לפני תביעה חוזית שהוגשה במקורה לתשלום סך 203,203 ₪ המהווה לטענת התובע את חובם של הנתבעים כלפיו בגין עבודות שביצע עבורם.

הצדדים הגיעו בסופו של יום להסדר דיוני על פיו יוכרע התיק לפי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט ומשכך התקיים דיון בו נשמעו הטיעונים. זה המקום לציין כי ההסדר הדיוני קובע רצפה ותקרה כאשר הסכום שייפסק יהיה ביניהן קרי בין 65,000 ₪ ל-160,000 ₪.

לגרסת התובע, נחתם ביום 2.2.09 הסכם בינו ולבין הנתבעים ( קרי הנתבעת 1) על פיו ישמש כקבלן משנה לביצוע עבודות טיח, ריצוף וצבע לממ"דים בקיבוץ גב ים שבדרום.

התמורה נקבעה ל-6000 ₪ +מע"מ לכל ממ"ד בתנאי תשלום שוטף+60 על פי חשבון שיוגש עם השלמת 10-15 ממ"דים כל פעם (להלן:"ההסכם הראשון").

בנוסף סוכם בשטח על ביצוע עבודות נוספות שפורטו בכתבי הטענות.

ביום 1.11.09 הוגש חשבון סופי שהסתכם בסך 356,900 ₪ לפני מע"מ בגין העבודות שבהסכם הראשון והעבודות הנוספות.

ביום 18.8.09 נחתם הסכם נוסף לביצוע עבודות גמר ל-61 ממ"דים בעיר שדרות (להלן:"ההסכם השני"). בגין ההסכם השני הוגש ביום 1.11.09 חשבון סופי בסך 75,150 ₪.

היות והתובע ופועליו מאזור הצפון, העמידו הנתבעים לשירותם דירה ורכב שכורים ונרכשו עבורם כלי עבודה, הכל על חשבון הנתבעים ומשכך מסכים התובע כי מהתמורה המגיעה לו יש לקזז 38,170 ₪ וכן סכום נוסף בגין חשבונות מים, ארנונה וחשמל ברם כנגד המצאת חשבוניות כאשר התובע מפנה לכך שגם אם יש לבצע קיזוז, זה איננו יכול להיעשות באופן שרירותי אלא על בסיס חשבונות, חשבוניות וסכומים עליהם חייבת להיות ראיה ששולמו בפועל. התובע טוען כי נטל הראיה בעניין הוכחת סכום הקיזוז רובצת לפתח הנתבעים. התובע טוען כי אין סיבה אמיתית לאי הוצאת חשבוניות מצד הנתבעת בגין הקיזוזים דבר הגורם לו נזק מה גם שביחס לחשבוניות בגין שכירות רכב שהוצגו, הרי אלה כוללות רכיב מע"מ שקוזז בפועל מהתמורה המגיעה לו.

ב"כ התובע בטיעוניו הפנה לרכיבים שונים העולים מההסכמים, החשבונות ומערכות הנתונים שהוצגו גם על ידי הנתבעים וביקש להסיק כי ההתחשבנות עליה סומכים הנתבעים את ידם נעשתה באופן מוטעה, שרירותי והנוגד את מה שהוסכם ומה שנעשה.

כך למשל הפנה ב"כ התובע לטבלה שערך על בסיס נתונים ומספרים שהוגשו מטעם הנתבעים (ת/1) ואשר על פיהם עולה כי בפועל קוזזו מסכומים שאינם כוללים מע"מ אשר הגיעו לתובע סכומים הכוללים מע"מ, דבר שכשלעצמו מוכיח לטענתו הפרש של 11,364 ₪ המגיע לתובע.

ב"כ התובע המשיך והפנה גם לכך שעל פי ח"ן מצטבר מיום 15.7.09 אושרו 26 ממ"דים "קומפלט" על גבי מסמך מטעם הנתבעים, מאידך גיסא הנתבעים אישרו לתשלום על פי טבלה שצירפו רק 16 ממ"דים וכך נוצר הפרש של עוד 60,000 ₪ בתוספת מע"מ המגיע בגין עשרת הממ"דים הנוספים שאושרו באותו נספח ג'.

כך גם עלו טענות בדבר רכיבי עבודה (עבודות גמר בעיקרון) לממ"דים נוספים שבחלקם לא אושרו בגלל שנכללו ע"י הנתבעת במחיר "קומפלט" ובחלקם תומחרו פחות ממה שסוכם ביחס לסוג כזה של עבודות ולמשל בהסכם הראשון שם היתה הפרדה במסגרת מחיר ה"קומפלט" בין כלל עבודות הגמר ולבין רכיב הריצוף והצבע.

ב"כ התובע הפנה לרכיבים שאושרו מחד ובטבלה תומחרו בחסר כמו תוספות טיח ותיקוני טיח (אחרי עבודת קבלנים אחרים) בסך 4500 ₪ כ"א ועבודות שפורטו בדף השני לנספח ג' שערכן המצטבר כ-21,000 ₪ שאין להן זכר באותה טבלה שערכו הנתבעים.

הפרשים אלו שכולם פועלים כנגד התובע מעידים לדעתו על כך שהנתבעים ערכו תחשיב בלתי מבוסס, שרירותי, מוטעה ומתוך כוונה לגרוע ממנו שכר המגיע לו בגין עבודה קשה ומקצועית שבגינה במקום להרוויח ולהשתכר, נגרמו לו הפסדים. התובע מדגיש כי לא מדובר במחלוקת על אחוזים בודדים לכאן או לשם אלא בהפרשים המתקרבים למחצית משווי התמורה.

כמענה לטענות הנתבעים בנוגע לכתב וויתור עליו חתום נציגו, מציין התובע שהיות והנתבעים התמהמהו בביצוע תשלום חובם ומועד חג הקורבן של העדה המוסלמית התקרב מאד והיה עליו לשלם את משכורות עובדיו, נערכה פגישה בה נכח הנתבע 3, באותה פגישה נמסרו 2 שיקים ע"ס 19,888 ₪ שלטענת התובע היו על חשבון החוב כאשר סוכם שהתחשבנות סופית תיעשה לאחר החג ולפחות כך סבר נציג התובע-מנהל העבודה ברם בפועל התברר כי מנהל העבודה מטעמו הוחתם על מסמך שאותו לא הבין ובו הוא מאשר שקיבל את כל המגיע ואין יותר לתובע תביעות כלשהן כנגד הנתבעת. במהלך הטיעונים בע"פ ורק בשלב התשובה לטיעוני ב"כ הנתבעים, עלתה טענה הנושקת לכפייה, איום או עושק שהיוו את הרקע לנסיבות בהן נחתם אותו כתב וויתור.

התובע טוען כי מגיעים לו סכומי החשבונות הסופיים שצוינו לעיל המסתכמים בסך 432,050 ₪ לפני מע"מ.

בפועל שולם לו סך 263,721 ₪ ולכן מגיע לו 168,329 ₪ שבצירוף מע"מ מסתכמים בסך 195,932 ₪ ובשערוך ליום הגשת התביעה 203,203 ₪. מחילתו על חלק מהסכום בדיון על דרך הפשרה מגלמת ממילא את הסיכון האפשרי בגין כתב הוויתור ולכן יש לפסוק לו את היתרה קרי תקרת הסכום על פי ההסדר הדיוני.

הנתבעים מצדם טוענים כי לנתבעים 2-3 אין כל קשר וחבות לחוב הנתבע, כי אכן סוכם על סך 6000 ₪ בעבור כל ממ"ד בקיבוץ גבים והם מאשרים כי סכום זה מורכב מרכיבים שונים כאשר רכיב הקרמיקה והצבע מהווים רק שליש מהתמורה (2000 ₪) משמע תשלום "קומפלט" הוא בעבור ביצוע כל הרכיבים.

כך גם מודה הנתבעת 1 כי סוכם על ביצוע עבודות נוספות ברם לא בהיקף ובמחירים להם טוען התובע. העבודות מסתכמות בסך 171,300 ₪ (במקום 260,900 ₪ לטענת התובע) הכל על פי טבלה שצירפה ואשר לטענתה תואמת את שסוכם ונעשה בשטח.

הנתבעת 1 טוענת כי התובע לא סיים את כל העבודות ולכן אושר לו סכום בעבור 16 ממדים בלבד לפי 6000 ₪ לממ"ד ובצירוף העבודות הנוספות בקיבוץ גבים.

אשר לעבודות הגמר בשדרות, התובע לא הגיש את החשבון הסופי שצורף לתביעה ומה שאושר לו זה סך של 52,750 ₪.

מהסכומים המגיעים לתובע יש לקזז 58,329 ₪ כאשר בניגוד למצגי התובע, טוענת הנתבעת 1 כי התובע קיבל את ההטבות לתקופה ארוכה יותר מזו שהוא טוען לה. הנתבעת מודה שאין בידיה חשבוניות ביחס לכל רכיבי ההטבות שקוזזו ברם ברור דבר אחד והוא ששכירת הרכב עלתה כסף, שכירת הדירות עלתה כסף, בגין כל דירה היה צריך לשלם גם ארנונה, גם מים, גם חשמל וכל תשלום דומה אחר והסיבה שאין מערכת מסמכים/חשבוניות מסודרת היא שהמגורים לא נשכרו ממלונות או חברות אלא מאנשים פרטיים בקיבוצים ובמושבים שבאזור ולכן לא פעם שולמו הוצאות אלו ישירות למשכירים ובמזומן שלא כנגד קבלת חשבוניות וקבלות.

ב"כ הנתבעים העדיף שלא לספק תשובה ממוקדת לכל אחת מההפניות לאישורי החשבון אליהם הפנה ב"כ התובע בטיעוניו ומיקד את טענותיו במישור החוזי הכללי תוך שהוא מפנה לכתב הוויתור המהווה לטענתו הסכם לכל דבר ועניין ולכן נקודת המוצא לכל סעד כספי צריכה להתחיל בתביעה לביטול הסכם, כזו אין בנמצא ולא רק זאת אין בנמצא גם עילה לביטול ההסכם.

ב"כ הנתבעים מפנה לכך שלא מדובר במסמך סתמי ואחיד שהוכן ע"י הנתבעים שכן נציג הנתבעת ישב יחד עם נציג התובע שהוא גם אחיו של האחרון וגם מי שביצע את העבודות בשטח, הגיש חשבונות וקיבל את השיקים בעבורו, הם סיכמו ורשמו בכתב יד את הסכומים המגיעים בגין העבודות בכל אתר ולרבות את הסכום שיש לקזז "על פי רשימה" שהוזכרה במסמך ונציג התובע השולט בשפה העברית חתם פעמיים, פעם מתחת לסעיף הוויתור והיעדר התביעות ופעם מתחת לתחשיב והסכום לתשלום.

מוסיף ב"כ הנתבעים ומפנה לחשבונית שהוציא לא אחר מאשר התובע באותו היום ממש (22.11.09) ובה רשם :

"חשבון סופי קיבוץ גבים

חשבון סופי שדרות

גמר חשבון"

ואת המילים "גמר חשבון" הדגיש בשני קווים ובכך לדעת ב"כ הנתבעים מסתיים העניין ונשמט הבסיס מתחת לתביעה.

ב"כ הנתבעים הדגיש כי היות ומדובר בפרויקט ענק בו עבדו עשרות קבלנים ואשר היה נתון לשינויים, תכתיבים ואישורים רבים, התנהלה בפועל מערכת בקרה, אישורים והתחשבנות בהתאם לתנאים שבשטח, כך קורה בסוג כזה של התקשרות ועבודות וכתב הוויתור הוא הביטוי לאותה התחשבנות התואמת בראש ובראשונה את מה שהתקיים בשטח.

נוכח הדרך הדיונית שנבחרה אין צורך במתן נימוקים ובית המשפט לוקח בחשבון שיקולי פשרה כגון סיכוי וסיכון זאת לאור הטענות, הראיות שיש בתיק ונטלי ההוכחה ביחס לטענות ובכלל.

סיכום:

התביעה כנגד נתבע 3 נדחית שכן הצדדים לא התייחסו לסוגיית היריבות המשפטית כנגדו ועל פניו אין שום עילה.

הנני מחייב את הנתבעות 1 ו-2 לשלם לתובע סך 90,000 ₪ בצירוף מע"מ עדכני וכנגד חשבוניות כחוק, כמוכן תשלמנה הנתבעות 1 ו-2 הוצאות מתונות בגין הליך זה (בשים לב לתוצאה ולהסדר הדיוני) כדלקמן: הוצאות משפט בסך 1500 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 11,000 ₪.

כל הסכומים בערכם דהיום וישולמו תוך 30 יום שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום בפועל.

היות ולא נשמעו הוכחות והתיק הסתיים על דרך הפשרה, ניתן פטור מתשלום אגרה שניה.

ניתן היום, ו' ניסן תשע"ד, 06 אפריל 2014, בהעדר הצדדים.