התובעת פאוזיה עלי ת"ז 021137328

נגד

הנתבעת מדינת ישראל

כללי

1. אישה נכנסה לבית חולים לצורך ניתוח להסרת ירוד ולהשתלת עדשה תוך-עינית. במהלך הניתוח הופיעו שני סיבוכים. כתוצאה, התעוורה העין לחלוטין, היה צורך להסירה ולהתקין במקומה תותבת. האם בחרו הרופאים המטפלים טיפול בלתי ראוי כדי להתגבר על אחד הסיבוכים, ובכך התרשלו וגרמו בהתנהגותם לאבדן העין? זו השאלה העומדת במרכזו של משפט זה.

העובדות

2. התובעת ילידת 1940. בשנת 2007 לאחר בדיקות עקב ירידה חדה בראיה, בעיקר בעין ימין (חדות ראיה בעין זו - 4/60) אובחנה התובעת כסובלת מירוד בשתי עיניה . הרופא המטפל המליץ על ניתוח להסרתו ולהשתלת עדשה תוך-עינית, ובעקבות זאת פנתה התובעת לבית חולים 'רמב"ם' בחיפה.

3. ביום 11.11.07 התקבלה התובעת במחלקת עיניים של בית חולים 'רמב"ם' לצורך ניתוח להסרת ירוד בעינה הימנית ולהשתלת עדשה תוך-עינית. המנתח היה ד"ר בוריס קסל (להלן: ד"ר קסל) אשר בהרדמה מקומית ביצע את הניתוח בשיטת פאקו-אמולסיפיקציה, שהיא השיטה הניתוחית המתקדמת ביותר לטיפול בירוד (ראה עדות ד"ר קסל בסעיף 7 לתצהירו, נ/4).

במהלך הניתוח היה חשד לקרע בקופסית האחורית, ולכן הוחלט על הוצאת הגרעין (ניתוח ECCE). בהמשך החומר הרך נוקה, הושתלה עדשה ללשכה האחורית ובוצעה כריתת הזגוגית (vitrectomia) הקדמית (להלן: הסיבוך הראשון).

4. למחרת יום הניתוח, ביום 12.11.07, אובחנה קרנית בצקתית ודלקת תוך-עינית. אין חולק כי בשלב זה חדות הראיה היתה תנועות יד. הלחץ התוך-עיני היה 30 ממ"כ. ניתן לתובעת טיפול אנטיביוטי מקומי ברם כאשר הופיעו במהלך היום סימנים אשר העלו חשד לזיהום חריף בעין שנותחה (endophthalmitis) בוצעה בדיקת על-קול, אשר איששה את האבחנה. נלקחה דגימה מהלשכה הקדמית לתרבית ומיד הוחל טיפול אנטיביוטי, מקומי וסיסטמי. עם קבלת תוצאות הבדיקה המעבדתית התברר שהזיהום בעין ימין נגרם על ידי שני חיידקים: streptococcus salivarius ו-staphylococcus coagulase negative (להלן: הסיבוך השני).

5. בשלב זה הוחלט על קיום התייעצות. בהתייעצות השתתפו ארבעה רופאים בכירים של המחלקה: ד"ר בירן, סגן מנהל המחלקה, ד"ר גלפנד, ד"ר ברגר והרופא המנתח ד"ר קסל, ובמהלכה שקלו אפשרות לבצע ניתוח ויטרקטומיה אחורית, ולשם כך אף הזמינו חדר ניתוח והכינו את התובעת לאפשרות זו בכך שהיא נותרה בצום לקראתו (ראה רישום הרופאים מיום 12.11.07 ודוח סיעודי מאותו יום).

ואולם, לאחר בדיקה הגיעו הרופאים הבכירים לכלל החלטה כי הקרנית אינה שקופה דיה כדי לאפשר ביצוע ניתוח ויטרקטומיה אחורית, ולכן החליטו לבצע דיקור להוצאת דגימות מהזגוגית ולהזריק אנטיביוטיקה לתוכה. סוג האנטיביוטיקה נקבע לאחר התייעצות עם מומחה למחלות זיהומיות.

6. למחרת היום, ביום 13.11.07, נמצא כי הלחץ התוך-עיני ירד והיה בגדר הנורמה. גם בשלב זה הגיעו הרופאים לכלל מסקנה כי העכירות בקרנית אינה מאפשרת לבצע ויטרקטומיה אחורית. ביום 15.11.07 צוין שוב ברשומות הרפואיות כי לא ניתן לבצע ויטרקטומיה אחורית עקב בצקת בקרנית ועכירותה. לפיכך הוחלט לשטוף את הלשכה הקדמית ולהמשיך את הטיפול באנטיביוטיקה מקומית (טיפות עיניים) והזרקת אנטיביוטיקה לזגוגית. ביום 16.11.07 אובחנה קרנית מעובה לבנה עם מוגלה בלשכה הקדמית. בבדיקה מיום 22.11.07 לא נמצאה תחושת אור. משמעות הדבר, עינה הימנית של התובעת התעוורה לחלוטין.

7. ביום 26.11.07 שוחררה התובעת לביתה בהמלצת המשך מעקב אצל הרופא המטפל, מנוחה והימנעות ממאמץ למשך ששה שבועות ושימוש במשככי כאבים לפי הצורך.

8. סך הכול אושפזה התובעת למשך 16 ימים. אין חולק כי במהלך כל תקופת האשפוז היתה התובעת במעקב צמוד מצד הצוות הרפואי.

9. ממועד שחרורה מבית החולים פקדו את התובעת כאבים עזים בגינם ביקרה אצל הרופא המטפל בקופת חולים, אשר הפנה אותה שוב לבית החולים. ביום 8.12.07 הגיעה התובעת לחדר המיון, ובו במקום אושפזה במחלקת עיניים. לאחר בדיקת התובעת ובשים לב לסבלה ולעובדה שהעין עיוורת, החליטו הרופאים על ניתוח נוסף להסרת העין ולהתקנת תותבת. ביום 10.12.07 נותחה התובעת בהצלחה. ביום 17.12.07, לאחר שהתותבת נקלטה היטב, שוחררה מבית החולים בהמלצת המשך מעקב אצל הרופא המטפל, מנוחה והמשך טיפול תרופתי. בפעם זו אושפזה התובעת למשך עשרה ימים.

10. בהמשך עברה התובעת ניתוח להסרת ירוד בעין שמאל (בבית חולים אחר), שהוכתר בהצלחה.

ההליך דנן

11. בכתב התביעה אשר הגישה התובעת נגד מדינת ישראל, הבעלים של בית חולים 'רמב"ם', טוענת כי איבדה את עינה הימנית כתוצאה מרשלנות הצוות הרפואי אשר טיפל בה בחוסר מיומנות ובניגוד להתנהגות הצפויה מרופא סביר. לכתב התביעה צורפה חוות דעתו של פרופ' משה לזר, עליה ידובר בהמשך.

12. מדינת ישראל מצדה סבורה כי הצוות הרפואי אשר טיפל בתובעת פעל כפי שניתן לצפות מרופא סביר, והעניקה לה את הטיפול הרפואי הראוי לפי אמות המידה שהיו מקובלות במועד הניתוח בעולם הרפואה וההחלטה שלא לבצע ניתוח ויטרקטומיה אחורי נתקבלה לאחר שנשקלו כל השיקולים הרלוונטיים. עוד הוסיפה המדינה כי הסיבוך השני, אשר גרם לאבדן העין, נדיר ברם ידוע וכי חרף פעולתם המקצועית של חברי הצוות הרפואי, אשר נקטו את הטיפול הראוי בנסיבות העניין, לא עלה בידיהם למנוע את התוצאה המצערת.

המדינה הסתמכה על חוות דעתו של פרופסור שאול מרין כמומחה רפואי מטעמה.

חוות דעת המומחים

13. מומחי הצדדים חיוו דעה הן בנוגע לסוגיית החבות והן בנוגע לשיעור הנכות. השניים תמימי דעים בנוגע לשיעור הנכות הרפואית שנותרה לתובעת: 30% לפי סעיף 52(י)(2) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) תשט"ז-1956 (להלן: תקנות הביטוח הלאומי) בגין עיוורון עין ימין ו-5% לפי סעיף 53(י) לתקנות הביטוח הלאומי בגין עקירת העין. הנכות מצטברת, כך שנכות התובעת היא בשיעור 35% לצמיתות.

14. המומחים גם מסכימים כי במהלך הניתוח התרחשו שני סיבוכים. בנוגע לסיבוך הראשון (פתיחת הקופסית האחורית) מסכימים כי מדובר בסיבוך ידוע העלול להופיע ב-1% עד 3% מהניתוחים. כמו-כן, שניהם תמימי דעים כי שינוי שיטת הניתוח וביצוע כריתת זגוגית קדמית (ויטרקטומיה קדמית) הוא הטיפול הנכון כדי להתגבר על סיבוך זה וכי הניתוח בוצע כהלכה. כפועל יוצא אין חולק גם כי אין לייחס רשלנות לד"ר קסל או למדינה (מכוח אחריותה השילוחית למעשיהם ומחדליהם של עובדיה) בגין תופעת הסיבוך הראשון או דרך הטיפול בעקבותיו.

גם בנוגע לסיבוך השני (זיהום חריף בעין) מסכימים המומחים כי מדובר בסיבוך המופיע ב- 0.1% עד 0.3% מניתוחי ירוד. עוד הם מסכימים כי הסיבוך הראשון, בגינו מתארך זמן הניתוח, מעלה את הסיכון לתופעת הסיבוך השני. מקובל על השניים, כי סיבות הזיהום רבות, ועצם הופעתו אינו מעיד על טיפול רשלני מצד הצוות הרפואי.

15. המחלוקת בין המומחים נוגעת לאופן טיפול בזיהום - פרופסור לזר סבור כי לנוכח חומרתו של הזיהום שגו הרופאים המטפלים בהחלטתם לטפל בו על ידי הזרקת אנטיביוטיקה לתוך הזגוגית. טיפול זה לא סייע לתובעת וכתוצאה, העין התעוורה. לדעתו, היה עליהם לבצע ניתוח להסרת הזגוגית אחורית (vitrectomia) והזרקת אנטיביוטיקה לתוך חלל הזגוגית. לו בחרו בשיטה זו, הנהוגה במקרים של זיהומים קשים, היה הדבר 'מגביר במידה ניכרת את הסיכוי להתגבר על הזיהום ולהציל את העין'. עוד הוסיף כי מנתח מנוסה 'היה יכול לבצע את הניתוח ולהגדיל בזאת את הסיכוי להתגבר על הזיהום ולהציל את העין'.

עם זאת בחוות דעתו מאשר פרופסור לזר כי ההחלטה שלא לבצע ניתוח ויטרקטומיה אחורית נתקבלה לאחר התלבטות מצד הרופאים, אשר שקלו אפשרות זו ואף הזמינו חדר ניתוח. אלא שלבסוף קיבלו לדעתו החלטה שגויה.

לדבריו, מדוח סיכום המחלה עולה כי הרופאים נמנעו מלבצע את הניתוח בשל 'עכירות הקרנית' ברם לפי התרשמותו מהתיעוד הרפואי (ובעיקר תוצאות בדיקת התובעת מיום 12.11.07) לא היתה מניעה לבצע ניתוח וטרקטומיה למחרת הניתוח להסרת ירוד, והעובדה שהוזמן חדר ניתוח מאששת דעתו זו.

פרופסור לזר נתן את חוות דעתו על סמך התיעוד הרפואי שהוצג בפניו, בלא שבדק את התובעת.

16. לעומת דעתו של פרופסור לזר, צידד פרופסור מרין בהחלטת הרופאים. בבדיקתו את התובעת מצא פרופסור מרין מצב לאחר עקירת עין והתקנת תותבת, כשהתותבת מקובעת היטב במקומה ונראית טוב מבחינה אסתטית.

מחוות דעת פרופסור מרין כמו גם מהתיעוד הרפואי עולה כי לפני הניתוח להסרת ירוד ראייתה של התובעת ירדה בהדרגה בשתי עינייה ואובחן בהן ירוד. בעת הניתוח חדות הראיה בעין ימין עמדה על 4/60, הקרובה למה שמכונה "עוורון משפטי", ומצב דומה היה גם בעין שמאל.

לדבריו הטיפול בזיהום היה נכון, הרופאים נתנו את דעתם לסיבוך ופעלו בזרירות ובסדר המקובלים. כבר למחרת הניתוח בשעות הבוקר, עם זיהוי הסימנים הראשונים לזיהום טופלה התובעת באנטיביוטיקה רחבת טווח והיה מעקב אחר מצבה. לאחר התייעצות שהשתתפו בה רופאים בכירים כדי לשקול את המשך הטיפול, ובה בחנו אפשרות של ניתוח ויטרקטומיה ואף הוזמן חדר הניתוח, לבסוף הוחלט שלא לעשות-כן לנוכח עכירות בעין בגלל בצקת בקרנית, מראה לא טוב של הזגוגית וחוסר אפשרות לראות את הקרקעית. החלטה זו, שהתבססה גם על הנטייה הרווחת בשנים האחרונות, והיא לטפל בזיהום על ידי הזרקת אנטיביוטיקה ישר לזגוגית במקום ניתוח ויטרקטומיה - נכונה.

עוד הוסיף פרופסור מרין כי הוצאת העין לאחר שזו הפכה לעיוורת וכואבת נכונה אף היא ומקובלת. גם התאמת התותבת היתה מוצלחת מבחינה אסתטית.

פרופסור מרין חולק על חוות דעת פרופסור לזר, ולפיה ההחלטה לטפל בזיהום על ידי זריקת אנטיביוטיקה לתוך הזגוגית היתה שגויה וכי היה ראוי לבצע ויטרקטומיה. לדעת פרופסור מרין, מדובר בשתי שיטות מקובלות בטיפול בזיהום לאחר ניתוח להסרת ירוד. הרופאים היו רשאים להחליט איזו שיטה לנקוט תוך בחינת כלל הגורמים הרלוונטיים.

לדבריו, קביעת פרופסור לזר, ולפיה עדיף ביצוע ויטרקטומיה על פני זריקת אנטיביוטיקה אינה אלא חכמה שלאחר מעשה. מה גם שאין כל ודאות שהיה בה כדי להציל את העין. לא זו אף זו, הספרות הרפואית תומכת בעמדת הרופאים המטפלים דווקא. זיהום לאחר ניתוח אינה תוצאה של רשלנות מנתח (ועל כך כאמור שני המומחים תמימי דעים) ובכל שנה ישנם במדינת ישראל כ-50 מקרים דומים אשר בחלקם הגדול מתעוור החולה כתוצאה מהזיהום.

האם התרשל הצוות הרפואי בטיפול בתובעת

17. במועד הרלוונטי היו שתי שיטות טיפול נהוגות – הזרקת אנטיביוטיקה לתוך הזגוגית וניתוח וטרקטומיה והזרקת אנטיביוטיקה לתוך הזגוגית. לדעת פרופסור לזר בחוות דעתו, מקובל לבצע ניתוח ויטרקטומיה ולאחר מכן להזריק אנטיביוטיקה לתוך הזגוגית. לכן הצוות הרפואי קיבל החלטה שגויה.

18. דעתו זו נסתרה מיניה וביה בעדותו שלו. בחקירתו, העיד פרופסור לזר כי לוִּ היה מתברר שפרופסור בנימין מילר (מנהל מחלקת עיניים דאז בבית חולים 'רמב"ם') נמנה עם הצוות הרפואי שקיבל את ההחלטה שלא לבצע ניתוח ויטרקטומיה, הרי שבהכירו את מומחיותו היה סומך ידיו על ההחלטה ולא היה מוצא כל פגם בה ('אני לא מכיר את כל המומחים של רמב"ם אבל אני מכיר את מנהל המחלקה פרופ' מילר שהוא מהחלוצים בתחום. אם הייתי רואה שפרופ' מילר החליט שאי אפשר לעשות את הניתוח לא הייתי כותב את חוות הדעת' (עמוד 9 שורות 24 - 26). בהמשך השיב על השאלה אם יתברר שאחד המומחים שהשתתף בהתייעצות וקיבל את ההחלטה הוא באותה רמה מקצועית כמו פרופסור מילר ניתן להגיע למסקנה ששיקול הדעת הופעל כהלכה השיב מומחה התובעת 'קשה לי להסכים עם זה אבל אני מסכים' (עמוד 10 שורות 16 – 18).

עמדה זו, שלפיה נכונות ההחלטה תלויה בזהות מקבלהּ, אינה מתיישבת עם אמירתו הפסקנית של מומחה התובעת בחוות הדעת בדבר טעות בהחלטה והפעלת שיקול דעת שלא כהלכה.

19. יתרה מכך, אף אם כחוכמה שלאחר מעשה ניתן היה לקבוע שנכון היה לבחור בחלופת הניתוח במקום זו שנבחרה, גם אז אין לומר כי הצוות הרפואי התרשל בבחירתו זו.

נפסק לא אחת, כי לא כל טעות מצביעה על התרשלות מצד הצוות הרפואי המטפל. אחריותו של רופא אינה מוחלטת והוא אינו מקבל אחריות לתוצאה. הרופא מקבל אחריות לבצע את עבודתו 'ברמה סבירה ונאותה, בהתאם לידע המקצועי הקיים באותה עת בעולם הרפואה.'

ראה בע"א 4484/11 עמאר נגד משרד הבריאות [18.2.13] והפסיקה והספרות המאוזכרות שם. כן ראה ע"א 8126/07 עזבון המנוחה ברוריה צבי ז"ל נגד בית חולים ביקור חולים [3.1.10] וע"א 916/05 כדר נ' פרופסור הרשנו [28.11.07] ).

20. במועד הרלוונטי לתובענה היו שתי שיטות נהוגות. כאמור, אף פרופסור לזר לא שלל את הטיפול הנקוט, אלא סבר כי היה צריך לקבל החלטה אחרת. אין חולק כי לאחר הופעת הסיבוך השני נכנסו לתמונה בכירי המחלקה, הצוות הרפואי עקב אחר מצב עינה של התובעת ובחן לא אחת את החלופות הטיפוליות האפשריות. הצוות הרפואי שהתכנס שקל אפשרות ביצוע ויטרקטומיה, נערך לאפשרות זו ברם בשל מצבה של העין, שללו לבסוף חלופה זו.

21. היות שבעלי הדין שמו דגש על מצב חדות הראיה של התובעת – תנועת יד או תחושת אור – ייאמר כי מצב חדות הראיה הוא אחד מיני רבים של שיקולים אותם יש לשקול לפני קבלת החלטה בדבר הטיפול הנכון. ואולם כאמור, אין זה השיקול היחיד, והשאלה היא אם לפני קבלת ההחלטה שקלו הרופאים את כל השיקולים הרלוונטיים, אם לאו.

22. מדובר בהחלטה המסורה לצוות הרפואי בהתאם לנסיבותיו של המקרה. בענייננו הוכח כי לאחר שקילת כלל ההיבטים הרלוונטיים בחר הצוות הרפואי בשיטת טיפול מוכרת ומקובלת בעולם הרפואה (מתוך שתי השיטות המקובלות). החלטה זו לא חרגה מאמות המידה הרפואיות המקובלות, כך שהעדפת שיטת טיפול אחת על פני רעותה – אפילו כחוכמה שלאחר מעשה היה מתברר כי מוטב היה לבחור בשיטה הנוספת - אינה מלמדת על רשלנות.

23. לא זו אף זו, מחוות דעת פרופסור לזר עולה כי לו נקטו הרופאים את השיטה השנייה, קרי ניתוח ויטרקטומיה, היה בכך כדי להגביר את הסיכוי להתגבר על הזיהום ולהציל את העין. הא ותו לא.

24. לדעת בא כוח התובעת היה על המדינה לזמן לעדות את ד"ר גלפנד או את פרופסור מילר, המומחים לניתוחי ויטרקטומיה בבית חולים 'רמב"ם' כדי 'להסביר את הרציונל מאי ביצוע ניתוח הויטרקטומי, שזו ההטוויה הטיפולית המתאימה לטיפול באנדופטלמיטיס'. לדעתו, הימנעות זו פועלת לרעתה. עוד הוסיף כי בין חברי הצוות שקיבל את ההחלטה לא לנתח לא כללה מומחה בתחום הרלוונטי.

25. דין טענות אלה להידחות. הטענה ולפיה לא נמנה עם הצוות הרפואי שקיבל את ההחלטה מומחה בתחום המתאים, נטענה לראשונה בסיכומים, וממילא לא הוכחה, ולכן דינה להידחות.

לא זו אף זו, אין זה מתפקידו של בית המשפט לשים עצמו במקומו של הצוות הרפואי ולבחון את מידת מומחיותם של הרופאים. די בכך שהוכח כי השיטה שנבחרה היא שיטה מוכרת ומקובלת וכי נבחרה לאחר דיון ענייני שבו נטלו חלק מומחים בכירים לרפואת עיניים, אשר לפני קבלת ההחלטה שקלו את השיקולים הרלוונטיים.

26. יש לקבוע אפוא כי חרף התוצאה המצערת, אין למצוא דופי בהתנהגות הצוות הרפואי. כפועל יוצא, דין התובענה להידחות.

הנזק

27. חרף מסקנתי דלעיל, אדון בקצרה בסוגיית הנזק.

התובעת ילידת 1940, בת 67 במועד הניתוח. לדעתה, מלבד פיצוי בגין נזק בלתי ממוני יש לפסוק לטובתה פיצוי בגין הצורך בהתאמת דיור לנוכח מגבלותיה, הוצאות רפואיות, עזרת הזולת והוצאות נסיעה.

התאמת דירה

28. תביעתה לפיצוי בגין ראש נזק זה אין לה על מה שתסמוך. לפני התאונה סבלה התובעת בירוד מתקדם בשתי עיניה, בגינו הגיע למצב של כמעט עיוורון. כמו-כן סבלה ממחלות שונות לרבות במגבלות בתנועה. זאת ועוד, לאחר הניתוח בעין ימין נותחה התובעת בהצלחה בעין שמאל, ולכן כיום ראייתה טובה יותר מאשר לפני הניתוח בעין ימין.

29. לא הוכח אפוא קשר סיבתי בין תוצאות הניתוח לבין הצורך בהתאמת דירה. מן הסתם בעיותיה הרפואיות השונות הם אלה שהניעו את בני משפחתה להתאים לתובעת דירת מגורים בקומת הקרקע של המבנה המשפחתי.

דין תביעת התובעת לפיצוי בגין ראש נזק זה היה ממילא - להידחות.

עזרת הזולת

30. בשים לב למצבה הרפואי לפני הניתוח וגילה המתקדם, אין להניח כי התובעת נזקקה לעזרת הזולת החורגת מזו שנזקקה לה קודם לכן. מעדות כלתה עולה, כי לעתים גם לפני הניתוח סייעה לתובעת בביצוע מלאכות ביתה.

31. אין ראיה כי במהלך האשפוז נזקקה התובעת לעזרה מצד בני משפחתה, החורגת מהרגיל והמקובל כאשר יש בן משפחה חולה. לו נתקבלה תביעתה היה מקום לדחות את תביעתה בגין ראש נזק זה או לפסוק סכום מסוים ובלתי משמעותי בגין העזרה שהושיטו לה בני המשפחה בזמן אשפוזה ובסמוך לאחר השחרור מבית החולים.

הוצאות רפואיות ונסיעה

32. דין תביעתה של התובעת לפיצוי בגין ראש נזק זה היה ממילא להידחות. ראשית, הוצאותיה הרפואיות של התובעת מכוסות על ידי קופת חולים במסגרת חוק ביטוח בריאות ממלכתי, תשנ"ד-1994. שנית, ככל שמדובר בנזק בעבר, הרי שהיה על התובעת להוכיח נזק זה, והדבר לא נעשה. לראשונה צירף בא כוח התובעת לסיכומיו קבלה בדבר נסיעה במונית לירושלים (כפי הנראה לצורך התייעצות רפואית). לא זו בלבד שמן הראוי להתעלם מראיות שלראשונה צורפו לסיכומים, אלא שלא הוכחה נחיצות ההתייעצות האמורה. שלישית, אין ראיה כי התובעת תזדקק בעתיד להוצאות מעין אלה.

נזק בלתי ממוני

33. בשים לב לשיעור הנכות הצמיתה, משך תקופת האשפוז והעובדה שנזקקה לניתוח נוסף להסרת העין, וזאת נוסף על הכאב והסבל האמיתיים שהיו מנת חלקה של התובעת הייתי פוסקת פיצוי בגין ראש נזק זה בערכים המקובלים בפסיקה.

סוף דבר

34. על יסוד האמור לעיל, אני מורה על דחיית התובענה.

35. בשים לב לגילה של התובעת ולעובדה שלאחר הניתוח נותרה לה נכות צמיתה בשיעור גבוה, איני עושה צו להוצאות.

ניתן היום, י"ב סיון תשע"ג, 21 מאי 2013, בהעדר הצדדים.