כללי

1. התובעת היא חברה מאוגדת כדין בישראל ועוסקת, בין השאר, באספקת ברזל לבנייה לקבלני בניין.

2. ביום 14.10.2008 ,התקשרו הנתבעת וא.ע. השלום יזמות ובניה בע"מ (להלן: "הקבלן" או "הנושה") בחוזה קבלנות לפיו ובין השאר התחייב הקבלן כלפי הנתבעת לבנות בניין המשמש מרכז לימודים והכשרה בשטח שיפוט הנתבעת (להלן: "הפרויקט"), בתמורה מוסכמת בסך של 21,909,739 ₪ (להלן: "חוזה הקבלנות").

3. לאחר חתימת חוזה הקבלנות, פנה הקבלן לתובעת וביקשה לספק לו כמות גדולה של ברזל לצורך ביצוע הפרויקט (להלן: "הסחורה"). התובעת התנתה אספקת הסחורה בהמצאת בטוחה ראויה לתשלום תמורת הסחורה.

4. הקבלן הסכים לדרישת התובעת והמציא לה, ביום 27.1.2009 או בסמוך לכך, הוראה בלתי חוזרת בכתב, בזו הלשון:

(להלן: "הוראת התשלום")

5. בהסתמך על הוראת התשלום, סיפקה התובעת, בזמנו, לקבלן כמות גדולה של ברזל לצורך ביצוע הפרויקט. דא עקא, הקבלן לא פרע את מלוא התמורה המוסכמת עבור הסחורה שסופקה לו. הנתבעת דחתה את פניותיה בכתב ובעל פה של התובעת למלא אחר הוראות התשלום ותפרע את החוב.

6. ביום 19.1.2010, הגישה התובעת לבית המשפט תביעה בסדר דין מקוצר נגד הקבלן לתשלום התמורה המוסכמת עבור הסחורה, שסופקה לו לביצוע הפרויקט. (ת.א. 26042-10-10). בד בבד, עם הגשת התובענה האמורה ולבקשת התובעת, הטיל בית-המשפט (כב' הרשמת (כתוארה דאז) רגד זועבי) עיקולים זמניים על הכספים של הקבלן והמוחזקים על-ידי הנתבעת. דא עקא, הנתבעת הודיעה (ביום 25.1.2010) לבית המשפט, כי בעת קבלת צו העיקול, לא נמצא בידיה כספים או נכסים אחרים השייכים לקבלן. (להלן: "הודעת המחזיק").

7. הקבלן לא הגיש בקשת רשות להתגונן. בית-המשפט (כב' הרשמת (כתוארה דאז) רגד זועבי), נעתר לתביעה ונתן (ביום 16.3.2010) פסק-דין על יסוד כתב התביעה ונספחיו, המחייב את הקבלן לשלם לתובעת את סכום התביעה (בסך של 280,992 ₪), בצירוף הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד.

8. התובעת הגישה, בזמנו, תובענה לאישור העיקול הזמני (ע"ק 2471-03-10). ברם, היא נמחקה, ביום 21.10.2010, מחמת חוסר מעש.

טענות התובעת

9. אליבא דתובעת, הוראת התשלום היא, למעשה "המחאת זכות" כהגדרתה בחוק המחאת חיובים, תשכ"ט-1969 (להלן: "החוק"). הקבלן, הנושה המקורי, המחה מקצת זכותו הכספית, עד לסך של 600,000 ₪ כלפי הנושה – הנתבעת.

10. המחאת הזכות יוצרת יריבות ישירה בין הנמחה (התובעת) לבין החייבת המקורית (הנתבעת).

11. התובעת מוסיפה וטוענת, כי הנתבעת אישרה את הוראת התשלום והתחייבה לקיימה. המדובר, למעשה, בהתחייבות אישית ועצמאית של הנתבעת כלפי התובעת לפרעון החוב.

12. טענה נוספת בפי התובעת היא ,כי הוראת התשלום היא חוזה לטובת הצד השלישי לפי הוראות פרק ד' לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג – 1973. (להלן: "חוק החוזים") שמקנה לה, כמוטב, את הזכות לדרוש את פרעון החוב מהנתבעת שהיא צד לחוזה הקבלנות.

13. לבסוף טוענת התובעת, כי במקרה דנן, הנתבעת הפרה את חיוביה על-פי הדין ואף התנהגה בחוסר תום-לב משווע.

טענות הנתבעת

14. הנתבעת, מכחישה, למעשה, את טענותיה של התובעת שביסוד עילת התביעה, הן בשאלת האחיות והן בשאלת הנזק ושיעור הפיצויים. לדידה, על הוראת התשלום לא חתמו בשמה, בצד חותמת העירייה, ראש העירייה ,הגזבר והחשב המלווה. על-כן, הוראת התשלום לא מחייבת אותה והכל לפי הוראות הסעיפים 142(2) ו- 203(א) לפקודת העיריות [נוסח חדש], תשכ"ד-1964.

15. לחילופין, טוענת הנתבעת, כי התובעת לא עמדה בתנאים הקבועים בהוראת התשלום, ודרישתה מהנתבעת לפרוע את החוב, באה לאחר שפג תוקפה של הוראת התשלום.

16. וכן, מוסיפה הנתבעת וטוענת, כי יתרת החוב, היא סך של 272,600 ₪ ולא כפי שנטען על-ידי התובעת.

סכום התביעה

17. סכום התביעה, ביום הגשתה, הוא סך של 304,309 ₪. ביום 29.4.2010, הגישה התובעת בקשה לתיקון כתב התביעה, כך שסכום התביעה יוגדל לסך של 592,320 ₪ (להלן: "הבקשה"). ביתה משפט (כב' הרשמת (כתוארה דאז) רגד זועבי), נעתר (ביום 2.5.2010) לבקשה, כמבוקש, והורה לתובעת להגיש כתב תביעה מתוקן. דא עקא, התובעת לא מילאה אחר החלטת בית-המשפט האמורה ולא הגישה כתב תביעה מתוקן. ויודגש: בדיקת "התיק הכספי", מראה, כי התובעת שילמה רק את המחצית הראשונה של האגרה בעד סכום התביעה בסך של 304,309 ₪.

ההסכמה הדיונית

18. במהלך המשפט, הגיעו הצדדים לידי הסכמה דיונית, שקיבלה תוקף של החלטה ביום 3.2.2014, לפיה הם יגישו תצהירי עדות ראשית נוספים, ולאחר מכן יסכמו את טענותיהם בכתב. בית המשפט ייתן פסק-דין בתובענה על-יסוד המסמכים שבתיק. חרף זאת, הנתבעת לא הגישה כתב סיכומים מטעמה, חרף החלטת בית-המשפט דנן והחלטה נוספת מיום 4.5.2014, המאריכה את המועד להגשת כתב הסיכומים. בנסיבות אלה, דינה של הנתבעת, כדין בעל דין שלא התייצב במועד שנקבע לדיון, ורשאית התובעת להוכיח את תביעתה עד כמה שחובת הראיה עליה. (תקנות 160(ד) ו- 157(2) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984).

דיון

הסיווג הנורמטיבי של הוראת התשלום

19. המחאת זכות לפי החוק, היא, למעשה, העברה מידית של קניין הנושה המקורי לנמחה, שהוא צד שלישי, ללא הסכמת החייב. (סעיף 1 לחוק; ע"א 599/89 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' כונס הנכסים ומנהל של גרילוז מפעלי טקסטיל בע"מ, פ"ד מה(4), 870, 874 (1991). עם המחאת הזכות – הנושה המקורי, הממחה, מפסיק להיות נושה של החייב והנמחה הופך, לכל דבר ועניין, להיות נושהו החדש של החייב. ההמחאה אינה משנה את הזכות. היא משנה את זהות הנושה. לאחר ההמחאה, הנמחה לבדו רשאי לתבוע מהחייב את קיום הזכות ואילו הממחה שחדל להיות נושה אינו מוסמך עוד להפטיר את החייב או להגיע איתו להסדרים כלשהם בקשר לזכות (לרנר, המחאת חיובים (2002), 46-45). פרע החייב את הזכות לנמחה, לאחר המחאתה כדין, מופטר החייב, אף אם לא עברה הזכות לנמחה, זולת אם פעל שלא בתום-לב (סעיף 2(2) לחוק).

20. הנידון דידן. עדותו בכתב של מר חוסני פאהום, הבעלים והמנהל הכללי של התובעת לא נסתרה כלל. ההפך הוא הנכון. קיים חיזוק, אישור, תימוכין ואף סיוע לעדות זו במסמכים שצורפו לתצהיר עדותו הראשית.

21. בהתחשב במכלול נסיבות העניין, ובכלל זה ההתקשרות העסקית שהייתה בין הנתבעת והקבלן וחתימת החוזה הקבלני וההתקשרות העסקית שהייתה בין התובעת והקבלן וחתימת הוראת התשלום, ובשים לב לדין החרות וההלכתי שלעניין ופרשנותה התכליתית של הוראת התשלום, מסקנתי היא, כי הוראת התשלום היא בגדר המחאת מקצתה של זכות הקבלן/הנושה/הממחה כלפי הנתבעת/החייבת לפי חוזה הקבלנות, לתובעת/הנמחה, עד לסך של 600,000 ₪. אין צורך להסכמת הנתבעת /החייבת להמחאת הזכות דנן וטענותיה של הנתבעת, לעניין תוקפה המשפטי של הוראת התשלום, מחוסרת כל יסוד בדין ודינן להידחות.

22. וכן, הוכח לפניי כדין, כי דרישותיה של התובעת לנתבעת לקיים את הזכות היא כדין. מנגד, דחיית דרישות התובעת דנן על-ידי הנתבעת, היא בניגוד לדין. הנתבעת הפרה את חיוביה כלפי התובעת, שעה שלא פרעה את הזכות לנמחה-התובעת, עד לגובה סכום החוב, לאחר המחאת הזכות. התובעת זכאית לפרעון החוב מהנתבעת/החייבות, מכוח המחאת הזכות דנן.

23. סכום החוב המוכח כדין הוא סך של 304,309 ₪, נכון ליום הגשת התביעה, ה- 15.4.2010. ויודגש: בסופו של יום התובעת לא תיקנה את כתב התביעה בהתאם להחלטת בית-המשפט ושילמה רק את המחצית הראשונה של האגרה בעד סכום התביעה, בסך של 304,309 ₪.

למיותר לציין, כי אין היא זכאית לסעד כלשהו מעבר לסעד שנתבע ובעדו שולמה אגרה כדין.

שאר טענות הצדדים

24. מסקנתי דלעיל מייתרת, למעשה, את הדיון בשאר טענותיהם של הצדדים, שבלאו הכי לא מצאתי בהן ממש ודינן להידחות.

התוצאה

25. התוצאה, היא, אפוא, כי אני נעתר לתביעה ומחייב בזה את הנתבעת לשלם לתובעת כדלקמן:

א. סך של 304,309 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, החל מיום 15.4.2010 ועד התשלום המלא בפועל;

ב. וכן, הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל בסך של 25,000 ₪.

המזכירות תמציא פסק-הדין לצדדים.

ניתן היום, ד' אב תשע"ד, 31 יולי 2014, בהעדר הצדדים.