ועדת הערר לענייני ביוב

שליד בית משפט השלום בבאר שבע

פסק דין

רקע:

העוררת מבקשת סעד של השבת היטל הביוב שגבתה ממנה המשיבה וזאת בהתאם לס' 17 לחוק הרשויות המקומיות (ביוב), התשכ"ג-1962 (להלן "חוק הביוב").

לאור העובדה כי עסקינן בערר שהוגש ב-19.04.2005, לפני תיקון מס' 7 משנת 2009 בחוק הביוב , יש סמכות למותב זה לדון בנושא זה.

העוררת היא חברה יזמית שעיסוקה בבנייה. העוררת זכתה בשני מכרזים שונים מטעם מנהל מקרקעי ישראל (להלן "המינהל") לשיווק קרקעות בשטחה המוניציפאלי של המשיבה.

כתנאי מקדים להקצאת הקרקע על ידי המינהל, ולחתימה על "חוזה פיתוח מהוון" עם המנהל, נדרשה העוררת לחתום על הסכמי פיתוח עם משרד הבינוי והשיכון (להלן "משב"ש").

עפ"י ההסכמים (המפורטים בערר) שילמה העוררת למשב"ש סכום של כולל של 1,328,641 ₪ דאז, כדלהלן:

• תשלום בגין הסכם פיתוח פרויקט "קרן השחר" – 562,418 ₪
• תשלום בגין הסכם פיתוח פרויקט "נאות שרית" – 766,223 ₪

מהסכמי הפיתוח ניתן ללמוד כי עבודות הפיתוח מתחלקות לשני סוגים:

1) עבודות פיתוח כללי – עבורן שילמה העוררת למשב"ש כמפורט לעיל.

2) השלמת עבודות הפיתוח הכללי – המבוצעות על ידי העוררת ועל חשבונה.

בפרק ג' להסכמי הפיתוח מפורט אופן הקמת שכונת נווה זאב והתשתיות המשרתות את הפרוייקטים. לפי פרק זה משב"ש הוא היזם, המתכנן והמפתח של שכונה זו, שבמסגרתה הוכנה תוכנית מתאר, תוכניות בניין ערים מפורטות, וכן בוצעו עבודות פיתוח כללי לשכונה ובתוך השכונה.

ס' 46 להסכמי הפיתוח מתאר את עבודות התכנון והביצוע של משב"ש בתחום המים והביוב: "הכנת תכניות מפורטות לביצוע מערכות לאספקת מים למתחם. הכנת תכניות מפורטות לביצוע מערכות לאיסוף שפכים לרבות קווים מאספים, התחברות לרשת עירונית".

במעמד קבלת היתר הבניה, דרשה המשיבה מהעוררת לשלם היטלי מים וביוב כאמור לעיל.

עבור פרוייקט קרן השחר – סכום כולל של 180,880 ש"ח עפ"י הפירוט הנ"ל:

• 18,546.8 ש"ח היטל ביוב בגין שטח המגרש.
• 71,442.2 ש"ח היטל ביוב בגין שטח הבנייה.
• תוספת הפרשי הצמדה וריבית עפ"י חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה) מיום התשלום ועד ליום הגשת כתב תביעה זה המהווים 6.17% שנתיים.
• 21,201.75 ש"ח היטל ביוב בגין שטח בנייה נוספת.
• תוספת הפרשי הצמדה וריבית עפ"י חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה) מיום התשלום ועד ליום הגשת כתב תביעה זה המהווים 6.17% שנתיים.

עבור פרוייקט נאות שרית – סכום כולל של 222,251 ש"ח עפ"י הפירוט הנ"ל:

• 22,186.9 ש"ח היטל ביוב בגין שטח המגרש.
• 132,368.25 ש"ח היטל ביוב בגין שטח הבנייה.
• תוספת הפרשי הצמדה וריבית עפ"י חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה) מיום התשלום ועד ליום הגשת כתב תביעה זה המהווים 6.17% שנתיים.

חשוב לציין שתחילה הוגשה בקשה זו ביחד עם הבקשה להשבת היטלי המים שנגבו באותו המועד ובאותו מסמך "חשבון כללי" שהוגש על ידי העירייה לעוררת. עקב האפשרות להגשת ערר בענין הביוב, הופרדו ההליכים והוגש הערר שבנדון. בהליך מקביל שנידון בבית משפט השלום ואף הגיע בערכאות הערעור עד לבית המשפט העליון, הושבו הסכומים שנגבו על ידי המשיבה לעוררת שמקורם בהיטל המים.

טענות העוררת:

העוררת מבקשת ללמוד גזירה שווה מת.א. (אשד') 862/02 ש.א.ב. חברה להשקעות בע"מ נ' עיריית באר שבע (להלן: "ת.א. 862/02") והחלטות בשני הערעורים שהוגשו לבית המחוזי ולבית המשפט העליון. בשני ההליכים נדחו ערעורי המשיבה (להלן "הליך היטל המים"). מדובר היה בדרישת דמי הפיתוח על הנחת צנרת המים במקביל להקמת השכונות נשוא תביעה זו. בתי המשפט שדנו בתביעת העוררת החליטו על השבת הכספים לתובעת (העוררת בהליך זה). משמע לטענת העוררת - היטלי המים נגבו שלא כדין. כאמור לטענת העוררת יש לגזור גזירה שווה מהחלטות כל הערכאות בענין היטל המים לענין היטל הביוב. עוד מוסיפה העוררת וטוענת כי עומדת לה טענת השתק מכוח מעשה בי-דין והפסיקות החלוטות של בית משפט השלום וערכאות הערעור הן באשר לקיומו של הסדר בין משב"ש למשיבה והן באשר לטענות המקדמיות של המשיבה בתיק. מוסיפה העוררת וטוענת כי הודעת העירייה על הצורך בתשלום היטלי הביוב נעשתה שלא כדין ושלא על פי הוראות חוק הביוב, ולכן יש להשיב את הסכומים ששילמה כתוצאה מדחיקתה לפינה – לפיה - ללא תשלום, לא ינתן היתר בנייה.

טענות המשיבה:

טענת המשיבה היא כי קיים שוני משפטי מובנה בין היטלי המים, שגבייתם מעוגנת בחוק העזר לבאר-שבע (אספקת מים), תשכ"ה-1965 לבין היטלי הביוב, שגבייתם היתה מעוגנת בחוק העזר לבאר-שבע (ביוב), תשנ"ב-1992. השוני הוא בדרישת הזיקה שבין ההנחה של צנרת המים לגביית ההיטל, אל מול הביוב שאינו בהגדרתו רק צנרת, ואינו רק שכונתי – אלא גם מאסף וגם כולל בתוכו מתקנים עירוניים שונים הקשורים לשאיבת הביוב. באשר לטענת השתק, טוענת המשיבה כי קיים הבדל מהותי בין הכתוב בהסכם בנושא הנחת צינורות וצנרת המים לבין היטלי הביוב, וכי הוראות החוק לגביהן שונות בתכלית. כמו כן טוענת המשיבה כי דרישת התשלום נעשתה כדין, וכי הועברה לבעלי הקרקע – המנהל. לטענתה בקשר המשולש שבין המנהל-משב"ש-העוררת קיימת התייחסות לסכום הגבייה הנדרש בנושא היטלי הביוב, וכי הסכומים ששלמה העוררת אינן כוללים את אותם מתקני טיהור שפכים ושאיבת ביוב. המשיבה מציגה תוכניות שונות, ביניהן תוכנית אב לביוב משנת 1992, הכוללת בתוכה את התפתחות העיר עד לכדי 314,000 תושבים בשנת 2020 ואף ל-500,000 איש בשנה לא מוגדרת. התוכנית מכילה שלבים התפתחותיים לעיר, וביניהם הקמת השכונות והפרויקטים הנ"ל בתוכם, ומציגה את דרישת הקמתם של המתקנים השונים בנושא זה. המשיבה טוענת כי אלה התוכניות עליהן התבססו המכרזים, ושנחתמו אל מול בעל הקרקע – המנהל. עוד טוענת המשיבה כי העוררת ידעה על כך בעת התמודדותה במכרז, וכי הדברים הובהרו אף בחוזה בינה לבין המשב"ש בו מצוין כי אם ידרשו סכומי כסף נוספים יהיה על העוררת לשאת בהם.

השאלות הנדרשות להכרעה בסוגיה זו:

תחילה, אדרש לשאלה האם פסיקת בית משפט השלום בענין היטל המים היא דרך מנחה לענין דיון בהיטל הביוב. האם יש בסיס משפטי דומה בין ההיטלים? או שמה מדובר בהיטלים בעלי מאפיינים שונים עד כדי פסיקה שונה.

שנית, יש להכריע באשר לתוקף ההסדר שבין משב"ש למשיבה, וזאת ביחס לפסיקה בהליך המים, שכן בפסיקה זו נידון ההסדר הנ"ל , אומנם בהקשר של המים, אך יש לבדוק האם פסיקה זו תקפה גם להיטל הביוב?

לבסוף, יש להכריע באשר לדרישת התשלום שעפ"י חוק העזר נדרשת המשיבה להמציא – האם די בטענת המשיבה לפיה הואיל והמינהל הוא בעל השטח, ועל כן וההסדר בין המנהל לבין המשיבה מעיד על דרישת תשלום, או שמה העוררת שלא קיבלה דרישה קופחה בעניין זה? והאם מדובר בבטלות מוחלטת או שמה יחסית? לכל אלה אדרש להשיב בעת הכרעה זו.

זהות ההליך המשפטי בערר להליך התביעה בדבר היטל מים (פס"ד ש.א.ב. שלום, מחוזי ועליון)

טענת העוררת היא כי יש להקיש מההליך שהתנהל בדבר היטל המים לגבי היטל הביוב שהושת על העוררת ויש לקבל את ערר העוררת ולהשיב לעוררת את הסכומים ששילמה למשיבה בגין היטלי הביוב. כל זאת בהסתמך על פסק הדין בת.א. 862/02 ובערעורי המשיבה על החלטה זו בבית המשפט המחוזי והעליון, שנדחו שניהם.

מנגד, טוענת המשיבה כי בין היטל צנרת המים להיטל הנחת צינורות הביוב יש שוני מהותי, המתבטא בחוקי העזר העירוניים, ובהגדרת היטל הביוב הן בספרות המקצועית והן בפסיקה קודמת.

יש ממש בטענות המשיבה. אכן מדובר בשני היטלים שונים. הוקמה ועדת ערר לענין היטל הביוב בלבד, בשונה מההליך בגין היטלי מים. זאת ועוד, המשיבה מסתמכת על חוק העזר דאז, חוק עזר לבאר שבע (ביוב), התשנ"ב-1992, שמקור חקיקתו נובע מחוק הרשויות המקומיות (ביוב), תשכ"ב-1962, ואשר עד לתיקונו בשנת 2010, נקבעה בו הסמכות לקיומה של ועדת ערר ביוב.

בעוד שבחוק העזר בנושא מים (ראו הפניית העוררת והמשיבה בסיכומיהם), נקשר קשר ברור בין הנחת הצנרת בפועל לבין חיוב בגין ההיטל, לא כך נקבע בחוק העזר בנושא ביוב. מקורו של שינוי זה טמון בהבדל המהותי שבין השניים. הבדל זה מקורו בהיות היטל הביוב כזה המכיל מספר מרכיבים:

"שוני מסוים, הקיים בין היטלי הביוב להיטלי הפיתוח האחרים, הינו בכך שתעריפי היטל הביוב אמורים להיקבע בנפרד לגבי כל שלב מבין שלבי מערכת הביוב העומדים להתקנה או לקנייה..."

(עפר שפיר, אגרות והיטלי פיתוח ברשויות המקומיות, פרק 13 ביוב ומימונו, עמוד 323).

כאמור, היטל הביוב כולל בתוכו תת-סוגים שונים של ביוב, כפי שמובא בס' 1 לחוק הביוב:

"ביוב " – ביב ציבורי או ביב מאסף על כל מיתקניהם וכן מיתקנים לטיהור מי שופכין;

ההגדרות ביב ציבורי וביב מאסף מוגדרות גם הן בס' 1 לחוק הביוב:

"ביב ציבורי " – ביב המשמש כמה נכסים ושהשופכין נזרמים אליו מביבים פרטיים בלבד

"ביב מאסף " – ביב שהשופכין נזרמים אליו בעיקר מביבים ציבוריים;

כבר מהגדרות אלו בחוק ובספרות, אנו למדים על השוני המרכזי שבין היטל הביוב, הלוא הוא היטל המממן את הנחת צנרת הביוב עצמה בדומה לצנרת המים. בנוסף לאותה הצנרת, מממן ההיטל גם מתקנים שונים הקשורים הן לביב המאסף והן לטיהור מי שופכין. הבדל זה הוא למעשה השוני המבדיל את היטל המים והיטל הביוב. לא זאת ועוד, עוד טרם חוקקו החוקים שיצרו רפורמה בענף המים והביוב, שאיחדו תחתיהם את הטיפול בנושא הן אל מול הציבור והן בפן המשפטי (מה שגרם לביטול מוסד ערר זה), הופרדו ההליכים כפי שנעשה בתחילת סוגיה זו, שאל הפרדה זו נדרש גם בית המשפט העליון.

בע"א 308/72 עיריית קרית אתא נ' כימיקלים ופוספטים בע"מ נקבע כי שיטת ההיטל על פי חוק הביוב באה לסייע לרשויות המקומיות לממן מראש את הוצאותיהן במערכת הביוב:

"אין לשכוח, כי החוק בא להנהיג שיטת מימון חדשה בכל מה שנוגע להתקנת מערכות ביוב על-ידי רשות מקומית. מה שמאפיין שיטה זו הוא שבעלי נכסים שהביוב נועד לשימושם לא ישלמו עוד דמי השתתפות בהוצאות ההתקנה לאחר שהוצאו למעשה, אלא יהיו חייבים בהיטל ששיעוריו ייקבעו בחוק-עזר כללי של הרשות המקומית. שיטה חדשה זו באה לסייע לרשויות לממן מראש את הוצאותיהן במערכות הביוב שיותקנו על-ידן והיא צופה פני העתיד ואינה חלה על העבר."

כאמור בת.א. 862/02 מדובר היה בהיטל מים ששונה מהיטל ביוב כפי שגם הובהר בפסה"ד שניתן, בהסתמך על ע"א 3888/99 התאחדות הקבלנים הארצית נ' המועצה המקומית מודיעין:

"הניתוח מבסס את המסקנה כי זכות הרשות לגביית אגרה או היטל בהקשר לחיבור למים והוצאות אחרות, קם רק כאשר הרשות מבצעת בעצמה את החיבור."

מסקנתי לאור האמור לעיל כי אין זהות לא מהותית ולא משפטית בין שני ההיטלים ואני דוחה את טענות העוררת בנושא בענין זה פועל יוצא מכך הינו ששאר הטענות הנובעות מהדמיון שבין ההליכים גם הן נדחות.

תוקף ההסדר שבין משב"ש למשיבה והיחס להסדר זה בפסיקה בהליך המים

בעניין ההסדר הנ"ל נאמר ב ת.א. 862/02 כדלהלן:

"לאחר ששקלתי את כל הראיות שהוצגו בפני, לא השתכנעתי כי ההסדר של הנתבעת עם משב"ש מהווה רכישה בעין של שירותי פיתוח של הנחת צינורות. מפני שהראיות שהוצגו אינם מאפשרות לבצע חישוב אקטוארי אשר נדרש להוכיח רכישת השירות בעין. הראיות שהוצגו מבססות את המסקנה שמחמת עלויות שהנתבעת כללה בתכלית האגרה, ההסדר עם משב"ש היה כדאי כלכלית לנתבעת. אין בכך ביסוס מספק לנוכח ההלכה הפסוקה. על כן הנתבעת לא שכנעה אותי כי משב"ש ביצעה עבורה את הנחת הצינורות כקבלן ולכן אין היא זכאית לדרוש את תשלום האגרה לפי סעיף 4 (א) לחוק העזר."

דברי בית המשפט הנ"ל בפסק הדין עסקו בטענותיה של הנתבעת, שהיא המשיבה בתיק זה. לטענתה ההסכם בינה לבין משב"ש כלל חלק שבו המשב"ש היה הלכה למעשה קבלן מטעם המשיבה, שביצע את כל עבודת הצנרת, וכי ההסכם בעצם חייב את התובעת היא העוררת שבפני, לשלם חלק מהסכום למשב"ש וחלק לנתבעת - משיבה. עוד עסק פסק הדין בקשר הישיר שבין הנחת צינורות בפועל לחיוב בתשלום ההיטל. מכאן, שפסיקת בית המשפט בהקשר להיטל המים והנחת הצינורות רלבנטית ואין להקיש ממנה מסקנה לענין הבסיס והמשמעות של דרישת היטל ביוב. זאת ועוד נקבע בפסק הדין כיי קיים נוהל בין משב"ש ל בין העירייה, אך הסיבה שבגינה נדחתה טענת העיריה היתה מאחר ולא הוכח הסכם לפיו מניח משב"ש צנרת גם בשביל העירייה.

כאמור, לא על תשתית דומה לכך נקבע היטל הביוב (ראו הדיון בדבר הזהות להליך המים לעיל).

בעניין זה, נפסק בו"ע 1139/02 יהלומית פרץ עבודות בניין ופיתוח בע"מ נ' עיריית באר-שבע (להלן: "ו"ע 1139/02"):

"החברה, כבעלת שני מגרשים בהם זכתה במכרז, חויבה לאחר שעלה בידה לקבל היתר בנייה בהיטל ביוב שהיה צפוי וידוע לה מראש שכן חיוב זה, היה חלק מתנאי המכרז שבו השתתפה וזכתה החברה. בחישוב ההיטל הובאה בחשבון התחייבות העירייה להפחיתו ב-50% והסכום ששילמה בפועל היה אף נמוך לפי חוק העזר בעת התשלום. כפי שפורט בפסק הדין, שוכנענו כי העירייה גבתה את סכום ההיטל כדין, לא שוכנענו בטענות החברה כי היה עלייה לשלם סכום נמוך יותר או לא לשלם בכלל היטל ביוב בשל תשלומים שבוצעו לחברה הכלכלית לפיתוח, תשלומים שהביאו בחשבון את עלויות הפיתוח בגבולות המגרש להבדיל מיתר מערכות הביוב אשר מצאנו כי על החברה היה להשתתף בעלותם באמצעות היטל הביוב. שוכנענו כי העירייה ביצעה עבודות בפועל ועל חשבונה תוך שלא מצאנו כי התעריפים בחוק העזר אינם סבירים או שנפל פגם כלשהו בחוק העזר. לפיכך, מצאנו כי התשלום ששילמה החברה, תחת מחאה, שולם כדין ולפיכך דין הערר שהגישה החברה להידחות."

דברים אלו נפסקו ביחס לבנייה של העוררת יהלומית פרץ, בגין היטל ביוב שחויבה מצד העירייה על מתחם בו בנתה ברח' רמב"ם.

בנספח יד' לסיכומי המשיבה צורף תצהירו של סגן-מהנדס עיריית באר שבע דאז, שציין את כל שינויי התשתית שבוצעו בעיר. מהתצהיר (סעיף 6 ב. ) ניתן ללמוד כי השינויים שבוצעו מקורם בגידולה של העיר בצורה ניכרת, ובכלל זה הפרויקטים נשוא ערר זה שמקומם בשכונת נווה זאב.

מכל האמור לעיל אני דוחה את טענת העוררת בנוגע להסדר שבין משב"ש למשיבה.

אי מתן "הודעה כדין" מטעם המשיבה על חובת העוררת לשלם היטל ביוב (סעיף 2 לחוק הביוב):

העוררת טוענת כי לא קיבלה הודעה לתשלום היטל הביוב לטענת המשיבה דרישה זו הועברה לבעלי הקרקע דאז – המינהל , זאת ועוד לטענת המשיבה, העוררת לקחה בחשבון סכומים אלה בעת הגשת הצעתה למכרז.

כפי שנקבע בפסק הדין הנ"ל ו"ע 1139-02, ובהמשך לנספחים שהוגשו בסיכומי המשיבה, רואה אני לנכון לדחות טענה זו של העוררת: "היה זה חלק מתנאי המכרז שבו השתתפה וזכתה החברה. בחישוב ההיטל הובאה בחשבון התחייבות העירייה להפחיתו ב-50% והסכום ששילמה בפועל היה אף נמוך לפי חוק העזר בעת התשלום " .

מהמסמכים שהוגשו ניתן לראות כפרקטיקה את גישת המשיבה להודיע על גביית 50% מהיטלי הביוב (והמים).

באשר להיטלי הביוב, , מצאתי כי יש בגביית היטל זה מן הטעם, שכן הוא זה שמממן את שאר המתקנים שהקימה המשיבה כפי שפרטה בטיעוניה.

טענות נוספות מצד העוררת:

התעשרות שלא כדין: טענה זו של העוררת דינה להידחות, מהטעמים שצויינו לעיל, לאור העובדה כי נמצא בסיס חוקי לחיוב העוררת בהיטל הביוב.

תא 48421-05-10 – רשת ש. דגן תעשיות בע"מ נ' מועצה מקומית מבשרת ציון: העוררת הגישה פס"ד זה כתמיכה לטענתה לפיה יש לפסוק בהתאם גם בנושא ערר ביוב דכאן. דין טענה זו להידחות אף היא לאור העובדה כי פסה"ד עוסק בהנחת צינורות. כפי שנקבע לעיל, היטל ביוב שונה בתכליתו ולכן אין להשוות אותו לאגרת הנחת הצינורות.

לסיכום:

הערר נדחה. התשלום ששלמה העוררת תחת מחאה שולם כדין

.

העוררת תישא בהוצאות המשפט של המשיבה בסכום של 10,000 ₪ .

פסק הדין ישלח לצדדים בדואר רשום.

זכות ערעור כחוק

ניתן היום כב טבת תשע"ח 9.1.18.

מר יוסף לוי - אני מאשר

מר ישראל אוחנוב - אני מאשר