הרקע לתביעה:

1. עניינה של התביעה שלפניי בעסקת מכר דירה הנמצאת ברחוב ריינס בפתח תקווה הידועה גם כגוש 6400, חלקה 545, תת חלקה 4 (להלן: "הדירה"). ביום 15.3.10 נחתם הסכם המכר בין התובעים לנתבע 1 (להלן: "מר שטייג"). אולם הנתבעת 2, בעלת מחצית מהזכויות על הדירה (להלן: "גב' שטייג"), אשר הודיעה טלפונית על הסכמתה להסכם ולתנאיו, לא חתמה לבסוף על הסכם המכר ודרשה לממש זכות קדימה מכוח הסכם הגירושין עם מר שטייג. מכאן התביעה שלפניי שעניינה פיצוי בסך 476,000 ₪ בגין הפרת הסכם מכר ומצג שווא.

עיקר טענות התובעים:

2. מר שטייג הציע את הדירה למכירה באתר האינטרנט "יד 2" בתמורה לסך 1,700,000 ₪. בעקבות המודעה פנו התובעים ביום 26.11.09 למר שטייג והודיעו על רצונם לרכוש את הדירה. התובעים מסרו למר שטייג שיק על סך 20,000 ₪ בכדי להביע את רצינות כוונתם לקניית הדירה.

3. לבקשתו של מר שטייג, התובע פנה לגרושתו של מר שטייג, שהיא בעלת מחצית מזכויות הבעלות בדירה וביקש הסכמתה לרכישת הדירה. זאת האחרונה סירבה לשתף פעולה בעסקה ואף הביעה את התנגדותה. לפיכך מר שטייג החזיר את השיק בסך 20,000 ₪ לידי התובעים וכן דיווח לתובעים שלגב' שטייג יש אופציה ראשונית מכוח הסכם הגירושין לרכוש את חלקו בדירה.

4. אז הציע מר שטייג לתובעים לפנות לגב' שטייג באמצעות "מכתב כוונות" ואף להציע תוספת מחיר בסך 60,000 ₪ בגין תכולת הדירה, על מנת שגב' שטייג תתרצה ותסכים לעסקת המכר. התובעים עשו כעצתו, אך גב' שטייג הודיעה על כוונתה לממש את האופציה לרכישת חלקו של מר שטייג שניתנת לה במסגרת הסכם הגירושין. בהמשך, ייעץ מר שטייג לתובעים להציע תמורה בסך 1,760,000 ₪ ללא תכולה בכדי שיזכו בדירה. התובעים עשו כן ורק אז הסכימה גב' שטייג למכור את הדירה לתובעים.

5. הצדדים קבעו לחתום על הסכם המכר בתאריך 15.3.10, אולם גב' שטייג ביקשה לדחות ביום את מועד החתימה. בסופו של דבר הוסכם שביום 15.3.10 יחתמו מר שטייג והתובעים ואילו גב' שטייג תחתום על ההסכם למחרת.

6. מר שטייג והתובעים חתמו על הסכם המכר ביום 15.3.10. בטרם חתמו הצדדים על הסכם המכר, העבירו התובעים סך 1,100,000 ₪ בנאמנות לחשבונו של עוה"ד שרף וכן ביררו עם עוה"ד שרף כי גב' שטייג תחתום כמוסכם, זה אישר את נכונות הדברים. בהסתמך על כריתתו של הסכם המכר התובעים מכרו את דירתם באלעד.

7. ואולם, ביום 16.3.10, המועד שנקבע לחתימתה של גב' שטייג, סירבה זו לחתום על הסכם המכר והודיעה לתובעים כי מעוניינת לרכוש את חלקו של מר שטייג. בלית ברירה התובעים נאלצו לבטל את הסכם המכר שנחתם ביום 15.3.10 עם מר שטייג.

8. הנתבעים הפרו את הסכם המכר. הנתבעים אף הפרו את חובת תום הלב. הנתבעת 1, גב' שטייג, אף גרמה להפרת הסכם המכר. מכאן שהתובעים זכאים לפיצוי בסך 476,000 ₪ בגין הרכיבים הבאים:

א. פיצוי מוסכם בסך 176,000 ₪ בגין הפרת הסכם המכר.

ב. דמי שכירות בגין דיור חליפי לתקופה של שנה בסך 60,000 ₪.

ג. פיצויי קיום בסך 240,000 ₪ בגובה הפער בין השווי הריאלי של הדירה לבין שוויה של הדירה כפי שנמכרה בפועל.

ד. פיצויים בגין נזק לא ממוני (עגמת נפש).

9. התביעה הוגשה מלכתחילה גם כנגד ב"כ הנתבעים, עו"ד שרף. אולם לאחר שהוגש תצהירו, הוסכם כי ימחק מכתב התביעה.

עיקר טענות מר שטייג:

10. התובעים פנו באמצעות מתווך למר שטייג בכדי לרכוש את הדירה. הוסבר לתובעים שמכירת הדירה כפופה להסכמתה של גב' שטייג, זאת לנוכח הוראה בהסכם הגירושין שבין ה"ה שטייג.

11. ביום 15.3.10 נחתם הסכם מכר בין מר שטייג לבין התובעים. אולם התובעים בחרו לבטל את הסכם המכר ובכך נמנע ממר שטייג לקיים את התחייבותו על פי ההסכם. יתירה מכך, התובעים ביטלו את הסכם המכר טרם חלפו 14 יום בהם ניתנת לגב' שטייג האפשרות להסכים לעסקת המכר משכך על התובעים להלין על עצמם.

12. הסכם המכר מיום 15.3.10 חסר תוקף משפטי הואיל וגב' שטייג לא חתמה על ההסכם.

13. כל פעולותיו של מר שטייג נעשו בתום לב והוא היה נכון לקיים את חלקו בהסכם. רק בעקבות ביטול החוזה על ידי התובעים נמנעה ממנו האפשרות לקיים את חלקו מכוח הסכם המכר.

עיקר טענות גב' שטייג:

14. התובעים ניהלו משא ומתן עם מר שטייג במטרה לרכוש את הדירה נשוא התובענה, על אף שידעו כי גב' שטייג בעלת מחצית מזכויות הדירה ושמכוח הסכם הגירושין שנחתם ביום 26.1.09 עומדת לה זכות קדימה לרכישת חלקו של מר שטייג בדירה.

15. גב' שטייג לא לקחה חלק ישיר בהליך המשא ומתן ואף לא נתנה הסכמתה שאחר ינהל אותו בשמה: לא הציעה לתובעים את הדירה למכירה; לא הציגה את הדירה לתובעים; ואף לא ניהלה משא ומתן בסמוך למועד חתימת הסכם המכר בין התובעים למר שטייג.

16. במהלך המשא ומתן היה שלב בו גב' שטייג נתנה הסכמתה למכר, אולם היה זה לאחר שמר בן חורין הציג לפניה מידע כאילו הוא חולה. מכל מקום, לנוכח התארכות המשא ומתן, הסכמתה למכירה פגה מאחר שהתובעים זנחו את הליך המשא ומתן במשך תקופה כה ארוכה.

17. גב' שטייג לא ידעה דבר על קיומו של הסכם המכר מיום 15.3.10, וכן לא ידעה דבר לעניין התמורה, תנאי ההסכם האחרים ומועד פינוי הדירה.

18. הואיל וגב' שטייג לא חתמה על הסכם המכר ומאחר שביקשה לממש זכות קדימה מכוח הסכם הגירושין שלה, אין מקום לחייבה בפיצויים לזכות התובעים.

עיקר טענות עו"ד שרף:

19. עו"ד שרף ייצג את ה"ה שטייג בעסקה למכירת הדירה. במהלך המשא ומתן עוה"ד שרף הודיע לתובעים שעומדת לגב' שטייג זכות קדימה לרכישת חלקו של מר שטייג בדירה ולחילופין להציע רוכש חלופי שמציע תמורה גדולה יותר בגין הדירה.

20. התובעים זנחו את הליך המשא ומתן מעל חודש ימים ואף לא טרחו לעדכן מהי סיבת העיכוב. רק בתאריך 10.3.10 התובעים חידשו את הליך המשא ומתן, זאת לאחר מכירת דירתם באלעד. מכאן שאין לומר כי התובעים הסתמכו על רכישת הדירה נשוא התובענה ושכתוצאה מכך שלא יצאה לפועל נגרמו להם נזקים.

21. במסגרת הליך המשא ומתן החדש, התובעים הודיעו על רצונם לרכוש את הדירה בכפוף לשינויים מינוריים לרבות מועד פינוי הדירה ותכולת הדירה. שינויים אלו קיבלו הן את הסכמתה של גב' שטייג והן את הסכמתו של מר שטייג. על כן נקבע בין הצדדים מועד לחתימת ההסכם ליום 15.3.10. עוד נקבע, שגב' שטייג תחתום על ההסכם יום למחרת, 16.3.10 וזאת בשל עומס בעבודתה.

22. למרות הבטחתה, גב' שטייג לא חתמה על ההסכם כמוסכם ואף לא הודיעה על כוונתה זו. עוה"ד שרף לא יכול היה לצפות כי תפר התחייבות זו.

23. התובעים קיבלו החלטה לבטל את הסכם המכר. באותה העת, עוה"ד שרף החזיר להם את כספי הנאמנות ובכך ניתנה להם האפשרות לרכוש דירה אחרת ולא לשכור דירה כפי שעשו בפועל. משניתנה להם האפשרות לבחור בין החלופות, אין לחייב את הנתבעים בתשלום דמי השכירות.

24. לאור גרסתו של עו"ד שרף, הוסכם על התובעים שהוא ימחק מכתב התביעה (אם כי עדותו תשמע).

25. בדיון שנערך לפניי העידו העדים הבאים:

מטעם התובעים: עו"ד עמוס וייס (ייצג את התובעים בעסקת המכר) ומר בן חורין (תובע 1).

מטעם הנתבעים: מר שטייג (נתבע 1); גב' שטייג (נתבעת 2).

כן העיד עו"ד אריאל שרף.

דיון והכרעה:

המשא ומתן בין הצדדים:

26. במסגרת הסכם הגירושין שנערך בין מר שטייג וגב' שטייג, ניתנה זכות קדימה לגב' שטייג לרכוש את חלקו של מר שטייג בדירה, בכל עת בה הדירה תוצע למכירה [נספח א לנ/3].

27. לגרסת התובעים, במסגרת הליך המשא ומתן הודיע מר שטייג לתובעים על "אופציה ראשונית" של גב' שטייג לרכישת הדירה מכוח הסכם הגירושין שחל ביניהם [סעיף 10 לת/2]. לדבריו של מר בן חורין: "הוא הראה לי רק את הסעיף הזה, הוא אמר שאסור לו להראות את כל ההסכם. הוא הקריא לי אותו" [פר' עמ' 20 ש' 12-13].

28. לטענת התובעים, בכדי לקבל את הסכמתה של גב' שטייג כתבו מכתב כוונות על מנת להוכיח רצינותם ברכישת הדירה וכן הסכימו לתמורה בסך 1,760,000 ₪ במקום 1,700,000 ₪, ללא תכולת הדירה. גב' שטייג יצרה קשר טלפוני עם התובעים בתאריך 16.12.09 ונתנה הסכמתה לביצוע העסקה [סעיף 16 לת/2]. התובעים הסתמכו על הסכמתה של גב' שטייג וראו בכך "ויתור" על זכותה למימוש האופציה שניתנה לה במסגרת הסכם הגירושין.

29. גב' שטייג בעדותה לפניי אישרה שהסכימה למכור את הדירה לתובעים:

"אין מחלוקת על כך שב 16.12 בעקבות שיחה שבו התובע בכה שהוא הולך למות ומשאיר אישה ו- 4 ילדים וזה הירושה שהוא הולך להשאיר להם, אני הסכמתי באותו מועד למכור לתובע את הדירה, כיוון שפשוט ריחמתי עליו באותו רגע. אין מחלוקת על כך".

[פר' עמ' 39 ש' 22-24]

30. לאחר קבלת הסכמתה של גב' שטייג, הליך המשא ומתן התקדם לקראת כריתתו של חוזה. כך, בחודש פברואר 2010, הצדדים הגיעו לידי טיוטה סופית. במסגרת זו, הושגו ההסכמות הבאות [סע' 20-24 לת/2]:

א. התובעים ישלמו סך 1,760,000 ₪ בגין רכישת הדירה כולל מזגנים (למעט אחד).

ב. מסירת החזקה בדירה תוך 40 ימים מיום חתימת החוזה.

ג. מועד פינוי הדירה בתאריך 1.6.10 וזאת בכפוף לכך שמועד חתימת החוזה יהיה בתאריך 14.3.10.

31. הצדדים השהו את הליך המשא ומתן למשך כחודש. לשיטת התובעים, השהייה זו נובעת הן לצורך מכירת דירתם באלעד, דבר שהיה ידוע למר שטייג [ס' 23 לת/2], והן לנוכח פטירת אביו של מר בן חורין, לדבריו:

"אני לא חושב שזה היה 4 חודשים, בכל מקרה, אנחנו ניהלנו מו"מ, אני עם עו"ד שרף, וכפי שמסר לי התובע עם הנתבע 1, עד ל- 9.2 ובגלל שהמכירה של הדירה באלעד התארכה הוסכם שהמחיר יוצמד למדד דצמבר, למיטב זכרוני, לכן זה נראה לי מאוד סביר".

[פר' עמ' 16 ש' 7-9[

32. לאחר מכירת דירתם של התובעים, חודש הקשר בין הצדדים. בהקשר זה העיד לפניי עו"ד וייס, מי שייצג את התובעים בהליך הקנייה, את הדברים הבאים:

"מאזור תחילת פברואר עד תחילת מרץ לא היה קשר ביני לבין עו"ד שרף, עד אז היו חילופי מיילים ושיחות, כאשר במקביל היה גם שאני קיבלתי עדכונים מהתובע, בקשר לפגישה שהוא ערך עם הנתבע והודעות שהוחלפו...עד ה- 9.2 ביו כל מיני שינויים. גם בהסכם וגם בנספח. פחות או יותר הגענו להסכמה בקשר לתנאים, ובתחילת מרץ כאשר הדירה של התובעים כבר נמכרה, היו שינויים קטנים שלא היו מהותיים".

[פר' עמ' 12 ש' 28-30 ועמ' 13 ש' 1-3]

33. עו"ד שרף, אשר ייצג את הנתבעים בהליך המכירה, ציין בתצהירו כי במשך כחודש ימים לא נוצר קשר עם התובעים ורק בתאריך 10.3.10 חודש המשא ומתן [ס' 24 לנ/2]. יחד עם זאת, עו"ד שרף אישר בתצהירו שהתיקונים שנערכו בהסכם במהלך חודש מרץ "היו מינוריים" [ס' 30 לנ/2]. על רקע זאת גובשה טיוטה סופית לחתימה כבר בתאריך 11.3.10, כאשר הנתבעים היו מודעים לכל התיקונים ונתנו את אישורם לכך [ס' 31 לנ/2].

34. על רקע גיבוש נוסח סופי ומסכם לחוזה המכר, התכנסו הצדדים לקראת כריתתו של חוזה. וכך העיד לפניי עו"ד וייס:

"לא. אנו רצינו לחתום, זו הייתה הדרישה של הנתבע שהחתימה תהיה כבר ב- 14.3 בגלל שעו"ד שרף שייצג אותו לא יכל ב-14.3 , זה נדחה ל- 15.3. אני מצאתי פתרון שאנו נחתום שלא בנוכחות הנתבעת 2 מאחר שלא הייתה מחלוקת לגבי התנאים, והיא תחתום יום אחרי זה".

[פר' עמ' 13 ש' 10-13]

35. לטענת גב' שטייג השהיית המשא ומתן למשך כשלושים ימים גרמה לנתק בין הצדדים. מכאן שהדברים שהיו מוסכמים בעבר לא היו עוד בתוקף, לרבות הסכמתה למכירת הדירה מבלי לממש את זכות הקדימה.

36. אין בידי לקבל טענה זו.

לחתימת ההסכם קדמה תקופה ארוכה של משא ומתן, אשר כללה פגישות רבות, במהלכן תוקן ההסכם וגובש נוסח סופי לחתימה. לניסוח ההסכם היו שותפים: מר בן חורין, מר שטייג ועורכי הדין של הצדדים, עו"ד שרף מצד הנתבעים ועו"ד וויס מצד התובעים. כעולה מעדותה של גב' שטייג היא קיבלה בדואר האלקטרוני עותק מטיוטת ההסכם שנערכה במהלך חודש פברואר 2010 [פר' עמ' 40 ש' 8]. במהלך חודש מרץ, לאחר שחודש הקשר בין הצדדים, הצדדים כמעט ולא שינו את תנאי ההסכם כפי שנקבעו בטיוטה הסופית מיום 9.2.10. ממצא זה עולה מעדויות באי כוח הצדדים, ואף מתיישב עם פרק הזמן הקצרצר שנדרש לעריכת ההסכם בנוסחו הסופי.

גם המועד הקרוב שנקבע לחתימה על ההסכם מלמד שלא חל כל שינוי מהותי בין נוסח הטיוטה האחרונה מתאריך 9.2.10 לבין הנוסח האחרון עליו הוסכם.

37. סיכומו של דבר, אני דוחה את טענת גב' שטייג כאילו המשא ומתן נקטע. נהפוך הוא, ההסכם שנחתם בסופו של יום מהווה המשך טבעי של המשא ומתן שהתקיים קודם לכן בין הצדדים.

אירוע החתימה על ההסכם:

38. הואיל ונוסח תנאי ההסכם תואם בין עורכי הדין, הוסכם שבתאריך 15.3.10 ייחתם הסכם המכר. לקראת חתימת ההסכם, בתאריך 12.3.2010, הופקד סך 1,100,000 ₪ על ידי התובעים בחשבון נאמנות של משרד עו"ד לינצר, בא כוחם [נספח ט' לת/2].

יחד עם זאת, התברר שהמועד שנקבע לחתימת ההסכם אינו אפשרי מבחינת גב' שטייג, לנוכח עומס עבודה אליו נקלעה. על כן, הוסכם שבתחילה יחתמו התובעים ומר שטייג, ואילו גב' שטייג תוסיף את חתימתה למחרת היום. וכך העיד לפניי עו"ד שרף, שייצג את הנתבעים:

"הייתי בדעה וזה מה שהצעתי שכולם יבואו ויחתמו באותו מעמד. הסיכום היה מדובר על יום חמישי רצו לעשות הכל מהר מהר. ביום א' אני לא יכולתי בגלל האזכרה לאחי. ביום ב' הם רצו ואתה יכולת וטובה התקשרנו אליה אמרה שלא יכולה בגלל עומס בעבודה ואז עו"ד וייס ביקש וגם אתה כן לקבוע ליום שני. הקונה ואתה תחתמו ביום שני וטובה תבוא להשלים חתימתה ביום שלישי"

[פר' עמ' 38 ש' 15-19]

39. כעולה מתצהירו של עו"ד שרף, בטרם נחתם ההסכם הוא שב ווידא עם גב' שטייג שהיא מסכימה לתנאי ההסכם וכי תחתום עליו למחרת:

"ביום 15.3.10 נפגשנו במשרדי כמתוכנן אני והנתבע מס. 2, עם התובעים וב"כ התובע עו"ד אמוץ ויס. במהלך הפגישה במשרדי טרם החתימה על הסכם המכר, שוחחתי שוב עם הנתבעת מס. 2 ועדכני אותה שהנתבע מס. 1 והתובעים חותמים על ההסכם, ווידאתי עמה כי אכן תחתום על ההסכם למחרת כמוסכם, ואף חזרתי באוזנייה על עיקרי תנאי התשלום. למעט העובדה שמועדי החתימה נקבעו ואושרו ע"י כל הצדדים לא הוצג על ידי שום מצג לתובעים לב"כ התובעים".

[ס' 33 לנ/2]

40. גב' שטייג בעדותה לפניי לא הכחישה את שיחת הטלפון בינה לבין עו"ד שרף (שהינו גיסהּ), שיחה שהתקיימה עובר לחתימת ההסכם. הרושם שעלה מעדותה לפניי הוא כי אכן ניתנה מצידה הסכמה לחתימת ההסכם:

"שוב אני אומרת הבטחתי לבוא ולחתום בידיעה ברורה שהסכם 14 יום נמצא בתוכו..."

[פר' עמ' 42 ש' 13]

ועוד העידה גב' שטייג:

"ת. הוא התקשר אלי ואמר עומדים לחתום. אז חשבתי לעצמי, אני מנהלת עסק, איך שהוא מבינה בענייני חוזים, אמרתי לעצמי אם גיסי אומר שהולכים לחתום, אין שום ספק שלא פוגע בזכויות שלי, וסעיף 14 יום נמצא בפנים...".

[פר' עמ' 43 ש' 21-23]

41. למרות ההסכמה הטלפונית של גב' שטייג ולמרות הבטחתה שתגיע לחתום למחרת על ההסכם, הדבר לא נעשה. לטענתה של גב' שטייג היא החליטה שברצונה לממש את זכות הקדימה מכוח הסכם הגירושין:

"הייתה הבטחה למכור לכם אז את הדירה, אני הייתי נותנת את הסכמתי, אם זה היה אז, למרות שהיא ניתנה במירמה, לא הייתי חוזרת בי. אבל בפברואר כולם מסכימים שהעסקה הקודמת לא הייתה וחזרתם בעצם מחדש לשולחן הדיונים. לכן בעיני זה היה הגיוני ופשוט וטרווילי, שסעיף 14יום נכנס מחדש לתוקפו, גם מיכאל מסכים עם זה, אני חושבת שגם התובע ידע שמגיע לי 14 יום".

[פר' עמ' 43 ש' 4-8]

42. גרסתו של עו"ד שרף, על פיה טיוטת ההסכם מחודש פברואר 2010 נשלחה לנתבעים, לא נסתרה. למעשה, גב' שטייג הודתה בכך שהועברה אליה הטיוטה מתאריך 9.2.10 [פר' עמ' 40 ש' 8].

אף גרסתו של עו"ד שרף כי דיווח על תנאי ההסכם וקיבל את הסכמתה של גב' שטייג לא נסתרה. גרסה זו מצטרפת לגרסת מר בן חורין, שהעיד לפניי שעו"ד שרף אכן הקריא לגב' שטייג את עיקרי ההסכם, וזאת לפני שההסכם נחתם על ידי התובעים ומר שטייג [פר' עמ' 27 ש' 28-29].

גם לגרסת מר שטייג, בחקירתו הנגדית, עו"ד שרף ערך שיחת טלפון אל גב' שטייג, עובר לחתימת ההסכם, ומסר לה את מועד הפינוי ואת התמורה שהוסכמה, כאשר לאחר אותה שיחת טלפון עדכן אותו עו"ד שרף שניתן לחתום על ההסכם לאור הסכמתה של גב' שטייג [פר' עמ' 32 ש' 17-21].

גב' שטייג הודתה, אם כי בלשון רפה, שהסכימה למכירת הדירה לתובעים. גב' שטייג אף הודתה במפורש כי הוזמנה לחתום על ההסכם בתאריך 16.3.10, למחרת היום בו נחתם ההסכם על ידי התובעים ומר שטייג [פר' עמ' 44 ש' 12-13].

43. על יסוד עדותו של עו"ד שרף, ממנה התרשמתי לחיוב, ובהתחשב בעדויות בעלי הדין לעיל אשר מחזקות את גרסתו, אני קובע שנוסח ההסכם בנוסחו הכמעט סופי הועבר מראש (כבר בחודש פברואר 2010) לעיונה של גב' שטייג. גב' שטייג עודכנה מראש על המועד שנקבע לחתימה על ההסכם.

במועד החתימה, אך בטרם נחתם ההסכם על ידי שלושת הצדדים האחרים, נערכה שיחת טלפון על ידי עו"ד שרף אל גב' שטייג. עו"ד שרף הקריא לגב' שטייג את עיקרי ההסכם וזו נתנה את הסכמתה לעסקה ואף התחייבה כי תגיע למחרת להוסיף את חתימתה על גב' ההסכם.

החיובים בין הצדדים

44. לטענת גב' שטייג הסכמתה ניתנה בעל-פה, אך לא הושלמה בחתימה על ההסכם. על כן אין בהסכם כדי לחייבה.

45. כעולה מפסיקת בית המשפט העליון, חתימתה של גב' שטייג אינה תנאי הכרחי להיותו של הסכם המכר מחייב כלפיה. חתימת ידה אינה אלא עניין ראייתי, שנועד להוכיח את הסכמתה לתנאי ההסכם.

בע"א 571/79 דירות מקסים בע"מ נ' דינה ג'רבי , פ"ד לז(1) 589, 604-605 (1983), עמד השופט בך על תכלית דרישת החתימה בהסכמי מכר מקרקעין:

"... בשעה שעצם קיום המסמך בכתב הוא תנאי הכרחי ומהותי לתקפותו של הסכם לעיסקת מקרקעין, הרי החתימה על ההסכם, הן מצד הקונה והן מצד המוכר, מהווה גורם ראייתי בלבד, אם כי כבד משקל, אשר בא להוכיח את גמירות הדעת בין הצדדים.. ולאשר, שאמנם אלה הם תנאי החוזה שהוסכם עליהם. בהעדר ראיה זו יצטרך בית המשפט לבדוק בדיקה קפדנית, שמא מוכחות העובדות הנ"ל על-ידי ראיות אחרות. אין להסיק מכאן, שמזלזל אני בחשיבותה של החתימה על גבי חוזים מהסוג הנדון. אין ספק, שצדדים לחוזה, המהווה עיסקת מקרקעין, ולמעשה הצדדים לכל חוזה הנערך בכתב, נוהגים לחתום על החוזה בטקס יותר או פחות חגיגי, ורוב האנשים לא יראו את עצמם קשורים בהתחייבויות ההדדיות, שהתכוונו לקבל על עצמם בכתב, כל זמן שלא חתמו שני הצדדים על החוזה. על-כן, אם נתקלים אנו בחוזה בלתי חתום, ואחד הצדדים לחוזה הכתוב יטען, כי לא הגיעו הצדדים לגמירות דעת ועל-כן אין תוקף לנוסח החוזה, הרי תהיה בהעדר החתימה בדרך כלל משום הוכחה מרחיקת לכת, ואולי כמעט קונקלוסיבית, לטובת גירסתו. אך ייתכנו יוצאים מן הכלל, אם כי נדירים, בהם ישתכנע בית המשפט, על סמך חומר הראיות המובא לפניו, שאמנם הייתה גמירות דעת בין הצדדים, למרות העובדה, שחתימתם או חתימת אחד מהם חסרות על גבי ההסכם הכתוב".

לימים רוככה עוד יותר דרישת החתימה ונקבע כי תכליתה ראייתית בלבד:

"אין כל קדושה בחתימה. כאשר היא באה למלא פונקציה הוכחתית, ניתן להחליפה בדרכי הוכחה אחרות".

[ראו: ע"א 692/86 יעקב בוטקובסקי ושות' - חברה לייבוא ושיווק בע"מ נ' גת, פ"ד מד(1) 57, 70 (1989)]

46. בענייננו, גב' שטייג הייתה מודעת לתנאים המסחריים שבהסכם והיא אף הסכימה להם.

גב' שטייג קיבלה לידיה את טיוטת הסכם המכר ביום 9.2.10 ואף התעניינה בהתקדמות המשא ומתן, זאת בשיחה עם עו"ד שרף במסגרת מפגש משפחתי [פר' עמ' 40 ש' 7-10].

יתרה מכך, כפי שקבעתי לעיל, עיקרי ההסכם הוקראו לגב' שטייג על ידי עורך דינה בטלפון. גב' שטייג נתנה את הסכמתה בעל פה לתנאי ההסכם באמצעות שיחת טלפון שנערכה במעמד המפגש שנקבע לחתימת ההסכם. על יסוד אותה הסכמה טלפונית הסתמכו הצדדים האחרים עת חתמו על ההסכם. מכאן שהוכחה לפניי גמירות דעתה של גב' שטייג ביחס לעיקרי עסקת המכר: עצם מכירת הדירה לתובעים, תנאי התשלום החוזיים ומועד העברת החזקה בדירה לתובעים.

יחד עם זאת, מאחר שהסכמתה של גב' שטייג לא נערכה אל מול החוזה בנוסחו המלא ובהתחשב בכך שעל פי העדויות שהובאו לפניי, הוקראו לגב' שטייג רק ההוראות המסחריות בהסכם, אין בידי לקבוע כי הסכמתה בעל-פה שקולה לחתימה בכתב על גבי ההסכם.

47. לטענת גב' שטייג, הסכמתה למכר ניתנה בטעות, עת סברה שסעיף 14 להסכם הגירושין, המקנה לה זכות סירוב ראשונה לרכישה הדירה, הינו חלק מתנאי החוזה. כשהתברר שלא כך הדבר חזרה בה מהסכמתה. לדבריה:

"איני צריכה לומר, זה היה ברור ביני לבין הנתבע 1, לבין עו"ד שרף שכתב את הסכם הגירושין, כולם ידעו על הסעיף הזה. גם התובע ידע על הסעיף הזה מהיום הראשון שהגיע למו"מ על הדירה, כולם ידעו על סעיף זה. לא היה לי ספק שההסכם הוא בתנאי שסעיף 14 יום יכובד, כיוון שזה הבייסיק. אני הבנתי את הטלפן הזה שאומר, יש התוויה של הסכם, בואי לקרוא אותו, ולאחר מכן את מקבלת 14 יום לפי הסכם הגירושין, לא יתכן אחרת. יש הסכם בין הצדדים, לעבור עליו זה פשוט לא ייתכן, גם התובע ידע על זה. הוא היה צריך להבין שיש 14 יום שניתנים לי. השאלה היחידה שנשאלת למה לא הסכים לחכות 14 יום כדי לראות אם אקנה את הדירה אם לאו ורץ לבטל את ההסכם, זה מראה על חוסר תום לב. כי התובע יכול היה לחכות 14 יום".

[פר' עמ' 40 ש' 30-31, עמ' 41 ש' 1-7]

48. מנגד, טענו התובעים שגב' שטייג הפרה את התחייבותה לחתום ובכך הפרה את חובת תום הלב בשלב משא ומתן כמתחייב מהוראת סעיף 12 לחוק החוזים הכללי. בנוסף, גב' שטייג לא מימשה את זכותה מכוח הסכם הגירושין עד יום הגשת התביעה.

49. בכדי להוכיח קיומה של טעות, על הטוען להוכיח קיומם של היסודות העולים מהוראת סעיף 14(א) לחוק: קיום חוזה; קשר סיבתי בין הטעות להתקשרות; יסודיות הטעות; וידיעת הצד השני [גבריאלה שלו, דיני חוזים- החלק הכללי, 282, תשס"ה- 2005]. בהתקיים יסודות אלה, קמה לגב' שטייג זכות לביטול הסכם המכר.

50. בענייננו, גב' שטייג נתנה הסכמה טלפונית במעמד חתימת החוזה, בתאריך 15.3.10 לביצוע העסקה. היה זה לאחר שקיבלה לידיה את הטיוטה הכמעט סופית של ההסכם ולאחר שהודיעה במפורש למר בן חורין שתמכור את חלקה בדירה. כל אלה אינם מתיישבים עם גרסתה, לפיה נתנה הסכמתה הטלפונית עקב טעות.

יתר על כן, במכתבה מיום 21.3.2010 [נספח י"ד לת/2], לא טענה גב' שטייג כי היא נתנה את הסכמתה לעסקה על יסוד טעות. על פי האמור באותו מכתב גב' שטייג הודיעה לתובעים על רצונה לממש את זכות הקדימה תוך שהיא מאחלת לתובעים "הצלחה רבה בהמשך הדרך".

מטעמים אלה אני סבור שגב' שטייג לא טעתה עת הסכימה לתנאי ההסכם. מכל מקום, לא קיים קשר סיבתי בין הטעות הנטענת להתקשרות החוזית.

51. לא זו אף זאת, גב' שטייג הודתה בחקירתה הנגדית שנתנה את הסכמתה הישירה לעסקת המכר, זאת בשיחת טלפון שהתקיימה בינה לבין מר בן חורין במהלך חודש דצמבר 2009. הסכמה ישירה זו, שוללת כל אפשרות על פיה הקונים (ה"ה בן חורין) היו מודעים לטעות הנטענת. מכאן, שלכל היותר חל סעיף 14(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), המאפשר את ביטול החוזה, אך זאת תוך חיוב בפיצוי בגין הנזק שגרמה גב' שטייג לתובעים עקב רצונה לבטל את ההסכמה.

52. סיכומו של דבר, אני קובע שגב' שטייג נתנה את הסכמתה למכר. טענתה של גב' שטייג כאילו החוזה נחתם עקב טעות, אינה מועילה לה. ראשית, היא לא נקטה בצעדים לביטול ההסכם. שנית, אף אם הייתה פועלת לביטול ההסכם לא הייתה מופטרת מפיצוי התובעים בגין נזקיהם הצפויים.

53. כעולה מתצהירו של מר בן חורין, מסר לו עו"ד וייס כי על פי המידע שנמסר לו על ידי עו"ד שרף, ב"כ הנתבעים, גב' שטייג מסרבת לחתום על ההסכם [ס' 36 לת/2]. מר בן חורין נזעק למשרדה של גב' שטייג, לאחר שניסיונותיו להידבר עימה טלפונית כשלו. בפגישה במשרדה הודיעה לו גב' שטייג כי היא מעוניינת לקבל על הדירה סך 2,100,000 ₪ [ס' 40 לת/2]. משפנה מר בן חורין אל מר שטייג "ייעץ" לו זה כי יפנה לעו"ד שרף על מנת שהאחרון ישכנע את גב' שטייג לקיים את התחייבויותיה.

54. בנסיבות אלה, שלח עו"ד וייס מכתב התראה אל עו"ד שרף ובו קצב לו להודיע עד ליום 21.3.10 אם ברצון גב' שטייג לקיים את ההסכם [נספח יב לת/2]. בסמוך לאחר מכן הודיע עו"ד שרף כי פסק לייצג את גב' שטייג לנוכח ניגוד עניינים עימה.

בתאריך 21.3.10, הודיעה גב' שטייג במכתב שנשלח למשרד ב"כ התובעים, כי החליטה לרכוש את הדירה לעצמה [נספח יד לת/2].

55. הודעתה של גב' שטייג, מיום 21.3.10, על פיה היא תרכוש את חלקו של מר שטייג, מהווה הכרזה על התנערות מביצוע המכר. הנה כי כן, גב' שטייג לא ניצלה את ארכת החסד שניתנה לחתום על ההסכם ואף הודיעה בריש גלי על כוונתה שלא לקיים את החוזה. בנסיבות אלה, פעלו התובעים כדין עת הודיעו על ביטול החוזה.

56. גב' שטייג נטלה חלק במשא ומתן למכירת הדירה. גב' שטייג אישרה את מכירת הדירה לתובעים, לאחר שהוקראו לה התנאים המסחריים בהסכם המכר. התנערותה של גב' שטייג מהעסקה לאחר שיתר הצדדים חתמו על ההסכם, מהווה חוסר תום לב של ממש. חוסר תום לב זה מקבל משנה תוקף לנוכח הודאתה בחקירתה הנגדית כי עד היום "טרם" רכשה את חלקו של מר שטייג בדירה [פר' עמ' 41 ש' 20-23]. יש בחוסר תום לב זה, בו לקתה גב' שטייג, כדי להוות הפרה ברורה וחמורה של הוראת סעיף 12(א) לחוק החוזים (חלק כללי). הפרה זו מזכה את התובעים בפיצוי בגין העדר תום לב בשלב המשא ומתן כעולה בהתאם לסעיף 12(ב) לחוק החוזים (חלק כללי).

57. בע"א 6370/00 קל בנין בע"מ נ' ע.ר.מ. רעננה לבניה והשכרה בע"מ, פ"ד נו(3) 289, 302 (2002) נקבעו על ידי הנשיא (כתוארו דאז) ברק הדברים הבאים ביחס למהות הפיצוי בגין הפרת חובת תום הלב:

".....התרופה בגין הפרת החובה לנהל משא ומתן לקראת כריתתו של חוזה בתום-לב היא בפיצוי על הנזק שנגרם לנפגע מעצם הכניסה למשא ולמתן ("פיצויים שליליים"; "פיצויי הסתמכות"). עם זאת ישנם מקרים חריגים שבהם זכאי הנפגע לפיצויים בגין הנזק שנגרם לו בכך שההסכם שעמדו לכרות לא נכרת ולא הוגשם ("פיצויים חיוביים"; "פיצויי קיום"). המאפיין מצבים מיוחדים אלה הוא שהמשא והמתן הבשיל, למעשה, לכדי חוזה, ורק ההתנהגות חסרת תום-הלב מנעה את שכלולו. על-כן אין לומר כי סעיף 12(ב) לחוק מוגבל אך ל"פיצויים השליליים", כשם שאין לומר שכל הפיצויים הנפסקים על-פיו הם אך "פיצויים חיוביים". הכול תלוי בנסיבותיו המיוחדות של המקרה תוך התחשבות במידת חוסר תום-הלב, בציפיות של הצדדים, בשלב שבו מצוי המשא והמתן ובנתונים אחרים העשויים להיות רלוונטיים".

58. הדברים שנקבעו בעניין קל בניין יפים לענייננו.

גב' שטייג אישרה את הסכמתה למכר. התנאים המסחריים הוסכמו עליה. המשא ומתן הבשיל והצדדים האחרים הסתמכו על הסכמתה, בעצם חתימתם על ההסכם, מסירת דיווחים לרשויות המס והפקדת כספים בנאמנות. במובן זה, גב' שטייג מנעה בחוסר תום לב את שכלול ההסכם. נסיבות אלה הולמות פסיקת פיצויים לחובתה של גב' שטייג, לרבות פיצויי קיום.

59. לטענת התובעים, מר שטייג הפר את התחייבויותיו החוזיות לפיהן ימכור את הדירה לתובעים. מר שטייג אף לא דאג להביא לביצוע בפועל של הסכם המכר כמתחייב מהוראת סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), מכאן שמר שטייג הפר הפרה יסודית את הסכם המכר.

60. מנגד, מר שטייג טוען שדווקא ביטול החוזה על ידי התובעים מנע ממנו לקיים את התחייבויותיו מכוח ההסכם וכן כל פעולותיו לאורך כל הליך המשא ומתן נעשו בתום לב ובאמונה שגב' שטייג מסכימה למכירה, לרבות החתימה על ההסכם. מר שטייג העיד לפניי את הדברים הבאים:

"אני אגיב: עו"ד שרף הודיע לי שהנתבעת 2 לא מתכוונת לחתום על ההסכם. למרות שבבוקר ההסכם היא הודיעה לו שהיא מתכוונת לחתום מחר, אבל בערב היא הודיעה לו שלא מתכוונת לבוא כי היא רוצה לקנות את הבית לבד. כיוון שכתבתי כבר בכתב ההגנה שפעמיים שלוש הייתי אצל התובע, ושאלתי אותו מתי אתה בא לחתום על חוזה, אני מדבר על דצמבר, הוא אמר לי יום א' הקרוב אני מגיע. הוא לא הגיע. לכן אחרי שהנתבעת 2 הודיעה שהיא רוצה לקנות את הבית ולא באה לחתום, חשבתי שהדרך היחידה לקיים את ההסכם לתת לה שבועיים מיום החתימה של התובע, שאז באמת סוף סוף הגיע לחתום לאחר חודשים רבים, וזה באמת ההסכמה, מאז מגיעה לה הזכות של שבועיים, לפני כן, חוץ מדיבורים לא היה שום דבר, ושקרים מפה ועד להודעה חדשה. לכן הודעתי לה שיש לה שבועיים, במקרה ולא הייתה עומדת בשבועיים היינו מקיימים את החוזה. עו"ד שרף היה יכול לחתום במקומה, אם הייתה מפרה את החוזה, זה היה כתוב בהסכם הגירושין. הוא עשה זאת בעבר לגבי דירה אחרת. זו הייתה כוונת המכתב בלבד. שתבוא ותשים את הכסף"

[פר' עמ' 31 ש' 30-32 עמ' 32 ש' 1-9]

61. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, אני סבור שלא ניתן לייחס למר שטייג אחריות להפרת חוזה המכר.

ראשית, התרשמתי שמר שטייג היה מעונין מאוד במכירת הדירה.

שנית, מר שטייג הוא שניהל את המשא ומתן הישיר עם התובעים ותרם להצלחתו.

שלישית, מר שטייג התייצב לפגישה שנקבעה בתאריך 15.3.2011 לצורך חתימת ההסכם, חתם על גבי ההסכם ואף חתם על ייפוי כוח אשר מסמיך את ב"כ הצדדים להעביר את הזכויות בדירה על שם התובעים [נספח י' לת/2].

רביעית, גב' שטייג היא שחזרה בה מהסכמתה לקיום העסקה. מערכת היחסים בין מר שטייג לגב' שטייג טעונה ביותר. על פי עדויותיהם הם לא דיברו זה עם זה מספר שנים. מערכת יחסים שכזו, שוללת כל אפשרות לתיאום מראש או לקנוניה בין הנתבעים בכדי להביא לאי קיום העסקה.

חמישית, הפתק שכתב מר שטייג בכתב ידו אל גרושתו [נספח י"א לת/2], שם כתב כי "נראה לי שיש לך קייס", מלמד על סוג של אמפתיה כלפי גרושתו, ואינו מלמד על שותפות במעשה ההפרה.

62. מטעמים אלה אני קובע שמר שטייג לא הפר את ההסכם והוא נקלע, שלא בטובתו, לנסיבות שלא היו לו עליהן שליטה. הואיל ומר שטייג היה נכון לקיים את חלקו בהסכם, אני דוחה את התביעה כנגדו.

הסעדים:

63. התובעים עתרו לפסיקת פיצויים כדלקמן:

א. פיצוי מוסכם בסך 176,000 ₪, כקבוע בסעיף 9 להסכם.

ב. פיצויי קיום בסך 240,000 ₪ בגין הפרשי ערך בשווי הדירה.

ג. פיצויי הסתמכות בגין הוצאות שנגרמו להם כתוצאה מהפרת ההסכם בשווי דמי שכירות שנתיים בהם נשאו החל מיום 30.6.10 ועד ליום 30.6.11, בסך 60,000 ₪.

64. הגם שקבעתי כי גב' שטייג נתנה את הסכמתה לעיקרי הוראות ההסכם, לא שוכנעתי כי הוקרא לה ההסכם במלואו. בהקשר זה יש לציין שגם על פי האמור בתצהירו עו"ד שרף, שיחת הטלפון שנערכה עם גב' שטייג הוקדשה, בעיקר, לוודא שתחתום על ההסכם למחרת, ובנוסף הוקראו באוזניה עיקרי תנאי התשלום [סעיף 33 לנ/2]. מכאן עולה חוסר בהירות לגבי הקראת סעיף הפיצויים המוסכמים באוזניה של גב' שטייג. בנסיבות אלה, לא ניתן לייחס לה גמירות דעת ביחס להוראה זו ועל כן אינני רואה לנכון להשית עליה את החיוב בפיצויים מוסכמים.

מעבר לכך, אני סבור כי הפיצויים המוסכמים ופיצויי ההסתמכות והקיום להם עותרים התובעים, מתבססים על ראשי נזק זהים וגם בכך יש טעם שלא לחייבה בפיצויים המוסכמים [ע"א 640/87,628/87 חורי נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פ"ד מו(1) 115, 123-124 (1991)].

65. מבחינת פיצויי ההסתמכות, שוכנעתי כי לנוכח הפרת החוזה על ידי גב' שטייג, חל שיבוש בתוכניותיהם של התובעים, אשר כבר מכרו את דירתם בישוב אלעד לצורך רכישת דירת הנתבעים. מכאן, ששכירת הדירה על ידי התובעים הינה בגדר תוצאה שניתן היה לצפות כתוצאה מסתברת של ההפרה.

66. התובעים הוכיחו את ראש הנזק של אובדן דמי השכירות באמצעות חוזה שכירות חתום וערוך כדין. על פי חוזה השכירות מיום 5.5.2010, שכרו התובעים דירת חמישה חדרים בעיר פתח תקווה. דמי השכירות החודשיים אשר שולמו ע"י התובעים עמדו על סך 5,000 ₪ [נספח ט"ז לת/2]. ראיות אלה מחזקות את גרסתו של מר בן חורין בדבר הנזק שנגרם לתובעים בגין הפרת ההסכם.

67. יחד עם זאת, אני סבור כי תקופת השכירות הסבירה אשר ניתן לייחס להפרת ההסכם על ידי גב' שטייג הינה שישה חודשים בלבד. תקופת שכירות בת שנים עשר חודשים לה טוענים התובעים כבסיס לפיצוי הסתמכות, הנה ארוכה יתר על המידה ולא ניתן לזקוף את כולה לחובת הפרת ההסכם. יש לצפות כי בנסיבות שכאלה, יזדרזו התובעים לאיתור רכישת דירה חלופית. פרק הזמן הסביר לצורך כך יכול להגיע עד שישה חודשים, אך לא מעבר לכך. על כן, אני קובע שהפיצוי בגין ראש נזק זה יעמוד על סך 30,000 ₪ ליום הגשת התביעה.

68. לטענת התובעים נגרם להם נזק בגין עליית מחירי הדירות בתקופה בה חיפשו דירה חלופית. התובעים התבססו על חוות דעתו של שמאי המקרקעין מר מוציא קשת, אשר נערכה בתאריך 5.6.11. על פי חוות דעתו של השמאי קשת חלה עליית מחירים בשוק המקרקעין אשר באה לידי ביטוי בעליית ערך הדירה, כך שבתאריך 15.3.2010 ערכה עמד על סך 1,733,000 ₪ ואילו בתאריך 5.6.2011 שוויה של הדירה הוערך בגבולות 2 מיליון ₪. גם שמאי המקרקעין יעקב שפיר שערך שומה לדירה מצא שהעריך את מחיר הדירה ליום 24.5.2010 בסך 1,950,000 ₪ [נספח ג' לנ/3].

69. השמאי קשת לא נחקר על חוות דעתו ומכאן שממצאיו אינם שנויים במחלוקת. ממצאיו מתיישבים על חוות דעתו של השמאי שפיר שמלמדים על מחיר גבוה יותר לדירה בחלוף כחודשיים וחצי מהמועד בו נחתם ההסכם.

על פי חוות הדעת של השמאי קשת, נמנעה מהתובעים עליית הערך של הדירה לו הייתה נרכשת על ידם בתאריך 15.3.2010. משמעות הדבר שנמנע מהתובעים רווח בסך 240,000 ₪ (ההפרש בין מחיר הרכישה בסך 1,760,000 ₪ לבין הערכת השמאי לתאריך 5.6.2011 בסך 2,000,000 ₪).

70. יחד עם זאת, הערכת השמאי קשת מכוונת לתאריך 5.6.2011. מדובר בפרק זמן של כ- 15 חודשים. מאחר שקבעתי כי פרק הזמן הסביר לרכישת דירה חלופית הינו כשישה חודשים, הרי שעל דרך האומדנא זכאים התובעים לפיצוי בגין הפסד עליית ערך הדירה בסך 80,000 ₪ ליום הגשת התביעה.

71. התובעים עתרו לפיצוי בגין "עוגמת נפש". יחד עם זאת, סעד זה לא כומת בכתב התביעה, ואף חרג מסכום התביעה (476,000 ₪), שהורכב מהצטברות רכיב הפיצוי המוסכם (176,000 ₪) ורכיב פיצויי הקיום (300,000 ₪) בלבד. מכאן שאין בידי לפסוק לתובעים פיצוי בגין רכיב זה.

72. סיכומו של דבר, אני קובע כי הנזק שנגרם לתובעים כתוצאה מהפרת ההסכם ומהפרת חובת תום הלב על ידי גב' שטייג הינו סך 110,000 ₪ ליום הגשת התביעה, המורכבים מפיצויי הסתמכות וחלק מפיצויי הקיום [ע"א 8850/10 שיר משכנות ותיקים בע"מ נ' הליגה למניעת מחלות ריאה תל-אביב, (פורסם בנבו) (2013)].

73. לא מצאתי ממש ביתר טענות הצדדים והן נדחות.

74. סוף דבר:

התביעה כנגד הנתבע 1 - נדחית.

בנסיבות העניין, אני מחייב את התובעים בהוצאות משפט ושכר טרחה לזכות הנתבע 1, על הצד הנמוך, בסך 5,000 ₪.

התביעה כנגד הנתבעת 2 - מתקבלת בחלקה. אני מחייב את הנתבעת 2 לשלם לתובעים סך 110,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה.

עוד אני מחייב את הנתבעת 1 באגרת בית המשפט בה נשאו התובעים. בנוסף, תישא הנתבעת 1 בשכר טרחת ב"כ התובעים בסך 15,000 ₪.

סכום פסק הדין ישולם לא יאוחר מיום 20.10.2013.

ניתן היום, ח' תשרי תשע"ד, 12 ספטמבר 2013, בהעדר הצדדים.