החלטה

בקשה להתיר לתובעת לצרף מסמכים רפואיים חדשים, שלא הוגשו קודם לכן, לאחר שתמה שמיעת העדויות מטעמה בהליך.

1. ברקע הבקשה

(א) ביום 18.4.2010 הגישה התובעת, ילידת 1976, תביעה נגד הנתבעת בעילה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים; לטענתה, נפגעה בתאונת-דרכים שארעה ביום 8.5.2003 (להלן התאונה). בבד-בבד עם הגשת ההליך עתרה התובעת למנות לה מומחה רפואי בתחום האורתופדי.

(ב) בסופו של יום, לאחר שניתנו בבקשה למינוי מומחה מספר החלטות שידונו להלן, מונה ד"ר סבי רוג'ר כמומחה מטעם בית-המשפט בתחום האורתופדי (להלן המומחה). המומחה בדק את התובעת והעריך את נכותה הרפואית הנובעת מהתאונה בשיעור 15%, בשל הגבלה בתנועת הכתף השמאלית.

(ג) ביום 25.2.2014 התקיים דיון הוכחות. לתמיכת התביעה נשמעו עדויות התובעת ובעלה. בתום שמיעת העדויות הצהירה באת-כוח התובעת 'אלה עדי'. או אז התקיים, בהסכמת הצדדים, דיון מחוץ לפרוטוקול, בו הוצעו לבעלי-הדין 'קווים מנחים' לסיום ההליך בפשרה וניתנה להם שהות לשקול את הדברים. על-פי תוצאות המשא והמתן בין הצדדים היה על הנתבעת להודיע אם היא מבקשת לחקור את מומחה בית-משפט על חוות-דעתו או שמא היא מוותרת על הבאתם של עדים, באופן שיסלול את הדרך למתן צו לסיכומים.

(ד) התובעת לא הודיעה עמדתה במענה להצעת בית-המשפט לסיום ההליך בפשרה; חלף זאת הגישה את הבקשה דנן, בה היא עותרת להתיר לה לצרף תיעוד רפואי חדש שלא הוצג על-ידה בשום שלב קודם לכן (להלן התיעוד החדש).

(ה) הנתבעת מתנגדת לבקשה. אף שהתובעת ביקשה ארכה להגישה תגובה במענה לתשובת הנתבעת, לא הוגשה תגובה כזו בתוך התקופה שנקבעה לכך. אשר על כן, ובחלוף המועד, ניתנת החלטה זו.

2. דיון והכרעה

דין הבקשה להידחות. להלן יובאו הטעמים לכך.

(א) התובעת צרפה לבקשה את התיעוד החדש שאותו היא חפצה להגיש. בכך פעלה שלא כשורה ועשתה דין לעצמה. בעל-דין שמבקש את רשות בית-המשפט להגיש ראיה חדשה אינו רשאי לצרף את הראיה לבקשתו; רק היענות לבקשה, היא שתסלול את הדרך לכך. היה על התובעת להימנע מהצגת התיעוד החדש כל עוד לא הותר לה לעשות כן, ולהסתפק בציון עיקר מהותו בגוף הבקשה. בענייננו לא נהגה התובעת לפי אמת-מידה מחוייבת זו, ויש בכך טעם רע של ניסיון להשפיע בדלת האחורית על שיקול-דעת בית-המשפט – אף בטרם הותר לה להגיש את הראיה בדרך המלך. ינתן לכך ביטוי בפסיקת הוצאות הבקשה.

(ב) אין לקבל את טענתה של התובעת כאילו רק בתום הבירור התחוור לה שהתיעוד החדש הוא בעל חשיבות להוכחת התביעה, ובהתאמה כי עליה לעשות מאמץ לשם השגתו. מדובר בתיעוד על-אודות טיפולים רפואיים שניתנו לתובעת בשנים 2004 עד 2006; חסרונם היה ידוע וגלוי מראשית ההליך ואף ניתן לכך ביטוי בהחלטות שיפוטיות שנסבו על הבקשה למינוי מומחה.

במה דברים אמורים?

ביום 2.11.2010 ניתנה ההחלטה הראשונה בבקשה למינוי מומחה. הבקשה נדחתה, בין השאר בשל כך שבתיעוד שצורף לבקשה – ולא כלל את התיעוד החדש – לא היה כדי לקשור בין תלונות התובעת לבין התאונה. הוטעם כי "אין רצף טיפולי, או רצף תלונות, בין אירוע התאונה לבין תיעוד זה משנת 2004 [קרי, התיעוד שצורף לבקשה; ק"א] ואף לא בין אירוע התאונה לבין התיעוד המאוחר יותר שצורף לבקשה מן השנים 2008-2007" [שם, בסע' 5]. לתובעת היה נהיר אפוא וגלוי, כבר במועד מוקדם מאוד של הבירור, כי בקשתה למינוי מומחה נדחתה מחמת חסרונו של תיעוד רפואי רלוונטי שיקשור בין התאונה לבין תלונותיה בעטיה – כל זאת בהתייחס לתקופה שממועד אירוע התאונה ועד שנת 2007. זהו בדיוק התיעוד החדש שלא צורף לראשונה אלא לבקשה דנן.

התובעת לא הסכינה עם ההחלטה וביקשה לעיין בה מחדש. ביום 9.5.2011 ניתנה החלטה בבקשה זו, ואף זו הפעם נדחתה הבקשה למנות לתובעת מומחה רפואי. הוטעם כי בתיעוד הרפואי הנוסף שהגישה התובעת, נושא תאריך 24.2.2011 – שאינו התיעוד החדש דנן, אין כדי להרים את הנטל. בנוסף הודגשו הדברים הבאים, שיש להם זיקה ישירה לידיעתה הברורה של התובעת, כבר במועד זה, כי היה עליה לעשות כל שלאל ידה – בהגשת מסמכים ובזימון עדים – על-מנת להוכיח כל טיפול רפואי שניתן לה, לטענתה, בשנים 2003 עד 2007 בקשר עם התאונה [שם, פסקה 2(ג)]:

שהותה של התובעת בירדן לשם לימודיה, שתקופתה ומשכה לא צויינו, אינה מספקת טעם משכנע לחסרונו של תיעוד רפואי המעיד על רצף טיפולי לו נזקקה התובעת בעקבות התאונה. חסרונו של רצף טיפולי בולט משך תקופות ניכרות אחרי התאונה, בין השנים 2003 ו-2007 ולאחר מכן גם בין השנים 2008 ו-2011. היעדרו של רצף טיפולי מתבקש תומך אף הוא במסקנה על-אודות חסרונו של קשר סיבתי בין הנימוקים שעליהם נסמכת הבקשה לעיון חוזר לבין התאונה משנת 2003.

ביום 27.12.2011, ובהתעלם מן ההחלטות הללו, שבה התובעת ועתרה למנות לה מומחה. הבקשה לא נסמכה על תיעוד רפואי רלוונטי לשנים 2007-2003, מן הסוג שנדרש בהחלטות הקודמות על-מנת לצלוח את הרף הדרוש לשם מינוי מומחה רפואי; היא הושתתה על תיעוד רפואי חדש משנת 2011. הבקשה התקבלה בהחלטה מיום 7.1.2012, אגב קביעת הדברים הבאים [שם, בסע' 5]:

ככל שיש בתיעוד החדש שהוצג במצורף לבקשה דנן כדי לבסס מינוי מומחה רפואי הרי שהוא מצוי על הרף הנמוך ביותר הן מן הצד של ראשית ראיה לנכות והן מן הצד של זיקה סיבתית לתאונה. אף-על-פי-כן ועל-מנת לא לסגור את הדלת לפני התובעת באופן שימנע ממנה להוכיח טענותיה הנסבות על עניינים שברפואה מצאתי שיש להיעתר לבקשה. נוכח האמור לעיל בשלב זה יושת מלוא שכר המומחה על התובעת והיא תפקידנו בקופת בית-המשפט כתנאי למינוי.

(ג) על-יסוד ההחלטות הללו ידעה התובעת ידוע היטב, כבר מראשית הבירור, שקיים חסר של ממש בכל הקשור לתיעוד רפואי שנסב על הטיפול שניתן לה – לטענתה, בעקבות התאונה ובקשר עמה – בתקופה שמשנת 2003 עד שנת 2007. אף-על-פי-כן לא הראתה התובעת שפעלה בשקידה ראויה לשם השגת התיעוד או לזימון הרופא שאצלו טופלה על-מנת שיעיד לתמיכת התביעה. למן ראשית ההליך הייתה התובעת מיוצגת על-ידי עורך-דין, וחזקה שהוסבר לה הסבר היטב שעליה להביא את מלוא הראיות על-אודות מהלך הטיפול הרפואי שניתן לה, וכי הימנעותה מלעשות כן עלולה להקים חזקה ראייתית שתפעל לחובתה.

יתרה מכך, גם במהלך שמיעת עדותה של התובעת בחקירה נגדית היה נהיר וגלוי כי חסרונו של תיעוד רפואי כזה הוא נתון רלוונטי ובעל חשיבות בהליך; אף-על-פי-כן הצהירה באת-כוחה 'אלה עדי' – ולא העלתה כל בקשה להשלמת הראיות שהובאו לתמיכת התביעה.

הליך משפטי אינו 'התכנית כבקשתך'; הוא מטיל על כל אחד מבעלי-הדין נטלים בעלי אופי דיוני וראייתי. סדרי-הדין ודיני הראיות מעמידים לכל צד הזדמנות ראויה להישמע ולהביא את עניינו לבירור בצורה המיטבית, באופן שיאפשר לבית-המשפט להכריע במחלוקות העומדות לדיון בדרך מהירה ויעילה שתעשה צדק עם כל המתדיינים. בעל-דין שמחמיץ את ההזדמנות שניתנה לו ללא הסבר סביר, מן הראוי שיישא בתוצאות מחדלו – ואין מקום להתיר לו להשיב את הגלגל לאחור, משתם הבירור והוא עצמו גילה את דעתו שהבאת ראיותיו תמה ונשלמה. הדברים יפים בענייננו; התובעת לא הראתה טעם, לא כל שכן טעם טוב ומבורר, שמנע אותה לאתר את התיעוד החדש ולהגישו במועד הדיוני המתאים לכך, זמן רב טרם הבאת הראיות ולפני שהכריזה 'אלה עדי'.

(ד) משהצהירה התובעת 'אלה עדי', כל זאת בטרם העלתה את הבקשה להבאת ראיות נוספות בדמותו של התיעוד החדש, יש לבחון את הבקשה על-פי אמות-המידה החלות על בקשה להתיר את הגשתה של ראיה חדשה בשלב הערעור.

שיקול מכריע בבחינתה של בקשה כזו נעוץ בשאלה אם ניתן היה להגיש את הראיה במהלך הדיון שהתקיים לפני הערכאה הדיונית [ע"א 2886/08 אשכנזי נ' קופת חולים כללית (2010)]. התרת הבאתה של ראיה חדשה לאחר שתם ונשלם פרק הבירור העובדתי תיעשה במשורה, ורק באותם מקרים בהם הצליח המבקש להראות ולשכנע שהמידע על-אודות עצם קיומה של הראיה לא היה ידוע לו, והוא לא היה יכול להיוודע אליו, בשלב בו הביא את ראיותיו – או שהראיה החדשה היא חיונית למתן פסק-הדין [ע"א 8128/06 לוינזון נ' ארנון (2009); ע"א 374/08 קטן (איטן) נ' הורנשטיין (מינץ) (2012)]. על-מי שמבקש להתיר את הבאת הראיה החדשה באיחור להראות כי אי-הבאתה קודם לכן נבעה מסיבות שאינן תלויות בו, לשכנע שלא יכול היה לגלות את הראיה קודם לכן אף בנקיטת שקידה ראויה, וכי הבקשה להתיר את הצגתה בשלב מאוחר אינה נגועה בחוסר תום-לב [ע"א 801/89 כהן נ' שבאם, פ"ד מו(2)136, 141 (1992)].

הכלל החל בכגון דא הוא שרשלנותו של בעל-דין, שבעטיה לא הובאה הראיה בערכאה ראשונה, לא תשמש עילה להבאתה בשלב מאוחר [ע"א 7950/02 קלישבסקי נ' לוין ו'דולב' חברה לביטוח (2007)].

(ה) אמות-המידה הללו אינן מתקיימות בתיעוד החדש שעליו נסבה הבקשה. חזקה שהתובעת ידעה על קיומו של כל תיעוד רפואי שנסב על הטיפול בה, ואין מדובר בראיה שדבר קיומה נודע לה רק לאחר שתם הבירור לפני. מדובר בתיעוד שחלה עליה חובה לשקוד ולהשיגו לשם צירופו לבקשה למינוי מומחה, ואף להציגו למומחה בית-המשפט – לכשמונה. כזאת לא עשתה התובעת, ואין בפיה כל הסבר ולו גם קלוש שיתרץ זאת.

אכן, לא נעלם מעיני שלעתים תותר הגשתה של ראיה חדשה, בשלב הערעור – גם אם מחדלו של המבקש הוא שהביא לכך שאותה ראיה לא הוגשה במועד הדיוני המתאים לכך – אם גלוי וניכר שלראיה החדשה תהא השפעה ניכרת לעת מתן פסק-הדין, והדבר נחוץ ודרוש לשם גילוי האמת ועשיית צדק מהותי [ע"א 105/05 דהאן נ' מישל קסון (2005)]. אלמלא התקבלה לבסוף הבקשה למינוי מומחה, כי אז יתכן שהיה מקום להתיר את הגשתו של התיעוד החדש ולו גם באיחור, על-מנת לסלול את הדרך למינוי המבוקש. דא עקא, באיזון הכולל – ובשים לב לכך שבקשתה של התובעת למינוי מומחה נעתרה והמומחה קבע לה נכות רפואית בעקבות התאונה, יש להותיר את המצב הקיים על כנו, ולא להתיר לתובעת להציג תיעוד רפואי חדש שהיא לא טרחה להציגו באיזו מבקשותיה למינוי מומחה ואף מנעה אותו הלכה למעשה ממומחה בית-המשפט. לא למותר לשוב ולהדגיש כי התנהלותה זו של התובעת – נטולת הסבר היא ועל כן תמוהה. היא אינה עולה בקנה אחד לא עם ההחלטות שצוטטו לעיל ואף לא עם היותה של התובעת מיוצגת בהליך.

(ו) קבלת הבקשה כרוכה בעיוות-דין לנתבעת; היא תביא, הלכה למעשה, לפתיחתו של ההליך מחדש – לרבות בהקשר של חוות-דעת מומחה בית-המשפט שהתיעוד החדש לא היה לפניו בעת שנתן את חוות-דעתו; יתכן שאף תביא, בנסיבות העניין, למינוי מומחה חדש חלף זה שמונה. כך יעשה לאחר שהתובעת כבר נחשפה לחקירה הנגדית מצד הנתבעת, אופיה ותכניה, ואף מבחינה זו יהיה ההליך נגוע בחשש מהותי ל'מקצה שיפורים', שלא יסייע כהוא זה לחשיפת האמת ולעשיית צדק עם שני הצדדים. אין צורך לומר שעשיית צדק עם התובעת לא יכולה להיות כרוכה בגרימת עוול לצד שכנגד. על כן במקרה דנן אין מקום לנקוט בכלל על-פיו ניתן לפצות על מחדלה הדיוני של התובעת בפסיקת הוצאות לנתבעת, ולו גם הולמות ומרתיעות, שכן אין מתקנים עוול בגרימת עוול [ע"א 189/66 ששון נ' 'קדמה' בע"מ, בית חרושת למכונות וציוד, פ"ד כ(3) 477 (1966)].

(ז) למרבה הצער, אין מנוס מלקבוע שיש לדחות את הבקשה גם בשל היותה נגועה בחוסר תום לב. לאחר שהצהירה התובעת 'אלה עדי', וכאמור לעיל, הוחלפו דברים באולם מחוץ לפרוטוקול, אגב ניסיון של בית-המשפט לקרב בין עמדות הצדדים ולהביאם לפשרה שתסלק את ההליך בשים לב לחוזקות ולחולשות בעמדתו של כל צד. אגב כך הוטעם, ולא בראשונה, שהתובעת לא הציגה כל תיעוד רפואי על-אודות הטיפול שניתן לה לטענתה בעקבות התאונה בשנים שבתכוף לאחריה.

דברים אלה, שנאמרו מתוך ראיית תפקידו של בית-המשפט לקדם פשרה בין בעלי-הדין – פשרה שמטבע הדברים מקומה בתום הבירור העובדתי ואשר מתחשבת בראיות שהביא כל צד, כמו גם בראיות שלא הביא – הפכו בידי התובעת לחוות-דעת משפטית אד-הוק שתהווה בסיס למקצה שיפורים ולפתיחת שלב הבאת הראיות מחדש. מדובר בשימוש לא ראוי, שלא לומר פסול, ברצון שיפוטי לקדם את דרך הפשרה חלף הדרך של 'יקוב הדין את ההר'. בנסיבות העניין, מדובר בזילות של בית-המשפט ושל הדיון הלא פורמלי שהתקיים לאחר שהתובעת הצהירה 'אלה עדי'. בעל-דין רשאי לסרב לשמיעתה של הצעה, או דברים של בית-המשפט שאפשר ויסללו את הדרך לגיבושה; אם בחר לשומעם, ראוי לו שיימנע לעשות בהם שימוש כזה שנעשה בבקשה שלפני, שכן הדבר יוביל למניעת הצעות שיפוטיות מסוג זה, ובסופו של יום בעלי-דין הם שיצאו נפגעים מכך.

3. סיכומם של דברים

הבקשה נדחית.

התובעת תשלם לנתבעת את הוצאותיה בסך של 4,500 ₪, כל זאת תוך שלושים יום מן המועד בו תומצא ההחלטה וללא קשר לתוצאות ההליך. סכום שלא ישולם במועדו ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום ההחלטה ואילך עד מועד התשלום בפועל.

הנתבעת תודיע עד יום 29.6.2014 אם היא מבקשת לזמן לעדות את מומחה בית-המשפט. ככל שלא תבקש להעמידו לחקירה, תיחשב כמי שהצהירה 'אלה עדי' וייקצבו מועדים להגשת סיכומי טענות בכתב.

ת.פ. 3.7.2014.

המזכירות תמציא את ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, י"ז סיוון תשע"ד, 15 יוני 2014, בהעדר הצדדים.