עקב התאונה. בנסיבות אלה, הרי שהתובע לא הוכיח את נזקיו בכל הנוגע להפסדי שכר וגריעה מכושר השתכרות, וההוצאות שנגרמו לו עקב התאונה. כל שנותר לפסוק לתובע הוא פיצוי בגין כאב וסבל שסביר לפסוק בנסיבות המקרה, סך של 30,000 ₪, וסכום גלובלי בגין עזרת זולת והוצאות בסך 10,000 ₪; סה"כ 40,000 ₪. מסכום זה יש לנכות אשם תורם בשיעור 50%, ולפיכך ממילא זכאי היה התובע לפיצוי בסכום של כ- 20,000 ₪.

1. לנוכח כל האמור, התביעה נדחית. בנסיבות העניין, התובע ישלם לנתבעת הוצאות משפט בסכום כולל של 3,000 ₪ ומע"מ.

ניתן היום, י"ט סיון תשע"ג, 28 מאי 2013, בהעדר הצדדים.