1. אין מחלוקת שהמבקשים ניהלו אצל המשיב את חשבון המבקשת 1, מובטח בערבויות

המבקשים 2 ו-3.

2. התביעה דנא מבוססת על יתרת החובה בחשבון העו"ש וכן יתרת הלוואה בלתי מסולקת.

יוער שקודם להגשת הבקשה דנא - ליתן למבקשים רשות להגן – טענו המבקשים למחיקת

הכותרת ועתרו לצו גילוי מסמכים (ראו: החלטתי מיום 03.11.10).

3. בבקשה זו טוענים המבקשים, שבידם הגנה נגד התביעה, כדלקמן:

א) המשיב לא המציא להם את כל המסמכים כפי שנקבע בהחלטה הנ"ל, ורק משום

כך יש ליתן להם רשות להגן; בנוסף, כתוצאה מכך, חוות הדעת חלקיות ואינן

מאפשרות להגיש, בשלב זה, תביעה נגדית;

ב) יתרת החובה כביכול, בחשבון העו"ש ובהלוואה, אינן מגיעות כדי מסגרת האשראי

המוסכמת, אלא נופלות ממנה;

ג) אין פיגור בתשלומי ההלוואה ולפיכן לא קמה למשיב הזכות להעמיד אותה לפירעון

מיידי;

ד) לפי חוות-דעת של שלושה מומחים, חשבון המבקשת 1 צריך להיות ביתרת זכות, לרבות בסכום הכולל את יתרת ההלוואה;

ה) התביעה, והצרת צעדי המבקשים, נובעים כולם מנקמה אישית של מנהל הסניף

בטייבה, שם נוהלו חשבון המבקשת 1 וחשבונו הפרטי של המבקש 2, על כך

שהמבקשים ביקשו לבדוק – באמצעות מומחים – את התנועות בחשבונות;

ו) המשיב פעל בניגוד לחובותיו עפ"י דין, הפר כלפי המבקשים את חובת הנאמנות,

ונציגיו אף הטעו הטעייה של ממש את המבקשים, בפרט בנוגע למסגרת האשראי,

הכול תוך הפרת המוסכם בין הצדדים.

בכך גרם למבקשים נזקים כספיים אדירים, העולים על סכום התביעה, בין היתר:

(1) נהג המשיב לחייב את החשבון נשוא התביעה וחשבונו הפרטי של המבקש 2 בשיעורי ריבית גבוהים מהמוסכמים, או מהנהוגים באותם סוגי חשבונות; לעניין זה טענו כי סוכם על ריבית שנתית בשיעור 0.5%. דא עקא כי חויבו בריביות בשיעורים גבוהים בהרבה. בגין רכבי זה יש לזכות את החשבון בסך של כ- 64,000 ₪ (נספח 3 לחוות-הדעת שצורפה כנספח 2 לבקשה).

עוד נטען, כי מאחר והחישוב נעשה על בסיס המסמכים שהומצאו, ולאור חסר במסמכים, הזיכוי המשוער הוא כ- 130,000 ₪.

(2) נהג המשיב לחייב בעמלות יתר (לא נמסר פירוט);

(3) לא נעתר להוראות לפרוע תוכניות חסכון ופיקדונות (ס' 68 לבקשה);

ובקשר לכך – התנה שירות בשירות, כשהסכים להפעיל את חשבונות העו"ש בתנאי שיועמדו חסכונות ופיקדונות. כפיית המשיב למשוך כספים מהחשבונות לשם הפקדה בתוכניות חסכון ופיקדונות מובאת בסעיף 51 לבקשה. לשיטת המבקשים, בהסתמך על נספחים 7-8 לחווה"ד, ביטול פעולת משיכה בודדת לשם הקמת תוכנית חסכון, מעניקה יתרת זכות (מכוח ביטול ריביות חובה) בסך של כ- 41,000 ₪.

(4) העמיד לפירעון מיידי אשראי, משכנתא והלוואות, שלא כדין;

(5) המשיב ביצע פעולות בין חשבון המבקשת 1 לחשבונו הפרטי של המבקש 2 ללא ידיעתו, ואישורו. לעניין זה מתארים המבקשים את הרקע לניהול הכושל של סניף המשיב בטייבה (סע' 41-44 לבקשה).

שוב, לנוכח העדר מסמכים, שהשפיע על הגבלת האפשרות לחשב את כל תוכניות החיסכון מחדש, משערים המבקשים כי יש לזכות את החשבון בסכום של כ- 160,00 ₪.

(6) נציגי המשיב החזירו על דעת עצמם וללא הצדקה, שיקים שמשך המבקש 2 מחשבונו הפרטי. אולם, החזרים אלה, שגרמו נזק רב, לא היו מתרחשים לו היו מתנהלים החשבונות כהלכה ולא היו נוצרות בהם יתרות החובה, כביכול.

(7) המשיב קנס את המבקשים שלא כדין, בגין פדיון מוקדם של פיקדונות, בסך 70,000 ₪. הם מבקשים לקזז סכום זה מסכום התביעה.

(8) כדוגמא להתנהלות המשיב, המאופיינת בחוסר תום-לב, הצביעו המבקשים על עיקול רכב המבקש 2 בשל חריגה של 20,000 ₪ בחשבון העו"ש, הגם שבאותה עת עמד לזכותו פיקדון בסכום גבוה יותר, שניתן היה לפרעו תוך 48 שעות ממועד העיקול.

ב"כ המשיב הציע למבקש לפדות את הרכב בסך 7,000 ₪ כנגד מכירתו ב- 5,000 ₪ לצד ג'. המבקש 2 פנה לערכאות וביהמ"ש החליט להסיר את העיקול, להשיב למבקש 2 את העירבון שהפקיד בקופת בית המשפט, ואף השית על המשיב את הוצאות המשפט.

(9) עדות לפעילות המשיב בחשבונות כראות עיניו ומבלי לקבל את אישור המבקשים, מצויה בהחלטת המשיב להעביר 30% מסכום השיקים שהופקדו לניכיון לחשבון פק"מ תחת להעבירם לחשבון העו"ש ולצמצם את יתרת החובה בו. המבקשים מציינים כי בעבר המשיב לא נהג כך, ושינה עורו באופן חד-צדדי ופתאומי ללא התראה או עדכון.

4. כמתואר לעיל, תמכו המבקשים את בקשתם בחוו"ד מומחה. כפי שציינתי ועוד יוזכר בהרחבה, המומחה קבע בחוות דעתו כי מסמכים שדרש לקבל מהמשיב לא נמסרו לו במלואם. המומחה ערך דו"ח חוסרים וציין את המטרות לשמן הוא זקוק לאותם מסמכים (נספחים 1 ו- 13 לחוות הדעת). לאחר בדיקותיו, עיקר מסקנת המומחה הינה כלהלן:-

א. בפער זמנים של 4 ימים, בדצמבר 2004 הוגדלה מסגרת אשראי ל- 500,000 ₪, ונפתחה תוכנית חסכון בהפקדה חד-פעמית של 500,000 ₪ - אלא שהריבית על שני שירותים אלה כפולה לטובת מסגרת האשראי.

ב. חרף המסגרת האמורה, אפשר המשיב להגיע, בסוף שנת 2007, ליתרת חובה בחשבון של 718,000 ₪, בעוד ששווי התוכנית היה כ- 590,000 ₪ בלבד.

5. דיון והכרעה:

א. תמצית:

לנוכח האמור בתצהירי המבקש 2 והמומחה, ולאור עדותיהם בבית המשפט, אני סבורה שיש לקבל הבקשה בחלקה, מחמת העדר המסמכים הדרושים למבקשים, לשם הצגת הגנתם.

כמו כן, סבורני כי יש להעניק למבקשים רשות להתגונן, לנוכח מסקנות המומחה בחוות-דעתו, אשר לא נסתרו בחקירתו הנגדית, ויש בהן להביא לקריסת חלק ניכר מסכום התביעה, מה גם שנטען: הן בבקשה, הן בחווה"ד, והן בחקירת המומחה, כי לו היו בידי המומחה כל המסמכים שדרש לצורך הכנת חוות-דעתו, היה סכום הזכות בחשבון, גבוה מכפי שהציג בה.

נראה כי על מנת שהמומחה מטעם המבקשים יוכל לעמוד על סכום הזיכוי המדויק שיש לזכות את החשבון נשוא התביעה, יהיה צורך בניהול ההליך במלואו, לרבות גילוי מסמכים מלא, ולו לשם כך – יש מקום לאפשר למבקשים להתגונן.

יחד עם זאת, לאחר החקירות הנגדיות, דין חלק מהטענות להידחות כבר עתה.

ב. גילוי מסמכים:

בעניין זה, ההלכה קובעת כי נתבע בסדר דין מקוצר, זכאי לבקש גילוי מסמכים עוד בטרם הגיש בקשת רשות להתגונן (ראו: רע"א 3545/90 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' אפ. אר. למימון והשקעות בע"מ, פורסם בנבו, 1990).

עוד נקבע, כי אין מניעה שהנתבע יפנה לתובע בבקשה למסירת המסמכים. אם התובע לא ייענה לבקשה זו, אזי יוכל הנתבע לקבל רשות להתגונן שתחייב את התובע להוכיח את תביעתו (ראו: ע"א 688/89 הילולים נגד בנק המזרחי, פ"ד מה (3) 188, 196).

הלכה זו סויגה בע"א 6514/96 חניון המרכבה חולון בע"מ נ' עיריית חולון, פ"ד נג(1) 390, שקבע כי הלכת הילולים מתייחסת לאי גילויים של אותם מסמכים החיוניים לשם הכנת כתב הגנתו של הנתבע (שם, עמ' 400).

ביום 11.07.10 הגישו המבקשים בקשה הכוללת בין היתר צו לגילוי מסמכים,

רבים לאין ספור. ביום 18.10.10 הגיש המשיב את תגובתו.

ביום 03.11.10 ניתנה החלטתי בבקשה זו.

ביום 23.01.11 הודיע המשיב לביהמ"ש על מסירת המסמכים האמורים, המבקשים לא הגיבו להודעתו.

בהחלטה הנ"ל קבעתי את גדר המסמכים שעל המשיב להמציא למבקשים. מדובר בסדר גודל מצומצם, יחסית למה שהתבקש. בין היתר, קבעתי כי יהיה על המשיב להמציא את דפי תנועות החשבון נשוא התביעה החסרים ברצף.

שוכנעתי, מחקירתו הנגדית של המומחה, כי חרף האמור ולמרות שב"כ המשיב שלח לב"כ המבקשים מסמכים נוספים לאחר מתן ההחלטה, עדיין חסרו למומחה דפי חשבון (ראו: עמ' 7 ש' 4-7; ש' 9-10; ש' 23-27).

אין חולק שב"כ המשיב שלחו לב"כ המבקשים קלסר מסמכים ביום 27.12.10. המומחה העיד כי מסמכים אלה הועברו לעיונו, אך גם שם נמצא חוסר:

"אני מעיין במסמך וגם במסמכים שלי, ואני עומד על הצהרתי. עברתי על החומר וראיתי שחלק מהדפים אינם ופירטתי את החוסרים" (עמ' 8 ש' 1-2).

אין בכוונתי להטיל אשמה בצד זה או אחר, לעניין קיום החלטתי. דומני, כי ב"כ המשיב שלחו לב"כ המבקשים כל מה שנמסר להן ע"י המשיב (אין לדעת אם נערכה בדיקה להשוות את תוכנו של הקלסר לנדרש, טרם שהומצא לב"כ המבקשים). כמו כן, אינני יכולה להניח כי ב"כ המבקשים נמנע, במכוון או בטעות, מלהעביר את הקלסר במלואו למומחה. יוער, כי מלכתחילה טענו המבקשים שקבלת מלוא המסמכים הנדרשים להם, תצביע על יתרת זכות משמעותית יותר מכפי שניתן לראות עפ"י המסמכים שסופקו. כך שהאינטרס להעביר למומחה כל פיסת מידע המתקבלת מב"כ המשיב הינו אינטרס מובהק של המבקשים ובא-כוחם.

האחריות לאי המצאת מלוא המסמכים משקלה נמוך. התוצאה היא שנותר חוסר, שעתיד להיות לו השפעה ניכרת על התביעה. קיומו של חוסר זה, כשלעצמו, מצדיק לפתוח בפני המבקשים צוהר להוכחת טענותיהם בהליך משפטי מלא.

גם לו נפל כשל אצל ב"כ המבקשים, הרי שבסופו של יום לא היו בידי המבקשים והמומחה מלוא המסמכים הנדרשים. סבורני כי אין להרשות מצב דברים, שבו בשל כשל טכני כזה, תפגע באופן משמעותי הגנת המבקשים. לכל היותר, גם אם יוכח שהתקלה נפלה אצל ב"כ המבקשים, ניתן יהיה להתחשב בדבר לצורך קביעת הוצאות המשפט.

למותר לציין כי בהחלטה נקבע, שעל המשיב להמציא את פירוט הבטוחות שהעמידה המבקשת 1 לאשראי. דא עקא כי המומחה העיד שאף מסמכים אלה לא נמסרו לו (עמ' 9 ש' 15-16).

ג. חיובי ריבית בניגוד למוסכם:

המבקשים טוענים, כי שיעורי הריבית המוסכמים הינם בגובה 0.5%, כאשר בפועל חויבו המבקשים בשיעורי ריבית גבוהים יותר. דין טענה זו להידחות, משום קריסתה בחקירה הנגדית. המבקש 2 בחקירתו הודה כי על מנת לשמור על פעילות עסקית, הסכימו המבקשים לתנאים שונים מהתנאים המוסכמים:

"אנו במגזר שרק רוצים לשרוד, היינו מסכימים לכל דבר, העיקר שנמשיך לעבוד, כל הזמן הבטיחו לנו שיש ריבית טובה, לא נכנסו לפרטי פרטים..." ( עמ' 2 לפרוטוקול).

עוד הודה המבקש 2 בחקירתו, כי הוזכרה הלוואה בשיעור של 7.5%, בניגוד לנטען כי הוסכמה ריבית בגובה 0.5%. מאחר ולענין זה נסמך המומחה על עדות המבקש 2, קורסות מאליהן גם מסקנותיו בהקשר זה.

ד. התניית שירות בשירות:

סעיף 7 (א) לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), תשמ"א – 1981, קובע כי:

"לא יתנה תאגיד בנקאי מתן שירות בקניית שירות אחר או נכס ממנו או מאדם אחר שהתאגיד ציין, אלא אם קיים קשר עסקי סביר בין השירות המבוקש לבין קיום התנאי".

האיסור בדבר התניית שירות בשירות הוא התערבות בחופש ההתקשרות החוזית, אך המחוקק סבר שהתערבות זו נדרשת, בין היתר, על מנת להגן על לקוח מפני שרירות לבו של הבנק ומפני יכולתו, באמצעות המכשיר הכלכלי רב העוצמה שנמסר לידו, לכפות על הלקוח פעולות שאינן לרוחו, ואשר לעיתים כרוך בהן גם נזק (ע"א 7085/98 סריגי ציביאק בע"מ (בפירוק) נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד נו (6) 493 (להלן-"סריגי ציביאק"), עמ' 508).

יחד עם זאת, התניית שירות שהלקוח מעוניין בקבלתו, בקניית שירות אחר, שהבנק מעוניין למוכרו, עשויה להיות מוצדקת אם בין השירות המבוקש ולבין התנאי מתקיים קשר עסקי סביר. רק בהעדר קשר כזה, ההתניה תחשב לאסורה (ע"א 6234/00, 261/01 ש.א.פ בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד נז(6) 769 (להלן-שא"פ), עמ' 780).

עקרונית, האיסור על התנית שירות בשירות חל על שירותים בנקאיים, שחובה על הבנק לתיתם, ובכלל זה: מתן אשראי בנקאי (ע"א 6095/97 ישראל איטר בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פ"ד נו(4) 721, סוף סעיף 9 לפסק הדין, והשווה: מ.מזרחי, התנית אשראי בנקאי בחסכון בנק, הפרקליט מג 347).

עם זאת, מקום שמדובר בהתניה הנוגעת לשירות בנקאי שחובה לתיתו עלול להיות קושי להוכיח, כי קיים צידוק להתניה במובן קיומו של קשר עסקי סביר בין השירות המבוקש לבין קיום התנאי. לעומת זאת, מקום שמדובר בהתניית שירות בנקאי שאין חובה לתיתו, עשויה הוכחת קיומו של צידוק כזה להתניה להיות קלה יותר (איטר, שם)

נטל הראייה והשכנוע להתנהגות הבנק בניגוד לסעיף 7 הנ"ל, מוטלת לעולם על הטוען ועליו להוכיח קיומם של 3 יסודות מצטברים: 1) התניית שירות בשירות ע"י הבנק – נקבע שדי לשם כך באמירה כללית ומרומזת מצד הבנק (ת.א. (ירושלים) 143/91 בנק אמריקאי ישראלי בע"מ נגד אמפיסל נעימי יבוא ושיווק (1988) בע"מ, ת.א. (ת"א) 1129/90 גרטנר צבי נגד בנק הפועלים, תק' – מ"ח 96 (3) 3816, 3819); 2) העדר קשר עסקי סביר בין השירותים; 3) קיומו של נזק בעטייה של ההתניה (ע"א 5307/91 חב' משב"ט נגד הבנק הבינלאומי הראשון, פד"י מ"ט (5) 53).

בפסיקה נקבעו 2 מבחני זהירות מיוחדת שעל בימ"ש לנקוט בעת בחינתה של טענה להתניה אסורה: האחד – קביעת ממצאי עובדה לעניין התניה אסורה מושפעת מכך שההשלכות לקביעה זו ברות תוצאה במישור האזרחי ובמישור הפלילי; השני – החשש מפני טענה להתניה פסולה מתוך מחשבה שלאחר מעשה ולכן יש לבחון את המציאות בראיה רטרואקטיבית לזמן אמת.

מקורות ההוכחה עשויים להיות עדותו הישירה של הלקוח, מול עדותם הישירה של פקידי הבנק, נסיבות אובייקטיביות התומכות/מנוגדות לגרסת הלקוח כגון: הכדאיות הכלכלית, התאמת מועדים בין השירותים, התאמה בסכומים בין השירותים, מדיניות הבנק בתקופה הרלוונטית, התנהגות הצדדים בחשבון (הפעולות, תדירותן, קיומן של תוכניות חסכון בעבר ללא קשר לשירות המותנה, שיעור החיסכון מתוך האובליגו וכד'). ע"א 6505/97 בוני התיכון בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ, פד"י נ"ג (1) 577, 586.

לעצם מתן הרשות להגן, הקלו בתי המשפט עם לקוח, הטוען טענה של התניית שירות בשירות ובמסגרת זו, כשנבחנת קיומה של הגנה לכאורית בלבד, מוצאים אמירות לפיהן די בהעדר הגיון כלכלי בנטילת השירות הכפוי, כדי ללמד על קיומה של אפשרות הגנה ללקוח, המצדיקה, כשלעצמה, מתן רשות להגן: "אומנם בשלב זה, די בהעדר הגיון כלכלי בנטילת השירות הכפוי לכאורה, כדי ללמד על אפשרות הגנה ללקוח המצדיקה מתן רשות להתגונן...". (ראה לעניין זה: ת.א. 2889/92 נחמני ואח' נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ (לא פורסם), בפסקה 5(א) לפסק הדין עמ' 410, ת.א. (י-ם) 862/89 כובשי נ' בנק ברקליס דיסקונט בע"מ עמ' 340, ע.א. (ת"א) 928/92 עידן שירותי מכס ותעבורה בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ (לא פורסם) עמ' 433).

אולם, כאשר מדובר בבקשת רשות להתגונן יש צורך בעדות מפורטת של הלקוח אודות נסיבות ההתניה, מועדה, השירותים המותנים, הגורם המתנה, סכומי ההשקעה בשירות המותנה ביחס לסכום השירות שניתן (א.וינרוט ו-ב.אדלשטיין "התניית שירות בשירות ע"י תאגיד בנקאי", הוצאת שואב, 2000, עמ' 170).

במקרה שלפנינו אין פירוט ביחס למועדים שבהם נדרשו המבקשים לרכוש את תוכניות החיסכון וקופות הגמל, והמבקש חוזר וטוען כי הדבר נעשה על פני השנים. מדובר בהתנהלות לגיטימית לכאורה של המשיב, שכן לא נמסרו בטחונות אחרים על מנת להבטיח את החזר האשראי. המבקשים לא הצביעו על הנזק שנגרם בעקבות התנהלות המשיב, ואף לא הביאו ראיה אובייקטיבית התומכת בטענתם. כאמור, חובת הפירוט וההוכחה רובצת על כתפיהם.

כמו כן, המבקש 2 הודה בחקירתו כי הבטחונות הועמדו מחשבונו הפרטי, ולא מחשבון המבקשת 1:

"בחשבון הפרטי שלי הם שעבדו את כל הקופות שלי והעבירו את זה לחברה..." (עמ' 4 לפרוטוקול).

יוצא אם כן, כי גם אם נצא מנקודת הנחה שהותנו שירותים, כגרסת המבקשים, הרי שהמשיכות לטובת תוכניות החיסכון נעשו מחשבון המבקש 2 ולא מחשבון המבקשת 1, כך שלא ברור מהו הנזק שנגרם לה, בהיותה הנהנית מהעמדת האשראי לזכותה, מבלי שנאלצה למסור בטחונות בעצמה.

מחמת האמור ולאור העדר הפירוט, אני סבורה כי דין טענת התניית שירות בשירות להידחות.

ה. שינוי מסגרות אשראי ללא הודעה:

הכלל הוא כי בנק כלל אינו חייב לתת אשראי. קביעת מסגרת האשראי, הן המאושר והן זה החריג, היא עניין להסכם מפורש בין הבנק ללקוח. הקביעה מהי מסגרת האשראי המאושרת, ממש כשם שהקביעה אם בכלל לתת ללקוח אשראי, היא שיקולו של המלווה - הבנק (ת"א (נצרת) 286/93 עיריית נצרת עילית נ' בנק הפועלים, תק-מח 2000 (3) 13727).

סעיף 5 לכללי הבנקאות (שירות ללקוח) (גילוי נאות ומסירת מסמכים), התשנ"ב - 1992, העוסק בהודעה על שינויים בהסכמים קובע:

"תאגיד בנקאי הרשאי לפי ההסכם עם הלקוח לשנות את תנאי ההסכם, יודיע ללקוח על כל שינוי, בציון מועד השינוי, שבועיים לפחות לפני מועד השינוי, זולת אם נאמר אחרת בכללים אלה".

בענייננו, סעיף 3 להסכם פתיחת החשבון (נספח 1 לכתב התביעה) קובע כי הבנק יהיה רשאי לשנות את מסגרת האשראי ללא התראה, במקרים בהם נשקפת סכנה ליכולת גביית האשראי בשל פגיעה בכושר הפירעון. בעניין זה נקבע כי:

"אנו סבורים, שכאשר מדובר בחוזה המעניק ללקוח מסגרת אשראי לתקופה קצובה, הכלל צריך להיות שעל הבנק לכבד את חוזה האשראי, ועליו להימנע מלבטלו או לשנותו, אלא במקרים חריגים, אשר שומטים את הבסיס תחת כריתת החוזה, בעיקר שינויים משמעותיים ביכולת הפירעון של הלקוח, אשר מעמידים בספק ניכר את יכולת ההחזר של האשראי. שינויים כאלה עשויים להצדיק את ביטול החוזה גם על-פי הדין הכללי, באשר הם שומטים את ההבנות, ולו הבנות מכללא, שביסוד החוזה" (ראו: ע"א 09-1890 דה כהן בע"מ נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ (תל-אביב-יפו), 11/02/2010, פורסם בנבו).

לא הוצגו התראות בכתב בדבר שינוי מסגרות האשראי. לעומת זאת, על המבקשים לפרט את התשתית העובדתית המובילה למסקנה שנגרם להם נזק בגין הפרת חובתו של המשיב. היה מקום לפרט את המועדים בהם השתנו מסגרות האשראי, את מצב החשבון במועדים אלה ואת מצבה הכספי הכללי של המבקשת 1 באותם מועדים, אשר לא הצדיק לכאורה, את פעולת המשיב. כמו כן, היה מקום לפרט כיצד ניזוקו המבקשים כתוצאה משינוי מסגרות האשראי (שמא הוגדלה המסגרת על מנת להתאימה ליתרת החובה בחשבון, פעולה שיש בה, ככלל, תועלת ללקוח?)

הוסף לכך, את עדות המבקש 2, שאישר כי בחלק מהמקרים ביקש עבור המבקשת 1 להגדיל את מסגרות האשראי.

לפיכך, טענת המבקשים אודות שינויים תכופים, בלתי מוסכמים, של מסגרות האשראי נדחית.

ו. העמדת האובליגו לפירעון מיידי:

פעולה העמדת אשראי לפירעון מיידי, הינה פעולה אשר נתונה לביקורת שיפוטית. ככלל, העמדת אשראי לפירעון מיידי ושימוש חסר תום לב בכוח הבנק יכול ותהווה טענת הגנה, אולם גם כאן יש לפרט מסכת עובדתית מלאה ומדויקת המעידה מדוע התנהלות הבנק הייתה חסרת תום לב או חסרת כל עיגון עסקי מקובל.

עיון בכתב התביעה מעלה כי לא צוינה העילה בגינה העמיד המשיב את יתרת האשראי לפירעון. המבקשים טוענים כי פעולה זו של המשיב גרמה להתמוטטות העסק וליתרת חובה עצומה שלא ניתן היה לכסות. אין חולק כי מדובר בנזק נכבד. לא ברור אם המשיב הודיע מבעוד מועד על הכוונה להעמיד את כל האשראי לפרעון מיידי, אולם העיון במסמכים שהציגו המבקשים, מעלה כי בשלב מסוים בעת ניהול החשבון, הגיע האובליגו (בעו"ש בלבד) לרמה שלילית של למעלה מ- 700,000 אולם המשיב לא ראה לנכון להעמידה לפירעון מיידי. לעומת זאת, סמוך להגשת התביעה, כאשר היתרה השלילית (לרבות יתרת ההלוואה) הגיעה לשיעור של כ- 400,000 בחר המשיב לדרוש אותה לאלתר. זוהי אינדיקציה להיתכנות הוכחתה של טענת המבקשים כי פקידי המשיב נהגו בחוסר תום לב ובשרירות בהעמדת האשראי לפרעון. משום כך, אני מוצאת ליתן למבקשים רשות להגן בטענה זו.

ז. מימוש שעבוד הרכב:

המבקשים טוענים כי המשיב אץ לדרוש את מימוש שעבוד הרכב, כאשר ניתן היה לפדות לאחר 48 שעות ממועד דרישתו, כספים המצויים בתוכנית החיסכון ולכסות את יתרת החובה.

בהחלטת כב' השופטת מגי-גור, אשר צורפה כנספח 4 לבקשה, לא נקבע דבר באשר לאופי התנהלות המשיב, והאם היא עולה כדי חוסר תום לב והפרת חובת הנאמנות כלפי המבקשים. מדובר בהחלטה לפי הסכמה בין הצדדים. יוצא אפוא כי האמור בבקשת המבקשים לעניין זה, אינו יכול להשליך על יתר טענותיהם ואין המקרה יכול להוות דוגמא להתנהלות פסולה, לכאורה, של המשיב.

ח. סירוב לפרוע תוכניות חיסכון/פיקדונות:

הלכה היא, כי מערכת היחסים בין הבנק ללקוח הינם יחסים מיוחדים המטילים על הבנק, עקב פער ביחסי הכוחות שבין הצדדים, חובת נאמנות מוגברת כלפי הלקוח. היקף חובה זו נקבע ע"י כב' הש' שמגר:

"היקף החובה ו'רמת הנאמנות' הנדרשים מהבנק מעל לרמה הבסיסית הכללית משתנים ממקרה למקרה ומושפעים מטיב היחסים בין הבנק ללקוח, ממידת מעורבותו של הבנק במערכת יחסים זו ומגורמים משתנים נוספים, שכן במערכת היחסים שבין הבנק ללקוח מתבצעות פעולות רבות ומגוונות, לאורן משתנה גם היקף חובתו של הבנק" (ראו: ע"א 5893/91 טפחות בנק משכנתאות לישראל בע"מ נ' נתן צבאח ואח', פ"ד מ"ח(2) 573, 592).

המבקשים טוענים כי המשיב סירב לבקשותיהם לפדות תוכניות חיסכון על מנת להקטין את יתרת החובה בחשבון. טענה זו לא נסתרה בחקירתו של המבקש 2. נראה, על פניו, המשיב חטא לחובת הנאמנות כלפי המבקשים, כאשר סירב לפדיון הפיקדונות והחסכונות כאמור. בהעדר צידוק להתנהלות זו של המשיב, הוא עשוי להיחשב כחסר תום לב, משום שעל החסכונות חלה ריבית בשיעור של 4%, כאשר על יתרת החובה חויבו המבקשים בריביות גבוהות מכך באופן משמעותי (ראה סעיף 6.2 לחוות דעתו של המומחה, המצורפת כנספח 2 לבקשה). דבר זה מעיד, כי המשיב ראה לנגד עינו את טובתו שלו, הותרת יתרת החובה הגבוהה בחשבון, ומנע את הקטנתה ע"י שחרור החסכונות.

מנגד, המבקש 2 העיד כי ביקש לקבל מסגרת אשראי גבוהה לצורך הרחבת הפעילות של המבקשת 1 (עמ' 5 ש' 11-18 לפרוטוקול), וכפי שפורט לעיל, לא נמסרו בטחונות אחרים מלבד אותם חסכונות ופקדונות.

אין בבקשה פירוט למידת הנזק שהיתה נגרמת לפעילותה של המבקשת 1 לולא אושרה אותה מסגרת אשראי, באופן יחסי לנזק שנגרם בשל הסירוב, כביכול, לפרעון התוכניות לשם צמצום יתרת החובה.

אכן, קיימת בעייתיות לדרוש במקביל גם אישור למסגרת אשראי גבוהה וגם פירעון של אותן תוכניות שנועדו להוות בטחון בידי המשיב עבור אותו אשראי. יחד עם זאת, בנסיבות המקרה, יש מקום לבחון אם התנהלות המשיב בקרה זה לא היתה פסולה, ביחס לאותו סירוב כשמצב האובליגו היה זהה או קרוב מאד להיקף הכספים שהחזיקו המבקשים אצל המשיב. אזכיר, כי בהחלטתי הוריתי למסור את כל המסמכים לענין הבטחונות ואלה לא הומצאו (לפי דו"ח החסרים). מכאן, כי אני מוצאת שבנקודה זה, מן הראוי לאפשר למבקשים את יומם בבית המשפט.

6. סוף דבר:

המבקשים העלו טענות רבות ומגוונות כנגד התנהלות המשיב בכל הנוגע לניהול החשבון נשוא התביעה. מבין כל הטענות, מצאתי לנכון לתת למבקשים רשות להגן חלקית, כמפורט לעיל.

התוצאה היא כי תצהירו של המבקש 2 ישמש כתב הגנה בכל הנוגע לטענות שהתקבלו.

לנוכח סכום התביעה, יועבר התיק למנ"ת להמשך הטיפול.

אני פוסקת הוצאות בסך 5,000 ₪, לתשלום עפ"י התוצאה בהליך העיקרי.

המזכירות תשלח ההחלטה לבאי כוח הצדדים.

ניתנה היום, ו' תשרי תשע"ג, 22 ספטמבר 2012, בהעדר.