פתח דבר

1. ענייננו בבקשה לאישור עיקול לפי תקנה 378 לתקנות סדר דין האזרחי תשמ"ד-1984.

2. תחילתו של ההליך בתביעה כספית על סך 162,657 ₪, שהוגשה בתאריך 11.3.2010 במסגרת ת"א 20815-03-10 (להלן: "התיק העיקרי") נגד שני נתבעים: הנתבעת מס' 1 - ע.א.מ אלאמל עבודות בניה והנדסה בע"מ ( להלן: "ע.א.מ."), והנתבע מס' 2 עבד אגברייה.

3. במסגרת תביעה זו הוטל ביום 11.3.2010 צו עיקול זמני על נכסי הנתבעים אצל המחזיקים, הם הנתבעים כאן, כדי סכום התביעה, ובהמשך ביום 27.4.2010 ניתן נגד הנתבעים בתיק העיקרי פסק דין בהעדר הגנה.

הבקשה הוגשה תחילה נגד שלושה מחזיקים, ונותרה לבסוף נגד הנתבעת מס' 1 ( להלן: "הנתבעת"), לאחר שהתברר כי הנתבעת מס' 2 השיבה לצו העיקול, ולאחר שהצביעה נמחקה נגד הנתבעת מס' 3.

טענות הצדדים בתמצית

4. לטענת התובעת, צו העיקול הומצא לנתבעת ביום 15.3.2010 במסירה אישית על ידי בא כוחה, אולם הנתבעת לא טרחה להשיב לצו העיקול.

5. בהגנתה הכחישה הנתבעת שהעיקול הזמני הומצא לה, והכחישה כי העיקול היה בתוקף במועד הגשת הבקשה לאישור העיקול.

6. עוד לטענת הנתבעת, במועד מסירת הצו לידיה, לא היו עוד בידיה נכסים כלשהם של ע.א.מ., זאת מאחר ועוד ב- 1.3.2010 נערכה בינה לבין ע.א.מ. התחשבנות סופית, ונמסרו ל- ע.א.מ. המחאות סחירות כנגד חשבוניות מס (עותק מחשבוניות המס צורף לתצהיר עדות ראשית מטעמה).

עדים וראיות

7. במסגרת שמיעת הראיות, העיד, מטעם התובעת עוה"ד ח'טיב עמראן – ב"כ התובעת, אשר להמצאת צו העיקול ונסיבות שליחתו (תצהיר עדותו הראשית סומן ת/1); מטעם הנתבעים הוגש תצהיר מר הלל רוט-מנהל הנתבעת, אך בתום שמיעת עד התביעה עוה"ד ח'טיב בחרה הנתבעת למשוך את התצהיר מטעמה וב"כ-כוחה הצהיר שאין לו עדים. עם זאת, ולבקשת התובעת, נתקבלו נספחי תצהירו של מר הלל רוט (שיקים וחשבוניות סומנו ת/2, ת/3, ת/4, ת/5).

דיון והכרעה

8. תקנה 378(א) לתקנות סדר דין אזרחי, תשמ"ד- 1984 קובעת כי:

"לא הודה המחזיק כי נכסי המשיב מצויים בידו, או התנגד מכל טעם אחר לאישור העיקול או לא השיב כלל תוך המועד שנקבע לו, יהא המבקש רשאי בתוך חמישה עשר ימים מיום שהומצאה לו תשובת המחזיק או בתוך חמישה עשר ימים מתום המועד האמור, הכול לפי נסיבות העניין, להגיש לבית המשפט בקשה מנומקת בכתב לאישור העיקול". (ההדגשה שלי – ס"י)

9. להלן השאלות העומדות להכרעה בפניי בתיק זה:

1. האם ההמצאה לצו העיקול בוצעה כדין?
2. האם בקשת אישור העיקול הוגשה במועד?
3. האם במועד מסירת צו העיקול היו בידי הנתבעת (המחזיקה) כספים ו/או נכסים של הנתבעים בתיק העיקרי?

המצאת צו העיקול לנתבעת

10. מאחר והנתבעת הינה תאגיד, רלוונטית לעניין ההמצאה הוראת תקנה 484 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות") קובעת כי:

"המצאת כתב בי-דין לתאגיד תהא בהנחת הכתב במשרד או במען הרשום של התאגיד, ולתאגיד שהוקם בחוק – בהנחת הכתב במשרדו של מנהל התאגיד; היה התאגיד שותפות שאין לה מען רשום – תהא ההמצאה בהנחת הכתב במקום עסקה הראשי של השותפות או במסירתו לאחד השותפים."

11. בעוד שבתביעה נטען כי צו העיקול נמסר לנתבעת ב 15.3.2010, הצהיר עו"ד ח'טיב כי צו העיקול הומצא ב 16.3.2010 וזאת כפי שעולה מאישור המסירה (נספח ה' ל- ת/1). כן, התברר שאישור המסירה חזר בטעות לבית המשפט במקום לכתובת משרד ב"כ התובעת.

12. עיון באישור המסירה הנ"ל מלמד, כי צו העיקול נמסר לנתבעת ו/או למי מטעמה הנמצא באותה כתובת של התאגיד ברח' יעבץ 8 בני ברק מיקוד 51389, בתאריך 16.3.2010.

אותה כתובת מופיעה גם בכותרת כתבי טענותיה. ללמדך, כי לא הייתה כל מחלוקת בין הצדדים לעניין הכתובת של הנתבעת הרשומה באישור מסירה.

13. אומנם, בכתב ההגנה, בחקירה הנגדית ובסיכומי הנתבעת היה ניסיון לעורר ספק באשר למהימנות אישור המסירה ובהמצאתו אליה, אולם, היא לא השכילה להרים נטל ההוכחה המוטל עליה שהמסירה לא בוצעה כדין. האישור מדבר בעד עצמו, ולמצער, לתובעת עומדת חזקת הכשרות הקבועה בסעיף 57ג לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971, כי דבר הדואר נמסר כהלכה למען הרשום.

14. סעיף 57ג' לפקודת הראיות, קובע חזקה בדבר עצם קבלתו של דבר דואר שנחזה להיות ממוען באופן תקין לאדם, ובדבר המועד לקבלתו:

"מקום שחיקוק מתיר או מחייב להמציא מסמך על ידי הדואר, בין שהוא נוקט לשון 'המצאה' ובין שהוא נוקט לשון 'נתינה' או 'שליחה' או לשון אחרת, רואים את ההמצאה - אם אין הוראה אחרת משתמעת - כמבוצעת -

(1) אם דוור מכתב המכיל את המסמך והמען על המכתב היה כשורה ודמי המשלוח שולמו מראש או שהמכתב היה פטור מתשלום דמי דואר או נושא עליו סימן המעיד כי הוא נשלח בשירות המדינה;

(2) במועד שבו היה המכתב מגיע לתעודתו בדרך הרגילה של הדואר, אם לא הוכח היפוכו של דבר."

15. הכלל מלמד כי אישור מסירה מניח חזקה כי המסירה של כתב בית הדין, נעשתה כדין. בהיקש מדיני ההוצל"פ, יפים לענייננו דברי המלומד בר אופיר בספרו הוצאה לפועל - הליכים והלכות (מהדורה שביעית), כי כתב בי- דין פירושו כל מסמך שיש למסרו או להמציאו על-פי תקנות ההוצאה לפועל לרבות אזהרה, צו או הודעה. בספרו של בר אופיר (בעמ' 69) עוד נאמר בהקשר זה :

"המצאה כדין של מסמך יוצרת הנחה לכאורה בדבר קיומה של ידיעה על תוכן המסמך. אלמלא ניתן היה להסיק מסקנות מפעולות של מסירה המבוצעת כדין, לא הייתה אפשרות לקיים במקרים רבים הליכים משפטיים כדין. ומדוע כך הם הדברים? מכיוון שדי יהיה בכך שבעל דין יטען, באורח סתמי, שלמרות מסירת המסמך כדין הוא לא ראה את המסמך מעולם- כדי להביא לאיונה של המסירה ולבטלותו של כל הליך שננקט בעקבותיה. מדובר אמנם בהנחה עובדתית לכאורית, ויכולות להיות נסיבות שבהן מצליח פלוני שלגביו בוצעה המצאת מסמך, לסתור את ההנחה הנובעת מן הפעולה שננקטה על פי הוראות החוק. ועם זאת יש לזכור כי החוק מעניק למסירה מעמד של חוקיות, ומי שמבקש לסתור אותה- הנטל מוטל עליו".

עוד נאמר בהמשך:

"לצורך הקביעה של מועד מסירתו של מסמך לבעל דין, רשאי הרשם לסמוך על המועד הרשום באישור המסירה, ולקבוע את מועד המסירה לפי רישום זה".

וביחס לצו עיקול נאמר "ההנחה היא שלשכת ההוצאה לפועל פועלת על פי דין ולכן צריך אישור המסירה (בדבר מסירת צו העיקול לצד השלישי) להיות בידי בא כח הזוכים כדי שניתן יהיה להציגו. ואם אין אישור מסירה בידיו של הזוכה, כי אז המסקנה הסבירה היא כי לא בוצעה מסירה של צו העיקול לצד השלישי".

בהקשר זה נפסק :

"יכולות להיות נסיבות בהן מצליח פלוני, שלגביו בוצעה המצאת מסמך, לסתור את ההנחה הנובעת מן הפעולה שננקטה על-פי הוראות החוק. עם זאת יש לזכור, כי החוק מעניק למסירה כנ"ל מעמד של חוקיות, ומי שמבקש לסתור אותה, הרי הנטל עליו." (ע"פ 2514/92 מדינת ישראל נ' מרדכי בן נאג'י רחמים, פ''ד מו(3) 771). (1) 265. ) (ההדגשה שלי – י.ס.).

16. יפים לענייננו גם הדברים שנאמרו ב- רע"א 5255/11 עיריית הרצליה נ' אברהם חנוך כרם [פורסם בנבו] (11.6.2013), לעניין חשיבות חזקת המסירה בדואר, שם נקבע:

"בבסיס חזקות המסירה בדואר עומד טעם כפול: האחד עניינו בחובה החוקית של כל תושב לעדכן את מרשם האוכלוסין על כל שינוי במענו (סעיפים 2(א)(11) ו-17 לחוק מרשם אוכלוסין; לעניין חובת חברה לעדכן על שינוי במענה הרשום ראו סעיף 123(ב) לחוק החברות, התשנ"ט-1999). הטעם השני טמון בניסיון החיים והשכל הישר המלמדים כי מסמך שנשלח בדואר מגיע ליעדו ברוב המכריע של המקרים (ראו: ע"א 3613/97 אזוב נ' עיריית ירושלים, פ"ד נו(2) 787, 806-805 (2002)...). המחוקק קבע כי שילוב טעמים אלה מצדיק לקבוע כממצא עובדתי שמסמך שנשלח בהתאם לחיקוק הרלוונטי (דואר רשום עם אישור מסירה כשמדובר במסמכים המומצאים לפי חוק סדר הדין הפלילי; ודואר רגיל כשמדובר בפקודת המסים (גביה)) – הגיע ליעדו; ודי בכך כדי לכונן ידיעה קונסטרוקטיבית של הנאשם או החייב על אודות ההליכים המתנהלים נגדו. עוד מלמד הניסיון כי מקום שההודעה לא נדרשה במען שאליו נשלחה, ברגיל נעוץ הטעם לכך בנמען. אפשרות אחת היא שהנמען שינה את כתובתו בלא לקיים את החובה לעדכן את מרשם האוכלוסין; אפשרות אחרת היא שהנמען לא דרש את ההודעה מטעמים שונים הקשורים בו, ובכללם ניסיון לחמוק מתשלום. בשני מצבים אלה קבע המחוקק כי יש לראות בנמען כמי שקיבל את המסמך שנשלח אליו. זוהי קביעה נורמטיבית הזוקפת לחובת הנמען אי-קיום חובות המוטלות עליו מכוח הדין לעדכן כתובת ולדרוש דואר רשום ששלחה אליו רשות מוסמכת. אפשרות נוספת היא שאירעה תקלה כלשהי שגרמה לכך שהנמען לא קיבל את ההודעה מטעמים שאינם קשורים בו. במצבים כאלה – שהם בגדר החריג ויוצא הדופן – תקנה 44א לתקנות סדר הדין הפלילי מאפשרת לנמען לנסות לסתור את החזקה. אם יעלה בידו לעשות כן, יקבע בית המשפט שההמצאה הייתה שלא כדין." (ההדגשה שלי – י.ס.).

17. במקרה דנן, דבק עד התביעה עו"ד ח'טיב, בחקירתו הנגדית, בגרסתו כי צו העיקול נשלח כהלכה לנתבעת, ולאחר בירור שנערך על ידו באתר האינטרנט של רשות הדואר העלה כי "המשלוח נמסר ליעדו". יתרה מכך, באישור משלוח הדואר ברשום (נספח ה' ל- ת/1) רשום קוד אישור משלוח זהה לקוד הרשום על אישור המסירה. (יצוין כי אישור המשלוח ואישור המסירה, סומנו שניהם כנספחים ה' לתצהיר ת/1)

משכך, הנטל להוכיח כי ההמצאה לא בוצעה עובר אל שכמי הנתבעת.

18. כאן המקום לציין, כי רק בסיכומיה נזכרה הנתבעת להעלות הסתייגותה מאמיתות חתימתה על אישור המסירה, טענה המתיימרת לכאורה להוות טענת זיוף. אולם, טענה זו נטענה בחצי פה וללא כל פירוט. אמנם בהגנתה הכחישה הנתבעת מכל וכל כי צו העיקול הומצא לה, כנטען בתביעה, אלא משצורף אישור המסירה לתצהיר העדות הראשית מטעם התובעת, ציפינו לראות בתצהיר העד מטעם הנתבעת התייחסות מפורשת לטענת הזיוף. בתצהיר, שכאמור נמשך בסיום פרשת התביעה, יש חזרה כללית על שנטען בהגנה, שצו העיקול לא הומצא לנתבעת. יש בהתנהלות זו כדי לחזק את המסקנה, כי מסירת צו העיקול בוצעה כדין בתאריך 16.3.2010, וכי טענת העדר מסירה, ומקל וחומר טענת הזיוף, נותרו בעלמא, וללא כל הוכחה.

19. למעלה מן הצורך, אציין, ב-ע"א 7456/11 בר נוי נ' מלחי (פורסם בנבו, 11.4.2013) נקבע, כי כאשר אחד הצדדים להליך מעלה טענת מרמה או זיוף, מוטל עליו נטל השכנוע להוכחת טענתו, בין אם מדובר בתובע או בנתבע. הגם שהנטל הוא של מאזן הסתברויות, כמקובל במשפט האזרחי, הרי שכמות הראיות ורף הראיות הנדרש לגבי טענת זיוף או מרמה, אשר להן גוון מעין פלילי, הם גבוהים יותר ועל בית המשפט לבחון את הראיות בזהירות ובקפדנות.

20. לאור המקובץ הנני קובע כי צו העיקול נמסר לנתבעת כדין, בתאריך 16.3.2010.

האם בקשת אישור העיקול הוגשה במועד

21. המועד להגשת הבקשה לאישור עיקול קבוע בתקנה 378(א) לתקסד"א, והוא 15 ימים מיום שהומצאה למבקש תשובת המחזיק, או מתום המועד להמצאת תשובת המחזיק. משאין חולק כי המחזיק לא השיב, נשאלת השאלה, מהו המועד האחרון למתן תשובה ע"י המחזיק/הנתבעת.

תקנה 382 לתקנות סדר דין אזרחי, תשמ"ד-1984 קובעת לאמור:

"הוראות חוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967, יחולו על ביצוע עיקול זמני לפי סימן זה, ואם זכה התובע בתביעתו, ימשיכו בפעולות לפי אותו חוק."

הוראת ס' 44(ב) לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967 (להלן : "החוק"), קובעת לאמור:

"הומצא הצו לצד השלישי, יגיש למוציא לפועל ותוך עשרה ימים מהמצאת הצו הודעה המפרטת את נכסי החייב הנמצאים בידו ביום המצאת הצו או שלפי ידיעתו יגיעו לידו תוך שלושה חדשים מאותו יום". (ההדגשה שלי – ס"י)

משכך, היה על הנתבעת להשיב לצו העיקול תוך 10 ימים מיום המצאתו לידיה.

22. ואכן, עיון בתיק העיקרי, מס' 20815-03-10, מלמד, כי נשלחה על ידי בית המשפט למחזיקה שם (הנתבעת כאן), הודעה מתאימה בדבר מתן צו העיקול על נכסי ע.א.מ, לפיה, היה על הנתבעת להשיב לצו העיקול תוך 10 ימים.

23. המצאת צו העיקול בוצעה ב- 16.3.2010; תום המועד להשיב לצו העיקול הוא 26.3.2010; משכך, לכאורה, המועד להגשת הבקשה לאשור העיקול דנא, שהינו 15 ימים מתום המועד למתן תשובה, חל ב-10.4.2010, לכל המאוחר, בעוד שהבקשה לאישור עיקולים הוגשה ביום 18.4.2010.

24. מכאן טענת הנתבעת, שהבקשה לאישור עיקול הוגשה באיחור, כשהעיקול כבר פקע. מנגד, טענה התובעת, כי באותה תקופה נפלה פגרת הפסח, אשר אין להביאה במניין הימים, כך שהבקשה לאישור עיקול הוגשה במועד.

25. ואכן, בהתאם לתקנה 1 לתקנות בתי המשפט (פגרות), התשמ"ג -1983, פגרת הפסח הינה מיום י"ד בניסן עד יום כ"א בניסן, קרי, 8 ימים, ובשנת 2010 הייתה מיום 29.3.2010 עד 5.4.2010.

בחישוב הימים, ובניכוי ימי הפגרה הנ"ל, יוצא, כי הבקשה לאישור עיקול הוגשה במועד, אם כי ביום האחרון.

26. אין בידי לקבל טענת הנתבעת, כי כשמדובר בסעדים זמניים ימי הפגרה נמנים. תקנות סדר הדין האזרחי לא החריגו את התקנות העוסקות בסעדים זמניים מתחולת תקנה 529 לתקנות סד"א.

27. הנתבעת ניסתה להפנות בסיכומיה לפסיקה הקובעת שימי הפגרה נמנים בהליך של סעד זמני מחמת הדחיפות הקשורה במהותו של ההליך. אולם, עיון באותה פסיקה מעלה שההחלטות אינן מחייבות ואינן מנחות משניתנו על ידי בתי משפט השלום. (ת"א (ת"א) 56451/03 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' סולל בונה בע"מ ואח' ובת"א (ת"א) 58068/03 דפוס רייתן בע"מ נ' שטראוס סלטים בע"מ ואח' ), שם נקבע שימי הפגרה בהליך של עיקול זמני נמנים וזאת בשל הדחיפות הקשורה בהליך של צו עיקול.

28. אינני תמים דעים עם הדעה שהובעה בפסקי הדין הנ"ל. בענייננו אין טעם או הגיון משפטי לקבוע דחיפות בבקשה לאישור צו עיקול זמני, (הליך שננקט נגד מחזיק שלא הודה), ואין הצדקה להכביד על התובעת ולחייבה להגיש את בקשתה בדחיפות תוך התעלמות מתקופת הפגרה. ראה בהקשר זה רע"א 6524/07 חברת לווים הצפון בע"מ נ' יעיש פטיטו (ניתן ביום 29.7.2008) (פורסם באתר פסק דין) וההלכה הפסוקה והמחייבת בע"א 290/84 לב טוב נ' זמיר פ"ד מ(3) 836, שם נקבע כי ימי פגרה אינם נמנים במניין הימים גם כאשר מדובר בעיקול זמני, אלא אם בית המשפט הורה במפורש אחרת, הדברים נאמרו כהאי לישנא:

"כל עוד התקנה ( תקנה 529 לתקסד"א- ס"י) בתוקפה בצורתה הנוכחית, יש לאמץ פרשנות פשוטה וברורה. משמע, "הוראה אחרת" פירושה, שבית המשפט או הרשם מורים מפורשות, כי "תקופת הפגרה תמנה במניין הימים"; הא ותו לא. היינו, מנוסח ההחלטה צריך לעלות באופן ברור וגלוי, כי הכוונה היא לכך, שהפגרה לא תפסיק את מרוץ הזמן, ואם לא הורו כאמור, יחול הרישא לתקנה 488א (כיום 529) כפשוטו. פרשנות כאמור תפשט את הדברים, תמנע גרימת נזק לבעל דין זה או אחר בשל אי-הבנות ותקדם אימוצן של שיטות דיוניות ברורות וגלויות; למותר להוסיף, שהיא גם תפחית את ההתדיינות." (ההדגשה שלי – י.ס.).

29. כדעה הנ"ל דעתי, עם כל הכבוד, יש לאמץ פרשנות ברורה ופשוטה המקדמת וודאות משפטית וקביעות דיוניות ברורות וגלויות. מעיון בהחלטה מיום 11.3.2010 בדבר הטלת העיקול ובצו העיקול אשר הומצאה למשיבה, לא מצאתי כל הוראה כי הפגרה באה במניין הימים ביחס למועדים המתייחסים לצו העיקול ולבקשה לאישורו.

האם במועד מסירת צו העיקול החזיקה הנתבעת כספים ו/או נכסים של הנתבעים בתיק העיקרי?

30. הגם שהגעתי לכלל מסקנה שהבקשה לאישור עיקול הוגשה במועד, והגם שאין חולק כי הנתבעת לא השיבה לצו העיקול, עדיין אין בכך כדי לחייב את הנתבעת אוטומטית בסכום העיקול. יפים לענייננו הדברים מספרו של בר אופיר:

"חשוב שנדגיש כי המצאת צו העיקול לצד השלישי כשלעצמה, ואי מתן הודעה מתאימה מטעמו, איננה יוצרת חזקה שהמעוקלים נשוא צו העיקול מצויים ברשותו של הצד השלישי. החובה המותנית, אשר נזכרת בסעיף 48(א), (לחוק ההוצאה לפועל - ס"י) איננה מתעוררת אלא לאחר שהזוכה הוכיח, על דרך של החקירה או על דרך של הבאת ראיות, שבידי הצד השלישי מצויים הנכסים נשוא צו העיקול או שהיו מצויים בידיו." (ראה ספרו הנ"ל של בר אופיר, מהדורה שביעית, עמ' 865)

31. ובאשר לנטל השכנוע החל על הזוכה, ולענייננו, החל על התובע:

"מטוטלת הראייה תנוע באופן הבא: על התובע להביא ראיות המהוות בסיס לכאורה לחיובו של הצד השלישי בתשלום החוב הפסוק. לאחר שהובאו הראיות, עובר על שכמו של הצד השלישי הנטל להביא ראיות לעניין קיומו של ההצדק הסביר שמנע ממנו את העברת הנכס המעוקל אל מנהל הלשכה.... ודרישה זו מעמידה מבחן אובייקטיבי לקיומו של הצדק לאי העברת המעוקלים אל מנהל הלשכה, כלומר, מבחן ההתנהגות התקינה והמקובלת של אדם מן היישוב, כפי שהיה פועל באותן נסיבות שבהן פעל הצד השלישי ( ע"א 533/87 ארגון מושבי הפועל המזרחי נ' ולך, פ"ד מג (2) 870, ע"א 1796/90 פירר נ' מ"י, פ"ד מו(3) 874). (בר אופיר, שם, עמ' 863), (ההדגשות שלי – ס"י).

32. לטענת הנתבעת, ההתחשבנות האחרונה כאמור בינה לבין ע.א.מ. בתיק העיקרי נערכה ביום 1.3.2010, קרי, בטרם קבלת צו העיקול, שאז מסרה הנתבעת ל- ע.א.מ. המחאות (סומנו ת/4, ת/5 זמני פירעונם 10.7.2015 ו- 15.7.2015) כנגד חשבוניות מס שהוצאו לה ( סומנו ת/2 ת/3). בנוסף, טוענת הנתבעת, כי לאור הקשיים הכלכליים והבנקאיים של ע.א.מ., וע"מ שתוכל להסב את ההמחאות לצדדי ג', לא הגבילה את הסחרות של ההמחאות.

מנגד, לשיטת התובעת היה על הנתבעת בעת קבלת צו העיקול לבטל את השיקים הדחויים, או לדרוש להשיבם לידיה.

33. בבחינת חיוב המחזיק יש לבחון את תום לבו, ובמקרה הנדון הוטל צל כבד על תום לבה של הנתבעת. הנתבעת לא הוכיחה מתי השיקים הנ"ל, שפורטו בחשבוניות מיום 1.3.2010 (ת/2 ו-ת/3), יצאו מידיה של ע.א.מ. . מה גם, מצילומי השיקים הנ"ל לא ניתן לקבוע מועד הסבתם לצד שלישי.

בהתחשב במועד פרעונם הדחוי של השיקים (כ- 4 חודשים לאחר מסירתם), ראוי היה כי הנתבעת תתן לבנק המושך הוראת ביטול, נוכח צו העיקול שנתקבל עוד ב-16/3/10.

34. שמא תטען הנתבעת שלא הייתה רשאית ליתן הוראת ביטול. גם טענה זו דינה להידחות. יפה בהקשר זה התייחסות בר אופיר, שם בעמ' 872(1):

"הצד השלישי ישב בחיבוק ידיים ונמנע מלמלא את חובתו לפי צו העיקול אך ורק בשל טענתו שאין הוא רשאי לבטל המחאות שסחר. ובכך פעל שלא כדין ובחר להעדיף דה-פקטו את חבותו כמושך שטר על – פני חובתו כמחזיק בנכס מעוקל. התוצאה היא שבמעשיו ובמחדליו עשה צד שלישי דין לעצמו ונקט העדפת נושים; הנושה השטרי זכה אצלו למעמד עדיף ובכיר בהשוואה לנושה האחר שצו העיקול ניתן לטובתו. יש להדגיש כי התנהלותו של מחזיק- החשוף לסיכון של תשלום כפול שכרוכה בו העדפה דה – פקטו של טוען אחד לזכות בנכס המעוקל על – פני זכותו של הטוען האחר– איננה עשויה להוות הצדק סביר להימנעותו של המחזיק ממסירת הנכס המעוקל. הכרעה בתחרות בין נושים היא עניין סבוך מההיבט העובדתי והמשפטי, ועל כן היא שמורה לבית – המשפט או לרשם הוצל"פ, ולעירייה אין כל מעמד להחליט ולהכריע בה ( השופטת ק' אניספלד עש"א 26353-12-11 עירית נצרת נ' א. בטון מואסי בע"מ)".

(ההדגשות שלי – ס"י)

35. סבורני, כי למרות סיחור השטר לצד שלישי (לספקים), החוב הגלום בו איננו פוקע עד למועד הפירעון, ועל החוב הזה חל צו העיקול. ראוי להפנות בהקשר זה להלכות אשר קבעו ויישמו במקרים דומים את הנטל שעל המחזיק אשר מסר שיקים מעותדים, להימנע מפירעונם ולהוכיח מתי הוסבו לצד שלישי. (ראו והשוו ע"א 533/87 הנ"ל. רע"א 3036/02 אפקים השקעות בע"מ נ' פרסמן , (26.12.02), ת"א (מחוזי-חי') 287/04 דלק בלסקי שותפות לשיווק דלקים ושמנים נ' נאצר, (3.1.07 ).

36. בענייננו, הנתבעת לא עמדה בנטל ההוכחה, כי בטרם קבלת צו העיקול סוחרו השיקים לצדדים שלישיים באופן שהייתה מנועה מלפעול לביטול השיקים. כבר נפסק במקרים דומים:

"... אולם בנסיבות אלה, כדי להימנע מקיומו של מצב שבו עליו לפרוע את השיקים פעמיים, חייב היה הצד השלישי לשלם את החוב נשוא העיקול בלשכת ההוצאה לפועל, ואז היה פטור מחובו (סעיף 51 לחוק) או להגיש בקשה על דרך של טען ביניים כדי לקבל הנחיה למי עליו לפרוע את תמורת השיק ( המשנה ש' לוין רע"א 3036/02 אפקים השקעות בע"מ נ' אמיר פרסמן ואח', דינים עליון סג 680). (ההדגשה שלי – ס"י).

ועוד על הדרך שבה על צד שלישי/המחזיק לנהוג, במקרים דומים, נאמר:

" אולם החובה להתנהג בתום לב מולידה דרכי ביניים פשוטות והגונות, שבין התעלמות גמורה מהצו לביו מימושו: הצד השלישי יכול היה לפנות לרשם הוצל"פ בבקשה למתן הוראות או לחלופין בטען ביניים לבית המשפט, ואז היה "יוצא מהתמונה" בכל מקרה, ופורק מעליו כל סיכון. עיקר הדברים הוא שאסור להתעלם כליל מצו העיקול ולפעול כאילו לא בא לעולם, וכך אכן נפסק גם במקרים בהם על המחזיק להכריע בין מעקלים שונים ( בג"צ 375/66 עיריית נהריה נ' יו"ר משרד ההוצאה לפועל, פ"ד כא(1) 598, 601, רע"א 467/99 קל בניין בע"מ נ' עבד יזבק בע"מ, פ"ד נד (2) 230." (ההדגשה שלי – ס"י.).

)ראה גם: בר אופיר, שם, עמ' 860(1) מהדורה שביעית, בעמ' 870, וע"א 533/87 ארגון מושבי הפועל המזרחי בע"מ נ' משה ולך ואח', פ"ד מג(2) 864).

37. ולענייננו, בעת קבלת צו העיקול על ידי הנתבעת היה באפשרותה להפקיד את הסכום בקופת בית המשפט או לפנות בבקשה לבית המשפט, על דרך של טען ביניים, למתן הוראות. דבר שלא נעשה על ידה. הנתבעת אף לא מצאה לנכון לפנות לבית המשפט שנתן את צו עיקול ולהודיע, כי ההמחאות כבר יצאו מתחת ידיה, כפי שטענה.

38. לאור המקובץ, אני קובע כי הנתבעת פעלה בניגוד לצו העיקול, מאחר והעיקול נמסר לה ביום 16.3.2010, ובמועד האמור יכולה הייתה לפעול לביטולם של שני השיקים הנ"ל אשר נמסרו ל-ע.א.מ., ולמצער, להגיש בקשה לטען ביניים, או לפנות לבית המשפט שנתן צו עיקול בבקשה לקבלת הנחיותיו.

לפיכך חייבת הנתבעת בסכום שיקים אלו, כמובן כדי גובה צו העיקול, ובלבד שלא יעלה על הסכום הפסוק.

הרחבת חזית

39. בטרם סיום, אתייחס לטענת ב"כ הנתבעת בסיכומיו בדבר הרחבת חזית ושינוי גרסאות על ידי התובעת. ראה פרוטוקול הדיון מיום 27.4.2015 עמ' 19.

בעניין זה ראוי להפנות לתקנה 378 (ב) לתקסד"א הקובעת כי:

"דינה של בקשה כאמור כדין כתב תביעה ...; דינו של מחזיק לעניין אישור העיקול כדינו של נתבע, בשינויים המחויבים לפי העניין".

40. בקשת אישור עיקול הינה ככתב תביעה (למעט הפטור מציון העובדות המהוות את עילת התובענה כאמור בתקנה 9 (5)) והמחזיק משיב לבקשה על ידי הגשת כתב הגנה. (ראה ע"א 2158/92 קליאוט נ' בנק הפועלים בע"מ, פ"ד מו (3) 804, 807).

מכאן, ומשהבקשה לאישור העיקול פטורה מציון העובדות המהוות את עילת התביעה, אין לראות בטענות שעלו במהלך הדיון משום כהרחבת חזית. התובעת, לאחר הגשת ההודעה לאישור עיקול, אוספת מסמכים ופרטים לגבי עילת התביעה, ולכן גם טענה זו דינה להידחות.

סוף דבר

41. במועד הטלת העיקול היו בידי הנתבעת שני שיקים לטובת ע.א.מ. אשר מועד פירעונם טרם הגיע: האחד ע"ס 64,375 ₪, ז"פ 10.7.2010 והשני ע"ס 61,200 ₪ ז"פ 15.7.2015, שסכומיהם משוערכים להיום: 73,650 ₪ + 69,808 ₪, בהתאמה, ובסה"כ = 143,458 ₪.

הסכומים שנפסקו לטובת התובעת בתיק העיקרי, (תיק 20815-03-10), בפסק הדין מיום 27.4.2010, הינם כדלקמן:

א) 162,657 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מ- 11.3.2010 עד היום = 188,888 ₪.

ב) 2,033 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מ- 11.3.2010 עד היום = 2,360 ₪

ג) 12,440 ₪ + מע"מ (18%), בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 27.4.2010 עד היום = 17,046 ₪.

42. צו העיקול הוגבל לסכום של 162,657 ₪, נכון לתאריך 11.3.2010, וכשהסכום משוערך להיום = 188,888 ₪.

מאחר ובעת המצאת צו העיקול היה בידי הנתבעת סך של 143,458 ₪ (כול שערוך), כמצוין לעיל, סכום הנופל מסכום העיקול המשוערך, ומסכום פסק הדין, הנני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 143,458 ₪.

לסכום הנ"ל יתווסף שכ"ט עוה"ד בשיעור 15% (כולל מע"מ), והוצאות משפט בסך 2,000 ₪.

הסכומים הנ"ל ישלמו לתובעת, באמצעות בא כוחה, תוך 30 ימים מיום המצאת פסק הדין, שאם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ג' אב תשע"ה, 22 יולי 2015, בהעדר הצדדים.

חתימה