התובעים בתיק ה"פ 16000-02-10 (להלן – השוכרים) שכרו את הדירה הנמצאת ברחוב הפלמ"ח 34/19 באשדוד.

ביום 15.5.08, במועד תחילת תקופת השכירות וחתימת הסכם השכירות, היתה גב' עיני הבעלים של הדירה (להלן – הבעלים הקודם). מר אהרונוב היה המתווך שבאמצעותו נחתם חוזה השכירות (להלן – המתווך). בהמשך, מר אהרון יוסף סימן טוב, אחיה של בעלת הבית, הפך לבעל הזכויות בדירה ועמו נחתם הסכם שכירות חלופי (להלן – הבעלים).

לטענת השוכרים, בדירה יש 6 חדרים, והם שכרו מהבעלים הקודמים, באמצעות המתווך, 4 חדרים בלבד (בפועל 3 חדרים שכן חדר אחד היה סגור). בחלק הנוסף של הדירה התגוררה משפחה אחרת. לפי טענתם, הוסכם בין הצדדים בעל-פה כי דמי השכירות שנקבעו יכללו גם את חלקם היחסי בתשלומי הארנונה, המים והחשמל.

לגרסת השוכרים, בהסכם השכירות עליו חתמו ביום 15.5.08 נרשם, כי הם שוכרים את כל הדירה וכן עליהם לשאת בתשלום הוצאות החזקת הדירה כגון ארנונה. לטענתם, חתמו על ההסכם מבלי שהם יודעים לקרוא היטב עברית וללא שהוסברו להם תניות ההסכם.

לטענת השוכרים, בחודש ינואר 2009 פנה אליהם הבעלים החדש ודרש מהם לחתום על חוזה שכירות חדש, נוכח רישום הזכויות על שמו, ורק אז הסתבר להם כי הם נדרשים לשלם, בנוסף לדמי השכירות, גם את הוצאות החזקת הדירה, כגון הארנונה.

לטענת השוכרים, לאחר שפינו את הדירה בחודש יוני 2009 הם גילו כי הבעלים החדש פעל לרישום שמם כמחזיקי הנכס ולפי רישומי העירייה הם החזיקו את הדירה עד לחודש אוגוסט אותה שנה, כחודשיים מעבר למה שהיה בפועל.

השוכרים הגישו תביעה למתן סעד הצהרתי, לפיו הם אינם חייבים בתשלום הארנונה והנתבעים (הבעלים הקודם, המתווך והבעלים הנוכחי) הם שחייבים בתשלום הארנונה. כן ביקשו השוכרים לחייב את הנתבעים לשלם לעירייה את תשלומי הארנונה ולחלופין, מחציתם.

בהחלטה שניתנה בתחילת בירור ההליך המשפטי הובהר, כי עיריית אשדוד אינה צד להליך הנדון, נוכח העובדה כי ביחסים כלפיה הדרך המשפטית לתקיפת חיובי הארנונה הינה במסלול ההשגה והערר. לפיכך, נדונה שאלת החבות בתשלום הארנונה, ככל שהיא נוגעת למערכת היחסים בין הצדדים לתובענה.

לטענת הבעלים, מחודש פברואר 2009 השוכרים לא שילמו את דמי השכירות ובהמשך לכך, נוכח הפרת חוזה השכירות, בוטל החוזה בשל הפרתו על ידי השוכרים. חרף זאת, השוכרים לא פינו את הדירה, אלא בחודש יוני 2009.

הבעלים דורש בתביעתו לחייב את השוכרים בתשלום דמי השכירות עבור החודשים האמורים וכן בתשלום פיצוי מוסכם כמפורט בחוזה השכירות בגין אי פינוי הדירה במועד בו נדרשו לעשות כן.

בתגובה לתביעת הבעלים טענו השוכרים, כי בעת פינוי הדירה על ידיהם נחתם בין הצדדים ביום 25.5.09 מסמך הנושא כותרת "התחייבות בלתי חוזרת" (להלן – ההסכם לסיום השכירות). במסמך זה התחייבו השוכרים לפנות הדירה לא יאוחר מיום 25.6.09 וזאת כנגד התחייבות המשכיר לוותר על כל תביעה או דרישה כספית בגין חובותיהם כלפיו. בעל הדירה אישר בחתימתו את האמור בהסכם לסיום השכירות.

הדיון בשתי התביעות אוחד ולאחר שהוגשו תצהירי עדות ראשית של הצדדים ואלו העידו בפני ונחקרו בחקירה נגדית על המפורט בתצהירים שהוגשו, הוגשו סיכומי ב"כ הצדדים.

בחינת הראיות מעלה, כי יש לדחות את טענת השוכרים, לפיה דמי השכירות כללו גם את ההוצאות בהחזקת הדירה ובכלל זאת את תשלומי הארנונה.

התרשמתי מהעדויות, כי השוכרים הבינו את הוראות הסכם השכירות שנחתם ובכלל זאת את ההוראה הקבועה בהסכם לפיה עליהם לשאת בתשלומים הנוגעים להחזקת הדירה, לרבות בתשלומי הארנונה.

השוכרים העידו כי בשלב מסוים בדקו אפשרות לקבלת הנחה מתשלום הארנונה דבר המלמד כי לפחות באותו שלב הבינו שחובת תשלום דמי הארנונה היתה עליהם. השוכרים סברו כי יהיה בידיהם לקבל הנחה בתשלום הארנונה, אך הסתבר כי בנסיבות הנוגעות לאותה דירה, אין בידיהם לקבל את ההנחה.

במצב דברים זה, יש לתת תוקף להוראות הסכם השכירות אשר קבעו מפורשות, כי על השוכר לשאת בתשלום ההוצאות לרבות מים, חשמל ומסי עירייה.

שאלה נוספת הינה, האם השוכרים חייבים בתשלום מלוא תשלומי הארנונה והמים בגין התקופה בה החזיקו בדירה, או שמא רק בחלק יחסי, נוכח העובדה לפיה חלק אחר של הדירה הושכר למשפחה נוספת.

אף שיש בסיס בראיות לכך שהוסכם בין הצדדים על כך שהשוכרים ייקחו על עצמם תשלום חלק יחסי בשיעור 60% הרי שנוכח הסכמת הצדדים בהסכם לסיום השכירות (אשר נחתם על ידי השוכרים ביום 25.5.09), הגעתי למסקנה לפיה יש לדחות גם את טענות השוכרים בעניין זה.

הוראות ההסכם לסיום השכירות והעדויות שהובאו בפניי מלמדות על כוונת הצדדים לפיה, תמורת ויתור הבעלים על תשלום דמי השכירות יישאר המצב הקיים לפיו השוכרים נרשמו כחייבים במלוא תשלומי הארנונה והמים.

השוכר, מר מושיאלוב, הודה בעדותו בבית המשפט, כי בשלב בו נחתם ההסכם לסיום השכירות, כבר היה ידוע להם על כך שנרשמו כחייבים בתשלומי הארנונה. לגרסתו, הוא טען בפני בעל הדירה כי הגיע חוב על שמו וביקש ממנו "להוריד את זה" (עמ' 16, שורות 7-8). לשאלה, מדוע לא דאג להכניס את נושא תשלומי הארנונה שבהם חויב להסכם לסיום השכירות, השיב השוכר כי "לא היה לי זמן. הוא היה בא אלינו כל יום לבית והיו צעקות ולא היה זמן לדבר ביננו". הסבר זה אינו משכנע.

לעניין זה העיד בעל הדירה, כי הויתור על תשלומי דמי השכירות לחודשים האחרונים, כלל גם התחשבנות הנוגעת לכך שהשוכרים נותרו חייבים את מלוא תשלומי הארנונה והמים לעירייה. מבחינת בעל הדירה, היה ברור כי נושא הארנונה נותר על שמם של השוכרים (ראה: עמ' 22 שורות 29-30; עמ' 23 שורות 1-3; עמ' 23 שורות 20-21).

אני מקבל את עדותו של בעל הדירה לגבי כוונת הצדדים ומשמעותו של ההסכם לסיום השכירות. לפיכך, השוכרים מנועים מלטעון כי יש לחייב את בעלי הדירה בתשלום חלק יחסי מתשלומי הארנונה והמים.

בהקשר זה יצוין, כי דמי השכירות שהשוכרים נותרו חייבים לבעל הדירה בגין החודשים פברואר 2009 עד יוני 2009 עלו כל גובה חוב הארנונה (כפי שעמד באותה עת), ובדאי שעלו על גובה החלק היחסי שהשוכרים דורשים לחייב בו את הבעלים.

יובהר, כי אילו הייתי מוצא מקום לחייב הבעלים בתשלום הארנונה, כולה או חלקה, הרי שהיה מקום להפחית מחובתם זו את שיעור דמי השכירות שהשוכרים נותרו חייבים. ברור, כי השוכרים לא היו זכאים להימנע מתשלום דמי השכירות ובנוסף להימנע גם מתשלום חיובי הארנונה והמים.

בהתאם להסכם לסיום השכירות התחייבו השוכרים לפנות את הדירה עד ליום 25.6.09. לטענתם, הם פינו את הדירה כבר ביום 20.6.09 ואילו בעל הדירה טוען, כי פינו את הדירה רק בסוף חודש יוני 2009 ואז נמצא כי הותירו את הדירה הרוסה, דבר שגרם לכך שלא ניתן היה להשכירה לאחרים תקופה בת כחודשיים.

בשים לב לראיות ולעדויות שהובאו, אני מוצא לנכון לקבוע את המועד שבו הסתיימה החזקה של השוכרים בדירה, במועד שנקבע והוסכם בין הצדדים בהסכם לסיום השכירות, יום 25.6.09.

טענת בעל הדירה לפיה השוכרים גרמו לנזקים לדירה ולפיכך גם חייבים בתשלומי הארנונה בגינה לחודשיים נוספים, לא הוכחה במידת ההוכחה הנדרשת.

לסיכום, תביעת השוכרים לקבוע כי אינם חייבים בתשלומי ארנונה ומים בקשר לדירה, נדחית.

כך גם נדחית תביעת השוכרים לקבוע, כי הינם חייבים בתשלום חלק יחסי בלבד של חיובי הארנונה והמים בגין התקופה בה שהו בדירה.

נוכח דחיית תביעת השוכרים ועל רקע המוסכם בין הצדדים בהסכם לסיום השכירות, הרי שגם נדחית תביעתו של בעל הדירה.

על כן, שתי התביעות נדחות, בכפוף להבהרה, לפיה השוכרים סיימו את החזקה בדירה ביום 25.6.09. עד לאותו מועד השוכרים הם החייבים בתשלומי הארנונה והמים לעירייה ואילו ממועד זה הוחזרה החזקה לבעל הדירה וחובת התשלום של הארנונה מוטלת על בעל הדירה (עד למועד בו הועברה החזקה לשוכר חלופי).

בשים לב לתוצאה, על השוכרים, משפחת מושיאלוב לשאת בתשלום הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד של הצדדים האחרים. מושיאלוב ישלמו לבעלי הדירה, גב' רבקה עיני ומר אהרון יוסף סימן טוב, סך של 4,000 ₪ וכן ישלמו למתווך, מר רומן אהרונוב, סך של 1,500 ₪.

ניתן היום, ט"ז חשון תשע"ד, 20 אוקטובר 2013, בהעדר הצדדים.