התביעה שלפני היא תביעת נזקי גוף בגין פגיעה שנפגע התובע בזמן רכיבה על סוס, עת ראשו נחבט בגזע עץ, ובעקבות כך אף נפל מהסוס.

רקע

1. בעת האירוע, ביום 13.10.02, היה התובע תלמיד כתה י"א בתיכון מקיף כללי בקרית מלאכי (להלן: "בית הספר"), וכבן 16.5 שנים.

2. על-פי העובדות שאינן שנויות במחלוקת, שהו מספר תלמידי בית הספר בזמן הלימודים בפארק הסמוך לבית הספר, כאשר אחדים מהם רוכבים בזה אחר זה על סוסו שלצד ג'. בזמן שרכב התובע על הסוס, נחבט כאמור ראשו בגזע עץ, ולאחר מכן נפל לאדמה (להלן: "התאונה").

3. לפי כתב התביעה ותיעוד רפואי שצורף, נגרם לתובע עקב התאונה דימום קל במוח ושבר בארובת העין וכן פגיעה בברך ללא ממצא של שבר. התובע הועבר מבית חולים קפלן לבית החולים שיבא ועבר ניתוח בו נוקז הדימום. השתחרר מבית החולים ביום 16.10.02.

4. קיימת מחלוקת בין הצדדים בדבר סיבת הימצאותו של התובע מחוץ לבית הספר בזמן התאונה.

לטענת התובע, הגיע באותו יום לבית הספר ללא תלבושת אחידה ומר אבי כהן (להלן: "מר כהן"), מורה בבית הספר, אשר שימש אותה עת כממונה על החטיבה העליונה בבית הספר, דרש ממנו לעזוב את בית הספר עקב כך. לטענת התובע, כך עשה, הלך לביתו והחליף את חולצתו לתלבושת אחידה. בדרכו חזרה, הבחין בחבריו בפארק הסמוך לבית הספר, הצטרף אליהם וביקש לרכב על הסוס, ולאחר מכן אירעה התאונה.

הנתבעות מכחישות את טענות התובע כאילו נדרש לעזוב את בית הספר עקב העדר תלבושת אחידה, וטוענות כי ככל שתלמיד נדרש לעזוב את בית הספר, נעשה הדבר רק לאחר תיאום עם הוריו. לטענת הנתבעות, האפשרות המסתברת היא כי התובע וחבריו יצאו מבית הספר אל הפארק הסמוך דרך פרצה בגדר, וללא נטילת רשות.

5. יצוין כי בית הספר שייך לרשת הנתבעת 2 ומופעל על ידה. היא זו שמעסיקה את מנהלת בית הספר וחלק מצוות המורים. חלק אחר של צוות המורים (ובכלל זאת מר כהן) הועסק על ידי הנתבעת 3 (להלן: "העירייה").

6. התובע טען להתרשלות של הנתבעות בכל הקשור להוצאתו של התובע מבית הספר מבלי ליידע את הוריו והפרת חובות חקוקות (לגבי הנתבעת 1, נטען גם להעדר נהלים ולהעדר פיקוח).

7. הוחלט כי הדיון יפוצל באופן ששאלת החבות תידון תחילה.

8. נשמעו עדויותיהם של התובע, שני חבריו ללימודים ואימו.

כן נשמעו עדויותיהם של שני מורים, מר כהן ומר אלברט צרפתי, מחנכו של התובע (להלן: "מר צרפתי").

עוד נשמעה עדותו של צד ג' שלא הגיש כתב הגנה והובא בצו הבאה.

דיון והכרעה

9. המחלוקת בענייננו היא מחלוקת עובדתית ומשפטית.

10. במישור העובדתי יש להכריע בין גרסאות הצדדים להתרחשות האירוע, ובעיקר בשאלה כי צד הגיע התובע לאותו פארק בו רכב על סוס ונפגע.

במישור המשפטי יש לדון בשאלה האם קיימת חבות לנתבעות במקרה זה, גם אם תתקבל גרסתו של התובע.

המחלוקת העובדתית

11. התובע תמך את גרסתו בעדותו שלו, ובעדותו של חברו הטוב, עידן רפאל (להלן: "עידן").

12. גרסתו האחרונה של התובע הייתה כי בתחילת היום אמר לו מחנכו, מר צרפתי, כי עליו לעזוב את בית הספר עקב אי הופעה בתלבושת אחידה, ומר כהן אשר הבחין בו במהלך ההפסקה, הורה לו לעשות כן, ללבוש תלבושת אחידה ולחזור, ואף ליווה אותו עד שער בית הספר על מנת לוודא את יציאתו. בעדותו בבית המשפט הוסיף התובע, כי כשאמר למר צרפתי שאיש לא נמצא בבית וכי אין לו מפתח, לא שלח אותו המחנך לביתו, אך בסיום ההפסקה, כאשר עשה דרכו מהדשא לבניין בית הספר, ראה אותו מר כהן, דרש ממנו להביא תלבושת, וכשאמר לו התובע כי מר צרפתי כבר ראה אותו, וכי אין אף אחד בבית ואין לו איך להיכנס לביתו, הוציא אותו מר כהן מבית הספר: "הוא חיבק אותי, שם לי יד על הצוואר וליווה אותי עד השומר. הסברתי לו בדרך שאין לי מפתח להיכנס הביתה" (עמ' 12 ש' 11-12).

בהמשך, תיאר התובע בתצהירו כי הלך לביתו, החליף חולצתו לתלבושת אחידה, ובדרכו חזרה הבחין בחבריו לספסל הלימודים המצויים בפארק הצמוד לבית הספר שם היה גם צד ג' וסוסו, והצטרף אליהם. על כך חזר בעדותו וגם הוסיף כי המרחק לביתו כ-5-6 דקות הליכה ברגל, כי בהעדר מפתח טיפס למרפסת הבית, כי אולי התקלח ואכל בביתו (עמ' 13 ש' 26), וכי כשחזר לבית הספר והצטרף לחבריו בפארק, היה הדבר באמצע שיעור (עמ' 13 ש' 31).

13. לא ניתן להתעלם עם זאת, כי בגרסתו זו של התובע קיימים שינויים לא מעטים מגרסאות קודמות שמסר, וכמו כן כי יש בה סתירות לעומת הגרסה שמסר עידן.

א. כך, במכתב שנכתב על ידי משפחת התובע (לדבריו, על ידי דודתו) ב-14.10.02, יום לאחר האירוע (נספח "ג" לכתב התביעה), צוין כי התובע נצטווה לצאת מבית הספר על ידי המחנך, מר צרפתי.

ב. במכתב ב"כ התובע מיום 20.2.03 למשרד החינוך (נ/1) נכתב כי "בדרכו לביתו עשה התלמיד נסיון לעלות ולרכב על גבי סוס ואולם תוך כדי האמור, נפל ונחבל באופן קשה בראשו".

ג. במכתב ב"כ התובע מיום 1.3.08 לחברת הביטוח "ענבל", חזר הוא על כך שהתובע נצטווה לעזוב את בית הספר על ידי מר צרפתי, וכן נכתב כך: "בדרכו אל ביתו, בקש מרשי לעלות ולרכב על סוס אשר היה בקרבת מקום, על מנת לסייע בידו לשוב בהקדם ללימודיו...".

ד. במכתב נוסף של ב"כ התובע מיום 4.8.08 לעירייה, שב ב"כ התובע ומתאר את ההתרחשות כמו במכתב הקודם.

ה. בתצהיר התובע מיום 19.11.09 בדבר נסיבות התאונה אשר הועבר לחברת הביטוח (נ/2), שב התובע ומתאר כי מר צרפתי ביקש ממנו לעזוב את בית הספר, ומוסיף כי: "בדרכי לביתי, בקשתי לעלות ולרכב על סוס אשר היה בקרבת מקום, על מנת לסייע בידי, לשוב בהקדם ללימודים – ואולם במהלך רכיבה קצרה, נחבלתי באופן קשה בראשי"

ו. בסעיפים 5-6 לכתב התביעה מחודש אפריל 2010 שב התובע וחזר בדיוק על גרסה זו.

14. עינינו הרואות כי בלא פחות מ-6 מסמכים שקדמו להגשת התביעה, לרבות בכתב התביעה עצמו, מסר התובע גרסה עקבית לגבי האירועים שהתרחשו ואופן התרחשותם, השונה מגרסתו הנוכחית בפרמטרים של מיהות המורה שציווה עליו לצאת החוצה, מקום ההתרחשות (בדרכו לביתו, ולא בדרכו חזרה מביתו, כשנמצא בפארק ליד בית הספר) וכן מטרת רכיבתו על הסוס (לסייע בידו לשוב בהקדם ללימודים, ולא למטרת הנאה, בהימצאו ביחד עם חבריו).

רק בישיבת קדם המשפט הראשונה תיאר התובע את ההתרחשות פחות או יותר כפי שתואר הדבר על ידו בתצהיר עדותו הראשית.

בתצהיר עדותו הראשית ביקש התובע להבהיר בפתח התצהיר כי "ככול הנראה ובהיסח הדעת, נפלה שגגה וחוסר דיוק בתיאור נסיבות התאונה..." בכתב התביעה ובתצהיר נסיבות התאונה.

בחקירתו הנגדית, הסכים התובע כי בא כוחו, שלא היה באירוע, יודע את מה שהתרחש בו מפיו של התובע, אך לגבי מכתב בא כוחו נ/1 טען כי עורך הדין לא הבין אותו כמו שצריך, וכי מה שכתוב שם אינו נכון, למרות שכבר אז סיפר לעורך הדין את מה שהוא טוען במועד החקירה בבית המשפט (עמ' 9 ש' 17-25).

באשר לתצהירו של התובע משנת 2009 (נ/2) אישר התובע את חתימתו, אך טען כי "לא היה דבר כזה" וכי "היה בלבול ביני לבין העורך דין. העורך דין מביא לי דפים ואני חותם. היה ביני ובינו בלבול" (עמ' 10 ש' 7-14). במקום אחר הוסיף התובע לגבי תצהיר זה כי "אני קראתי את התצהיר והערתי לעורך הדין. אמרתי לו שזה לא קרה ככה בכלל" עמ' 17 ש' 4). לאחר מכן הוסיף התובע כי העיר לעורך הדין אחרי שחתם ולא באותו מעמד (עמ' 17 ש' 8-9).

לשאלות בית המשפט בנושא זה השיב התובע כך (עמ' 20 ש' 3-8):

"ש. על התצהיר נ/2 חתמת בלי לראות אותו?

ת. הוא הביא לי דפים לחתום עליהם, חתמתי, חתמתי, חתמתי.

ש. בלי לקרוא?

ת. כן. אני לא קורא. חתמתי.

ש. וזה היה בפני העורך דין?

ת. כן."

15. אני מתקשה מאד לקבל את תשובותיו של התובע כפי שהובאו לעיל. התצהיר עליו מדובר (נ/2) הוא תצהיר הכולל 4 סעיפים קצרים. הוא ברור וקל להבנה. תשובתו של התובע כי אינו קורא תצהיר של 4 סעיפים לפני שהוא חותם עליו, אינה מקובלת כמשקפת את המציאות, במיוחד כאשר עורך דינו מאשר בחתימתו כי הזהיר את התובע לומר את האמת, וכי הלה אישר נכונות תצהירו. גם הפרטים כפי שהובאו במסמכים הנוספים לא "הומצאו" על ידי עורך הדין אלא הגיעו למייצג באמצעות התובע ובאמצעות בני משפחתו. מדובר גם בגרסה עקבית שתוארה בלא פחות מ-6 מסמכים, שחלקם נכתבו במועד סמוך למועד התאונה. בגרסה קודמת זו יש, אפוא, כדי להטיל צל משמעותי על מהימנות גרסתו הנוכחית של התובע.

16. באשר לעידן, בתצהיר עדותו הראשית ציין כי בהפסקה הראשונה של היום, בעודו יושב עם התובע על הדשא בבית הספר, פנה מר כהן אל התובע וביקש ממנו לעזוב את בית הספר עקב אי הופעה בתלבושת אחידה, ולאחר מכן ליווה את התובע לשער בית הספר והתובע יצא משטח בית הספר. עידן המשיך וציין כי כעבור פרק זמן, בעודו נמצא בפארק הצמוד לבית הספר ביחד עם עוד מספר תלמידים מהשכבה, הגיע התובע למקום וביקש מצד ג' לעלות ולרכב על סוסו.

17. גם בעדותו בבית המשפט חזר עידן על דברים אלה: "אני זוכר שהוא ליווה אותו החוצה...ש. אתה ראית את כל זה? ת. כן...ראיתי את זה, זה מרחק ראייה, אתה רואה את הכל. ש. ...אתה נשארת באותו מקום בדשא והסתכלת וראית שהוא מלווה אותו עד השער. ת. כן" (עמ' 21 ש' 16-23, ובהמשך, בעמ' 24 ש' 9-11).

לעומת זאת, בשיחה שניהל עידן עם חוקר מטעם הנתבעות (תמלילה צורף כנספח נ/3) השיב עידן לשאלת החוקר בעניין זה כך: "להגיד לך שראיתי אותו מוציא אותו מהשער ככה, לא, אבל תשמע זה דבר שהיה בשגרה אצלו" (עמ' 14 לתמליל).

גם התובע השיב בחקירתו הנגדית כי "יכול להיות שהוא (עידן – י.ק.) לא ראה אותו ממש מוציא אותי כי הוא כבר נכנס לבניין" (עמ' 19 ש' 18).

טענת עידן בתצהירו ובחקירתו כי ראה את מר כהן מוציא את התובע החוצה, העומדת בניגוד לדבריו בשיחה המוקלטת עם החוקר, מחלישה את מהימנותו.

18. זאת ועוד, התובע העיד כי מר כהן ראה אותו עושה את דרכו מדשא לבניין בית הספר, בעוד עידן טען כי מר כהן פנה אל התובע בעודם יושבים על הדשא.

עידן טען כי נשאר לשבת על הדשא, הסתכל וראה את מר כהן מלווה את התובע לשער (עמ' 21 ש' 21-23). גם כשנשאל על ידי בית המשפט האם נשאר על הדשא כשמר כהן לקח את התובע השיב בחיוב (עמ' 21 ש' 28-29).

בהודעה נוספת של עידן (הוגשה לבקשת ב"כ התובע וסומנה ת/1) מסר גירסה שונה לחלוטין כשטען כי הלך עם התובע ועם מר כהן עד השער (עמ' 1 לת/1 ש' 13-14), והכיצד יכולה לעמוד גרסה זו בקנה אחד עם האמירה הבאה של עידן בעדותו בבית המשפט: "אני מסביר לך, שישבנו בדשא ומשם בזוית עין אני רואה את השער ומשם ראיתי אותו (מר כהן – י.ק.) מלווה אותו לשער ומוציא אותו" (עמ' 25 ש' 15-16).

לעומת זאת, התובע פירט כך: "אני מסביר שאני ועידן הולכים על הדשא לכיוון הכניסה לבניין, אבי כהן בא ודיבר איתי...ואז הוא ליווה אותי ישר לכיוון השער...עידן הלך לכיוון השני...יכול להיות שהוא לא ראה אותו ממש מוציא אותי כי הוא כבר נכנס לבניין" (עמ' 19 ש' 12-18).

אף בנושא זה הייתה סתירה בולטת בין עדות התובע לבין עדות עידן, וכן בין גרסאותיו השונות של עידן.

19. נושא נוסף בו התגלו סתירות בעדותו של עידן הוא יציאתו החוצה מבית הספר לפארק.

בעדותו בבית המשפט העיד עידן כי יצא מבית הספר לפארק דרך השער הראשי של בית הספר, וכי היה מותר להם לצאת לאכול בחוץ בהפסקות (עמ' 22 ש' 17-20, עמ' 23 ש' 1). עידן הוסיף ועמד על תשובתו זו גם בהמשך, וכשנשאל האם יכול להיות שבאותו יום יצא דרך פרצה בגדר השיב "לא מאמין, לא חושב" (עמ' 25 ש' 21).

לעומת זאת, בתמליל השיחה בין עידן לבין החוקר מופיע כי עידן אמר כך: "אז יצאתי שמה מאיזה פרצה שהייתה לנו בבית הספר" (עמ' 12 לתמליל נ/3)).

גם בטופס ההודעה שמסר עידן ת/1 נכתב: "אני ועוד מספר תלמידים יצאנו לכיוון יניב (צד ג' – י.ק) מבעד לפרצה בגדר של בית הספר ופגשנו אותו בפארק הסמוך לביה"ס".

סתירה בולטת זו מהווה נדבך נוסף בערעור מהימנות עדותו של עידן.

20. לכל האמור לעיל יש להוסיף גם את העובדה כי זכרונו של העד "רוענן" לפני העדות על ידי התובע ועל ידי אמו של התובע.

כך, מתרץ עידן את דבריו לחוקר בכך ש"אני אמרתי בשיחה שלי עם החוקר שאני זוכר את הכל במעורפל, לא זוכר ממש הכל, כי זה היה מזמן. אבל מן הסתם לפני המשפט הזה כשדיברתי עם חלק מהאנשים כל זה, מבחינת, זה לא תיאום גירסאות, אבל אני זוכר שאמא של אמיר תמיד שאלה אותי מי הוציא אותו ואמרתי לה אבי, והיא הזכירה לי את זה, אבל לחוקר אמרתי שאני זוכר את זה במעורפל" (ההדגשה שלי – י.ק) (עמ' 25 ש' 9-12).

ובהמשך, כשנשאל עידן, אם הוא כל כך משוכנע באמיתות דבריו בעדותו בבית המשפט, מדוע אמר לחוקר דברים אחרים, הוא משיב כך: "הוא בא אלי באמצע היום החוקר, אז אמרתי לו מה שאמרתי. אבל תוך כדי שהתכוננתי למשפט ודיברתי עם אמיר (התובע – י.ק.), אמיר הזכיר לי כל מיני דברים. הוא אמר לי אתה זוכר שזה היה ככה וככה? ואז נזכרתי בכל מיני דברים" (עמ' 26 ש' 2-5). כשנשאל עידן הכיצד יכול היה התובע להזכיר לו את יציאתו מבית הספר, שהרי לפי גרסת עידן לא היה התובע עימו כשיצא מבית הספר, השיב עידן כי התובע לא הזכיר לו על הדבר הזה אלא על דברים אחרים (עמ' 26 ש' 6-8).

21. לכל האמור לעיל יש להוסיף לחיזוק היציאה מהפרצה, ואפילו אולי של התובע, את הודעתו של צד ג' שנמסרה לחוקר וסומנה נ/4, ובה אמר צד ג' כך:

"לפני כשנה...רכבתי על הסוס שלי בפארק שליד ביה"ס...ילדים מכיוון ביה"ס קראו לי, התקרבתי אליהם עם הסוס. בין הילדים היו אמיר ישרפור ועידן רפאל. אמיר (התובע – י.ק.) ועידן יחד עם עוד כמה ילדים יצאו משטח ביה"ס ובאו אלי. עידן ביקש סיבוב על הסוס, רכב בפארק וחזר. העביר את הסוס לאמיר...הילדים יצאו משטח ביה"ס דרך פתח בגדר שקיים כבר שנים רבות..."

בעדותו בבית המשפט אישר צד ג' את חתימתו על ההודעה נ/4 ואישר כי כל שאמר שם הוא נכון, אך ניסה לחזור בו מדבריו בפני החוקר, כאילו יצא התובע דרך פתח בגדר. לדבריו יצא התובע מבית הספר אך לא מפתח בגדר.

לנוכח דבריו הברורים של צד ג' בהודעה שנמסרה ונחתמה על ידו כשנה וחצי לאחר התאונה, ולפיהם התובע ועידן יצאו ביחד עם עוד כמה ילדים מבית הספר, וכי יציאתם הייתה דרך פתח בגדר, אני מעדיף את דבריו אלה, על פני עדותו המאוחרת.

22. נוכח כל האמור לעיל, אין לקבל את גרסתו של התובע כמהימנה. דברי העד עידן, חברו הטוב של התובע, בתצהירו ובחקירתו, היו נגועים בסתירות מהותיות בין גרסתו זו לגרסאות קודמות שמסר בהודעה ובשיחה שהתקיימה עימו. עידן גם הודרך על ידי התובע ועל ידי אמו לפני עדותו.

לפיכך, אין התובע יכול לסמוך על עדותו של עידן כעדות מסייעת, ועדות התובע נשארה עדות יחידה ללא סיוע. אין כל סיבה לקבל עדות יחידה זו, שאף היא נגועה בבעייתיות ניכרת, נוכח גרסה אחרת קודמת של התובע שנזכרה בלא פחות מ-6 מסמכים שונים, נוכח הסתירות המהותיות בין עדות התובע לעדות עידן, ונוכח הדרכת עידן על ידי התובע ואימו לפני עדותו.

בנוסף, סתירות כה מהותיות כפי שתוארו לעיל בעדויות התובע והעד הנוסף מלמדות על כך כי הדברים לא התרחשו, כפי שהתובע טוען שהתרחשו, לפי גרסתו האחרונה. למשל, הגרסה כי התאונה התרחשה עת עלה התובע על הסוס בדרכו לביתו על מנת לשוב בהקדם ללימודים. ברור למדי כי גרסה זו לא הייתה נכונה, שכן יש עדים לא מעטים המתארים סיטאוציה אחרת שהתרחשה בפארק, ולא בדרכו של התובע לביתו. יחד עם זאת, השימוש בגרסה זו יכול להצביע על כך שהתובע לא הוצא מבית הספר, אלא הגיע ביחד עם אחרים לפארק שלא בעקבות הוצאתו, אך במחשבה סמוך לאחר מכן בחר גרסה שתתיישב לדעתו טוב יותר עם הוצאתו מבית הספר, הגם שלא הייתה נכונה.

23. התובע לא הוכיח, אפוא, את גרסתו, והיא נדחית.

24. אין צורך, נוכח האמור לעיל, לדון באפשרויות האחרות להגעתו של התובע לפארק ולרכיבה על הסוס ממנה נפגע, אך מקובל עלי כי קיימת סבירות לא מעטה לכך שהתובע יצא דרך פרצה בגדר עם חבריו. יציאה זו יכולה הייתה להתרחש לאחר שובו של התובע מביתו, ויכולה הייתה גם להתרחש בנסיבות בהן לא הוצא כלל התובע מבית הספר לביתו, אלא נשאר בבית הספר שכן לא הצליחו להשיג טלפונית את הוריו. מכל מקום, הסבירות האמורה לעיל מתחזקת נוכח ההודעה שנגבתה מצד ג' בסוף שנת 2003, וממנה עלה בצורה ברורה כי התובע יצא ביחד עם חבריו מפרצה בגדר בית הספר.

25. באשר לעדויות שני המורים: מר כהן הפנה בתצהירו לתקנון בית הספר הקובע כי תלמיד שיגיע ללא תלבושת אחידה לא יורשה להיכנס לבית הספר, יירשם על תלבושת ויישלח להחליף חולצה. באשר למקרה הספציפי, טען כי חלפו 9 שנים ולכן אינו זוכר את פרטיו, אך ברור לו כי עת שהוא פוגש בבית הספר תלמיד ללא תלבושת אחידה, הוא פועל לפי הנהלים, על פיהם תלמיד אינו רשאי לצאת מבית הספר ללא אישור ובתיאום טלפוני עם הוריו. עוד הוסיף כי לא מן הנמנע שהתובע יצא מבית הספר ללא אישור או ידיעת מי מהגורמים.

בחקירתו בבית המשפט הוסיף מר כהן כי מי שאחראי לשחרור תלמידים הוא רכז השכבה. הוא אינו זוכר שליווה את התובע לשער בית הספר ואינו חושב שעשה זאת. הוא אינו מעלה על דעתו שקרה מקרה כזה, שלקח תלמיד עד השער והוציא אותו. זה חריג מבחינתו האישית כי אינו עושה דברים כאלה. הוא יכול להפנות לרכז השכבה, להחליף חולצה, לבקש מחבר חולצה, ולא יותר מזה (עמ' 35, 37). הוא הוסיף כי מדי פעם היו פריצות בגדר, בית הספר היה מבקש לתקן, ואז שוב היו פורצים אותה (עמ' 36 ש' 11-12).

26. מימד חלוף הזמן הוא אכן מימד חשוב שנעמוד עליו בהמשך, ומכל מקום, לא ראיתי בעייתיות בגרסתו של מר כהן.

27. מר צרפתי מורה לחינוך גופני ומחנך כיתתו של התובע באותה עת, ציין בתצהירו כי בחלוף זמן רב ממועד התאונה, נסיבות המקרה אינן זכורות לו לאשורן, אך הפנה להודעה שנגבתה ממנו על ידי חוקר מטעם הנתבעת 1 כשנה לאחר המקרה, וצורפה לתצהירו. מר צרפתי הוסיף כי לפי הנוהל בבית הספר, לא היה תלמיד נשלח לביתו במהלך יום הלימודים, אלא באישור גורם מוסמך ולאחר תיאום עם הוריו, וכך פעל תמיד. עוד ציין כי בית הספר מגודר, יש בו שער אחד בו ניצב שומר במהלך כל יום הלימודים, ונאסר על התלמידים לצאת מתחומי בית הספר ללא רשות.

בהודעה שנגבתה ממר צרפתי ביום 8.10.03, ציין כי ראה את התובע ביום התאונה מחוץ לכיתה בין השעות 8:30-9:00 ללא תלבושת אחידה, והתובע טען שהבגדים בכביסה. מר צרפתי אמר לו שיטפל בכך בהפסקה, ואכן שוחח עם התובע בהפסקה הגדולה (9:55-10:15) ואף ניסה להתקשר להוריו, אבל אל הייתה תשובה, והוחלט שימשיך לשהות מחוץ לכיתה. רק למחרת היום נודע לו מתלמידים שהתובע נפצע בנפילה מסוס עליו רכב, וכן נודע לו שהתובע עזב את בית הספר ביחד עם תלמיד נוסף מהשכבה. מר צרפתי הזכיר את הנוהל שתלמיד ללא תלבושת אחידה לא היה נכנס כלל לשטח בית הספר, וכי רכז המשמעת של בית הספר היה עומד כל בוקר בכניסה ולא מאפשר לתלמידים ללא תלבושת להיכנס. כן הזכיר שעזיבת בית הספר במהלך הלימודים חייבה אישור רכז השכבה ותיאום טלפוני עם ההורים.

28. ב"כ התובע הפנה לשורות שנמחקו מהודעתו של מר צרפתי באלה המילים (ניתן לקרוא את המילים המחוקות) המופיעות לאחר שמר צרפתי מתאר כי אמר שיטפל בכך בהפסקה:

"אח"כ, במהלך היום חיפשתי את אמיר ומישהו בכתה סיפר לי שאבי כהן מנהל החטיבה העליונה שלח את אמיר לביתו ולא מצאתי אותו". ליד המחיקה מופיעה חתימת מר צרפתי בראשי תיבות.

משנשאל על כך מר צרפתי בחקירתו השיב כי אם זה נמחק, זה לא מה שהיה. הוא ציין כי המחיקה נעשתה תוך כדי תהליך הכתיבה. מר צרפתי העיד כך: "החוקר בטוח לא המציא את זה. אם זה נכתב כנראה שסיפרתי את הסיפור בצורה לא מסודרת כי זה היה שנה אחרי, ולכן אמרתי לו שזה לא בדיוק מה שהיה....זה שנה אחרי, אנו מנסים להזכר בפרטים, מגיע חוקר ואתה מנסה להיזכר. אני לא הייתי בכלל בסיטואציה ביחד עם אבי כהן. אני הייתי בתור מחנך שלו וראיתי אותו בדשא והיה איזשהו טיפול, בדיעבד הוא (אמיר) אמר שאבי הוציא, זה הוא אמר לי שהייתי אצלו בבית החולים" (עמ' 34 ש' 13-19).

29. בנוסף ציין מר צרפתי בעדותו כי מי שמגיע ללא תלבושת לא מכניסים אותו לכיתה, כי יש חוק בבית הספר שמי שאין לו תלבושת שולחים אותו הביתה, אך לא מייד, אלא זה בסמכות רכז וצריך ליידע את ההורים.

30. התרשמתי מעדותו של מר צרפתי כי הוא עד מהימן, עובד שנים רבות בבית הספר, מסור לעבודתו ולתלמידיו ושולט בנהלי בית הספר היטב. לאחר שנתתי דעתי לאותה מחיקה בהודעה שנגבתה ממר צרפתי ולהסבריו, לא מצאתי כי יש בכך כדי לשנות את מסקנתי הקודמת, ואין בכך כדי להביא לקבלת גרסתו של התובע כאילו בעקבות הוצאתו על ידי מר כהן הגיע בדרכו חזרה לבית הספר לפארק. הדבר נובע ראשית מכך, כי גם משנאמרו הדברים על ידי מר צרפתי לחוקר, לא היה הוא בטוח בהם כנראה, ולכן ביקש למוחקם. בנוסף, ייתכן כי מר צרפתי טעה לחשוב כי הדברים ששמע מהתובע בבית החולים נאמרו לו על ידי תלמיד בכיתה, והרי הודעתו נגבתה כשנה לאחר האירוע. כמו כן, גם הדברים שתיאר מר צרפתי ששמע מתלמיד בכיתה, אם אכן נאמרו, הם עדות שמיעה, אין לדעת מהן הנסיבות בהם נאמרו ומה משקלם. בנוסף, ייתכן הרי כי התובע הוצא על ידי מר כהן, חזר לאחר מכן לבית הספר ואז יצא ממנו ללא רשות עם חבריו, והדברים אפשריים שהרי גרסתו של התובע והעד מטעמו הייתה מלאת תמיהות וסתירות.

31. יש להתייחס גם למימד הזמן ולתקופה שחלפה מאז התאונה ועד הגשת התביעה (כ-7.5 שנים). התיישנות אין כאן, מאחר שחלפו כ-6 שנים מאז הגיע התובע לגיל 18 ועד שהוגשה התביעה, ואולם לא ניתן כל הסבר להשתהות הרבה בהגשת התביעה, כאשר ידוע שהתובע היה מיוצג סמוך לאחר התאונה, ומכתב בא כוחו למשרד החינוך בקשר לתאונה נשלח כ-4 חודשים לאחר האירוע. כאשר נשאל התובע לפשר שיהוי זה השיב כי אינו יודע למה התביעה הוגשה שנים רבות לאחר המקרה, והסכים כי היה זוכר יותר פרטים אילו התביעה הייתה מוגשת מוקדם יותר (עמ' 19 ש' 28-31). ברור כי בריחוק הזמן יש כדי לפגוע בזכרונם של העדים, ואכן בעדות התובע ועדיו חזרו על עצמן פעם אחר פעם המילים "אני לא זוכר" (ר' סעיף 4 לסיכומי הנתבעות), וכך גם בעדויותיהם של עדי הנתבעות. בנזק הראייתי עקב האמור לעיל צריך לשאת התובע, שהשתהה בהגשת תביעתו.

32. עוד יש להוסיף את הימנעות התובע מלזמן עדי ראיה נוספים לטענתו כי מר כהן דרש ממנו לעזוב את בית הספר וליווה אותו לשער. מעדותו של התובע עלה כי בהפסקה היו איתו בדשא עוד חברים חוץ מעידן: "ש. מה היה בפגישה הזו עם אבי. ת. ישבנו בדשא. ש. מי ישבנו. ת. אני וכל מיני חברים, חבר שנמצא פה בשם עידן גם היה בין החברים. ש. מי עוד היה אתכם. ת. חברים – עמי יצחק אולי. כל החברה של השכבה..." (עמ' 11 ש' 25-32).

כאשר מדובר בעדות לעניין אחד הנושאים המרכזיים שבמחלוקת (הוצאת התובע מבית הספר על ידי מר כהן), היה על התובע לזמן עד או עדים נוספים מבין אלה שנכחו באירוע, אך הוא לא עשה זאת.

בענין זה יחול הכלל לפיו הימנעות צד מהבאת עדים רלבנטיים מלמדת על כך כי אם היו מובאים אותם עדים היתה עדותם פועלת נגדו, כפי שהוסבר בע"א 548/78 שרון נ' לוי, פ"ד לה(1) 736, 760 (1980):

"...כלל הנקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל-דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, הייתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי-הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה".

כן ר' לענין זה ע"א 3694/99 ארדמן נ' חברת פרוייקט אורנים בע"מ, פ"ד נה(2) 385, 392 (2000); ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נגד טלקאר חברה בע"מ, פ"ד מד(4) 595, 602 (1990).

33. בהצטבר כל האמור לעיל, דהיינו אי מהימנות גרסת התובע נוכח הסתירות והתמיהות העולות מעדותו ומעדות חברו עידן (ר' סעיף 22 לעיל), נסיון תיאום הגרסאות, ריחוק הזמן והנזק הראייתי שנגרם עקב כך, וכן אי זימון עדים נחוצים על ידי התובע, והחזקה שקמה עקב כך, נדחית גרסתו של התובע.

34. כתוצאה מכך, לא עלה בידי התובע להוכיח את תביעתו ודינה דחייה.

המחלוקת המשפטית

35. נוכח האמור לעיל, אין צורך לעסוק עוד במחלוקת המשפטית בין הצדדים.

עם זאת, אציין כי גם אם הייתה מתקבלת גרסתו של התובע כי הוצא מבית הספר על ידי מר כהן, אשר שלח אותו לביתו להביא תלבושת אחידה, כי עשה כן ובדרכו חזרה פנה לפארק הסמוך לבית הספר שם נמצאו חבריו, עלה על סוס, ואז נפגע בתאונה, לא היה מקום להטלת אחריות על מי מהנתבעות.

36. הטעמים לכך יובאו בקצרה, ככל האפשר, להלן.

37. אין חולק על חובת הזהירות המושגית של בית הספר והמורים להשגיח ולפקח על תלמידיהם, אשר הוגדרה בפסיקה כזהה לחובת הורה כלפי ילדיו [ר' דנ"א 2571/94 עזבון ארגמן ז"ל נ' חפצדי (פורסם בנבו, 12.6.96); ע"פ 402/75 אלגביש נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 5.4.76)].

ניתן לקבוע גם כי קיימת חובה שלא לשלוח תלמיד אל מחוץ לבית הספר אלא אם כן התקיימו תנאים מסוימים, שכן מרגע שתלמיד נשלח אל מחוץ לבית הספר, אין עוד לבית הספר פיקוח על מעשיו. יש לזכור עם זאת, כי חובת הפיקוח וההשגחה של המורה על תלמידיו איננה חובה מוחלטת והיא תלויה בנסיבות השונות של המקרה, ובוודאי שהיא תלוית גיל התלמידים, מקום הימצאם, סוג הפעילות בה הם עוסקים וחשיבותה, טיב וגודל הסיכון הכרוך באותה פעילות, וכיו"ב (ר' ע"א 715/79 דניאלי נ' אורט ישראל נתניה, פ"ד לה(2) 764 (1981)]. כך, למשל, ניתן להניח כי גם מרחק הבית מבית הספר יכול להוות שיקול, דהיינו האם יכול התלמיד לעשות דרכו הלוך וחזור תוך פרק זמן קצר, אם לאו.

במקרה הספציפי שבפנינו, לא הוכח כי נאסר על בית הספר לשלוח תלמיד כיתה י"א לביתו על מנת להגיע עם תלבושת אחידה הנדרשת לפי תקנון בית הספר. נוהל של אישור מורה ויידוע הורה של התלמיד בדבר הוצאת התלמיד מבית הספר לצורך זה ובירור זמינות התלבושת אותה התבקש התלמיד להביא, כפי שהיה קיים בבית הספר, הוא נוהל מספק לגבי נער בן 16.5 תלמיד כיתה י"א, שהינו על סף הבגירות. בכך מוודא בית הספר כי ידוע לבית הספר עצמו על שליחת התלמיד לביתו להבאת התלבושת, כי גם הוריו יודעים על כך, וכי התלבושת זמינה והתלמיד יכול להביאה על נקלה.

אני מסופק אם מתקיימת בענייננו חובת זהירות קונקרטית, בנסיבות המקרה שהתרחש ובגין הנזק הספציפי שאירע. השאלה היא האם אדם סביר יכול היה לצפות את הנזק שיתרחש בנסיבות הספציפיות, ואם כך הוא, האם היה צריך האדם הסביר לצפות את התרחשות אותו נזק כעניין שבמדיניות.

במישור הצפיות "הראשונה" שהיא צפיות טכנית במהותה, ניתן לומר כי הנזק שהתרחש ניתן היה לצפייה, שהרי הצפיות הנדרשת אינה "ראיית נולד מדוייקת של כל פרטי העניין, אלא ראייתו בקווים כלליים בלבד" [ד"נ 12/63 ליאון נ' רינגר, פ"ד יח (4) 701, 712 (1964)].

עם זאת, על השאלה האם צריך היה לצפות את התרחשות הנזק, יש להשיב בשלילה. כאמור, מדובר בנער בוגר, בן 16.5, נשמעו עדויות כי היה תלמיד נורמטיבי ללא בעיות משמעת (עמ' 31 ש' 12-13), ולפיכך לא "המועד לפורענות", והצפיות הרגילה והנורמטיבית היא כי יעשה דרכו אל הבית, המצוי במרחק כ-6 דקות הליכה לדבריו יקח את התלבושת האחידה (חולצה בלבד), ויעשה את דרכו בחזרה לבית הספר. מדובר הרי באדם כמעט בוגר, שאין כל חשש לאפשר לו להימצא לבדו מחוץ לבית הספר. אירוע של רכיבה על סוס ונפילה ממנו, הוא אירוע שהמורה הסביר לא היה צריך לצפותו, כעניין שבמדיניות. נזכיר גם כי מהעדויות התברר כי התובע לא רכב על סוס פעם ראשונה וגם על הסוס ממנו נפל לא רכב בפעם הראשונה, (מפי התובע עצמו, וכן מההודעה של צד ג' נ/4 לפיה התובע מטפל בסוסים של צד ג' בהתנדבות הרבה שנים, וכי לפעמים הוא גם רוכב על הסוסים, וגם מהודעת עידן ת/1 לפיה לתובע יש ניסיון של מספר שנים ברכיבה על סוסים, לרבות הסוס שעליו רכב בזמן התאונה), דהיינו היה לו ניסיון ברכיבה על סוסים, ומכאן, לא רק שאת הרכיבה על הסוס לא היה צריך לצפות, אלא גם את הפגיעה בגזע העץ והנפילה מהסוס.

38. גם אם היה נקבע כי קיימת חובת זהירות קונקרטית במקרה זה, שכן היה צורך לצפות גם התנהגות כמו זו של התובע, וכי חובה זו הופרה שעה שנשלח אל ביתו מבית הספר, הרי שבענייננו לא התקיים הקשר הסיבתי, בין הפרת חובת הזהירות לבין התאונה והנזק שנגרם בעקבותיה, קשר סיבתי אשר חייב להתקיים על מנת שתיקבע אחריות.

מבחינת הקשר הסיבתי העובדתי, יש להניח כי התקיים במקרה זה, שהרי אלמלא הוצא התובע אל מחוץ לבית הספר, ובדרכו חזרה פנה אל הפארק ורכב על הסוס, לא הייתה מתרחשת התאונה.

ואולם, מבחינת הקשר הסיבתי המשפטי, לא נראה כי זה מתקיים, ואסביר: החובה שלא להוציא את התובע אל מחוץ לבית הספר, אינה חובה מוחלטת, דהיינו ניתן להוציאו בהתקיים תנאים מסויימים שנזכרו לעיל. אילו היו מתקיים התנאי החסר של יידוע ההורים/תיאום איתם, לא הייתה מופרת חובת הזהירות, התובע היה נשלח לביתו כמקודם להחליף לחולצת התלבושת האחידה, אך התאונה הייתה מתרחשת כפי שהתרחשה, וזאת בסבירות גבוהה, שכן הנתונים לגבי חזרתו של התובע לכיוון בית הספר ועלייתו על הסוס היו נותרים כשהיו.

מכאן, כי לא הפרתה של חובת הזהירות גרמה לתאונה ואין קשר סיבתי בין ההפרה לבין התאונה.

שונה, אגב, היה המצב, אילו היה התובע נשלח לביתו למרות דבריו כי אין לו מפתח ואיש לא נמצא בבית, ותוך כדי טיפוס על המרפסת, כפי שתיאר שעשה, היה נופל ונפגע. בנסיבות שכאלה, היה מתקיים הקשר הסיבתי הנדרש, שכן הפגיעה הייתה מתרחשת תוך כדי ניסיון להיכנס לבית ולהביא את התלבושת האחידה אותה נדרש להביא.

39. התובע הפנה בסיכומיו לת"א (מחוזי י-ם) 2074/00 ש. (קטין) נ' בית הספר כנסת יהודה דינים מחוזי 2003 (21) 329, והערעור שהוגש על אותו פסק דין, ע"א 6111/03 שרוגו נ' בית הספר כנסת יהודה (פורסם בנבו, 21.11.05), כפסקי דין המחזקים את טענותיו המשפטיות ולא היא.

בפסקי הדין הנ"ל נדון מקרה של ילדים בני 14, אשר שיחקו מחוץ לבית הספר בזמן ההפסקה, אחזו במוט אלומיניום שניסו להשחילו דרך הגדר, אך המוט פגע בחוטי מתח גבוה והילדים התחשמלו.

באותו מקרה נקבעו ממצאים עובדתיים לפיהם כי אחד משעריו של בית הספר היה פתוח, כדבר שבשגרה, במשך כל שעות היום, והתלמידים נהגו לצאת דרכו בהפסקות ולשחק בסמוך לבית הספר. לא הייתה השגחה של מורה על הנעשה בחצר בית הספר, ואיש לא מנע מן התלמידים לצאת אל מחוץ לגבולותיו. כך, יכולים היו שלושת הילדים-הניזוקים לצאת דרך שער בית הספר ולשחק מחוץ לגדר באין מפריע ובאין משגיח. הוראות שניתנו לתלמידים בתחילת השנה שלא לצאת מבית הספר, נותרו "כאות מתה", איש לא וידא כי הן מקוימות, ובפועל הותרה יציאת תלמידים לשטח שמחוץ לשערי בית הספר. כמו כן, נקבע כי בית הספר הציב בסמוך לגדר מבנים בלתי-חוקיים, שחוברו בניגוד לדין לרשתות המים והחשמל. הוא ביצע עבודות עפר, השליך פסולת, וכתוצאה מכך עלה מפלס הקרקע ותלמידים ששיחקו בסמוך לגדר מצאו עצמם מתחת לקווי מתח גבוה.

נוכח כך, קבע בית המשפט העליון כי "לאור הממצאים האלה, אין תימה על כך שבית המשפט המחוזי פסק כי המערערים שכנגד התרשלו בכך שהפרו את חובתם "האלמנטרית והברורה" – כלשונו של בית המשפט קמא – לשמור על ילדי בית הספר, לפקח על מעשיהם ולהבטיח כי הם ישחקו במהלך ההפסקות במתחם סגור, מוגן ובטוח".

נפנה בעניין זה גם לגילם של התלמידים, גיל 14, אשר חובת הפיקוח לגביו מוגברת לעומת זו המתחייבת לגבי גילאים מבוגרים יותר, כמו גילו של התובע.

בענייננו, היו הנסיבות שונות בתכלית. גם לעניין טענת התובע כאילו בבית הספר הכניסה והיציאה בהפסקות היו חופשיות, איני מוצא מקום לקבל את הטענה, שכן עדות התובע ועדיו ניצבה בעניין זה מול עדות המורים צרפתי וכהן, ונוכח האמינות הנמוכה שמצאתי לייחס לעדויות התובע ועידן, לא מצאתי מקום להעדיף את גרסתם בעניין אחרון זה על פני גרסת המורים (לפיה נדרש אישור להיכנס ולצאת מבית הספר, היה שומר קבוע, וכי בית הספר ביקש לתקן את הפרצות בגדרות, וכשהיו מתקנים אותן, היו נפרצות מחדש).

40. אין נדרשת נוכח האמור לעיל התייחסות לטענת "הגורם המתערב הזר" שהועלתה על ידי הנתבעות.

41. מהטעמים הנזכרים לעיל אין קיימת אחריות לנתבעות, גם אם הייתה מתקבלת גרסת התובע במלואה.

הסתכנות מרצון ואשם תורם

42. אציין עוד לסיום כי אילו הייתה נקבעת אחריות של הנתבעות או מי מהן, לא היה מקום לקבל את טענת "ההסתכנות מרצון" שנטענה על ידן, שכן לא הוכחה רכיבה פרועה של התובע על הסוס, אך היה מקום לקבל את טענת האשם התורם, שהרי התובע לא חזר לבית הספר כפי שנדרש, אלא בחר לרכב על סוס תחת זאת, וללא רשות. בגילו של התובע, שאינו ילד רך בשנים, והמודע למעשיו ולהשלכותיהם, היה מקום לייחס לו אשם תורם בשיעור שאינו נמוך, גם אם לא 100% כבקשת הנתבעות, אך מאחר שארוכה הדרך לקביעת אחריות, נוכח המכשול העובדתי והמשפטי כאחד, כפי שנסקר לעיל, והעדר אחריות הנתבעות, לא אדרש לקביעת השיעור המדויק של האשם התורם של התובע.

הפרת חובה חקוקה

43. אציין כי התובע טען בכתב התביעה להפרת חובות חקוקות על ידי הנתבעות, אך למרות שנקב בשמות חוקים ותקנות, לא נקב במספרי הסעיפים שהחובות שבהם הופרו, ובסיכומיו לא חזר על טענה זו. משני טעמים אלה אין מקום וצורך להתייחס לטענה זו.

סיכום

44. אשר על כן, התביעה נדחית.

התובע ישלם לנתבעות הוצאות משפט בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הוצאתן ועד התשלום בפועל, וכן שכ"ט עו"ד בסך 7,500 ₪ לנתבעת 1, ושכ"ט עו"ד בסך 7,500 ₪ לנתבעות 2-3.

45. נוכח דחיית התביעה, נדחית גם הודעת צד ג' ללא צו להוצאות.

ניתן היום, כ"ד אב תשע"ג, 31 יולי 2013, בהעדר הצדדים.