1. בפניי תביעה לפיצוי פרסום לשון הרע וזאת בהתאם לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה- 1965 (להלן: "החוק" או "חוק איסור לשון הרע").

הצדדים:

התובע, באמצעות חברת סייבר קפה בע"מ (להלן: "החברה"), היה בעל זכויות ניהול במועדון לילה בשם "הדאנז'ן" (הצינוק) (להלן: "המועדון"). לצורך כך הוא שכר את המבנה בו שכן המועדון מבעליו.

הנתבע שכר יחד עם שלושה יזמים נוספים, באמצעות חברת נייט שיפט בע"מ, את הזכויות לניהול המועדון לצורך הפעלתו (להלן: "המפעיל" או "הזכות להפעיל").

הסכם ההפעלה, כפי שכונה ע"י הצדדים, נחתם בין החברה למפעיל (כלומר, בין שתי החברות), אך התביעה שבפניי הינה תביעה אישית בין התובע, כנציג החברה, לבין הנתבע, כנציג המפעיל.

2. רקע כללי:

בין התובע והנתבע שררו יחסי ידידות קרובים קרוב לעשור לפני שנוצר ביניהם הקשר העסקי העומד ברקע להשתלשלות העניינים נשוא תיק זה.

התובע היה בעלים של מועדון לילה, שהתמחה בתחום ה"סאדו מאזו". הנתבע היה יזם של אירועי חיי הלילה. במסגרת עיסוקים אלו נוצר הקשר העסקי שבין הצדדים. התובע יצא לחו"ל לתקופה של כ-3 שנים והגיע להסכם עם הנתבע ושלושה יזמים נוספים להשכרת הזכויות לניהול המועדון תמורת סך של 10,000$ לחודש פלוס מע"מ (סעיף 16 לתצהיר עדות ראשית מטעם התובע). עסקת השכירות בוצעה על ידי החברות שהיו בשליטת התובע והנתבע, כאמור. הצדדים חתמו על הסכם ביום 29.1.2007 (להלן: "ההסכם" או "הסכם ההפעלה"). הנתבע, באמצעות החברה שבשליטתו ובשליטת שאר היזמים שהיו עמו, הפעיל את המועדון למספר חודשים.

3. לטענת התובע, נאלץ הנתבע להפסיק את פעילות המועדון בעקבות קשיים כלכליים, ועל מנת למצוא אמתלה חוקית לביטול ההסכם שביניהם הוציא את דיבתו רעה. התביעה מתמקדת בשני אירועים, אשר לטענת התובע, יש בהם משום פרסום לשון הרע.

האירוע הראשון הינו הגשת תלונה במשטרה ביום 19.7.07 (להלן: "התלונה למשטרה" או "התלונה" או "הפרסום הראשון") בדבר זיוף דו"ח בטיחות (להלן: "דו"ח הבטיחות"). וכן מעצרו לצורך חקירה בזמן דיון אצל רשם ההוצאה לפועל.

האירוע השני הינו מכתב לעיריית תל אביב לצורך סיכול התקשרות והערמת קשיים בניהול עתירה מנהלית שהוגשה ע"י התובע כנגד עיריית תל אביב (להלן: "המכתב לעירייה" או "המכתב" או "הפרסום השני").

הנתבע, לעומתו, טען כי התלונה במשטרה והפנייה לעיריית תל אביב נוצרו עקב מצגי השווא שהציג התובע לנתבע לפני שהאחרון חתם על הסכם ההפעלה. התלונה למשטרה הוגשה לאחר שהנתבע סבר שדו"ח הבטיחות שמסר לו התובע המתייחס למועדון היה מזויף.

תמצית טענות הצדדים:

4. תמצית טענות התובע:

לטענת התובע, ההיכרות בין הצדדים החלה לפני כעשור. בין הצדדים נוצר קשר חברי קרוב כאשר התובע ניהל מועדון לילה, ואילו הנתבע הגיע לבקר באותו מועדון הן כבליין והן כיזם אירועים. בשנת 2007 החליט התובע, כי הוא רוצה לעזוב את עסקי מועדון הלילה, להקים משפחה ולצאת לחו"ל לתקופה של שלוש שנים. הנתבע מצדו ביקש באותה תקופה לשכור את זכויות הפעלת מועדון הלילה לערבי בילוי שאורגנו על ידו. בעקבות כך הציע לו התובע לשכור את זכויות הפעלת המועדון באופן קבוע ולהפעיל אותו. הצדדים חתמו על הסכם באמצעות חברות שהיו בשליטתן ולפיו הושכר המועדון לנתבע תמורת 10,000$ לחודש פלוס מע"מ, כאמור.

5. הנתבע והיזמים, אשר היו שותפים לו, התקשו בתשלום דמי השכירות בהתאם להסכם שבין הצדדים ולצורך ביטול ההסכם ללא שהדבר יגרום להם לחיוב כספי נוסף, טען הנתבע שנודע לו על זיוף דו"ח הבטיחות והגיש בגין כך תלונה למשטרה בחודש יולי 2007. לטענת התובע יזם הנתבע את מעצרו לצורכי חקירה בעת שהתקיים דיון אצל רשם ההוצאה לפועל, דבר שגרם לו לבושת פנים.

6. יצוין, כי במועד זה כבר חזר הצ'ק על דמי השכירות מהסיבה של "אין כיסוי מספיק". עוד חשוב לציין, כי בתקופה זו התובע כבר לא היה בארץ והיה ברור שיהיה לו קשה להתמודד כנגד התלונה.

עוד ביום 1.7.2007 הפסיק הנתבע להפעיל את המועדון, כלומר עוד לפני הפנייה למשטרה, והוא הודיע במודעות שפורסמו על ידו על סגירת המועדון והפסקת הפעילות שבו. התלונה במשטרה הוגשה רק ביום 19.7.07, לאחר שהתובע כבר עזב את המועדון.

7. מהותה של התלונה הייתה, כי הנתבע מצא שהמסמך שעניינו דו"ח בטיחות של המועדון זויף. מהות הזיוף הייתה מספר האנשים שיכולים להיכנס למקום בבת אחת. בתלונה טען הנתבע, כי קיים חשש לשלומם של המבלים כאשר הוכנסו כ-200 איש במקום שיכול להכיל 57 איש.

בנסיבות הגשת התלונה למשטרה ע"י הנתבע הרי שמדובר בתלונת שווא המזכה בפיצוי בהתאם לחוק איסור לשון הרע. התובע מדגיש, כי המקרה הנדון מצדיק מתן פיצוי, למרות שהפסיקה מתייחסת במתינות לגבי תביעות בגין תלונות שווא במשטרה.

8. במקרה הנדון, ההגנה שעומדת לנתבע מצויה בסעיף 16 לחוק איסור לשון הרע, ועניינה תום הלב שהיה לנתבע בעת שהגיש את התלונה. לאור הפסיקה הקיימת בנושא זה, הרי שהנתבע לא עמד בקריטריונים להוכחת תום הלב. הנתבע ידע כי הפרסום לא היה אמת והוא לא האמין באמינותו. הנתבע בהתנהגותו הוכיח כי מלכתחילה לא ייחס חשיבות לתלונה, אשר לא התעניין בגורלה מיד לאחר הגשתה.

9. הגנות סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע

הנתבע מציין בתצהירו ובסיכומיו מספר פסקי דין התומכים לטענתו בטיעוניו אלו.

10. הפרסום השני:

ביום 21.12.07 שלח הנתבע מייל ללשכת מנהל רישוי עסקים בעיריית תל אביב, שבו התייחס לרעש שלדעתו היה קיים במועדון. מדובר במכתב מאד לא סימפטי כפי שצוין ע"י נציגת העירייה בדיון שהתקיים ביום 24.12.07 בפני כב' השופטת רובינשטיין בבית משפט המחוזי בתל אביב בשבתו כביהמ"ש לעניינים מנהליים. לטענת התובע (סעיף 77 לתצהיר התובע), הנתבע השמיץ אותו באותו מכתב במטרה לפגוע בו וכל זאת בחוסר תום לב במטרה להימנע מהתשלומים שהוא עדיין חייב לו. התנהלות זו של הנתבע מאיינת את זכותו ליהנות מההגנות המנויות בסעיפים 14-15-16 לחוק איסור לשון הרע.

11. תמצית טענות הנתבע:

לטענת הנתבע, התביעה הנדונה הוגשה על רקע הסכסוך הכספי שבין הצדדים, הנובע מהפעלת המועדון ואשר בגינו הוגשה התביעה בת"א 57999/07 ע"י הנתבע.

לטענתו, רק לאחר שהתחיל להפעיל את המועדון, התגלה לו כי התובע הציג בפניו מצגי שווא. התברר לו, כי למועדון יש חובות לחברת החשמל, בזק, ואף התראות לפני עיקולים בשל חובות ארנונה. פקחי העירייה היו פוקדים את המועדון חדשות לבקרים.

12. כשביקש הנתבע לחדש את פוליסת הביטוח ונדרש להציג את דו"ח הבטיחות של המועדון ולאחר שהתייעץ עם מומחה בנדון התברר לו, כי התובע מסר לו דו"ח בטיחות מזויף. הזיוף התבטא בכך שהמצג שהוצג לנתבע היה כי תפוסת האנשים בזמן נתון במקום היא כפי עשר מהתפוסה המותרת על פי דו"ח הבטיחות (סעיף 5 לסכומי הנתבע). מצב זה עלול לסכן את חיי הבליינים ומסיבה זו פנה הנתבע למשטרה.

לגבי המכתב לעיריית תל אביב, טען הנתבע שהמכתב לא צוטט ולא הוצג בפני ביהמ"ש, כך שהוא כולו נשען על עדות מפי השמועה ומכאן שהוא לא יכול להוות פרסום לשון הרע, בהתאם לחוק.

לתובע מספר הרשעות קודמות ורק לאחרונה הוא הורשע ביום 3.9.2013 בעבירה לפי חוק רישוי עסקים, תשכ"ח- 1968. גזר הדין בתיק זה מלמד על הרשעות נוספות וזאת בניגוד לטענת התובע כי "מעולם לא הוכתם עברו הנורמטיבי באבק פלילים".

לעניין הפרסום הראשון התלונה במשטרה נסגרה מחוסר ראיות ולא מחוסר אשמה כפי שניסה התובע לציין בסיכומיו.

13. תום לב:

טענת התובע, כי התזמון של הגשת התלונה במשטרה נבע משיקולים כלכליים אינו עומד במבחן המציאות, שכן הוא נבע מהקשיים שהיו לנתבע לחידוש פוליסת הביטוח על המועדון, ואשר גררה בעקבותיה את הבעיות הניהוליות שהיו למועדון ואשר הביאו בסופו של דבר לסגירתו. התלונה הוגשה בתום לב בנסיבות שנוצרו באותה עת. התיק אף נסגר מחוסר ראיות ולא מחוסר אשמה.

14. חקיקה ופסיקה:

התובע לא הרים את נטל ההוכחה הרובץ עליו, לא מדובר בפרסום לשון הרע לפי סעיף 1 לחוק ואף לא בפרסום לפי סעיף 2 לחוק.

15. המכתב לעיריית תל אביב:

המכתב לא הוצג, ואף לו היה מוצג, הייתה חלה עליו הגנת תום הלב שבסעיף 15(8) לחוק.

16. התלונה במשטרה:

הוגשה בתום לב ולא ייתכן שאדם המגיש תלונה כנגד חברו ייחשף לתביעות לשון הרע. גם בעניין זה חלה על הנתבע הגנת סעיף 15(8) לחוק. הנתבע מביא מספר פסקי דין התומכים בטענתו זו.

בנסיבות אלו טוען הנתבע, כי יש לדחות את התביעה.

17. דיון והכרעה:

מלכתחילה, היו הצדדים ביחסי ידידות מתוך היכרות שהחלה במועדון שניהל התובע ואשר הנתבע ביקר בו הן כבליין והן כיזם אירועים. בשלב מסוים, ביקשו הצדדים להרחיב את יחסיהם גם למישור העסקי, כך שהנתבע ומספר יזמים נוספים שהיו עמו בקבוצה, ינהלו את המועדון לצורך הפעלתו. כפועל יוצא מכך, הצדדים חתמו על הסכם ההפעלה והנתבע החל להפעיל את המועדון. מספר חודשים לאחר מכן, לטענת הנתבע, התברר לו, בעת שביקש לרכוש פוליסת ביטוח, כי המועדון פועל בניגוד לרישיון / היתר (להלן: "הרישיון" או "ההיתר") שניתן לעסק. בעקבות כך, לא ניתן היה למעשה להוציא פוליסת ביטוח עבור פעילות המועדון.

לטענת הנתבע, בעקבות מידע זה, הגיש הוא תלונה למשטרה . ואף פנה לעירייה. אין מחלוקת כי לא הוגש כתב אישום כנגד התובע בגין התלונה שהוגשה במשטרה. ממכלול הראיות עולה, כי העירייה פעלה כנגד המועדון והגישה כתב אישום נגד התובע, אם כי לא בעקבות פנייתו של הנתבע.

18. לטענת התובע, יש לראות בפניית הנתבע למשטרה ולעירייה כהוצאת לשון הרע המזכה אותו בפיצוי. הפסיקה קבעה במפורש שהגשת תלונת שווא לרשויות כאשר המתלונן יודע על כך, מהווה הוצאת לשון הרע לפי סעיף 1 לחוק. במקרה הנדון, טוען התובע, ידע הנתבע שמדובר בתלונת שווא, אשר הוגשה למעשה כאמתלה לאי תשלום דמי השכירות בגין הפעלת המועדון, הנובעת מקשיים כלכליים.

19. באופן עקרוני, פנייה לרשויות, גם כאשר מדובר בתלונה למשטרה או בפנייה לכל רשות חוקרת אחרת, איננה נחשבת כהוצאת לשון הרע והיא בגדר פרסום מותר לפי סעיף 15 (8) לחוק, הקובע:

"15. במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:

....

(8) הפרסום היה בהגשת תלונה על הנפגע בענין שבו האדם שאליו הוגשה התלונה ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, או תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בענין המשמש נושא התלונה; ואולם אין בהוראה זו כדי להקנות הגנה על פרסום אחר של התלונה, של דבר הגשתה או של תכנה".

יפים לענייננו הדברים שנאמרו בע"א 7699/11 אברהם פלקסר נ' חנינא ברנדס (ניתן ביום 25.12.13) מפי כב' השופט זילברטל, ביחס לסעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע:

"...על המפרסם להראות כי התלונה הוגשה לרשות מוסמכת ובתום לב. .... וכבר נקבע כי "הגשת תלונה למשטרה בה מובע בתום-לב חשד על פלוני אינה יכולה לשמש כשלעצמה עילה לתביעה בשל איסור לשון הרע" (ע"א 310/74 שיטרית נ' מזרחי פ"ד ל(1), 389, 391 (1975) (להלן: עניין שיטרית)). ועוד באותו העניין נקבע כי: "תלונתו של אזרח למשטרה, לפיה פלוני חשוד בעיניו כמי שביצע עבירה, היא, לכאורה, מסוג המקרים, בהם קמה ועולה ההגנה של תום הלב לפי האמור בסעיף 15(8) לחוק הנ"ל (ע"א 788/79 ריימר נ' עזבון המנוח ברקו רייבר, פ"ד לו(2) 141, 145 (1981) (להלן: עניין ריימר)).

אכן, יהיו מצבים בהם על אף שהתלונה הוגשה לרשות המוסמכת תישלל ההגנה מפאת חוסר תום לב בהגשתה. כך למשל, "[ש]יתכנו מקרים בהם שוללת חזרה עיקשת וחסרת בסיס על תלונה שהוכחה כבר כמוטעית, את טענת תום-הלב" (עניין שיטרית, בעמ' 932).

על מהות דרישת תום הלב במסגרת הגנה זו עמד השופט (כתוארו אז) א' ברק בעניין ריימר. שם נקבע כי תכלית דרישת תום הלב, היא איזון בין שמירה על שמו הטוב של אדם, לבין הצורך לאפשר לציבור להתלונן בפני המשטרה על עבירות שבוצעו, מבלי לחשוש כי הגשת התלונה תחשוף את המתלונן לתביעה בגין לשון הרע. לעצם פירוש המונח תום לב בהקשר זה נקבע:

"הצורך להבטיח את האיזון האמור הוא הקובע את הדרך הראויה לפירושו של מושג תום הלב בסעיף 15 (8) האמור. נראה לי, כי עלינו לפרש את 'תום הלב' בהקשרה של הגנה זו כמתייחס לאמונה של המפרסם באמיתות הפרסום. אדם, המתלונן בפני המשטרה על עבירה שלפי אמונתו בוצעה על-ידי פלוני, זכאי להגנת החוק, גם אם מסתבר, כי אמונתו מוטעית היא, שכן בנסיבות אלה ראוי הוא, כי האינטרס הפרטי של הנפגע יפנה דרכו לאינטרס הציבורי, שאם לא כן יחששו בני הציבור להגיש תלונות. לעומת זאת, אם המתלונן אינו מאמין באמיתות תלונתו ויודע כי אינה אמת, אין כל אינטרס ציבורי במתן הגנה למתלונן, ואין כל אינטרס ציבורי בעידוד התנהגות שכזו" (עניין ריימר, בעמ' 149)."

(ההדגשות במקור- ח.ק.).

בהמשך הוסיף כב' השופט זילברטל:

"על-פי אמות מידה אלו, יש לבחון האם חשדו של המשיב במערער היה סביר. כאמור, בחינת שאלה זו אינה צריכה להיות מושפעת מהעובדה שבסופו של יום תיק החקירה כנגד המערער נסגר ותלונת המשיב לא הבשילה כדי הגשת כתב אישום כנגדו".

20. תפקיד הרשויות במקרה כזה הוא לבצע חקירה מתאימה על מנת לקבוע אם יש צורך בהמשך ההליכים. לו היה כל אזרח המגיש תלונה צריך לחשוש שהדבר יחשב כפרסום לשון הרע, הרי שאזרחים היו חוששים להגיש תלונות מחשש להגשת תביעות כנגדם. מאידך, נוצר מצב שניתן לפגוע באדם על ידי הגשת תלונה כנגדו לרשות מוסמכת אשר גוררת בעקבותיה חקירה, שהיא איננה נעימה ויכולה אף לפגוע בצורה מהותית בנחקר, גם אם החקירה מסתיימת בלא כלום. האיזון שבין שני העקרונות, של שמירת כבוד הנילון מחד, ומניעת חשש מפניה לרשויות מאידך, אשר לכאורה אינם הולכים יד ביד, נמצא במבחנים שנקבעו לגבי הגשת אותה תלונה, והמפורטים בסעיף 16 לחוק הקובע כדלקמן:

"(א) הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15 ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום לב.

(ב) חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום לב אם נתקיים בפרסום אחת מאלה:

(1) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא האמין באמיתותו;

(2) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא;

(3) הוא נתכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על-ידי סעיף 15 ".

הן מהחקיקה והן מהפסיקה עולה, כי תלונה המוגשת בתום לב, גם אם איננה מסתיימת בכתב אישום או כל הליך אחר, חסינה מפני הגשת תביעה בגין פרסום לשון הרע, אלא אם מתברר כי התלונה הוגשה שלא בתום לב ומתוך כוונה לפגוע לפי המבחנים שנקבעו בסעיף 16(ב) לחוק.

21. בהתאם לעקרונות שפורטו לעיל אבחן את התנהלות הצדדים במקרה דנן:

לענייננו, אין מחלוקת, כי הנתבע הגיש את התלונה למשטרה . הוא אף פנה לעירייה, כפי שעולה מדברי ב"כ העירייה בדיון משפט שהתקיים בעניינו של התובע (נספח לכתב התביעה). אך עדיין נשאלת השאלה אם עומד הוא בקריטריונים המהווים "הגנה" כנגד תביעה בגין פרסום לשון הרע בהתאם לחוק. אחת ההגנות שקובע החוק הינה הגנת "תום הלב" של הנתבע והיא קבועה בסעיף 15 לחוק. לעניין תלונה לרשויות מתייחס באופן ספציפי סעיף 15(8) אשר צוטט לעיל (סעיף 19 לפסק הדין). בהתאם לסעיף 16(א) לחוק, למעשה חלה על מגיש התלונה חזקת "תום הלב" שכן בעצם הגשת התלונה אין משום פרסום לשון הרע. חזקה זו הקבועה בסעיף 16(א) ניתנת לסתירה רק בהתקיים התנאים הקבועים בסעיף 16(ב). לעניינו יש לבדוק אם במקרה הנדון התקיימו התנאים הקבועים בסעיף 16 (ב) לסתירת חזקת תום הלב, הקיימת למתלונן – הנתבע.

22. בדיון שהתקיים בפניי העיד לעניין זה התובע כדלקמן:

"ש. לא הוגש נגדך כתב אישום על ניהול העסק ?

ת. לא

ב.מ.

ש. נגד מי הוגש ?

ת. נגד החברה, בלאק קווינס

ש. יש לך קשר לחברה ?

ת. הייתי מנהל שלה

ש. מי בעלי המניות?

ת. חברה זרה שרשומה בארה"ב בדלוור

ש. מי בעלי המניות של החברה הזרה אתה יודע ?

ת. לא"

(מתוך חקירת התובע פרוט' עמ' 9 ש' 11-1)

"ש. סעיף 4.1 עמוד 3 כתוב ההיפך ממה שאתה מצהיר נכון ?

ת. לא, ממש לא נכון, לגבי הרישיון שלמועדון היה היתר זמני להפעלתו ואני יכול להראות, "

(מתוך חקירת התובע פרוט' עמ' 11 ש' 32-31)

"ש. אם היה צריך לעשות ביטוח עושים על פי דוח כזה?

ת. לא

ש. ולפי מה ?

ת. סטטוס של הרשות

ש. אתה אמרת ללקוח שלך למפעיל שכמה אנשים יכולים לאכלס את המועדון ?

ת. לא דיברנו על זה

ש. כמה אנשים נכנסו למסיבות המוצלחות שעשית ?

ת. יכול להגיע בערך 200,250,300 תלוי איזה מסיבה איזה תקופה

ש. זה לא נראה לך בעייתי שיש היתר על 50 איש ואתה מכניס בין 200 ל-300 ?

ת. זה לא שונה מכל מקום אחר בעיר

ב.מ.

ש. לא פועלים בהתאם להיתר ?

ת. לא, אין לאף מועדון בעיר הזאת רישיון אף מועדון לא פועל לפי היתר"

(חקירת התובע פרוט' עמ' 14 ש' 26-14).

חקירתו של התובע בכלל ודוגמאות אלו בפרט מעידות על כי הייתה בעיה בכל הנוגע להיתר על פיו פעל המועדון. התובע בעדותו מיעט בחשיבות שיש לייחס למספר האנשים שמותר להכניס למועדון בהתאם להיתר ופוטר את "אי ההתאמה" בטענה ש"כך נוהגים כולם".

23. דהיינו, אין למעשה מחלוקת, כי המועדון איפשר כניסה של יותר ממספר האנשים המותר על פי ההיתר המתאים למקום, ובמצבו זה שכר אותו הנתבע. התובע טען שהיה הוא בהליכים מול עיריית תל אביב להכשרת ההיתר כך שתהיה התאמה בין מספר האנשים המוכנסים למועדון לאלו שמותר להכניסם בהתאם להיתר. אין בטענה זו לאיין את עצם ההתנהלות על פיה הוכנסו אנשים למועדון מעל ומעבר למכסה המותרת.

24. התובע טען, כי הנתבע היה מודע להתנהלות זו, אך לא מצאתי תימוכין לטענה זו , לפיה הנתבע היה מודע לכך שהמועדון פועל בניגוד לתנאי ההיתר. ההסכם שבין הצדדים, שצורף כנספח 1 לתצהיר התובע, אמנם קובע שהתובע אחראי להסדיר את הרישוי, אך אינו מפרט את פרטי ההיתר הנוכחי (שאמור להיות מצורף, אך לנספח הוא לא צורף). אני מקבלת את טענת הנתבע, כי הדבר נודע לו עקב רצונו לבטח את המקום, ולמעשה אז התברר שקיים דו"ח שלא הוצג לו על ידי התובע עת שכר את המועדון.

25. לעניין זה העיד הנתבע כך:

"ש. ידוע לך אם הוגש כתב אישום בעקבות התלונות שלך ?

ת. לא.

ש. אתה טוען למעשה לזיוף שקשור לדוח של אדם בשם אברהם בכר, אתה מכיר את השם ?

ת. כן.

ש. מה תפקידו ?

ת. מהנדס בטיחות.

ש. ואתה טוען שהוא אמר לך שהדוח שאתה מחזיק ביד מזויף ?

ת. הוא לא אמר לי את זה, הוא כתב לי את זה.

ש. יש סיבה שלא הבאת אותו להעיד ?

ת. לא יודע להגיד לך. צירפנו את ההתכתבות אתו."

(חקירת הנתבע פרוט' עמ' 28 ש' 23-14).

הנתבע אמנם לא זימן את חוקר הבטיחות, מר אברהם בכר (להלן: "מר בכר"), למתן עדות, אך המסמכים שצירף מעידים על כי טענת הזיוף הועלתה במייל שקיבל מאת מר בכר, ועל כי עצם השוני בין שני דוחות הבטיחות, נספחים א' ו-ב' לתצהיר התובע, אומר דרשני.

הנתבע צירף אותם כנספחים א' ו-ב' לתצהיר עדות ראשית, כאשר בנספח א' מופיע בסעיף 5.2: "תפוסה מאושרת למועדון – 57 אנשים בו זמנית."

בנספח ב' תחת הכותרת 'אישור ביצוע' בסעיף 2 (א) מופיע: "תפוסת קהל מאושרת של 257 איש בזמן נתון". (דהיינו, תוספת הספרה 2 לפני המספר 57).

26 . הפרסום הראשון – התלונה למשטרה

המשטרה סגרה את התיק מחוסר ראיות, אך לצורך בדיקת תום הלב בהגשת התלונה למשטרה מצאתי, כי ההבדלים שבין שני המסמכים אומרים דרשני. אוסיף לזה את התייחסות התובע עצמו לנושא, והמסקנה היא שאכן מספר המבלים בזמן נתון היה גבוה מזה המותר בהתאם להיתר.

לא מצאתי ממש בטענות התובע כי הנתבע היה זה שזייף את המסמכים. מדובר בטענה שנטענה בעלמא וללא תימוכין, כאשר התובע אף לא זימן למתן עדות את מר בכר שהכין עבורו את דו"ח הבטיחות לגביו נטענה טענת הזיוף .

מה שעלה באופן ברור מעדות התובע וממכלול הראיות הוא שהמועדון הופעל שלא בהתאם לתנאי ההיתר שהיה לגביו.

שני הצדדים בחרו שלא לזמן את מר בכר למרות שהדו"ח שכתב עמד במרכזו של הדיון שבין הצדדים. בנסיבות אלו כל שיש בפניי הם המסמכים עצמם, ולאור המייל שצורף על ידי הנתבע (נספח אחרון לתצהיר הנתבע) מצאתי כי הפנייה למשטרה בעניין דו"ח הבטיחות נעשתה בתום לב.

לאור האמור לעיל, אני קובעת, כי לא היה בהגשת התלונה למשטרה –הפרסום הראשון, משום הוצאת לשון הרע ומכל מקום חל על המקרה סעיף 15(8) הקובע את חזקת "תום הלב", אשר לא נסתרה בהתאם למבחנים הקבועים בסעיף 16(ב) לחוק.

27. הפרסום השני – המכתב לעירייה:

את הפרסום עצמו לא הציג התובע והוא נלמד מדברי התובעת בתיק עת"מ 001711/07 ולפיהם:

"אתמול קיבלתי העתק של מכתב ע"י מישהו בשם יניב גריידי לעמי הבודק את הרעש – מכתב מאד לא סימפטי ואליו צורפה הפניה לאתר מוגבל תוכן ושם בין השאר היה מכתב שחברי הציגו כעת."

הפרסומים עצמם לא הוצגו כך שלא ניתן לקבוע אם הייתה בהם הוצאת לשון הרע אם לאו. לא ניתן לבחון בצורה רצינית ומשפטית מסמך שלא הוצג. יחד עם זאת הנתבע לא הכחיש את עצם הפנייה לעירית תל אביב ומדברי ב"כ העיריה ניתן להבין כי מדובר היה בסוג של תלונה.

באופן עקרוני חלה על תלונה זו, גם אם הוגשה, אותם עקרונות שקבועים בחוק ובפסיקה כפי שצוטטו ופורטו לעיל.

אוסיף ואציין, כי אין מחלוקת על כי היו חילוקי דעות בין העירייה לתובע, אשר הועמד על ידה לדין (ראה נספח א' לסכומים המתייחס להרשעה והכרעת דין כנגד התובע בבית המשפט לעניינים מקומיים בתל אביב 0008409/02/12).

בטיעונים לעונש לפני מתן גזר הדין טען התובע באמצעות בא כוחו כדלקמן: "לשאלת ביהמ"ש ביחס לקנס שכבר נגזר על הנאשם בעבירה קודמת על חוק רישוי עסקים, זה היה עסק שהיה ממוקם ביפו עתיקה שבסביבו היו בתי מגורים והיתה בעיה רצינית של מטרדי רעש בעסק הזה..." (פרוטוקול הדיון בתיק 02/12/0008409 שורות 17-19).

לעניין זה אציין, כי התובע התנגד להגשת מסמך זה בשלב הסיכומים, אך מאחר וגזר הדין ניתן ביום 3.9.13 לא ניתן היה להגישו בשלב הבאת הראיות. זה המקרה שביהמ"ש יתיר הגשת מסמך גם בשלב הסיכומים. לתובע ניתנה אפשרות להגיב על כך במסגרת סיכומי תשובה.

ממכלול חלקי הראיות אני למדה שהתלונה לעירייה הוגשה בגין מפגע של רעש. התקיים הליך משפטי שבסיומו הורשע התובע.

בנסיבות אלו, כאשר מחד, לא הוכיח התובע את תוכן הפרסום, ומאידך, אינני רואה בעצם הפניה לעיריית תל אביב, כרשות, הוצאת לשון הרע ,על כל המשתמע מכך, התביעה נדחית גם בגין הפרסום השני.

28. סוף דבר:

אמנם לא מצאתי, כי התקיימה במקרה הנדון עוולה של פרסום לשון הרע, אך אין דעתי נחה מהתנהלותם של שני הצדדים האחד כלפי השני, והדבר אף בא לידי ביטוי במהלך דיון ההוכחות. כמו כן אוסיף ואציין כי לקחתי בחשבון את צירוף המסמכים לסיכומים שאמנם הותרו על ידי, כפי שציינתי זאת בפסק הדין, אך לא נעלמו מעיניי דברי כבוד השופטת נועה תבור אשר התירה לנתבע לעיין בתיק 02/12/0008409 "עולה כי אכן המבקש לא חשף את מלוא ענינו בתיק, ואולם , אין בכך כדי להצדיק, כשיקול יחד מניעת העיון בתיק", ומצאתי שיש לקחת זאת בחשבון לעניין ההוצאות.

בנסיבות אלו אני דוחה את התביעה, אך ללא צו להוצאות.

המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ז' אב תשע"ד, 03 אוגוסט 2014, בהעדר הצדדים.