1. זוהי תביעה לפיצוי לפי חוק איסור לשון הרע התשכ"ה – 1965 (להלן: החוק).

התובעת עבדה כנציגת לקוחות בחברת פלאפון (להלן: הנתבעת) מיום 18.10.07 עד פיטוריה ביום 23.8.09. מנהלה של התובעת היה מר אלעד גרגיר – נתבע מס' 2 (להלן: אלעד).

1. לטענת התובעת מיד לאחר פיטוריה סיפר התובע למספר עובדים כי פוטרה "בשל איכות עבודה ירודה, בשל זלזול בתפקיד, ובשל יחס בלתי הולם ללקוחות הנתבעת" (סעיף 6 לתצהירה). כן טען אלעד בפני חלק מהעובדים כי היא זו שפגעה בהם במתכוון בכך שנעדרה מהעבודה או איחרה ולפיכך הם נאלצו למלא את מקומה. דברים אלה נאמרו בלשון בוטה וגסה "ומאחורי גבה" לאחר שעזבה את הנתבעת.
2. לטענת הנתבעת ואלעד התובעת פוטרה על רקע איחורים וחיסורים מרובים ומאחר וזלזלה בעבודתה ולא היתה לויאלית לעבודה ולחבריה. אלעד טען כי לאחר פיטוריה אכן הסביר לכמה מהעובדים את הרקע לפיטורים וזאת לנוכח אי השקט שנוצר בעקבות הפיטורים. המטרה היתה להסביר ולשתף את העובדים. הדברים שמסר לעובדים האחרים נאמרו בתום לב והם מוגנים בהתאם לסעיפים 14 ו- 15 לחוק ובפרט בסעיף 15(7) שעניינו הבעת דעה על התנהגות הנפגעת-התובעת שעה שאלעד היה ממונה עליה מכוח החוזה. כמו כן מוגנים הדברים מכוח הוראות סעיף 15(2) ו-15(3) לחוק.
3. בפנינו העידו מחד התובעת גב' דנה אמזלג ומר אופיר סטרוזברג ומנגד העידו אלעד, מר ביטון, ואורן דוחניאן.

הכרעה

1. פרסום לשון הרע אסור על פי דין – חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן: החוק). בעקבות תיקון מס' 38 תשס"ט-2009 תוקן סעיף 24 לחוק בית הדין, תשכ"ט-1969 לעבודה והסמכות לדון בתובענה זו, כאשר מתקיימים יחסי עובד ומעביד, הועברה לסמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה.

איסור לשון הרע יש בו הגבלה על חופש הביטוי. יחד עם זאת כבודו של האדם כולל את צלם האנוש שבו ואת שמו הטוב כאחד. גם בחברה שבה חופש הביטוי הינו עקרון על, יש הכרח לשמור על כבודו של האדם ושמו הטוב, שלא יהיו למרמס. נכונים הדברים שבעתיים עת עוסקים אנו במקום עבודה בו חיים ביחד עובדים רבים, מנהלים ומעסיקים. כדי לשמור על מרקם היחסים הנמשך, ראוי ונכון להגביל ולאסור פרסום לשון הרע. כך עשה המחוקק בחוק. כעת עלינו לקבוע את נקודת האיזון הארכימדית בין המעסיק לעובד, בסוגיה עדינה זו. העברת סוגיה זו לטיפולו של בית הדין לעבודה מתחייבת מאופי הסוגיה ומימומחיותו של בית הדין, שכל העת מאזן בין הצדדים לחוזה העבודה, שהינו חוזה בעל אופי מיוחד - חוזה יחס.

איסור לשון הרע מופיע כבר במקרא (בספר ויקרא י"ט, ט"ז), שנאמר: "לא תלך רכיל בעמך, לא תעמוד על דם רעך, אני השם". מהצמדת שני האיסורים זה לזה דרשו חז"ל כי המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים (בבלי בבא מציע דף נח עמ' ב). הרמב"ם בהלכות דעות בספר היד החזקה, פרק ז' הלכות א'-ב', אומר בענין איסור לשון הרע ורכילות את הדברים הבאים:

"המרגל בחברו עובר בלא תעשה, שנאמר:"לא תלך רכיל בעמך" ואע"פ שאין לוקין על דבר זה, עוון גדול הוא, וגורם להרוג נפשות רבות... לכך נסמך לו לא תעמוד על דם רעך... איזהו רכיל? זה שטוען דברים והולך מזה לזה... אע"פ שהוא אמת, הרי זה מחריב את העולם. יש עוון גדול מזה עד מאוד, והוא בכלל לאו זה, והוא לשון הרע, והוא המספר בגנות אף על פי שאומר אמת. אבל האומר שקר, נקרא מוציא שם רע על חברו"

1. ומן הכלל אל הפרט. התובעת טענה כי אלעד קרא, מיד לאחר פיטוריה, לחלק מהעובדים במשמרת לשיחות אישיות, במהלכן אמר להם כי התובעת פוטרה כיוון שזלזלה בעבודה או בלשונו "זרקה זין" ובמעשיה פגעה בחבריה או בלשונו "דפקה אותם".

הנתבעת טענה כי לא הוכח שאכן כך נאמר על ידי אלעד ובכל אופן ככל שנאמרו הרי שהם חוסים תחת ההגנה של סעיף 14 לחוק הואיל ובדברים היה אמת והיה בהם עניין לציבור בפניו היה הפרסום – דהיינו עובדי הצוות שעבדו עם התובעת.

לחילופין עומדת לנתבעת ההגנה שבסעיף 15 לחוק הואיל ואלעד היה הממונה על התובעת והפרסום היה הבעת דעה מוצדקת על התנהגות התובעת בקשר לעבודתה. לפיכך הרי שהיא חוסה תחת ההגנה של ס' 15(7) לחוק ולחילופין היא חוסה תחת ההגנה של סעיף 15(3) או 15(2).

האם היה לשון הרע?

1. מה נאמר? אנו מוכנים להניח לטובת התובעת כי נאמרו דברים בעלי משמעות דומה למה שנטען על ידה ואולי אף בהאי לישנא. לצורך הדיון נניח אפוא שאלעד אכן קרא למספר עובדים מיד לאחר השיחה בה פיטר את התובעת וסיפר להם כי פיטר את התובעת ושהסיבה לפיטורים היתה הזלזול בעבודה שהתבטא בהיעדרויות ובאיחורים. התנהגותה זו הטילה, כך הסביר, נטל כבד ואי נוחות על העובדים האחרים, שנדרשו לחפות עליה. דברים ברוח זו נמסרו למספר עובדים בשיחות אישיות מיד לאחר פיטורי התובעת וכך גם בשיחת הבוקר לכל הצוות שעבד למחרת היום.
2. אעיר כבר כאן כי משמעות הדברים ברורה ואין מקום להתייפייף. אכן נכון כי "הצורה היא האדם" וחבל שנעשה שימוש בביטויים כנ"ל. ניתן לומר את אותם דברים מבלי לנבל את הפה באופן בוטה וגס. ראוי שהנתבעת תדריך את עובדיה ומנהליה לנקוט בלשון נקיה ובדרך נאותה בבואם לדבר על עובדיה או עובדיה לשעבר, ובכלל בהתנהלותם היומיומית. צורת דיבור כזו אינה מכבדת את המנהלים או את העובדים בנתבעת. עם זאת, לא ניתן להתעלם מכך שאכן הלשון בוטה וזולה, אולם נדמה שהיא קיימת, בקרב בני גילם של אלעד והתובעת. משמעות הדברים פשוטה והכוונה היא להתנהגות לא לויאלית כלפי המעביד והעובדים האחרים בזיקה לאיחורים להיעדרויות ולזלזול העולה מהתנהגות זו שיש בו גם פגיעה בסמכותם של המנהלים, פגיעה במשמעת בעבודה ופגיעה בסדרי העבודה כמו גם בעובדים אחרים. זו מהות הדברים ואותה עלינו לשוות לנגד עינינו בבואנו לבחון האם היוו הם לשון הרע.
3. לצורך הדיון נניח לטובת התובעת כי מדובר בלשון הרע כמשמעותה בסעיף 1 לחוק. נבהיר כי המבחן להיות הפרסום לשון הרע הינו מבחן אובייקטיבי כאשר הדברים שנאמרו משמעם שהתובעת זלזלה בעבודתה ובכך פגעה גם בעובדים האחרים. אף אם יש בכך לשון הרע ייתכן שמדובר במעין "זוטי דברים". כמו כן מדובר בפרסום לפי סעיף 2 לחוק, שכן הדברים נאמרו למספר עובדים. בכל אופן נניח כי אכן מדובר בפרסום לשון הרע.

האם יש הגנה בחוק על הפרסום - דבריו של אלעד?

1. השאלה העיקרית במקרה זה הינה אם יש לנתבעים הגנה בדין. יש לזכור כי במקום עבודה מתנהלים באופן שוטף חיים שלמים. במסגרת זו, לא כל הערה, צריכה להיות בגדר פרסום אסור של לשון הרע. נראה שכאן, אף שמדובר בלשון הרע, הרי שהפרסום ייכנס לגדר ההגנות הקבועות בסעיפים 14 ו-15 לחוק.
2. לא ניתן להתעלם מההקשר התעשייתי של התנהלות הצדדים. במקום עבודה יש בדרך כלל היררכיה. במסגרת זו אלעד המנהל היה הממונה על התובעת והיה אחראי על כל מה שקורה בצוות שלו. מטבע הדברים לממונה יש סמכות לקבוע הוראות ולהעיר לעובד על מעשים. יש עליו חובה לפקח על העובד. חוזה העבודה כולל כחלק ממנו את סמכותו של המעביד, לפקח על העובד וחובתו של העובד לציית. הממונה עשוי להעיר לעובד על התנהלות, וליתן לו הוראות. לא נוכל לקבל את הטענה שכל הערה או הוראה הינה בגדר פרסום לשון הרע אסור. הפרקטיקה המקובלת וההקשר התעשייתי הינם ראויים.
3. בסעיף 14 לחוק נקבעה ההגנה המוכרת בשם "אמת דיברתי", וכך נאמר:

"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; "

השאלה אם כן הינה האם היה אמת בפרסום, והאם היה בפרסום עניין לציבור. על שתי השאלות נשיב בחיוב כפי שיוסבר לקמן.

1. נקדים ונאמר כי עדויות עדי הנתבעת עשו עלינו רושם מהימן. מהעדויות עולה כי התובעת הרבתה לאחר. לא זו אף זו, במהלך השנה האחרונה בסמוך לפיטוריה, התובעת לא התייצבה לעבודה על פי סידור העבודה השבועי שנקבע לה מראש, וזאת כ- 50 פעמים, כאשר בחלק מהמקרים היא לא הודיעה על ההיעדרות ולא תיאמה החלפה מסודרת. לעיתים היא אף הגדילה ונמנעה מלענות לטלפונים כפי שהעיד מר אורן. אף אלעד העיד כי ניסה להשיג אותה עת נעדרה אולם לא הצליח. במקרה אחר, לאחר מסיבה שנערכה לאחד מהחברים מהעבודה, במועדון האומן 17, לא התייצבה התובעת למשמרת שנקבעה לה למחרת היום, ואורן נאלץ להחליף אותה ולבצע משמרת כפולה. התובעת טענה אז כי היא חולה, בעוד חבריה ראו שרקדה עימם עד השעות הקטנות של הלילה במועדון.

מדובר במספר היעדרויות גדול, כפי שהעידו בין היתר מנהלה מר אלעד, מר אורן, ואף העד מטעמה אופיר סטרוזברג. גם התובעת אישרה בעדותה שמדובר במספר גדול של היעדרויות.

מעדותו של מר סטרוזברג עד התובעת, עולה כי המוטיב המרכזי עליו דיבר אלעד עם חברי הצוות לאחר פיטוריה של התובעת היה הזלזול שלה בעבודה שפגעה בעובדים אחרים וזאת על רקע האיחורים הרבים ובפרט החיסורים. חיסורים אלה הביאו להזמנת עובד אחר ששימש ככונן. הזמנה של עובד שישמש ככונן כדי שיכסה על היעדרות של עובד אחר פוגעת בו ויוצרת כעס כפי שהעידו מר אלעד, מר סטרוזברג ומר אורן וכפי שאישרה אף התובעת.

ניתן לומר אפוא כי דברי אלעד עונים על הדרישה הראשונה בסעיף 14 – טענת אמת דיברתי. אך בכך לא סגי. יש להראות גם כי היה בפרסום עניין ציבורי.

1. חשוב לומר כי עניין ציבורי משמעו עניין לציבור אליו היה מופנה הפרסום. ברי כי אין עניין ציבורי לכלל הציבור במדינת ישראל, בפיטוריה של התובעת או בנסיבות שהובילו להם. כשנאמר עניין ציבורי, הכוונה היא רק ביחס למי שאליו הופנו הדברים. דבריו של אלעד, כפי שעולה מעדותו, נועדו להרגיע את עובדי הנתבעת, לאחר שפיטורי התובעת יצרו מהומה בין העובדים בעבודה. מטרת דבריו היתה כאמור להחזיר את השקט על כנו, להפסיק את חרושת השמועות ולהסביר את הפיטורים (פרוט' עמ' 27 ש' 25 עד עמ' 28 ש' 6).

יש לזכור כי במקום עבודה יש מארג יחסים בין העובדים. מדובר בחוזה יחס המסדיר מערכות יחסים ארוכות. במקום העבודה נוצרים קשרים בין העובדים. הוצאת אחד העובדים באופן חד צדדי על ידי פיטורים מעוררת מטבע הדברים אי שקט. זכותו וחובתו של מעביד להסביר את המהלך כדי להפיס את הדעת ולהביא להשבת השקט על כנו. מסירת הסבר למהלך הפיטורים היא ראויה ונכונה במקרים מתאימים. אי מסירת כל הסבר יוצרת תחושת ניכור ושרירותיות. לעומת זאת, הסבר אודות סיום עבודתו של עובד עשוי להביא לשיתוף העובדים. נכון אמנם שיש לעובד זכות לפרטיות. אולם יש למצוא את האיזון בין זכות העובד לפרטיות ולשם טוב לבין זכותו וחובתו של מעביד לשתף את העובדים במקום העבודה. עת מוסר המעביד הסבר אודות הפיטורים הוא מקהה את תחושת הניכור והשרירותיות מחד גיסא ומאידך גיסא הוא עשוי להסביר ולקבוע את סדרי העבודה ומסגרת המשמעת הנדרשת.

בנסיבות אלה יש לומר כי לציבור אליו נאמרו הדברים – הצוות שעבד עם התובעת והיה כפוף לאלעד – היה עניין בהם. העניין אינו עניין רכילותי, אלא מדובר כאמור בעניין שלו שני פנים - האחד כדי לכוון את התנהלותם המקצועית הראויה (כיצד עליהם לנהוג) והפן השני לשתף ולהקהות את תחושת השרירותיות. יש לזכור כי חברי הצוות שעבדו עימה ראו את צורת התנהלותה של התובעת ולכן חשוב היה לשתפם במהלך על ידי מסירת המידע.

לסיכום חלק זה נאמר כי לנתבעים עומדת אפוא הגנה טובה – הגנת אמת דיברתי, כמוסבר, בהתאם לסעיף 14 לחוק.

1. לדידנו לנתבעים הגנות נוספות, אלה הקבועות בסעיף 15 לחוק ובפרט בסעיפים 15(7), 15(2) וגם 15(3), כפי שנראה להלן.
2. בסעיף 15(7) לחוק נקבעה הגנה כאשר:

הפרסום היה הבעת דעה על התנהגותו או אפיו של הנפגע בענין שבו הנאשם או הנתבע ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, והפרסום היה מוצדק על ידי היותו ממונה כאמור;

בסעיף 15(7) לחוק קבע המחוקק כי הבעת דעה על התנהגות של נפגע בענין שבו הנתבע ממונה על הנפגע מכוח דין או חוזה והפרסום היה מוצדק על ידי היותו ממונה כאמור, מהווה הגנה מפני איסור לשון הרע. נדמה שדברים אלה נכתבו בדיוק למקרה דנן.

אכן הדברים שמסר אלעד לעובדים האחרים, גם אם ראוי היה שייאמרו בלשון עדינה יותר, נאמרו באופן סביר ומידתי ונועדו למטרה ראויה – להסביר את מהלך הפיטורים להניח את דעתם של העובדים האחרים, להפיג את חששם מפני פיטורים שרירותיים ולתחום את גבולות המשמעת הנדרשת וסדרי העבודה הראויים. פרסום כזה הינו מוצדק לאור מטרתו ומותר לנוכח מידתיותו.

אין חולק כי הדברים שנאמרו על ידי אלעד היו נוכח היותו ממונה על התובעת ונאמרו רק לעובדי הצוות שעבדו עמו ועמה. מטרתם הייתה אפוא מוגבלת וסבירה בנסיבות העניין. כפי שגם ראינו הדברים היו אמת, אף כי תנאי זה אינו בהכרח נדרש גם בסעיף זה.

1. בשולי הדברים נאמר כי לנתבעים עומדת הגנה גם לפי סעיף 15(2) וסעיף 15(3) לחוק, בהם נקבע כך:

...תהא זאת הגנה טובה אם ... הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:

(2) היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום;

(3) הפרסום נעשה לשם הגנה על ענין אישי כשר של הנאשם או הנתבע, של האדם שאליו הופנה הפרסום או של מי שאותו אדם מעונין בו ענין אישי כשר;

אלעד כממונה על שאר עובדי הצוות צריך היה לידע את העובדים האחרים אודות פיטורי התובעת ובמקרה זה אף להסביר את סיבת הפיטורים. שיתוף העובדים הינו חובה במקרים אלה שאם לא כן עשוי להיווצר אי שקט ופחד בליבם. לא די בציון העובדה שפלוני פוטר אלא יש להביא את סיבת הפיטורים. כמובן שיש מקרים בהם ראוי לא לגלות את סיבת הפיטורים, או לגלותה באופן כללי בלבד – הואיל ויש בכך פגיעה קשה בצנעת הפרט. יש לשים לב כי הפרסום היה מוגבל בהיקפו - למספר מצומצם של אנשים, ואף מצומצם בתוכנו – נאמרו סיבות הפיטורים מבלי להביע עמדה באשר לכישורי התובעת או לאישיותה וחייה הפרטים וכיוצא בזה. במקרה זה מסירת המידע לעובדים כמוסבר יוצרת הבנה טובה יותר באשר לדרך בה אין להתנהג. הדבר לא נעשה כדי ליצור בהלה כפי שטען ב"כ התובעת. נהפוך הוא כמוסבר לעיל. לנוכח זאת אנו סבורים כי היתיה לאלעד חובה למסור את הדברים ואף היה בהם כדי להגן על עניין אישי של הנתבעת.

1. לנוכח כל האמור אנו קובעים כי אף אם מדובר בלשון הרע, הרי שאין מדובר בפרסום אסור הואיל והוא חוסה במקרה דנן תחת ההגנות של ס' 14 וס' 15 לחוק. לנוכח זאת דין התביעה להידחות.

סוף דבר

1. התביעה לפיצוי על פרסום לשון הרע אסורה נדחית.
2. התובעת תשלם לנתבעת הוצאות משפט בסך 3,000 ₪ תוך 30 יום.
3. ניתן להגיש ערעור לבית הדין הארצי לעבודה תוך 30 יום מהיום.

ניתן היום, א' אלול תשע"ב, 19 אוגוסט 2012, בהעדר הצדדים.